זו היתה בסך הכול שיחת טלפון, דבר יום ביומו, ומדוע נטרף יומה. מישהו ביקש ממנה למצוא לו תאריך ביומנה לפגישה. הוא אמר, “הואילי נא”, צירוף לשון מכמיר, שלא יכלה לעמוד בפניו, כאילו היה חיה נדירה הנתונה בסכנת היכחדות, ורק היא והאיש שמעבר לקו עומדים עליה להנשימה ולהחזירה לחיים.
ובד בבד עם ה”הואילי נא” על כפל נימוסו, נָשְבָה דרך חוט הטלפון איזו דחיפות. יותר מזה, הידחפות. כמו קבצן שחוסם ברגלו את הדלת, וכבר אינך פטורה מעונשו. הוא הבליע הברות ודילג על הבהרות, כתובע ממנה להבין את רצונו מבלי שהסביר.
היה גם שמץ זרות במבטאו. משהו זר שחמק מהגדרה. לא לגמרי ישראלי; יהודי. אולי גלותי. מייד היא נרתעת, כמו יד הסולדת בחום בטרם הבזיק הכאב.
ממה היא נרתעת? ממנה עצמה, מהגילוי שהיא מגלה על עצמה. כי מה זאת אומרת “יהודי-גלותי”? ומה היא? ומי היו הוריה, האם לא היו יהודים מן הגלות?
אולי הוא מן “ההם”, שאביה כל-כך נמשך אליהם, שבליבו לא ניתק מהם לעולם, כי היו בעיניו שברי עבר, “זכר למעשה אחרית”, כמו שנהג לומר. אמה תיעבה אותם בלהט מאותן סיבות עצמן, ובתווך ביניהם היתה היא, שכל אחד מהם ניסה למשוך אליו כבובת משחק מתרפטת.
ובסופו של דבר, דעתה של אמה ניצחה, ולבד מרסיסי ידע שנקלטו במוחה הצעיר, “גִּרסא דינקותא” (עוד ביטוי שגור בפי אביה), “הם” וחייהם נותרו בעיניה ארץ לא-נודעת, מאיימת, כמו הג’ונגלים באפריקה ויערות הגשם בדרום אמריקה, שאין סיכוי שתעמיק לתוכם בגילה.
גם הם מצידם אינם מגיעים לקליניקה שלה. אצלם הכול בסדר ברוך השם (היא מודעת לאירוניה הלא-דקה). הם הרי לא מתגרשים ולא מסתבכים עם נשים אחרות ולא קצים בחייהם, והרעות החולות של עולמנו האומלל נשארות מחוץ לקורת גגם, ורק לפניה (או לפני שכמותה) הן נפרשות בין הקירות שכבר שמעו הכול וספגו הכול.
לא, היא לא מכירה אותם וגם אינה רוצה להכיר, וממילא הם מתפרנסים זה מזה, ואת הבעיות שלהם הם פותרים בעצמם. יש להם רבנים ואדמו”רים ויועצים מוסמכים מטעם עצמם, פתרון קהילתי-חברתי-פסיכולוגי מעולה, כמו שאומר מי שהיה המרצה שלה לסוציולוגיה, שהפך את החרדיות והחרדים לתחום מומחיותו.
והאיש עם המבטא הלא-ניתן-להגדרה ממשיך לחסום את הדלת, והיא אינה מצליחה לפטור את עצמה ממנו. הוא אורב לה ממקומו, שואל ועונה, מפצפץ - בחן, יש להודות - את מעטה המקצועיות והרשמיות שלה, וחושף מתחתיו את סקרנותה המוסווית, את התעניינותה. כל מטופל חדש מעורר בה תחושת סיכון והרפתקה. כל מטופל חדש הוא גם דרישת שלום חמה ממטופל קודם, מרוצה, ולפיכך גם חיזוק עצום, ותוספת-מה למאגר האהבה העצמית, שממנה, היא יודעת, אין לה ולעולם לא יהיה לה די.
היא מעלעלת ביומן השנה הגנדרני שקנתה לעצמה בהתקף של פזרנות (לעולם לא תקנה עוד אחד כמוהו) - כרוך בעור, דפיו הדקיקים כמשי מקשים על העלעול ומבזבזים את זמנה. כשמבזבזים את זמנה, אנשים וחפצים כאחד, היא נלחצת, ולפעמים נדמה לה שאנשים וחפצים עושים נגדה אגודה אחת, כמו ברגע זה, כשיומנה מלא בפגישות עם מטופלים.
מאחורי הקו, האיש, כמו איש שיווק שמשווק את עצמו, מפעיל עליה לחץ - מיומנות שלמד לשכלל בדרכים שאינה יכולה לשער.
היא חשה את הלחץ בממש, כאילו כף ידו הגדולה, הכבדה, לוחצת את כתפה מטה מטה, כופה עליה הר כגיגית.
מאביה אוהב הפלפול התלמודי למדה לפרק מילים למרכיביהן ולהגדירן מחדש, ולמצוא פורקן בעצם הפעולה המילולית. “לחץ,” היא ממלמלת לעצמה, כאילו קראה ערך מילוני, “הרגשת מתח, אי-נוחות נפשית. אדם שמופעל עליו לחץ הוא לחוץ או נלחץ. אדם שמפעיל לחץ על זולתו הוא לוחץ או לוחצני.”
ולא רווח לה. “לחץ”, בעיניה, היא מלה דוחה, שימושית עד זרא בחיי היומיום, פולשת גם למתחם הקליניקה שלה. לו יכלה, היתה מעלימה אותה כחפץ מיותר ושנוא, כמו ב”משחק ההַעֲלָמות” ששיחקה עם חבריה בילדותה. זאת מחשבה ילדותית, אֵלִיָה, היא מעירה לעצמה. כבר אי-אפשר היום להתהלך בין רובדי הדיבור בלי המושג הוולגרי הזה, בלי נימי המשמעויות השזורות בו, גלויות וסמויות, כמו נימי דם.
*
בנימין הורביץ, זה שמו. טרם הכירה אותו וכבר רוגזתה מתעוררת, כי מיומנות הלחץ שהפעיל עליה הפעילה בתגובה את המיומנות הנגדית שלה, המוכרת לה מכל מיומנויותיה והשנואה עליה מכולן - את ההיעתרות המהירה, הריצוי המיידי. מן הרגע הראשון היא ידעה שתיענה לו, שאם לא כן יתערער איזה איזון פנימי שברירי בתוכה.
“יום ראשון הקרוב, השבעה באוגוסט, נוח לך?” היא אומרת ומתאנחת בתוכה אנחה קטנה.
“את יודעת שזה תשעה באב,” אומר האיש, והמילים מתעוותות בפיו ונשמעות כמו “זה תישֶה בָּ’אב”.
נדמה לה שהוא סונט בה על בורותה, והיא ממהרת להתנצל: התאריך העברי כתוב ביומנה באותיות קטנטנות, “אותיות של טל ומטר”, וגם זה ביטוי של אביה.
מצידו השני של הקו נשמעת נשיפה דקה. אדרבא, הוא אומר, שיהיה תישֶה בָּ’אב, ובקולו פליאה, שביעות-רצון, או משהו אחר לא מחוור.
הנה הוא האיש שהזמין את עצמו אליה לבוקר השבעה באוגוסט, הֶחָל במקרה, או שלא במקרה, בתשעה באב, יום צום ואבל שנמחה מזכרונה. האיש, אשר לפי מראהו תשעה באב הוא חלק מהווייתו, גם לאחר שגלגל השנה יתגלגל ויתרחק עד שישלים את סיבובו המלא ויחזור ליום נוסף של אי-אכילה ואי-שתייה.
ומה היא זוכרת מאותו יום? קטיף פירות הדוֹמִים הקטנים הקשים ויִדּוּיָם בהיחבא על ראשי המתפללים הרציניים מכדי לכעוס (וצהלה פראית בקרב חבריה, מנוגדת לחלוטין לרוח היום), כניסה לבית-הכנסת בראשים רכונים ובפיות מכווצים, מתאפקים מלצחוק, ישיבה על הרצפה הקרירה בנעלי התעמלות פרומות שרוכים, והאזנה מרפרפת לקריאת מגילת איכה. אלה החוויות העולות בה במיאון, מהולות בזכרונות נשכחים, שחרף אפס-חשיבותם מצליחים לעורר בה איזו היפגעות נושנה. נדמה לה שניסתה להתקבל לתנועת הנוער ההיא, בני עקיבא, ולא הצליחה. כן, זה מה שהיה. פתאום, כמו פצע ישן שמתעורר תוך גירוד אקראי, היא נזכרת באסתי שהטיחה בה, “את לא מתאימה. כולם יודעים שאמא שלך לא דתייה.”
בגלל נער-שכן יפה-תואר שלמד בתיכון “הרגיל”, עברה בגלוי לצד אמה, והתחננה בפני אביה שייעתר לאמה וירשה לה לעבור לתיכון הלא-דתי. זאת הפעם עמד אביה במיאונו ורק בסוף החופש הגדול של אותה שנה נכנע לדרישותיה של אמה ולהפצרותיה שלה (והנער המשיך להתעלם ממנה גם אחרי שעברה לבית-הספר החדש).
משהו מתעורר בה עתה, משהו שנשכח בה מאז סיימה את כיתה י’ בתיכון העירוני הדתי. משהו הושכח בה. לא, לא. זו היא עצמה שהשכיחה. היום היא יודעת שאסור לזרוק חלקי עבר מגלגולים קודמים כחומרים אין חפץ בהם. היום היא אוספת אליה את ביטוייו של אביה, את הגִרסא דינקותא שלה, כאסוף ידידים ישנים, מוכרים ואהובים.
ואביה היה אומר על כך: נכון, חבל על דאָבְדין, וחבל יותר על השוכחים.
*
בנימין הורביץ נועל נעלי ספורט לא אופנתיות, מעט משומשות, שנשלפות מן הקופסה להינעל רק פעמיים בשנה. צבען הלבן ושרוכיהן הדהויים יוצרים ניגוד חריף לשחור מכנסיו ושחור מקטורנו. הוא בוחן אותה מן המפתן, עיניו דרוכות כמו עיני חתול-בית למראה אדם זר. רק אז היא מבחינה במגבעת שהוא אוחז בשמאלו, מוסתרת למחצה מאחורי גַבּו.
“אפשר לשבת?” הוא שואל ולפני שהוא מתיישב בכורסה שהחוותה עליה, הוא מושיט לה כף יד גדולה, קצת לחה. “שלום, אני בנימין,” הוא אומר. קולו העבה נשמע כמעלע את רוקו, ובמבוכתו הוא מוסיף פרט מיותר: “קבענו לפני כמה ימים.”
רגע, תן זמן לקלוט את הפרטים. היא מלקטת אותם במהירות; זקן חום מטופח, פיאות חבויות מאחורי האוזניים, גובה סביר, כמטר שמונים. מבנה גוף לא רזה, גם לא שמן, חתימת כרס. צבע עיניים חום ענברי, כמעט זהוב.
ידה עדיין בתוך ידו, נלחצת שניות ארוכות מן המקובל, מבלי להעיר בה את מורת-הרוח הרגילה. יש משהו נעים בסוג הלחיצה, חזקה אך רכה, הטמפרטורה של עורו - חום מבוקר, חום של אינקובטור - בדיוק במידה הנכונה. חום כף היד, גודלה, חלקת העור, מזכירים לה את גדעון בעלה.
אז הוא כן מ”ההם”, כמו שניבא לה ליבה. אבל ממתי מושיט אחד כמוהו יד לאשה, ובאריכות כה רבת-משמעות, שמשמעותה לא ברורה לה לפי שעה. אולי הוא נבוך מתעוזת הלחיצה, ועתה הוא נבוך מכדי לחדול ממנה. מה שנראה לך כל-כך טבעי אולי עבורו הוא קריעת ים סוף.
וגם בזה נא לא להגזים, אֵלִיָה, הרחמנות נושקת להתנשאות, היא מאזנת את עצמה בהרף-עין, בדיוק כשהוא יורה את שאלת ההפתעה, “אפשר לקבל קפה?” זיקים של משובה או התרסה במבטו, כאומר: “נו, נראה אותך מקטלגת אותי בקטגוריות הפסיכולוגיות שלך, מרת דוקטור פרויד.”
לא ייתכן ששכח את הצום, והרי הוא עצמו הזכיר לה את תישֶה בָּ’אב. היא חוככת בדעתה מה לעשות. כבתו של אביה, היא אחראית ומצפונית מבטן, ולכן עליה להזכיר לו את הצום. כבעלת מקצוע בתחום שבו בחרה, עליה לכבד את בחירותיו, לסייע לו למצוא את דרכו, לכוון אותו, לא לסלול אותה למענו.
“בבקשה,” היא אומרת, מקווה שלא הבחין בהשתהותה. “אתה יכול להכין לעצמך את הקפה המועדף עליך במטבחון,” היא מצביעה על הדלת הלבנה ממול. מעולם לא נהגה כך, להכניס מטופל למטבחון הקטן בפגישה הראשונה.
“אני לא רגיל לשתות לבד. אפשר להכין לך משהו?” עולה קולו עם שמץ המבטא, שמתחיל, במהירות מפליאה, לאבד את זרותו.
“תודה, כן. קפה נטול-קפאין במאג הפרחוני. וכפית סוכר. לא, סוכרזית אחת, בבקשה. בקופסת הפח יש עוגיות, ובמקרר יש חלב.”
מתי הציע גדעון לאחרונה להכין עבורה ספל קפה, או מתי הזמין אותה לקפוצ’ינו עם שטרודל וקצפת בבית-קפה, כמו בתחילת אהבתם, מתי סעדו יחד היכנשהו, בווינה, במינכן או בתל-אביב? מתי עטף את כף ידה בכף ידו החמה? בפגישותיהם הלא-תכופות, שמחייבות אחד מהם לצלוח ימים, הוא אוחז במעלה זרועה אחיזה קשה, בעלנית. “אני לא אוהב ללכת איתך יד ביד, אֵלִיָה, עוד יגידו, מה הזקן הזה עושה עם הצעירה הזאת,” והיא מתנדנדת בין צערה על הפסד החום של כף ידו, לבין שמחתה על הבעלנות שהוא מפגין, שאין לה סימוכין בחייהם כלל.
אֵלִיָה, גרשי את המחשבות. אדם בחדר הזה זקוק לך.
*
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.