כחולמים

פרק 1

אחד במאי

מרד נגד אמא רוסיה

בפרדס של קיבוץ עין שמר טיגן אביטל גבע, יחף ובלי חולצה בשמש הבוקר המוקדמת, חביתה במחבת שהשחירה. קפה התבשל בסיר, וחבריו ערכו צלחות. "יא אללה, איזו ארוחה!" קרא אביטל, כאילו הרגע נתקל לראשונה באוכל שהוא רגיל אליו מימי ילדותו.

הימים ימי אמצע מאי 1967. אביטל והצוות עובדים למן עלות השחר, להקדים את חום היום. במקום לחזור לחדר האוכל, הצעירים מתכנסים תחת סככת הצל שהקימו. היש סיפוק גדול מלעבוד בשדות עם חבריך הקרובים ולחלוק איתם את האוכל הגדל בקיבוץ?

אפשר כמעט לשכוח מהמשבר בגבול מצרים.

אביטל אהב במיוחד את ימי סוף האביב בפרדס. ריח של פריחה באוויר. תפוזי הוולנסיה האחרונים נקטפו זה עתה, ועל העצים החלו לצוץ ניצני היבול העתידי. בין לבין צריך לעבד את הפרדס לקראת הקיץ היבש. החברים העבירו צינורות השקיה משורה לשורה. אביטל היה אמנם בן עשרים ושש בלבד, אך כבר מונה למרכז ענף הפרדס, אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ. הפרדס של עין שמר היה מהפוריים במדינה. הוא ערך ניסויים במיכון חקלאי מתקדם שעתיד להגדיל עוד את היבול ולהקל את הקטיף. אם לא תגיד לעץ בוקר טוב, העץ לא יגיד לך שנה טובה — כך למד מוותיקי הקיבוץ. אביטל היה יכול להעביר שעות בגיזום עץ יחיד, אות לנטיותיו האמנותיות. "מיכלאנג'לו," קראו לו חבריו בחצי חיוך.

"חבר'ה?" קרא. "החביתה מוכנה!" אביטל הפך מילים רגילות למנגינה. ולא היתה לו מילה משמחת יותר מ"חבר'ה" — הוא משך אותה כמילת שיר. בעיניו, "חבר'ה" היה מעין נס, שהופך ישויות נפרדות לאורגניזם אחד מכוחן של מטרה משותפת ואהבה הדדית. תמצית הקיבוץ: חבר'ה, ואיש אינו נשאר בחוץ. כמו מאיר המסכן, כבד ומגושם, עולה ממצרים, אבוד בין הפולנים של עין שמר, שהועבר מסידור עבודה אחד למשנהו עד שאביטל התעקש לצרף אותו לחבר'ה בפרדס. וכשיצאו לטיול אופניים לנצרת, הם לקחו איתם את מאיר, הושיבו אותו על ספה שעל גבי עגלה רתומה לטרקטור.

השיחה סביב השולחן התגלגלה למצב בדרום. המשבר התחיל כמה ימים קודם לכן, ביום העצמאות, כשנשיא מצרים נאצר הודיע שהוא שולח חיילים לגבול. אחר כך הורה לכוחות האו"ם לעזוב את אזור הגבול, ולמרבה הפליאה, האו"ם ציית. עתה היו כוחות וטנקים מצריים בעיצומה של היערכות לקרב. רדיו קהיר ורדיו דמשק ניבאו את השמדתה הקרבה של ישראל.

"למה לא מגייסים אותנו?" כעס אביטל, סמ"פ בחטיבה 55. איך אפשר לשבת פה כשהמדינה עומדת בפני איום קיומי?

"אולי ימצאו פתרון דיפלומטי," הציע מישהו.

"הרוסים דוחפים את הערבים למלחמה," הוסיף מישהו אחר. "כשהסורים הרגו שני חברים שלי, שגריר רוסיה באו"ם אמר שישראל הרגה אותם. מאז אמא רוסיה ואני גמרנו."

"אמא רוסיה," נחר אביטל בבוז.

כילד, הוא לא ממש הבין מה הם מרקסיזם וברית המועצות, ובקיבוץ עין שמר ראו בכך בעיה פדגוגית. עין שמר השתייך לתנועת "השומר הצעיר". את אביטל וחבריו חינכו לראות בברית המועצות "מולדת שנייה", כדברי מנהיג התנועה יעקב חזן. בבית הספר דיקלמו סיסמאות מרקסיסטיות, כמו: "האוונגארד לבדו אינו יכול לחולל מהפכה!" אבל מה זה בדיוק אוונגארד, תהה אביטל, ואיך הוא קשור לילדי עין שמר? המילים נראו לו גדולות מדי; הוא בקושי הצליח להגות אותן. ילדים אחרים תפסו בקלות את ההבדל בין סוציאליזם מתעתע למרקסיזם אמיתי; מדוע לא הוא?

אביטל היה בן שתים־עשרה ב־1953, כשסטאלין מת. קיבוץ עין שמר שקע באבל. הצגת פורים בוטלה. עיתון התנועה, "על המשמר" — שסיסמת התנועה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים" התנוססה על גיליונותיו — הציג בעמוד השער תמונה הירואית של סטאלין, מבטו נעוץ אי־שם. "העולם המתקדם אבֵל על מותו של י. וו. סטאלין", נכתב בכותרת הראשית.

מובן שמותו של סטאלין העציב את אביטל, אבל ככל שנורא להודות בכך, מבחינתו זה היה מאורע מופשט. מה לו ולאיש עם השפם הגדול ולסמל המגל והפטיש על החזה? באזכרה שנערכה בעין שמר הושמעה הקלטה של נאום הניצחון של סטאלין על הנאצים, אבל הוא היה ברוסית ואביטל לא הבין אף מילה.

שנים אחדות לאחר מכן, כשמנהיג סובייטי חדש, ניקיטה חרושצ'וב, עלה לשלטון והתנער מסטאלין, הודתה תנועת "השומר הצעיר" שסטאלין עשה טעויות, אפילו ביצע פשעים. אבל בל נשכח, התעקשו הוגי התנועה, לא קל להפוך מדינה ענקית של איכרים "קולאקים" לחברה שיתופית. הקיבוץ וברית המועצות היו רגליים שונות באותו מצעד היסטורי: הקיבוץ, ניסוי בקומוניזם טהור, ברית המועצות, ניסוי בקומוניזם להמונים. שניהם נחוצים להוכחת המעשיות של חיים שוויוניים. ויותר מכך, הזכירו: סטאלין ניצח את היטלר והצבא האדום שיחרר את אושוויץ. וב־1948 הסובייטים תמכו בהקמת מדינה יהודית ושלחו נשק צ'כי לצה"ל.

אביטל לא היה אדיש לרומנטיקה הסובייטית: כשם שאירופה הוציאה מקרבה את הרוע המוחלט, אך נכון הוא שתוציא מקרבה את הטוב המוחלט. הסרטים השבועיים שהוקרנו בקיבוץ כללו הפקות סובייטיות על מאבקו של הצבא האדום בנאצים. על אף חוסר הסנכרון התדיר בין הכתוביות בעברית לתמונה, היה מלהיב לצפות בהם. בסרט אחד נראה חייל סובייטי משליך את עצמו על מקלע גרמני כדי לאפשר לחבריו לכבוש את העמדה.

לפעמים היה חזן — כפי שהמנהיג יעקב חזן כונה בפי חברי התנועה — מבקר את הוריו של אביטל, חבריו הוותיקים מוורשה. אביטל היה מצותת לשיחתם על "עניין חשוב וגורלי", כדברי חזן, עד שהשעמום גבר עליו. לימים נזכר לא בניתוחיו המלומדים של חזן, אלא בחמימות המפגש בינו ובין הוריו, בלי שום תחושת ריחוק. בדיוק כמו שני חברי עין שמר שהיו חברי כנסת, אבל בתורם עבדו בחדר האוכל כמו שאר החברים.

אביטל אהב את עין שמר. חבריו הצנועים, הרוכבים על אופניים חלודים בבגדי עבודה ובכובעי טמבל, שתלו ובנו כמעט כל דבר בקיבוץ במו ידיהם. מקימי עין שמר ראו בעבודת כפיים מעשה של דבקות. עבודת האדמה היתה לאמונה חלופית למסורת היהודית שזנחו; המשורר אברהם שלונסקי השווה את הכבישים שהחלוצים סוללים לרצועות תפילין ואת הבתים הנבנים לטוטפות. חברי הקיבוץ הפכו את חגי ישראל לחגיגות של עונות חקלאיות. בעין שמר היה יום כיפור — חג נטול משמעות חקלאית או היסטורית — עוד יום עבודה.

שירת היער

עם כמה מאות חברים ובלי תעשייה עין שמר, הממוקם באזור חדרה, לא נמנה עם הקיבוצים הגדולים או המשגשגים. אבל לאביטל לא היתה שום תחושת פרובינציאליות. נושאים ברומו של עולם החיו שיחות חולין. בין חברי עין שמר היו קצינים בכירים, טייסים. אף קיבוץ לא הוציא משורותיו כותבים רבים יותר, התרברבו החברים.

ואף קיבוץ אינו יפה ממנו, חשב אביטל. משני עברי הכניסה אליו התנשאו עצי פיקוס שענפיהם יצרו חופה. לא רחוק ניצבה החצר הישנה, שריד לימיו הראשונים של הקיבוץ, בית אבן ארוך מוקף חומת אבן. איש לא גר בה עוד, אבל שימרו אותה לזכר מקורותיו ההירואיים של הקיבוץ, כשכל החברים הצטופפו בבניין אחד המוקף שדות צמאים למים. מקום נידח כל כך, שהחברים התלוצצו ששעוניהם מפגרים אחרי הזמן האמיתי ואף אחד לא שם לב. מאז התפתח הקיבוץ לשורות של בתי רעפים אדומים; שדות עגבניות וכותנה, פרדס, רפת ולולים. ריח זבל פרות התערבב בריח פריחת תפוזים וחציר טרי.

השכנים של עין שמר היו כפרי ה"משולש", והגבול עם ירדן נמתח במרחק קילומטרים אחדים בלבד ממנו; אבל אביטל גדל בתחושת ביטחון. מרגע שגשמי החורף האחרונים פסקו, התהלכו הילדים יחפים עד בוא גשמי הסתיו. בחורף אכלו תפוזים ואשכוליות ישר מהעצים; בקיץ בישלו תירס במדורות. עבודה ומשחק נשזרו זה בזה: הילדים טיפסו על עגלות של כותנה וקפצו עליהן בשמחה עד שנדחסו לקראת ההובלה למנפטה. הם למדו לאהוב את יופייה הקשוח של הארץ: פרחי בר על מצע של אבן נקבובית, יערות דלילים של אורנים דקים הנאחזים במדרונות הסלע. יום אחד עבר מורה מכיתה לכיתה והורה לתלמידים לצאת החוצה: מישהו ראה זהבן. כולם יצאו בשקט והביטו בציפור, עד שזו התעופפה לדרכה.

בגיל ארבע־עשרה נבחר אביטל לשמש מדריך ב"שומר הצעיר" לקבוצה של ילדי הקיבוץ. מדריכים אחרים סיפרו לחניכים על בני הזוג אתל ויוליוס רוזנברג, מרגלי אטום שהוצאו להורג בארצות הברית, אבל אביטל הרגיש בלתי כשיר להנחות דיון פוליטי. במקום זאת הדגיש את שאר ערכי התנועה, אהבת הארץ וגיבוש הקבוצה.

"תקשיבו, חבר'ה," אמר לחניכיו ערב אחד. "אני הולך להקים מחנה ביער, ואתם צריכים למצוא אותי." אבל איך נמצא אותך? מחו הילדים. "יש ירח מלא," ענה אביטל בחיוך. "פשוט תלכו בעקבות המוזיקה של היער."

הוא יצא לדרך, וכשהגיע לקרחת יער, הוציא מהתרמיל פטיפון נייד ותקליט של "מערת פינגל" מאת מנדלסון. המוזיקה התנגנה והוא הדליק מדורה. החניכים החלו להופיע, נמשכים אל המוזיקה והאש.

איין ראנד בעין שמר

צל אחד ריחף מעל עולמו ההרמוני של אביטל: אביו קובה, האדריכל של עין שמר, אוטודידקט שתיכנן כמעט כל מבנה בקיבוץ. בהמשך שלח אותו הקיבוץ לשנתיים של לימודים רשמיים בחו"ל. אפילו בקרב החלוצים המסורים של עין שמר נחשב קובה טיפוס בלתי מתפשר. הוא דחס שולחן שרטוט לחדר הזעיר שחלק עם אשתו פרנקה, שהיה גדול בקושי להכיל מיטה, שולחן ושידה. כשאביטל בא לבקר מבית הילדים, היה מוצא את קובה רכון על תוכניותיו האחרונות.

קובה נכסף לבנות מבנים רבי־רושם. אבל יריביו דחו את יצירתו בטענה שאינה מעשית, האשימו אותו בהעדפת אסתטיקה על פני צורך. הוא תיכנן בניינים שנראו להם ראוותניים, כמו המרפסת המעוגלת בסגנון הבאוהאוס ב"בית הוורוד", שזכה בכינוי משום שקובה התעקש לצבוע אותו בוורוד. הם לעגו לניסוייו, כמו מיקום מטבחון בחדר האמבטיה. כשתיכנן את הדירות הדו־קומתיות הראשונות בתנועה הקיבוצית, החברים התלוננו: מדוע מיקם את חדר האמבטיה בקומה הראשונה ואת חדר השינה בשנייה? מדוע התקרות נמוכות כל כך — אולי בגלל שאשתו נמוכה? והיכן הם אמורים לאחסן את המטאטא?

קובה השיב מלחמה והפך את שיחות הקיבוץ למפגן צעקות. הספר האהוב עליו היה "כמעיין המתגבר" של איין ראנד. הוא העריץ את גיבור הספר, האדריכל הווארד רוארק, שדוגל בחזון קלאסי לעומת טעמיה הגסים של החברה, שבסופו של דבר הורסת אותו. קובה התעקש שגם אביטל יקרא את הספר. "זה אני," הוא אמר בהתייחס לרוארק. היה משהו מדהים בנהייתו של קובה, מרקסיסט בנשמתו, אחר איין ראנד, אידיאולוגית האנוכיות. אבל בדומה לראנד, הוא הזדהה עם דמות האאוטסיידר המבריק, האינדיבידואליסט שהחברה לא מבינה.

אביטל פחד מהאגו האמנותי של אביו. המילה "אני" נשמעה כמעט לא מוסרית באוזניו. כל מה שגדול ובעל ערך בישראל הושג באמצעות המרת ה"אני" ב"אנחנו". כשאביטל דיבר על העבודה בפרדס, הוא לא ראה בעצמו מנהל; הוא דיבר על הצוות.

קובה איים לפרוש מהקיבוץ, ובנו חשש שיום אחד החברים ייעתרו ויזרקו אותו החוצה.

אביטל הפגין כישרון אמנותי ואהב לצייר. אם קובה תקף את הקולקטיב, אביטל ניסה לפצות אותו. הוא העמיד את היצירתיות שלו לרשות הקיבוץ, צייר תפאורות להצגות בחגים ואיורים לעלון המשוכפל של עין שמר.

יותר מכול, ניסה להיות משכין שלום. קובה הרגיש את עצמו מוקף אויבים? אביטל הפך את הקיבוץ ל"חבר'ה" אחד גדול. בֵּנֶק, יריבו המר של קובה, היה מְרַכֵּז הבנייה בעין שמר וסלד מהאדריכל הראוותן. בגן הילדים "אימץ" אביטל את בנו של בנק, רפי, והגן עליו מפני ילדים תוקפנים. השניים נעשו החברים הכי קרובים, ולא דיברו זה עם זה על אבותיהם.

אביטל מאוהב

לקראת ערב, עם תום יום העבודה, צעדו חברי עין שמר בתהלוכה דוממת אל בית הקברות. סוף נובמבר 1958, יום גשום וקר. בטח, חשב אביטל; תמיד יורד גשם ביום השנה למותו של אנטול. הקיבוצניקים, במעילים מעודפי צבא ארצות הברית ובשכמיות גשם מגושמות, פסעו מתחת לענפים הרטובים הרפויים של עצי האיקליפטוס שהצלו על בית הקברות הקטן. הם עברו על פני שורות של מצבות לבנות והגיעו אל אבן שעמוד צנוע היתמר ממנה ומילה יחידה חקוקה בו, שמו העברי של אנטול, "אלימלך".

אביטל היה רק בן חמש כשאנטול נפל, אבל הוא זכר בבהירות את היום הנורא ב־1946, ממש לפני חנוכה. זה התחיל בשמועה. לעין שמר הגיעו ידיעות שחיילים בריטים מכתרים את קיבוץ גבעת חיים ומחפשים מעפילים. אנשים מרחבי האזור מיהרו לקיבוץ הנצור, וביניהם ארבעים חברי עין שמר.

לאמיתו של דבר, לא היו בקיבוץ מעפילים; הבריטים חיפשו למעשה סליקים. כוח בריטי גדול מלווה בטנקים השתלט על הקיבוץ.

עשרות אנשים התחילו לצעוד לעבר קו הכוחות הבריטיים המוצב ליד השער. קצין בריטי הורה להם לעצור. הצועדים המשיכו להתקדם. איש מהם לא היה חמוש. הבריטים הרימו את רוביהם המכודנים. המשיכו לצעוד. החיילים פתחו באש. שמונה נפלו, ובהם אנטול.

הקהל נאסף סביב הקבר. אנטול היה חבר הקיבוץ היחיד שנפל באותו היום. גם כעבור שתים־עשרה שנה הפצע נשאר פתוח. איש לא אמר קדיש: עין שמר התגרשה מאלוהי ישראל. אבל דברי ההספד הנלהבים שנישאו בזכות ההקרבה היו מלאי אמונה.

אביטל הביט בבתו של אנטול. היא עמדה לצד אמה ואחותה הגדולה ונראתה רצינית מאוד. לעדה בת הארבע־עשרה היו עצמות לחיים גבוהות ועיניים דקות, ואביטל, המבוגר ממנה בשלוש שנים, החליט שהיא אהבת חייו.

הם נפגשו הרחק מהקיבוץ החטטני. נקודת המפגש היתה שורת ברושים שהגנה על הפרדסים מפני הרוח. עדה סיפרה לאביטל על רגשות שלא חלקה עם אף אחד אחר, על כמיהתה לאב שהיעדרו עיצב את חייה. היא היתה בקושי בת שנתיים כשנהרג. מי היה האיש הזה, ששקע בתהומות ההיסטוריה ושהחברים מסוגלים להיזכר בו רק בכסות האידיאלים?

"ראיתי אותם יורדים מהמשאית," אמר לה אביטל, נזכר ביום מותו של אנטול. "שקטים לגמרי, כאילו הם פוחדים לדבר. יכולת להרגיש את השקט לאורך ימים."

"אני כועסת עליו שהוא עזב אותי. למה הוא לא חשב על הילדים שלו לפני שהחליט להיות גיבור?"

"מה היית אומרת אם הייתי הולך לקורס טיס?" שאל ערב אחד כשטיילו בשביל שקט מחוץ לקיבוץ.

"זה לא נראה לי רעיון טוב," היא אמרה בזהירות. "אני לא רוצה לקחת עוד סיכונים."

לקחת עוד סיכונים, כלומר, באשר למי שאני אוהבת.

"אז אני אלך לצנחנים," הציע אביטל.

"אני שמחה לשמוע," השיבה עדה.

שיר החייל

1959. אביטל, כמעט בן שמונה־עשרה, התכונן לגיוסו הקרוב. כל הקיץ רץ וטיפס וזינק מהמבנים הדו־קומתיים בקיבוץ בניסיון לדמות קפיצת צניחה.

הוא גויס לגדוד 890 של הצנחנים בתחילת עונת הגשמים. האוטובוס הוריד את הטירונים במרחק קילומטרים אחדים מהבסיס. עם קיטבג מלא הם התחילו לרוץ. נכנסו לבסיס והמשיכו לרוץ — והיה נדמה לאביטל שלא הפסיקו לרוץ כל השנה וחצי הבאות. בלילה קרסו בנעליים מלאות בוץ ובבגדים ספוגי גשם לכמה שעות של שינה טרופה, שנקטעה לא פעם לצורך העברת המאהל או ריצה נוספת לראש גבעה, עם תרמיל מלא אבנים על הגב. היו לילות שלא ישנו כלל, המשיכו בלי הפסקה אל סדרת האימונים של היום הבא. חצי מהטירונים נשרו, אבל אביטל התמיד.

אחרי הטירונות הם צנחו. לא פעם בלילה: הדלתות נפתחות לחושך מוחלט, רוח עזה. משלח עומד מכל צד לדחוף את המהססים. אביטל לא זקוק לדרבון. הוא קופץ, נותן ליקום לשאוף אותו פנימה. ואז המצנח נפתח ומתחילה העבודה. לבדוק שהמיתרים לא הסתבכו, לשחרר את אבזם המצנח הרזרבי שעל החזה כדי לא לנחות עליו ולשבור צלעות. כשמתקרבים לקרקע, לשחרר את שק הרגל עם הנשק ולהניח לו להיתלות על החבל הקשור לרתמת המצנח. אחר כך להצמיד רגליים, לכופף קצת את הברכיים ולהתכונן לדחוף את הקרקע שכמו מתרוממת במהירות לקראתך.

בימי שישי בערב, אחרי שבוע של טיפוס וזחילה וניווט בלילות ללא ירח, הם ישבו סביב מדורה ושרו.

אבל משהו צרם. לראשונה בחייו נתקל אביטל בעוינות ל"שומר הצעיר" האהוב שלו. כשזרקו אבנים על האוהל להעיר אותו בבוקר וצעקו לו, "קום, קומוניסט!" הוא צחק. אין בעיה, חבר'ה, אני יודע לזרום עם בדיחה —

"אתם השמוצניקים רוצים להציל את כל העולם," אמר לו חבר. "למה שלא תדאגו לעם שלכם?"

"אנחנו דואגים גם לעם שלנו וגם לעולם," אמר אביטל. איפה פה הסתירה?

אביטל סיים את בית הספר לקצינים והוצב להדרכה בקורס מ"כים. הוא אימץ את אותן שיטות שנקט כמדריך בתנועה כדי להפיח השראה בחייליו. כשחייל נרדם בשמירה, אביטל לא שלח אותו לכלא, אלא לחופשה. "קח פסק זמן," אמר אביטל. "כשתבין מה עשית, תחזור." בעיניו, דרגות מילאו פונקציה טכנית בלבד: הוא התיידד עם חייליו ועם הממונים עליו. פעם, בשעת אימון, נדהמו עמיתיו לראות אלוף מחבק אותו.

אביטל ועדה התכתבו בקביעות, לפעמים מדי יום. כשיצא לחופשה, הצטרף לעדה, שהיתה עכשיו מדריכה בתנועה. הוא עזר לחניכים שלה לבנות גשר חבלים מעל ואדי קטן. הם מצאו ענפי עץ זרוקים, והוא הראה להם איך לחבר אותם בלי מסמרים. אביטל שיתף את עדה בחזון הזוגיות שלו: "בית צריך להיות מקום בטוח. בלי רכילות, בלי מרירות. בלי בוץ. מים טהורים. כמו נחל זורם."

לקראת סוף שירותו הכינו החיילים מפגן צניחה לתלמידי כיתות י"ב מכל רחבי הארץ כדי למשוך אותם להתנדב לחיל. הכיתה של עדה הוזמנה. אביטל התרגש לקראת האפשרות שעדה תזכה לראות משהו מחייו. בשלוש השנים שחלפו היא סירבה לשאול אותו על הצבא, סירבה להיות מוקסמת מאישיותו הצבאית. היא אהבה את הבחור מהפרדס, לא את הגיבור מהצנחנים. אבל אביטל קיווה שעכשיו יתכנסו שני החלקים החשובים בחייו.

התלמידים נאספו על חוף הים צפונית לפלמחים לצפות בצנחנים קופצים ממטוסי התובלה. אביטל מונה לאבטח את אזור הצניחה.

משהו השתבש: אחד המצנחים לא נפתח. הוא נופל! צעקו מסביב. עדה כיסתה את עיניה. החייל נפל לים. התלמידים נשלחו לאוטובוסים לפני חילוץ הגופה.

ביציאתו הבאה הביתה, אביטל אזר כוח לקראת תגובתה של עדה. התקרית ודאי רק העצימה את חששה לאבד אדם קרוב, לשירות צרכיה הטורפניים של האומה. אבל עדה לא הזכירה את האירוע שוב, וכמוה גם אביטל.

חתונה קולקטיבית

אביטל חזר לעין שמר ומונה למרכז ענף הפרדס. הוותיקים ידעו שאפשר לסמוך עליו, ושהוא מבין שבלי השקיה וטיפוח, הנס הזה שנבנה יש מאין עלול לנבול. הם ראו באביטל ובחבריו את ההוכחה לצדקת דרכם האידיאולוגית. בתוך דור אחד — מפולין לעין שמר — ברא הקיבוץ יהודים צעירים, לכאורה נטולי זיכרון גנטי של גלות. המהירות המדהימה שבה הכו שורש שימשה ראיה לנכונותו של הרעיון הציוני, להרמוניה שלו עם היקום.

אביטל אהב את המייסדים. הם באו לארץ כבני נוער, בלי משפחה. כאן המציאו את עצמם מחדש מילדי בורגנים לאיכרים ולרתכים. אחד המייסדים למד לבד חקלאות מתוך ספר לימוד רוסי, נעזר במילון להבנת המונחים הטכניים. אביה המאמץ של עדה, אגרונום אוטודידקט, המציא זן חדש של תפוח — "אנה". כשהוותיקים יצאו לטיול במצדה, התנדבו אביטל ועדה להצטרף אליהם, עזרו למבוגרים לטפס במעלה התלול, סחבו תיקים והכינו ארוחות.

בחורף 1965 הם נישאו.

טקס קצר נערך במשרדו של "הרב האדום", שכונה כך משום שהתמחה בחתונות של קיבוצניקים, ולא כפה עליהם דרישות דתיות מחמירות.

בלילה חגג כל הקיבוץ — שלוש חתונות יחדיו כדי לחסוך בהוצאות. עדה לבשה שמלה תכולה והחזיקה פרחים. אביטל לבש חולצה לבנה ואת מכנסי החאקי החגיגיים שלו. להקה שרה שירים סאטיריים על הקיבוץ. הוותיקים התענגו על שפע המזון שהוגש. מזכירת הקיבוץ בירכה את הזוג הצעיר באושר, הזכירה את אביה החלל של עדה וציינה לטובה את המזנון העשיר. מי היה מאמין שנגיע אי־פעם לשפע כזה? היא אמרה. "אני האמנתי!" קרא חזן, שהוזמן כידיד המשפחה. "מעולם לא היה לי ספק שנגיע ליום הזה."

אחד החברים צילם את הזוגות הנשואים, אבל כשניסה לצלם את אביטל ועדה, אביטל התנער ממנו. עדה רצתה בתצלום של שניהם לבד, אבל גם היא הרגישה לא בנוח לעמוד במרכז העניינים, אפילו בליל חתונתה.

משבר אמונה

הסכסוך בין קובה לקיבוץ החמיר.

"למה אתה לא מסוגל להתפשר, קובה?" דרש אביטל לדעת. "למה הכול מאבק?"

"גם אתה?" צעק קובה.

"אתה נלחם על כל פרויקט כאילו זאת לחימה בשטח בנוי."

"אתה פחדן," גער בו קובה. "אתה פוחד לעמוד מולם."

"זאת עין שמר," אמר אביטל. "אנחנו לא בסטאלינגרד."

ב־1967 חגג עין שמר ארבעים. היה הרבה מה לחגוג. כמעט שש מאות איש התגוררו בקיבוץ. לכל דירה היה עכשיו חדר שירותים נפרד משלה. מובן שהחברים המשיכו לאכול יחד בחדר האוכל, אבל יכלו לקנות מצרכים בסיסיים במכולת החדשה, ששוכנה במה שפעם היה אורווה. אפילו המטבח השתפר. מתקן מי סודה הועמד בחדר האוכל, ובעיני הוותיקים לא היה לוקסוס גדול מסודה קרה מהברז.

אבל הצעירים התחילו לפקפק ביסודותיו השוויוניים של הקיבוץ. מדוע יקבל חבר עצלן את אותו תקציב כמו חבר חרוץ? מדוע צריך הקיבוץ לקבוע את עתידם המקצועי של הצעירים? ובכלל, עד כמה מיוחד הוא הקיבוץ? אין ספק שלא ברא אדם חדש: קיבוצניקים יכולים להיות קטנוניים וקנאים ככל האדם. וגם אם הקיבוץ הוא באמת החברה האנושית המתקדמת ביותר, האם חיי קהילה מתאימים לכולם?

חוסר עניין באידיאולוגיה מרקסיסטית, מה שנחשב בעבר לאחד מפגמיו של אביטל, היה לנורמה בקרב צעירי עין שמר. ובכל זאת אביטל הרגיש שחבריו מגזימים בהתנכרותם. נכון, הקיבוץ לא יצר את החברה המושלמת. אבל האם יש בנמצא קבוצת בני אדם שהתקרבה לכך יותר?

העימות הבין־דורי הגיע לשיאו באחד במאי 1967. במשך שנים קוננו ותיקי עין שמר על דעיכת הלהט האידיאולוגי בקרב ילדיהם. טקסי האחד במאי נותרו כשהיו — מסדר החברים ומופעי התעמלות כמו פירמידה אנושית. אבל הלהט נעלם.

בעיני הוותיקים היה יום הפועלים הבינלאומי יום קדוש, המבטא את נאמנותם הן למהפכה הציונית והן למהפכה הקומוניסטית. האחד במאי הפך אותם מהערת שוליים למבשרים: ביום הזה הם לא היו עוד בגדר ניסוי חברתי במדינה קטנה שנאבקת על הישרדותה, אלא דגם שבלי ספק יאומץ יום אחד בעולם כולו.

בשבועות לקראת הצעדה המרכזית בתל אביב ניסה עלון עין שמר לעורר את החברים בהטחת אשמה: "פעם היו מוכנים לשאת קשיים למען האידיאה, והיום, כל מה שנדרש הוא לעלות לאוטובוס וללכת ברגל 3-2 קילומטר כמו בטיול — אבל זה כבר קשה".

העלון פירסם משאל לא רשמי שערך בקרב צעירי עין שמר על הצעדה. התגובות של "הלוחמים הפוליטיים של מחר" כפי שכונו בעלון, לא היו מעודדות. עדה אמרה במרירות: "אני לא קוף שיסתכלו עלי כמו בגן חיות. שם לפחות נותנים לו בוטנים — פה אפילו זה לא!" אביטל, בוטה אך פייסני, אמר, "יחסי להפגנה שלילי — אני אלך בתור חובה."

בצעדה נכחו בקושי 20 מחברי עין שמר. אבל המכה הקשה באמת ניחתה בסימפוזיון שנערך בחדר האוכל של הקיבוץ. אמנון חרודי, אחד מחבריו הקרובים של אביטל וכמוהו צנחן בחטיבה 55, הכריז ש"השומר הצעיר" צריך לגמור עם הנהייה המטופשת אחר ברית המועצות. לדגל האדום אין שום משמעות בעיניו: "זה הדגל שלהם, לא שלי."

התגובה באה בגיליון הבא של העלון. איך ייתכן שאין לחברים קשר למעמד הפועלים? כתב אחד הוותיקים. "חברים צריכים לדעת מה יהיה גורלנו בתנועה הקיבוצית אם בשלטון תהיינה מפלגות הימין."

שבועיים לאחר אחד במאי התחיל נאצר לנייד כוחות וטנקים סובייטיים לעבר הגבול. איומיו להשמיד את ישראל, שזכו לעידוד הקרמלין, שמו קץ לוויכוח על ברית המועצות בעין שמר. הצעירים קיללו בגלוי את "המולדת השנייה", והוותיקים שתקו.

שליחים הופיעו עם צווי גיוס. בזה אחר זה נעלמו חבריו של אביטל. אבל תריסר המילואימניקים של חטיבה 55 עדיין לא נקראו. המ"פ של אביטל בפלוגה ד' היה חגי ארליכמן, גם הוא חבר עין שמר. "שמעת משהו?" שאל אותו אביטל. "אל תדאג," ענה חגי ביובש, "אם יצטרכו אותנו ידעו איפה למצוא אותנו."

ב־22 במאי סגר נאצר את מצרי טיראן. באותו הלילה הגיעו צווי הגיוס.

"אני מכירה אותך, אביטל," אמרה עדה, שעזרה לו לארוז. "אם מישהו יצטרך עזרה, אתה תעשה הכול כדי לעזור לו. כל מה שאני מבקשת זה שלא תקריב את החיים שלך באיזה מבצע נועז. או לפחות לא מבצע נועז שאין לו שום סיכוי להצליח."

"יהיה בסדר," אמר אביטל.