כיצד נלחמתי ונצחתי את ה- OCD שלי

הקדמה

ספר זה מתאר את מסעו של בן, מראשית הופעת סימני ה-  OCD אצלו וכיצד בעזרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא הצליח לחזור לחייו המאושרים והבריאים.

הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית היא הפרעה שכיחה ומאתגרת עבור ילדים, בני נוער ומשפחותיהם.

להפרעה השפעה שלילית משמעותית על תפקודו של הנער ואיכות חייו.

הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית כוללת בדרך כלל שני מרכיבים ובן חווה את שניהם.

המרכיב הראשון הוא מחשבות אובססיביות לא רצויות שחוזרות על עצמן וגורמות למצוקה משמעותית. מחשבות אלה יכולות לבוא בצורות רבות ובתחומים שונים.

לפעמים במקום מחשבות קיימים דחפים לעשות דברים מסוימים.

המרכיב הנוסף של OCD הוא פעולות כפייתיות, אותם בן מבצע בניסיון להיפטר מהמחשבות או הדחפים כדי להפחית את מצוקתו.

דרך הסיפור של בן, ניתן לחוות את מגוון הביטויים של ,OCD וההשפעה על המטופל ועל משפחתו.

הספר מתאר את פרטי תהליך הטיפול המסייע לבן להתמודד עם ה-OCD תוך מאבק אמיץ עם תמיכה של הוריו, חבריו והמטפל.

ספר זה נכתב למען צעירים עם OCD, אך גם קוראים מבוגרים יכולים להפיק ממנו תועלת מכיוון שהביטוי של OCD ומהלך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי דומים בהיבטים רבים עבור מבוגרים וילדים כאחד.

הסיפור של בן הוא תיאור בדיוני מרתק של כיוון טיפולי קוגניטיבי התנהגותי אחד אפשרי.

ד"ר יונתן קושניר ינואר, 2023, ישראל

היי, שמי בן ויש לי OCD.

אני שונא את זה.

יותר נכון שנאתי ועכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב ואני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי.

1. ההתחלה

הכול התחיל לפני כשנתיים. זה היה יום רגיל בדיוק כמו כל יום אחר. ביום למחרת היה אמור להיות לי מבחן במתמטיקה ובדרך לבית הספר חשבתי על כמה מהשאלות למבחן.

למדתי קשה מאוד לבחינה חשובה זו כמו לכל שאר הבחינות הרבות שהיו לי במהלך השבוע.

הלימוד מאד העסיק את זמני ואת מוחי.

פתאום משום מקום, עלתה בראשי מחשבה מטרידה: "אתה חייב לגעת בעץ הזה ארבע פעמים, אחרת תיכשל בבחינה" הדחף המוזר הזה בגוף דחף אותי ללכת קדימה ולגעת בעץ. הייתי מבולבל ופחדתי מאוד אבל חשבתי שאין לי ברירה כי לא רציתי להיכשל בבחינה.

אתם מבינים מה אני אומר? לא היה בי שום דבר מיוחד. הייתי ילד רגיל שחי חיים רגילים, פוגש חברים, מתאמן בכדורסל ונהנה מהחיים שלי (חוץ מהלימודים, כמובן) עד שפתאום העניין הזה הגיע.

הבחינה עברה מצוין. אבל אז היה נראה לי שלגעת בעץ היה הדבר הנכון לעשות.

לא חשבתי על זה יותר מדי, המשכתי בחיי ובשגרה היומית שלי.

אחרי כחודש זה חזר.

ערב אחד, בעודי צופה בתוכנית טלוויזיה מחשבה דומה צצה בראשי. "אם לא תקפוץ באוויר ארבע פעמים, משהו נורא עומד לקרות". שוב הרגשתי דחף עוצמתי בדיוק כמו בפעם הקודמת לעשות את מה שהמחשבה ציוותה.

פחדתי ועשיתי כמצוות המחשבה, קפצתי ארבע פעמים, הרגשתי הרבה יותר טוב והמחשבה על סכנה ותחושות החרדה נעלמו.

הפעם לעומת הפעם הקודמת, כאשר נרגעתי הייתה לי הרגשה רעה.

לא הצלחתי להבין מה קורה איתי. חששתי שזה יחזור שוב והפחדים שלי יתגשמו.

באותו שבוע, לאחר כמה ימים כשהלכתי לישון הסתכלתי על השולחן והכיסא בחדר שלי ומשהו הרגיש לי לא נכון. אני לא בטוח מה זה היה, אבל לא יכולתי לסבול את המקום שבו הכיסא שלי עומד. משהו חזק התעורר בתוכי, תחושה שאני חייב לשנות את מיקומו. מחשבה חדשה שעלתה בראשי אמרה לי שאם לא אשנה את מיקום הכיסא לא אוכל לישון.

הפעם החלטתי שאני נלחם במחשבה, אתעלם ממנה וכך הלכתי לישון. אבל המחשבה לא נעלמה.

ניסיתי לחשוב על התוכניות שלי למחר, על הסרט שראיתי בטלוויזיה, אבל היא המשיכה להטריד וחזרה אלי כמו זבוב מעצבן על יד האוזן. כל מה שעשיתי כדי לנקות אותה מהראש לא עזר, המחשבה שאני צריך להזיז את הכיסא לא עזבה אותי. הייתי מאוד עצבני והתהפכתי במיטה.

לבסוף, כאשר לא יכולתי יותר, קמתי והתחלתי לשנות את מיקום הכיסא.

המשכתי לשנות את המיקום שוב ושוב. הזזתי אותו קדימה ואחורה ובכל פעם שהזזתי אותו הסתכלתי ארוכות על מיקומו עד שהרגשתי שהוא בדיוק במיקום הנכון ובמצב הנכון.

רק אז יכולתי להירדם אבל זו כבר לא הייתה שינה שלווה. הייתי מותש ומאוד מבוהל. לא ידעתי מה קורה לי. הרגשתי שאני חולם חלום רע בהיותי ער.

למחרת בבוקר כשהתעוררתי, הכול היה כרגיל, אך אירועי אמש עדיין הטרידו אותי.

צחצחתי שיניים, לקחתי כריך והלכתי לבית הספר. בדרך חששתי שהמחשבות המפחידות יחזרו, אבל הן לא חזרו בינתיים.

לא שיתפתי את ההורים שלי למרות שמאד רציתי לספר להם. חששתי ממה שהם יחשבו עלי.

האם הם יהיו מודאגים? איך הם יגיבו? אולי הם ייקחו אותי לרופא שייתן לי זריקות כואבות או שישלח אותי לבית החולים.

התביישתי לדבר על זה עם החברים שלי. מה הם יחשבו? הם בטח יחשבו שהשתגעתי וילעגו לי.

חשבתי שלא אוכל ללכת לבית הספר.

חלפו עוד חודש או חודשיים ודבר לא קרה.

הקיץ הגיע ובית הספר הסתיים. לאט לאט הפחד שלי מהמחשבות שיחזרו התפוגג.

הלכתי למחנה גלישה והיה כיף גדול.

האמנתי שהמחשבות המטרידות נעלמו לנצח, והחיים שלי ממשיכים כרגיל.