כישור הזמן 1: עין העולם – חלק א

מוקדם יותר עורבים

הרחק משדה אמונד, במורד הנהר, במחצית הדרך אל יער הנחלים, ניצבו עצים ליד גדות נחל מעיין היין, ענפיהם הירוקים יוצרים חופת צללים מעל המים בקרבת הגדה. הקיץ לא היה רחוק, והשמש טיפסה לעבר שמי הצהריים, אבל כאן בצללים, הרוח הקלה גרמה לזיעתה של אֶגְוִוין לקפוא על עורה. היא קשרה את חצאיות שמלת הצמר החומה שלה מעל לברכיה ונכנסה מעט לתוך הנהר כדי למלא את דלי העץ. הילדים פשוט נכנסו פנימה, להם לא אכפת אם המכנסיים שלהם יירטבו. כמה מהנערות ומהנערים מילאו דליים וצחקו והשתמשו במצקות העץ כדי להתיז מים זה על זה, אבל אגווין נהנתה מהאדוות הקלות על כפות רגליה היחפות, ובהונותיה שיחקו בקרקעית החול כאשר היא יצאה שוב החוצה. היא לא באה לכאן כדי לשחק. היא הייתה בת תשע, וזאת הפעם הראשונה שהיא נשאה מים בחייה, אבל היא תהיה נושאת המים הטובה ביותר בעולם.

היא נעצרה ליד הגדה, הניחה את הדלי כדי לשחרר את חצאיותיה ונתנה להן להשתפל אל קרסוליה. ולאחר מכן קשרה מחדש את הצעיף הירוק הכהה שאסף את שערה בעורפה. הלוואי שהייתה יכולה לקצוץ אותו עד לכתפיה, או אפילו קצר יותר, כמו הבנים. אחרי הכול, היא תצטרך שיער ארוך רק בעוד שנים רבות. מדוע צריך להמשיך ולעשות משהו רק משום שתמיד עשו אותו? אבל היא הכירה את אימה, והיא ידעה ששערה יישאר ארוך.

קרוב למאה צעדים במורד הנהר עמדו גברים, הנהר הגיע עד ברכיהם, והם שטפו כבשים בעלי פנים שחורות שבקרוב יגזזו. הם הכניסו והוציאו בזהירות את החיות הפועות מהנהר. כאן נחל מעיין היין לא היה מהיר כמו בשדה אמונד, אבל הוא לא היה איטי. כבשה שתילכד בזרם יכולה לטבוע לפני שתצליח להגיע בחזרה אל הגדה.

עורב גדול עף מעל הנהר ונחת גבוה בענפי עץ לבנה ליד המקום שבו הגברים רחצו את הכבשים. כמעט מייד התחיל אדום חזה לצנוח לעבר העורב, הבזק ארגמני שצייץ בחוזקה.

קינו של אדום החזה היה ככל הנראה בקרבת מקום. במקום לטוס משם או אולי לתקוף את הציפור הקטנה ממנו, העורב פשוט זז הצידה על הענף אל מקום שבו השתרגו מספר ענפים קטנים יותר. הוא הציץ מטה לעבר הגברים העמלים.

עורבים בדרך כלל הטרידו את הכבשים, אבל להתעלם מניסיונות ההפחדה של אדום החזה היה מוזר מאוד. יתרה מכך, הייתה לה תחושה מוזרה שהציפור השחורה הביטה באנשים, לא בכבשים. שזה היה טיפשי מאוד, אלא... היא שמעה שאנשים אומרים שהעורבים והקאקים היו עיניו של אדון האופל. המחשבה הזאת העבירה צמרמורת בזרועותיה ואפילו בגבה. זאת הייתה מחשבה מטופשת. מה אדון האופל מחפש בשני נהרות? שום דבר חשוב לא התרחש בשני נהרות.

"מה את זוממת, אגווין?" שאל קנלי אהאן ונעצר לצידה. "את לא יכולה לשחק היום עם הילדים". הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים, אבל הלך בזקיפות קומה כדי שיראה גבוה יותר מכפי שהוא. זאת הייתה השנה האחרונה שלו בנשיאת מים בעונת הגז, והוא התנהג כאילו זה העניק לו מעין סמכות כלשהי.

היא ירתה מבט שקול לעברו, אבל זה לא עבד כפי שהיא קיוותה.

פניו המרובעות התעוותו בזעף. "אם את לא מרגישה טוב, לכי לראות את החוכמה. אם לא... טוב... תמשיכי לעבוד". בהנהון מהיר, כאילו הוא פתר את הבעיה, הוא מיהר הרחק משם, מציג לראווה את הדלי בידו, מחזיק אותו הרחק מגופו. הוא לא ימשיך להחזיק אותו כך כשכבר ייעלם מעיניי, היא חשבה בחמיצות. היא תצטרך לעבוד על המבט הזה. היא ראתה נערות מבוגרות יותר עם ההבעה הזאת.

ידית המצקת החליקה על היקף הדלי כאשר היא הרימה אותו בשתי ידיה. הוא היה כבד והיא לא הייתה גדולה לגילה, אבל היא עקבה במהירות אחרי קנלי ככל שהייתה מסוגלת. ברור שלא בגלל משהו שהוא אמר לה. הייתה לה עבודה רבה, והיא תהיה נושאת המים הטובה ביותר. היא חישלה את פניה בנחישות. גבבת העלים של השנה שעברה רחשה מתחת לכפות רגליה כאשר היא הלכה במעטה הצללים של העצים ומשם יצאה אל אור השמש. החום לא היה נורא, אבל רק מעט עננים לבנים ריחפו גבוה בשמיים, נראה שמדגישים עוד יותר את בוהק היום.

קרחת היער של האלמנה אינאל — כך כולם תמיד קראו למקום הזה, אף שאיש לא בדיוק ידע על שם איזו אלמנה ממשפחת אינאל המקום נקרא — הייתה קרחת יער מוקפת עצים שעמדה ריקה רוב ימות השנה, אבל כעת אנשים וכבשים מילאו כמעט את כולה, הרבה יותר כבשים מאנשים. אבנים גדולות בצבצו מהקרקע פה ושם, גבוהות כמעט כמו אנשים, אבל הן לא הפריעו לפעילות בקרחת היער.

חקלאים באו מכל רחבי שדה אמונד למאורע הזה, ואנשי הכפר באו לעזור לקרובי משפחותיהם. לכולם בכפר היו חברים או קרובי משפחה בחוות. הגזיזה תתבצע בכל רחבי שני נהרות, דרומה במעבר דבן וצפונה בגבעת התצפית. אבל לא במעבורת טארן כמובן. רוב הנשים עטו צעיפים שנתלו ברפיון על זרועותיהן ושזרו פרחים בשערן, לשם הרשמיות, וכך גם הנערות המבוגרות יותר, אף ששערן לא היה קלוע בצמה ארוכה כמו הנשים. כמה מהן אפילו לבשו שמלות מעוטרות סביב הצוואר, כאילו זה באמת היה יום חג. לעומתן רוב הגברים והנערים לא לבשו מעילים, וכמה מהם אפילו לא שרכו את חולצותיהם.

אגווין לא הבינה מדוע אפשרו להם לעשות את זה. עבודת הנשים לא הייתה קלה יותר משל הגברים.

מכלאות גדולות עם מעקי עץ ניצבו בקצה המרוחק של קרחת היער ובהן היו כבשים גזוזות, ואחרות המתינו כדי שירחצו אותן, ועליהן השגיחו בנים בני שתים-עשרה ומעלה. כלבי הרועים שניצבו סביב המכלאות לא היו טובים למלאכה הזאת. קבוצות של אותם נערים מבוגרים השתמשו במוטות עץ כדי לרעות את הכבשים אל הנהר לרחיצה, ואז למנוע מהן לשכב ולהתלכלך שוב עד שיתייבשו כדי להוביל אותן אל הגברים בקצה השני של קרחת היער שיגזזו אותן. ברגע שהכבשים נגזזו, הובילו אותן הנערים בחזרה אל המכלאות, בזמן שהגברים נשאו את הגיזות אל שולחנות המיון שבהם הנשים מיינו את הצמר וקיפלו אותו בחבילות. הן חישבו את הכמויות, ונזהרו שהצמר שלהן לא יתערבב עם צמר של נשים אחרות. לאורך העצים לשמאלה של אגווין, נשים אחרות התחילו לארגן מזון לארוחת הצהריים על שולחנות ספסלים. אם היא תהיה טובה מספיק לשאת מים, אולי הן יתנו לה לעזור עם המזון או עם הצמר בשנה הבאה, במקום בעוד שנתיים. אם היא תעשה את העבודה הטובה ביותר, איש לעולם לא יקרא לה שוב תינוקת.

היא התחילה לעבור בקהל, לפעמים נשאה את הדלי בשתי ידיה, לפעמים הזיזה אותו מצד אחד לשני, נעצרת בכל פעם שמישהו ביקש לגימת מים. לאחר זמן קצר היא התחילה להזיע שוב, וכתמים שחורים של זיעה הופיעו על שמלת הצמר שלה. אולי הנערים עם החולצות הלא שרוכות שלהם לא התנהגו בטיפשות. היא התעלמה מהילדים הצעירים יותר, שסובבו לולאות על מקל, זרקו כדורים זה לזה ושיחקו במחבואים.

היו רק חמש פעמים בכל שנה שהם התאספו כך: בבל טיין, שכבר היה, ביום הגז, כאשר הסוחרים באו לקנות את הצמר, שיתרחש בעוד חודש או קצת, כאשר הסוחרים באו לקנות טבק מיובש, לאחר יום השמש, ויום השוטים, בסתיו. היו גם ימי חג אחרים כמובן אבל בהם הם לא התאספו כך.

עיניה המשיכו לשוטט, מחפשות אנשים בקהל. בין כל האנשים האלה, יהיה קל מאוד להיתקל באחת מארבע אחיותיה. היא תמיד נמנעה מהן כמה שאפשר. ברווין, המבוגרת, הייתה הגרועה ביותר. היא התאלמנה מפני שבעלה חלה בקדחת העצמות בסתיו הקודם והיא חזרה לגור איתם באביב. היה קשה לא לרחם על ברווין, אבל היא הייתה כה טרחנית, ורצתה להלביש את אגווין ולסרק את שערה. לפעמים היא בכתה ואמרה לאגווין כמה מזל היה לה, שהקדחת לא לקחה את גם אחותה התינוקת. לאגווין היה קל יותר לרחם על ברווין אם היא הייתה יכולה להפסיק לחשוב שלפעמים ברווין מתייחסת אליה כמו אל התינוקת שהיא איבדה בזמן שאיבדה גם את בעלה, אולי כל הזמן. היא חיפשה את ברווין. או את אחת משלוש אחיותיה האחרות. זה הכול.

בקרבת מכלאות הכבשים, היא נעצרה כדי לנגב זיעה ממצחה. הדלי שלה היה קל יותר כעת ולא היה קשה להחזיק אותו ביד אחת. היא הביטה בזהירות בכלב הקרוב ביותר. הוא עמד מול אחת המכלאות, חיה גדולה עם פרווה מתולתלת ואפורה ועיניים תבוניות שידעו כי היא לא מסכנת את הכבשים.

למרות זאת זה היה כלב גדול מאוד, שהגיע כמעט למותניו של גבר בוגר.

הכלבים עזרו בעיקר להגן על הכבשים בזמן המרעה באחו, שומרים עליהן נגד זאבים ודובים ונמרי ההרים הגדולים. היא התרחקה מהכלב. שלושה בנים עברו על פניה, מובילים כמה עשרות כבשים לעבר הנהר. מבוגרים ממנה בחמש או שש שנים, ואפילו לא זרקו מבט אחד לעברה, תשומת ליבם המלאה הייתה נתונה לחיות. רעיית צאן הייתה דבר כה פשוט עד שהיא עצמה הייתה מסוגלת לעשות אותה, היא הייתה בטוחה בכך — אבל הם היו צריכים לוודא שהכבשים לא מלחכות עשב. כבשה שאכלה לפני הגז הייתה יכולה להשתנק ולמות. מבט מהיר הראה כי כל הבנים מסביב לא היו אלה שאיתם הייתה רוצה לדבר. לא שהיא חיפשה לדבר עם איזה ילד במיוחד כמובן. היא סתם הסתכלה מסביב. על כל פנים, היא תצטרך למלא שוב את הדלי שלה. הגיע הזמן לחזור לעבר נהר מעיין היין.

הפעם היא החליטה ללכת דרך שולחנות הספסלים. הריחות היו משכרים, טובים כמו בכל יום חג, עם מעדנים כמו אווזים צלויים ועוגות דבש. ריחות התבלינים של עוגות הדבש מילאו את אפה יותר מכול שאר המזונות. כל מבשלת הייתה מפיקה את המעדנים הטובים ביותר שלה ליום הגז. כאשר היא הגיעה אל השולחנות, היא הציעה מים לנשים שהכינו את המזון, אבל הן רק חייכו לעברה ונדו בראשן. אבל היא המשיכה הלאה ולא רק בגלל הריחות, היה להן תה רותח על האש ליד השולחנות, אבל כמה מהן אולי רוצות מים קרירים מהנהר. טוב, לא כל-כך קרירים עכשיו, ובכל זאת...

ממולה השתופף קנלי על אחד השולחנות, כבר לא מנסה להיראות גבוה. אם כבר, נראה שהוא מנסה להיות נמוך יותר. הוא עדיין נשא את הדלי שלו ביד אחת, אבל מהאופן שבו הניף אותו, הוא היה כנראה ריק ברובו, אם כך, הוא בוודאי לא מציע מים למישהו. אגווין הזעיפה את פניה. המילה היחידה שתיארה אותו כעת הייתה ערמומי. עכשיו, מה הוא...? ידו נורתה בזריזות וחטפה עוגת דבש מהשולחן.

פיה של אגווין נפער בתדהמה. והייתה לו עוד החוצפה לדבר אליה כך? הוא היה גרוע כמו אווין פינגאר!

לפני שקנלי היה מסוגל לצעוד צעד נוסף, נחתה עליו גברת איילין כמו עיט דורס, תפסה את אוזנו ביד אחת ואת עוגת הדבש בידה האחרת.

אלה היו עוגות הדבש שלה. קורין איילין הייתה אישה רזה בעלת צמה אפורה עבה שהגיעה עד מעבר למותניה והיא אפתה את דברי המתיקה הטעימים ביותר בשדה אמונד. מלבד אימה, הוסיפה אגווין בנאמנות. אבל אפילו אימה אמרה שגברת איילין הייתה טובה ממנה. כלומר רק בדברי מתיקה. גברת איילין מסרה עוגות ופרוסות פשטידות ביד חופשית, כל עוד השעה לא הייתה שעת הצהריים או שאימו של הילד ביקשה ממנה שלא לחלק לו, אבל היא הייתה מסוגלת לטפל ביד קשה בבנים שניסו לפלח מאחורי גבה. או בכל אחד אחר.

גניבה, היא קראה לזה, וגברת איילין לא הייתה מוכנה לסבול גניבות. היא עדיין החזיקה באוזנו של קנלי ונענעה את אצבעה לעברו, מדברת אליו בקול חלש. פניו של קנלי היו מכורכמות כאילו עמד לבכות והוא התכווץ עד שנראה נמוך עוד יותר מאגווין. היא הנהנה בשביעות רצון. היא לא חשבה שהוא עומד לחלק הוראות בזמן הקרוב.

היא התרחקה מהשולחנות והרחק מגברת איילין ומקנלי, כדי שאיש לא יחשוד בה שהיא מנסה לפלח מתוקים. המחשבה אפילו לא נכנסה לראשה. טוב, לא באמת, אז זה לא נחשב.

לפתע היא נשענה קדימה והציצה בין האנשים שהלכו לפניה. כן. זה היה פֶּרִין אַיְיבַּרָה, נער גבוה וחסון שהיה גבוה יותר מרוב הנערים בגילו.

והוא היה החבר של רַנְד. היא רצה בקהל בלי להבחין אם מישהו ביקש ממנה מים ולא עצרה עד שהייתה במרחק כמה צעדים מפרין.

הוא היה עם הוריו, ואימו החזיקה את התינוק, פאיטרם, על מותנה, ודסלה הקטנה נצמדה אל חצאיתה ביד אחת, אף שאחותו של פרין הביטה בעניין לעבר כל האנשים ואפילו אל הכבשים שעברו על פניה. אדורה, אחותו האחרת, עמדה בזרועות שלובות על חזה, הייתה לה הבעה עגומה שהיא ניסתה להסתיר מאימה. אדורה תסחוב מים החל מהשנה הבאה, והיא כנראה רצתה ללכת ולשחק עם החברות שלה. האדם האחרון בקבוצה הקטנה היה אדון לוהאן. הוא היה האדם הגבוה ביותר בשדה אמונד, זרועותיו כמו גזעי עצים וחזהו מתח את חולצתו הלבנה, וגרם לאדון אייברה להיראות כחוש במקצת. הוא דיבר עם גברת אייברה ועם אדון אייברה. זה הפתיע את אגווין.

אדון לוהאן היה הנפח בשדה אמונד, אבל אדון אייברה וגברת אייברה לא היו מביאים את כל המשפחה כדי לדבר על נפחות. הוא גם היה במועצת הכפר, ובכל זאת, לא היו מביאים לשיחה כזאת את כל המשפחה. פרט לכך, גברת אייברה לא תגיד מילה אחת על ענייני המועצה כפי שאדון אייברה לא ידבר על עסקי מעגל הנשים. אגווין אולי בת תשע, אבל היא ידעה את זה. העניין שעליו הם דיברו, ככל הנראה התקרב להסכמה, וזה היה טוב. לא היה אכפת לה על מה הם דיברו.

"הוא בחור טוב, ג'וסלין", אמר אדון לוהאן. "בחור טוב, קון. הוא יתאים".

גברת אייברה חייכה בחיבה. ג'וסלין אייברה הייתה אישה יפה, וכאשר היא חייכה, נראה כאילו השמש הרכינה את ראשה בתבוסה. אביו של פרין צחק קלות ופרע את שערו המתולתל של פרין. פרין הסמיק בגוון אדום בוהק, אבל לא אמר דבר. אבל הוא היה בחור ביישן וכמעט אף פעם לא דיבר.

"תעיף אותי, פרין", אמרה דסלה, מושיטה את זרועותיה לעברו. "תעיף אותי".

פרין היסס לרגע כדי להרכין את ראשו בנימוס לעבר המבוגרים לפני שהסתובב ולקח את אחותו בזרועותיו. הם התרחקו כמה צעדים מהאחרים, ואז החל פרין לסובב אותה שוב ושוב, מהר יותר ויותר, עד שכפות רגליה של דסלה התרוממו מהקרקע, גבוה יותר ויותר בסחרורים אדירים, בעודה צוחקת וצוחקת בשמחה.

לאחר כמה דקות אמרה גברת אייברה, "זה מספיק, פרין. הורד אותה לפני שהיא תקיא". אבל היא אמרה את זה בקול נעים, בחיוך.

ברגע שכפות רגליה של דסלה נחתו על הקרקע, היא נצמדה לאחת מכפות ידיו של פרין בשתי כפות ידיה, מועדת קלות, ואולי לא במרחק רב מהקאה לרגליו. אבל היא המשיכה לצחוק ודרשה ממנו להעיף אותה שוב.

פרין נד בראשו, התכופף ודיבר איתה. הוא תמיד היה רציני מאוד. הוא צחק לעיתים רחוקות מאוד.

לפתע הבחינה אגווין כי מישהי אחרת מביטה בפרין. סיליה קול, נערה ורודת לחיים המבוגרת ממנה בשנתיים, עמדה במרחק-מה כשחיוך מטופש על פניה, מביטה בעיני עגל לעברו. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לסובב את ראשו ולהביט בה! אגווין עיוותה את פניה בגועל. היא לעולם לא תהיה כה טיפשה כדי ‘לעשות עיניים גדולות' לבחור כמו איזו מישהי שיש לה צמר במקום מוח. בכל אופן, פרין לא היה מבוגר אפילו בשנה מסיליה. מרחק של שלוש או ארבע שנים היה הטוב ביותר. לאחיות של אגווין אולי לא היה זמן לדבר איתה, אבל היא האזינה לנערות אחרות שהיו מבוגרות וידעו דבר או שניים.

כמה אמרו שצריך יותר, אבל רובן חשבו שלוש או ארבע שנים. פרין הביט באגווין ובסיליה וחזר לדבר עם דסלה. אגווין נדה בראשה. אולי סיליה הייתה מטופשת, אבל הוא לפחות צריך לשים לב אליה.

תנועה בענפי עץ אלון המים מעבר לסיליה לכדה את עיניה, והיא נבהלה קלות. העורב היה שם למעלה, ונראה שהוא הביט לעברם. והיה גם עורב בעץ האורן הגבוה, ואחד בעץ לידו, ועל עץ האגוז, וגם... תשעה או עשרה עורבים שהיא ראתה, ונראה שכולם הביטו סביב. זה בוודאי רק הדמיון שלה. רק ה —

"למה הבטת בו?"

אגווין זינקה בבהלה והסתובבה מהר כל-כך עד שהדלי נחבט בברכה. טוב שהוא היה כמעט ריק, או שהיא הייתה יכולה להיפצע.

היא הניעה את רגליה, רוצה לשפשף את ברכה.

אדורה נשאה מבט לעברה בהבעה מוזרה על פניה, אבל היא לא הייתה מבולבלת יותר מאשר אגווין.

"על מה את מדברת, אדורה?"

"על פרין כמובן. למה את מביטה בו? כולם אומרים שאת תתחתני עם רַנְד אַלְ'תוֹר. כלומר כשתהיי מבוגרת יותר, וכשהשיער שלך יהיה קלוע בצמה".

"למה את מתכוונת, שכולם אומרים?" אמרה אגווין בקול מסוכן, אבל אדורה רק צחקקה. זה היה מרגיז. כלום לא התרחש כפי שהיה אמור להיות.

"פרין יפה, זה ברור. כלומר שמעתי הרבה בנות שאומרת את זה. והרבה בנות מסתכלות עליו, כמוך וכמו סיליה".

אגווין מצמצה והתחילה להבין במה מדובר. אבל היא לא הסתכלה עליו כמו שסיליה הסתכלה! אבל, פרין, יפה? פרין? היא הביטה לאחור כדי לראות אם תוכל למצוא בו משהו יפה.

הוא נעלם! אביו עדיין היה שם, וגם אימו, ופאיטרם ודסלה, אבל פרין לא היה שם. לכל הרוחות! היא התכוונה לעקוב אחריו.

"את לא לבד בלי הבובות שלך, אדורה?" היא אמרה במתיקות. "אני לא חושבת שעזבת פעם את הבית ללא שתי בובות לפחות".

מבטה הפעור והזועם של אדורה היה משביע רצון בהחלט.

"סליחה", אמרה אגווין, חולפת על פניה. "כמה מאיתנו מספיק מבוגרות כדי שתהיה לנו עבודה". היא הצליחה שלא לצלוע כאשר חזרה אל הנחל.

הפעם היא לא עצרה להביט בגברים השוטפים את הכבשים והיא נזהרה מאוד שלא לחפש עורבים. היא כן בדקה את הברך שלה, אבל היא אפילו לא נחבלה.

היא נשאה את הדלי המלא שלה בחזרה אל קרחת היער וסירבה לצלוע. זאת הייתה מהלומה קטנה ביותר.

היא המשיכה לחפש בזהירות את אחיותיה בזמן שנשאה את המים, נעצרת רק כדי לתת לאנשים ללגום מהם.

ובנוגע לפרין. מאט היה יכול להתאים לה בדיוק כמו פרין, אבל גם אותו היא לא ראתה. לכל הרוחות עם אדורה! לא הייתה לה זכות להגיד דברים כאלה!

אגווין עברה בין השולחנות שבהם הנשים מיינו את הצמר ונעצרה במקום, מביטה באחותה הצעירה ביותר.

היא קפאה במקום, מקווה שלויס תביט לכיוון אחר, רק לרגע. זה מה שמגיע לה כשהיא מחפשת את פרין ומאט וגם את אחיותיה. לויס הייתה רק בת חמש-עשרה, אבל הייתה לה הבעה חמוצה

וידיה היו נעוצות במותניה כאשר עמדה מול דאג קופלין. אגווין לעולם לא תוכל לקרוא לו אדון קופלין, אלא רק בקול רם ורק לשם הנימוס. אימה אמרה שצריכים להיות מנומסים, אפילו למישהו כמו דאג קופלין.

דאג היה איש זקן ומקומט בעל שיער אפור שלא התרחץ לעיתים קרובות. או שאפילו בכלל לא. הכתב על התגית התלויה בחוט מהשולחן התאים לכתב על תגיות האוזניים של כבשיו. "את זורקת צמר טוב", הוא נהם לעבר לויס. "אני לא מוכן שתרמי אותי, נערה. זוזי ואראה לך איך מטפלים בעניינים שלי".

לויס לא זזה אפילו סנטימטר. "צריך לשטוף שוב צמר המגיע מהבטן, מהאחוריים ומהזנבות, אדון קופלין". היא הדגישה את המילה 'אדון'. היא הייתה מעוצבנת. "אתה יודע את זה בדיוק כמוני, שאם הסוחרים ימצאו צמר שטוף פעמיים בחבילה אחת, אז כולם ימכרו את החבילות במחיר נמוך יותר. אולי אבי יוכל להסביר לך את זה טוב יותר ממני".

דאג כיווץ את סנטרו ונהם משהו בשקט. הוא ידע שלא כדאי לו להסתבך עם אביה של אגווין.

"אני בטוחה שאימי תוכל להסביר לך כדי שתבין", אמרה לויס בלי לעצור לרגע.

לחיו של דאג רעדה וחיוך חולני עלה על פניו.

הוא מלמל שהוא האמין שלויס עובדת טוב והתרחק משם, ואז מיהר משם בהליכה שנראתה כמו ריצה עקומה. הוא לא היה טיפש מספיק כדי להסתבך עם מעגל הנשים. לויס הביטה בו הולך במבט של שביעות רצון.

אגווין ניצלה את ההזדמנות כדי לברוח, נושמת לרווחה שלויס לא צעקה אחריה. לויס אולי מעדיפה למיין צמר מאשר לעזור בבישול, אבל היא מעדיפה לטפס על עצים או לשחות ביער הנחלים, אפילו אם רוב הנערות כבר הפסיקו לעשות זאת בגילה. והיא תפיל את המטלה שלה על אגווין, אם תהיה לה הזדמנות. אגווין רצתה לבקש ללכת לשחות איתה, אבל לויס אמרה בבירור שהיא מהווה מטרד עבורה ואגווין הייתה גאוותנית מכדי לבקש זאת ממנה.

היא הזעיפה את פניה. כל אחיותיה התייחסו אליה כמו אל תינוקת. אפילו אלן, כאשר אלן הבחינה בה בכלל. רוב הזמן האף של אלן היה תחוב באיזה ספר, קוראת שוב ושוב את ספרי הספרייה של אביה. היו לו כמעט ארבעים ספרים! הספר האהוב על אגווין היה מסעותיו של ג'אין קל-רגל. היא חלמה לראות את כל הארצות המוזרות שעליהן הוא כתב. אבל אם היא הייתה קוראת ספר שאלן רצתה, היא תמיד אמרה שהוא "מורכב מדי" עבור אגווין ופשוט לקחה אותו! לעזאזל עם ארבעתן!

היא ראתה כמה מנושאות המים עוצרות ומתיישבות בצל ומתבדחות זו עם זו, אבל היא הוסיפה ללכת, אף שזרועותיה באמת כאבו. אגווין אל'וור לא תהיה עצלנית. היא המשיכה לחפש את אחיותיה. וגם את פרין.

וגם את מאט. לעזאזל עם אדורה! לעזאזל עם כולם!

היא אכן נעצרה כאשר התקרבה אל החוכמה. דוראל בראן הייתה האישה המבוגרת ביותר בשדה אמונד, אולי בכל שני נהרות, בעלת שיער לבן וגוף שברירי, אבל עיניה הצלולות לא היו כנועות כלל. שוליית החוכמה, נאיניב, כרעה על ברכיה, גבה מופנה אל אגווין, מטפלת בבילי קונגר, תחבושת חבושה סביב רגלו. מכנסיו נחתכו סביב הפציעה. בילי, יושב על בול עץ, היה עוד מבוגר שאגווין התקשתה לכבד. הוא תמיד עשה דברים מטופשים ונפצע בשל כך. הוא היה בן גילו של אדון לוהאן, אבל הוא נראה מבוגר ממנו בעשר שנים לפחות, פניו כחושות ועיניו שקועות.

"פעמים רבות מדי התנהגת כמו שוטה הכפר, בילי קונגר", אמרה גברת בראן בקשיחות, "אבל לשתות לשוכרה בזמן שאתה מחזיק במספרי הגז זה גרוע עוד יותר".

באופן מוזר, היא לא הביטה בו, אלא בנאיניב.

"שתיתי רק קצת שיכר, חוכמה", הוא יבב. "בגלל החום. רק לגימה קטנה".

החוכמה נחרה בחוסר אמונה, אבל הוסיפה להביט בנאיניב כאילו הייתה נץ. זה היה מפתיע. גברת בראן בדרך כלל שיבחה כלפי כל את נאיניב משום שלמדה במהירות. היא לקחה את נאיניב לשוליה לפני שלוש שנים, לאחר שהשוליה שלה באותם הימים מתה ממחלה שאפילו גברת בראן לא הייתה מסוגלת לרפא. נאיניב הפכה ליתומה לפני זמן-מה, ואנשים רבים אמרו שהחוכמה הייתה צריכה לשלוח אותה לקרובי משפחה שלה לאחר מות אימה, ולקחת מישהי מבוגרת יותר. אימה של אגווין לא אמרה זאת, אבל אגווין ידעה שהיא חשבה כך.

נאיניב זקפה את ברכיה, לאחר שסיימה להדק את התחבושת והנהנה בשביעות רצון. ולהפתעתה של אגווין, גברת בראן כרעה על ברכיה ופתחה אותה, אפילו מרימה את רטיית הלחם כדי לבחון את הפצע על ירכו של בילי לפני שעטפה את התחבושת שוב סביב רגלו. היא נראתה... מאוכזבת. אבל למה? נאיניב התחילה לשחק עם הצמה שלה, מושכת אותה כמו תמיד כאשר הייתה עצבנית, או מנסה למשוך תשומת לב לעובדה שהייתה כבר אישה בוגרת.

האם היא אי-פעם תפסיק לעשות את זה? חשבה אגווין. עברה כמעט שנה מאז אפשר מעגל הנשים לנאיניב לקלוע את שערה לצמה.

תנועה פתאומית באוויר לכדה את תשומת ליבה של אגווין, והיא הביטה לעברה. עורבים נוספים נחו על העצים סביב קרחת היער. עשרות על עשרות, וכולם הביטו. היא ידעה שהם עושים זאת. אף אחד מהם לא ניסה לגנוב משהו משולחנות המזון. זה לא היה טבעי.

אם חושבים על זה, הציפורים לא הביטו כלל על שולחנות הספסלים. או על השולחנות שבהן הנשים עבדו עם הצמר. הם הביטו על הנערים שרעו צאן. ועל הגברים שגזזו את הכבשים ונשאו צמר. וגם על נושאי המים. לא על הנערות או הנשים, רק על הגברים והנערים. היא הייתה מוכנה להמר על זה, אפילו אם אימה אמרה שאסור להמר. היא פתחה את פיה כדי לשאול את החוכמה בעניין הזה.

"אין לך עבודה אגווין?" אמרה נאיניב בלי להסתובב.

אגווין זינקה, שלא מרצונה. נאיניב התחילה לעשות את זה בסתיו שעבר, יודעת בדיוק שאגווין נמצאת שם בלי להביט, ואגווין רצתה שהיא תפסיק את זה.

נאיניב הפנתה את ראשה והביטה אליה מעבר לכתף אחת. זה היה מבט ישיר, מסוג המבטים שאגווין ניסתה להביע בפני קנלי. היא לא הייתה צריכה לזנק ולעשות את כל מה שנאיניב אמרה כמו עבור החוכמה. נאיניב רק ניסתה להתעמר בה משום שגברת בראן פקפקה בעבודתה. אגווין חשבה להגיד לה שגברת איילין רצתה לדבר איתה בנוגע לפשטידה. אבל לאחר שבחנה את פניה של נאיניב, היא החליטה שזה רעיון לא טוב. בכל אופן, היא עשתה את מה שנשבעה שלא תעשה, תתעצל, לעמוד ולהסתכל על נאיניב ועל החוכמה.

היא קדה לעבר החוכמה ככל שהיה ניתן בזמן שהיא מחזיקה את הדלי, אבל לא לנאיניב, כאשר היא חלפה על פניהן. היא לא קפצה, ולא מפני שנאיניב הביטה בה. ברור שלא. והיא גם לא מיהרה. היא פשוט הלכה במהירות כדי לחזור לעבודתה.

ועם זאת היא הלכה מהר מספיק ולפני שהיא הבינה את זה, היא הגיעה לשולחנות שבהן הנשים עבדו על הצמר. ונעמדה פנים אל פנים מול אחד השולחנות שבו ישבה אחותה אליסה.

אליסה קיפלה את הגז ויצרה ממנו חבילות, ועשתה עבודה רעה. נראה שדעתה הייתה מוסחת, והיא כמעט לא הבחינה באגווין, ואגווין ידעה למה. אליסה הייתה בת שמונה-עשר, אבל שערה שהגיע עד למותניה עדיין היה קשור במטפחת כחולה. לא שהיא חשבה על נישואים — רוב הנערות המתינו כמה שנים לפחות — אבל היא הייתה מבוגרת בשנה מנאיניב. אליסה דאגה לעיתים קרובות מדוע מעגל הנשים עדיין חשבו שהיא צעירה מדי. היה קשה שלא להרגיש אהדה כלפיה. במיוחד כיוון שאגווין חשבה על הצרה של אליסה כבר כמה שבועות.

טוב, לא בדיוק על הבעיה של אליסה, אבל זה עורר בה מחשבות.

באחד השולחנות האחרים, קלה קופלין דיברה עם כמה גברים צעירים מהחוות, מצחקקת ומשחקת בחצאיותיה. היא תמיד דיברה עם גבר כלשהו, אף שהיא הייתה אמורה לקפל את הגז. אבל זה לא מה שלכד את עינה של אגווין.

"אליסה, את אל תדאגי יותר מדי", היא אמרה בעדינות. "אולי ברווין ואלן זכו לקלוע את שערן בגיל שש-עשרה..."

רוב הנערות קיבלו את הרשות לכך, היא חשבה. היא ממש לא עזרה לה.

לאליסה היה מנהג להגיד אמרות. "שעה שמבזבזים לא מקבלים בחזרה" או "חיוך הופך את העבודה לקלה יותר", עד שהשיניים שלך מתחילות לכאוב. אגווין ידעה שחיוך לא מקל עליה בכלל את העבודה. "... אבל קלה בת עשרים, ויום השם שלה מגיע בעוד כמה חודשים. השער שלה לא קלוע, ואת לא רואה אותה רוטנת".

ידיה של אליסה נעצרו על הגז ממולה. מסיבה כלשהי, הנשים משני צידיה הניחו את ידיהן על פיהן, מנסות להסתיר את הצחוק.

מסיבה כלשהי, פניה של אליסה הפכו להיות אדומות. אדומות מאוד.

"ילדות לא צריכות..." מלמלה אליסה. פניה אולי בוערות כמו השמש, אבל הקול שיצא מפיה היה קפוא כמו שלג באמצע החורף. "ילדה שמדברת כאשר... ילדות שצריכות..." ג'ילי לווין, שהייתה צעירה בשנה מאליסה ושערה השחור היה קלוע בצמה שחורה ועבה שהייתה תלויה מתחת למותניה, נפלה על ברכיה. היא צחקה לתוך ידה. "לכי מכאן, ילדה!" התפרצה אליסה. "מבוגרות מנסות לעבוד כאן!"

במבט כועס פנתה אגווין והלכה הרחק משולחנות הקיפול, הדלי מכה ברגלה בכל צעד. את מנסה לעזור למישהי, מנסה לעודד את רוחה ותראי איך זה עוזר לך? הייתי צריכה להגיד לה שהיא לא מבוגרת, היא חשבה בכעס. היא תהיה מבוגרת רק כאשר מעגל הנשים ירשה לה לקלוע את שערה. זה מה שהייתי צריכה להגיד.

מצב הרוח הקשה נשאר איתה עד שהדלי היה ריק שוב, וכאשר היא מילאה אותו שוב, היא יצבה את כתפיה. אם את מתכוונת לעשות משהו, אז את חייבת לעשות אותו. היא פנתה ישירות לעבר מכלאות הכבשים, הולכת כמה שיותר מהר והתעלמה מכל מי שביקש מים. זאת לא הייתה עצלנות. גם הבנים יצטרכו מים.

במכלאות, תריסר וקצת הנערים שהמתינו להעביר את הכבשים ירו לעברה מבטים מופתעים כאשר היא הגישה להם את המצקת, וכמה אמרו שהם יכולים לשתות מים כאשר הם מגיעים לנהר, אבל היא המשיכה להציע להם. והיא תמיד שאלה את אותה שאלה. "ראיתם את פרין? או את מאט? איפה אפשר למצוא אותם?"

כמה אמרו לה שפרין ומאט העבירו כבשים לנהר, ואחרים אמרו שראו את הזוג משגיחים על כבשים שכבר נגזזו, אבל היא לא התכוונה לרדוף אחריהם ולגלות שהם כבר לא היו שם.

לבסוף, בחור בעל עיניים גדולות בשם וויל אל'סין, אחד מנערי החווה מדרום לשדה אמונד, ירה לעברה מבט חשוד ואמר, "למה את רוצה אותם?" כמה נערות אמרו שוויל היה יפה, אבל אגווין חשבה שהאוזניים שלו נראות מוזרות.

היא התחילה לשלוח אליו את המבט הישיר, ואז התחרטה על זה. "אני... רוצה לשאול אותם משהו", היא אמרה. זה היה רק שקר קטן. היא באמת קיוותה שאחד מהם יוכל לתת לה תשובות. זמן רב הוא לא אמר דבר, בחן אותה והיא המתינה. סבלנות תמיד משתלמת. אליסה הייתה אומרת לעיתים קרובות. לעיתים קרובות מדי. היא רצתה לשכוח מהאמרות של אליסה. היא ניסתה לשכוח. אבל לא יעזור לה לבעוט ברגליו של וויל כדי להשיג את מה שרצתה. אפילו אם זה מגיע לו.

"הם נמצאים שם, מאחורי המכלאה המרוחקת", הוא אמר לבסוף, מניע את ראשו לעבר הצד המזרחי של קרחת היער. "זאת שיש בה כבשים עם התגיות של פאיט אל'קאר". הנערים שרעו כבשים היו צריכים לדבר ככה, אפילו אם זה לא באמת נחוץ, או שאף אחד לא ידע אם מדובר בכבשים של פאיט אל'קאר או של ג'אק אל'קאר או כבשים השייכות לאחד מעשרות בני אל'קאר האחרים. "הם נחים עכשיו. אל תסבכי אותם בצרות ותגידי את זה למישהו".

"תודה, וויל", היא אמרה, רק כדי להראות לו שהיא מסוגלת להיות מנומסת אפילו לשוטה גמור. כאילו היא תרוץ ותספר עליהם סיפורים! הוא נראה מבוהל, והיא חשבה שאולי תבעט ברגליו בכל אופן.

המכלאה הגדולה שהכילה את הכבשים הגזוזות של פאיט אל'קאר הייתה כמעט ליד העצים בקצה קרחת היער.

כלבת הרועים הגדולה והשחורה של אדון אל'קאר הרימה את ראשה מהמקום שבו שכבה בכניסה למכלאה והביטה באגווין מתקרבת לפני שחזרה שוב למקומה.

אגווין הביטה בזהירות בכלבת הרועים. היא לא אהבה כל-כך כלבים, ונראה שהם לא חיבבו אותה. אבל כאשר היא התקרבה עוד יותר, היא הבחינה שהכלבה כמעט נרדמה לגמרי. מעקי העץ של המכלאות לא סיפקו מסתור רב והיא ראתה קבוצה של נערים מאחורי המכלאה. אבל היא לא באמת ראתה מי שם.

היא הניחה את הדלי בזהירות על הקרקע והלכה לאורך צד המכלאה. לא חומקת. היא פשוט לא רצתה להרעיש, במקרה... במקרה ורעש יבהיל את הכבשים. זה העניין. בפינת המכלאה, היא הציצה מעבר לעמוד העץ.

פרין היה שם ומאט קוֹת'וֹן, בדיוק כפי שוויל אמר, וכמה נערים אחרים בני אותו הגיל, כולם מזיעים ולובשים חולצות לא שרוכות. היו שם דב איילין ולם ת'יין, בן קרואו ואלאם דאוטרי. ורנד, בחור רזה, גבוה כמעט כמו פרין, עם ידים ורגליים שהיו גדולות מדי לגודלו. הוא בסופו של דבר תמיד נמצא עם מאט ופרין. רנד, שכולם אמרו שיתחתן איתה יום אחד. הם דיברו וצחקו והכו בכתפיהם. למה בחורים עושים את זה?

בפנים זועפות היא התרחקה מעמוד העץ ונשענה לאחור על המעקה. אחת מהכבשים בפנים רחרחה את גבה, אבל היא התעלמה ממנה. היא שמעה כמה נשים אומרות את זה עליה ועל רנד, אבל היא לא ידעה שכולם אמרו את זה. לעזאזל עם אליסה! אם אליסה לא הייתה נאנחת ומייבבת על שערה, אז אגווין בכלל לא הייתה מתחילה לחשוב על בעלים. היא ציפתה להינשא יום אחד — רוב הנשים בשני נהרות עשו זאת — אבל היא לא הייתה כמו המפוזרות האלה שחיכו לזה כל הזמן. רוב הנשים המתינו כמה שנים לאחר ששערן היה קלוע והיא... היא רצתה לראות את הארצות שעליהן כתב ג'אין קל-רגל. איך בעלה ירגיש בעניין הזה? על כך שאשתו יוצאת לארצות זרות. ככל שהיא יודעת, איש מעולם לא עזב את שני נהרות.

אני אעשה את זה, היא נשבעה בדממה.

אפילו אם היא תינשא, האם רנד יהיה בעל טוב? היא לא הייתה בטוחה איך מודדים אם בעל טוב או לא.

מישהו כמו אביה, אמיץ ונעים וחכם. היא חשבה שרנד היה נעים. הוא פעם גילף משרוקית עבורה, וסוס ונתן לה נוצת עיט שחורת-קצה כשהיא אמרה שהיא יפה, אבל היא עדיין חשבה שהוא רצה לשמור אותה לעצמו. והוא השגיח על הכבשים של אביו באחו, אז הוא בוודאי אמיץ. כלבי הרועים עוזרים, אם יגיעו זאבים, או דוב, אבל הנער שהשגיח בוודאי אמור לדעת להשתמש בקלע, או בקשת אם היה בוגר מספיק. אלא... שהיא ראתה אותו בכל פעם שהוא ואביו הגיעו מהחווה שלהם, אבל היא לא באמת הכירה אותו. היא ידעה עליו אולי דבר אחד. עכשיו היה זמן טוב מאוד להתחיל ללמוד. היא התמקמה בנוחות ליד עמוד העץ שבפינה והציצה שוב מסביב.

"הייתי רוצה להיות מלך", אמר רנד. "זה מה שהייתי רוצה להיות". הוא הניף את זרועו וקד קידה מגושמת, צוחק כדי להראות שהוא התבדח. כדאי לו מאוד. אגווין עיוותה את פניה. מלך! היא בחנה את פניו. לא, הוא לא היה יפה. טוב, אולי כן. אולי זה לא משנה. אבל בוודאי יהיה נחמד שיש בעל שלא נורא להסתכל עליו. עיניו היו כחולות. לא, אפורות. נראה שהן שינו את הצבע שלהן כשהסתכלת. לאף אחד בשני נהרות לא היו עיניים כחולות. לפעמים העיניים שלו נראו עצובות.

אימו מתה כאשר היה ילד קטן, ואגווין חשבה שהוא קינא בילדים אחרים שיש להם אימהות. היא לא הייתה מסוגלת לדמיין שהיא מאבדת את אימה. היא לא רצתה אפילו לנסות.

"מלך הכבשים!" צעק מאט. הוא היה קטן יותר מהאחרים, תמיד קופץ על בהונותיו. מבט אחד לעבר פניו וידעת שהוא מחפש צרות. הוא תמיד חיפש צרות. ובדרך כלל מצא אותן. "רנד אל'תור, מלך הכבשים". לם צחקק. בן הכה בו בכתפו ולם היכה את בן בחזרה, ואז שניהם גיחכו. אגווין נדה בראשה.

"זה עדיף מלהגיד שאתה רוצה לברוח ולעולם לא לעבוד", אמר רנד ברוגע. נראה שהוא אף פעם לא התרגז. כלומר היא מעולם לא ראתה אותו כך. "איך אתה יכול לחיות בלי לעבוד, מאט?"

"כבשים זה לא דבר נורא", אמר אלם, משפשף את אפו הארוך. שערו היה קצוץ והיה לו תלתל סורר שנעמד בעורפו. הוא עצמו נראה כמו כבשה.

"אני אציל אאס סדאי והיא תגמול לי", מאט ירה בחזרה לעברו. "בכל אופן, אני לא מתכוון ללכת ולחפש עבודה כשיש מספיק עבודה בלי שיחפשו אותי". הוא חייך ונעץ את אצבעו בכתפו של פרין.

פרין שפשף את אפו, נראה מבויש. "מישהו צריך להיות הגיוני, מאט", הוא אמר לאט. "לפעמים אתה צריך לחשוב על העתיד". פרין תמיד דיבר לאט, כשהוא דיבר בכלל. והוא נע בזהירות, כאילו חשש שהוא עלול לשבור משהו. רנד דיבר לפני שחשב, לפעמים, ותמיד נראה שהוא עומד לקום ולצאת לדרך ולא לעצור עד שיגיע לקצה האופק.

"'הגיוני' אומר שאני אבלה כל היום בעבודה בטחנה של אבי", נאנח לם. "אני מאמין שאקבל אותה יום אחד. אבל מקווה שזה לא יהיה בקרוב. אני רוצה קודם כול לצאת להרפתקה, גם אתה, רנד?"

"ברור", צחק רנד. "אבל איפה אפשר למצוא הרפתקה בשני נהרות?"

"חייבת להיות דרך", מלמל בן. "אולי יש זהב בהרים. או טרולוקים?" לפתע הוא נשמע כאילו לא היה בטוח לעלות להרים. הוא באמת האמין בטרולוקים?

"אני רוצה שיהיו לי יותר כבשים מאשר לכל האנשים בשני נהרות", אמר אלם בעקשנות. מאט פלבל בעיניו בייאוש.

דב ישב על עקביו והקשיב, וכעת הוא נד בראשו. "אתה נראה כמו כבש, אלם", הוא מלמל. היא לפחות לא אמרה את זה בקול רם. דב היה גבוה יותר ממאט, וחסון יותר, אבל עיניו היו באותו הצבע. הבגדים שלו תמיד היו מרופטים בגלל מעשים שלא היה אמור לעשות. "תקשיב, קיבלתי רעיון נהדר".

"אני קיבלתי רעיון טוב יותר", הזדרז מאט לומר. "בואו. אראה לכם". הוא ודב הביטו זה בזה.

אלם ובן נראו מוכנים ללכת אחרי כל אחד מהם, או אחרי שניהם, ברגע שתתקבל ההחלטה. רנד הניח את ידו על כתפו של מאט. "רגע אחד. בואו נשמע קודם כול את הרעיונות הנפלאים שלכם". פרין הנהן במחשבה.

אגווין נאנחה. דב ומאט היו מוכנים להתחרות מי מהם יסתבך בצרות יותר מהאחר. ורנד אולי נשמע הגיוני, אבל כאשר הוא היה בכפר, הם הצליחו לגרור גם אותו. וגם את פרין.

השלושה האחרים ישתתפו בכל מה שמאט או דב יציעו.

נראה שהגיע הזמן שהיא תעזוב. היא לא תוכל לעקוב אחריהם כדי לראות מה הם מעוללים, כלומר היא תוכל, אבל אז יבחינו בה. היא תמות לפני שתיתן לרנד לחשוד שהיא צפתה בו כמו איזו טיפשה. ואני אפילו לא גיליתי משהו עליו.

כאשר היא הלכה בחזרה לאורך מכלאות הכבשים אל המקום שבו השאירה את הדלי שלה, דניל לווין חלף על פניה, פונה לעבר הקצה האחורי של המכלאה. הוא היה בן שלוש-עשרה ורזה עוד יותר מרנד, ובעל אף חד. היא היססה מעל הדלי שלה, מקשיבה. בתחילה, היא שמעה רק מרמורים. ואז...

"ראש הכפר רוצה אותי?" קרא מאט. "אין סיבה שהוא ירצה אותי! לא עשיתי משהו!"

"הוא רוצה את כולכם ומהר", אמר דניל. "אילו היה מדובר בי, הייתי רץ אליו".

אגווין הרימה בזריזות את הדלי והתרחקה לאט מהמכלאה, בחזרה לעבר הנהר. רנד והאחרים יחלפו על פניה בקרוב, רצים לאותו כיוון.

אגווין חייכה, חיוך קטן. כאשר אביה קרא לאנשים, הם באו. אפילו מעגל הנשים ידע שלא מתעסקים עם ברנדלווין אל'ויר. אגווין לא הייתה אמורה לדעת את זה, אבל היא שמעה את גברת לוהאן ואת גברת איילין ועוד כמה אחרות מדברות עם אימה על כך שאביה היה עקשן ושאימה צריכה לעשות משהו בנוגע לזה.

היא נתנה לבחורים להשיג אותה מעט ואז הגבירה את קצב צעדיה כדי לעמוד בקצב שלהם.

"אני לא מבין", נהם מאט כאשר הגיע אל שורת הגברים הגוזזים. "לפעמים ראש הכפר יודע מה אני עושה ברגע שאני עושה את זה. וגם אימי. אבל איך?"

"מעגל הנשים ככל הנראה מספר לאימך", מלמל דב. "הן רואות הכול. וראש הכפר הוא ראש הכפר". הנערים האחרים הנהנו בהסכמה עגומה.

לפניהם ראתה אגווין את אביה, אדם עגול בעל שיער אפור ומקריח, חולצתו מקופלת מעבר למרפקיו, מקטרת בין שיניו וזוג מספריים בידו.

ובמרחק של עשרה צעדים מגוזזי הכבשים, מביטה בבנים מתקרבים, עמדה גברת קות'ון, אימו של מאט, שלצידה שתי בנותיה, בודווין ואלדרין.

נטי קות'ון הייתה אישה רגועה ושלווה, עד כמה שאפשר ממישהי שבנה היה מאט, וברגע זה היא חייכה בשמחה. בודווין ואלדרין גם הן חייכו, כאשר הביטו במאט במבטים קשים הרבה יותר מזה של אימן. בוד עדיין לא הייתה מספיק מבוגרת כדי לשאת מים ויעברו עוד שנתיים עד שאלדרין תצטרף. רנד והאחרים קרוב לוודאי עיוורים, חשבה אגווין. כל אדם שעיניים בראשו היה יכול לדעת איך גברת קות'ון תמיד ידעה.

גברת קות'ון ובנותיה חמקו אל תוך הקהל כאשר הנערים התקרבו לאביה של אגווין. נראה שאיש מהם לא הבחין בה. כולם הביטו היישר לעבר אביה של אגווין. כולם מלבד מאט נראו חוששים. היה למאט חיוך רחב שתמיד גרם לו להיראות אשם במעשה כלשהו.

אביו של רנד הרים את מבטו מהכבשה שטיפל בה, הביט ברנד בחיוך שגרם לרנד, לכל הפחות, להיראות פחות כמו אנפה שרק ממתינה לעוף משם.

אגווין התחילה להציע מים לגברים שגזזו יחד עם אביה, שכולם היו חברי מועצת הכפר. טוב, נראה שאדון קול נמנם בגבו אל אבן שבצבצה מהאדמה. הוא היה מבוגר כמו החוכמה, ואולי יותר, אף שעדיין הייתה לו רעמת שיער, לבן כפי שהיה. אבל האחרים גזזו, הגיזה נישאת מהכבשים בערמות לבנות ועבות.

אדון בּוּאִי, מתקן הגגות, אדם כחוש אבל נמרץ, מלמל דבר-מה כאשר עבד, והאחרים הצליחו לגזוז שתי כבשים בזמן שהוא עדיין עבד על הראשונה, אבל נראה שכל השאר היו שקועים בעבודתם. כאשר האדם סיים, הוא נתן לכבשה להיאסף על-ידי הבחורים הממתינים והמתין לכבשה הבאה. אגווין הלכה לאט, כדי שיהיה לה תירוץ להישאר במקום. היא לא באמת התעצלה. היא פשוט רצתה לדעת מה קורה.

אביה בחן את הנערים לרגע, כיווץ את שפתיו ואז אמר, "טוב, בחורים, אני יודע שאתם עובדים קשה". מאט ירה מבט מבוהל לעבר רנד ופרין משך בכתפיו בחוסר נוחות. רנד רק הנהן, אבל בחוסר ודאות. "לכן חשבתי שהגיע הזמן לסיפור שהבטחתי לכם", סיים אביה. אגווין חייכה. אביה סיפר את הסיפורים הטובים ביותר.

מאט הזדקף. "אני רוצה סיפור עם הרפתקאות". המבט שהוא ירה הפעם לרנד היה מתריס.

"אני רוצה סיפור על אאס סדאי ועוצרים", אמר דב בלהיטות.

"אני רוצה סיפור על טרולוקים", הוסיף מאט, "וגם... וגם... וגם דרקון כוזב!"

דב פצה את פיו וסגר אותו שוב בלי לומר דבר. אבל הוא הביט במאט. לא הייתה אפשרות לבקש משהו טוב יותר מאשר דרקון כוזב והוא ידע את זה.

אביה של אגווין צחקק. "אינני טרובדור, בחורים. אני לא מכיר סיפורים כאלה. טאם? אתה רוצה לנסות?"

אגווין מצמצה. מדוע שאביו של רנד יכיר סיפורים שאביה לא מכיר? אדון אל'תור נבחר למועצה כדי להיות קולם של האיכרים שגרו סביב שדה אמונד, אבל ככל שידעה הוא רק גידל כבשים וטבק, כמו כל השאר.

אדון אל'תור נראה מוטרד ואגווין התחילה לקוות שהוא לא הכיר סיפורים כאלה. היא לא רצתה שמישהו יתעלה על אביה. כמובן, היא חיבבה את אביו של רנד, ולכן היא גם לא רצתה שהוא יובך. הוא היה אדם חסון בעל נקודות אפורות בשערו, אדם שקט וכמעט כולם אהבו אותו.

אדון אל'תור סיים לגזוז את הכבשה שלו, וכשהובאה לו כבשה נוספת, הוא החליף חיוכים עם רנד. "מתברר", הוא אמר, "שאני מכיר סיפור כזה. אספר לכם על הדרקון האמיתי, ולא הכוזב".

אדון בואי הזדקף מהכבשה הגזוזה למחצה שלו מהר כל-כך עד שהחיה כמעט נמלטה ממנו. עיניו הצטמצמו עד כי כמעט היו פס שטוח כעת. "אנחנו לא מוכנים לשמוע דברים כאלה, טאם אל'תור", הוא נהם בקולו הצרוד. "אלה לא סיפורים עבור אוזניים של אנשים טובים".

"הירגע, סן", אמר ברוגע אביה של אגווין. "זה רק סיפור". אבל הוא הביט באביו של רנד, ונראה שהוא עצמו גם לא היה כה שלם עם דבריו.

"יש כמה סיפורים שאסור לספר", התעקש אדון בואי. "כמה סיפורים שאסור לדעת! זה לא נאות, אני אומר. אני לא אוהב את זה. אם הם רוצים לשמוע על מלחמות, אז תספרו להם על מלחמת מאה השנים או על מלחמת הטרולוקים. הם ישמעו ככה על אאס סדאי ועל טרולוקים, אם אתם חייבים לדבר על דברים כאלה. או על מלחמת האיאלים". לרגע חשבה אגווין שהיא רואה את פניו של אדון אל'תור משתנות.

לרגע הוא נראה קשוח יותר. קשוח מספיק כדי לגרום לשומרי שיירות הסוחרים להיראות חלשים. היא דמיינה דברים רבים היום. היא בדרך כלל לא נתנה לדמיון שלה להשתולל ככה.

עיניו של אדון קול נפקחו. "זה רק סיפור שהוא מספר לילדים, סן. רק סיפור, בן אדם". עיניו נעצמו שוב. אי אפשר אף פעם לדעת מתי אדון קול באמת מנמנם.

"אתה אף פעם לא שמעת, הרחת או ראית משהו שאהבת, סן", אמר אדון אל'דאי. הוא היה סבו של בילי, אדום, רזה בעל שיער לבן ומדובלל, וזקן כמו אדון קול, אולי אפילו מבוגר ממנו. הוא הלך עם מקל רוב הזמן, אבל עיניו היו צלולות וחדות, וכך גם מוחו. הוא היה זריז עם המספרים כמעט כמו אדון אל'תור. "עצתי לך היא, סן, ללעוס את הכבד שלך בדממה ולתת לטאם לספר את הסיפור שלו".

אדון בואי נרגע ברטינות קודרות, ממלמל כל הזמן לעצמו. הוא הזעיף את פניו לעבר אביו של רנד וחזר אל הכבשה שלו. אגווין נדה בראשה בהפתעה. היא שמעה את אדון בואי מספר לאנשים פעמים רבות כמה חשוב הוא היה במועצה, וכיצד כל הגברים תמיד הקשיבו לו.

הבחורים התקרבו אל אדון אל'תור וכרעו על עקביהם בחצי מעגל. כל סיפור שמעורר מהומה בין חברי המועצה היה חייב להיות טוב. אדון אל'תור המשיך לגזוז, אבל בקצב איטי יותר. הוא לא רצה להסתכן שיאבד את הריכוז ויגזוז בטעות את בשרה של הכבשה.

"זה רק סיפור", הוא אמר, מתעלם מזעפו של אדון בואי, "מפני שאיש אינו יודע באמת מה קרה. אבל זה אכן קרה. אתם שמעתם על עידן האגדות?"

כמה מהנערים הנהנו בספקנות. אגווין גם היא הנהנה, אף שלא שמה לב לכך. היא שמעה את המבוגרים אומרים "אולי בעידן האגדות", כאשר הם לא באמת האמינו שמשהו קרה או כאשר הם לא חשבו שיעשו את זה. זאת פשוט עוד דרך להגיד "כשחזירים יעופו". היא לפחות חשבה שזאת הכוונה שלהם.

"לפני שלושת אלפים שנים או יותר", המשיך אביו של רנד. "היו ערים גדולות מלאות בבניינים גבוהים יותר מהמגדל הלבן, והמגדל הזה גבוה יותר מכול דבר, אולי רק פחות מההרים עצמם. מכונות שהשתמשו בכוח האחד נשאו אנשים על הקרקע מהר יותר מכול דהרת סוס, וכמה אומרים שהמכונות גם נשאו אנשים באוויר. לא היו מחלות בעולם. לא היה רעב. לא הייתה מלחמה. ואז אדון האופל נגע בעולם".

הנערים זינקו ואלם ממש נפל לאחור. הוא התיישב שוב, הסמיק וניסה להעמיד פנים שכלל לא נפל. אגווין עצרה את נשימתה. אדון האופל. אולי זה משום שהיא חשבה עליו קודם לכן, אבל הוא נראה לה מפחיד במיוחד עכשיו. היא קיוותה שאדון אל'תור לא יגיד את שמו של אדון האופל, היא חשבה, אבל זה לא גרם לה להפסיק לפחד.

אדון אל'תור חייך לעבר הנערים כדי לרכך את ההלם של דבריו, אבל הוא המשיך הלאה. "בעידן האגדות לא היו אפילו זיכרונות של מלחמות, כך אומרים, אבל ברגע שאדון האופל נגע בעולם, הם למדו מהר מאוד. זאת לא הייתה מלחמה כמו אלה שעליהן אתם שומעים כאשר סוחרים מגיעים כדי לקנות צמר וטבק, כמו קרבות בין שתי ממלכות. המלחמה הזאת התנהלה בכל העולם. מלחמת הצל קראו לה. אלה שעמדו באור נלחמו באלה שעמדו בצל, ומלבד ידידי אופל רבים מספור, היו גם צבאות של מירדראלים וטרולוקים בכמות רבה יותר מאלה שנזרקו מהמצרים בעת מלחמות הטרולוקים. כמה אאס סדאי גם עברו לצד הצל. הם נקראו הארורים".

אגווין נרעדה ושמחה לראות שהנערים מחבקים את עצמם. אימהות השתמשו בשמות של הארורים כדי להפחיד את ילדיהן אם הם התנהגו שלא כשורה. אם תמשיך לשקר, סמירהאג תבוא ותיקח אותך. לנפיר ממתינה לילדים שגונבים. אגווין שמחה שאימה לא עשתה זאת. רגע אחד. הארורים היו אאס סדאי? היא קיוותה שאדון אל'תור לא אמר את זה בקלילות, או שמעגל הנשים יקראו לו לביקור. בכל אופן, כמה מהארורים היו גברים, אז הוא מן הסתם טעה.

"אתם מצפים שאספר לכם על תהילת הקרב, אבל לא אעשה זאת". לרגע, הוא נשמע קודר, אבל רק לרגע. "איש אינו יודע מה קרה בקרבות האלה, אלא שהם היו ענקיים. אולי לאאס סדאי יש ספרים על כך, אבל אם יש להן, הן לא מוכנות להראות אותם אלא רק לאאס סדאי אחרות. שמעתם על הקרבות הגדולים בזמן עלייתו לשלטון של ארתור הוקווינג, ובמלחמת מאה השנים? מאה אלף איש בכל צד?" הנהונים נלהבים נראו לאחר דבריו. גם אגווין הנהנה, אף שהיא לא הייתה להוטה כלל. כל האנשים האלה שניסו להרוג זה את זה לא הלהיבו אותה כמו את הנערים. "טוב", המשיך אדון אל'תור, "הקרבות האלה נחשבו לקטנים במהלך מלחמת הצל. ערים שלמות נהרסו, הוחרבו עד היסוד. ארצות הגבול בין הערים הושמדו אף הן. בכל מקום שבו נערך קרב, נותר רק הרס וחורבן מאחור. המלחמה נמשכה שנים ארוכות, בכל רחבי העולם. ולאט לאט, הצל התחיל לנצח. האור נדחק יותר ויותר לאחור, עד שהיה נראה שהצל יכבוש את העולם לבטח. התקווה דעכה כמו ערפל מתחת לשמש. אבל לאור היה מנהיג שלא היה מוכן לוותר, אדם שנקרא לוּז תֵרִין טַלָאמוֹן. הדרקון".

אחד הנערים התנשם בפליאה. אגווין הייתה עסוקה מדי כדי לראות במי מדובר. היא שכחה אפילו להעמיד פנים שהיא מציעה מים. הדרקון היה האדם שהשמיד את הכול! היא לא ידעה הרבה על שבירת העולם — טוב, כמעט כלום, למען האמת — אבל כולם ידעו את זה. בוודאי שהוא נלחם עבור הצל!

"לוז תרין אסף גברים סביבו, חבורת המאה, וצבא קטן. קטן בקנה המידה של אותם ימים. עשרת אלפים איש. לא צבא כזה קטן, נכון?" המילים נראו כמו הזמנה לבדיחה, אבל איש לא צחק למשמע קולו השקט של אדון אל'תור. נשמע כאילו הוא עצמו היה שם.

אגווין בוודאי ובוודאי לא צחקה, וגם אף אחד מהנערים. היא האזינה וניסתה לזכור מדי פעם גם לנשום.

"כשבידו רק תקווה קלושה, לוז תרין תקף את עמק תַ'קַאנְ'דָאר, הלב של הצל עצמו. מאות אלפי טרולוקים תקפו אותם, טרולוקים ומירדראלים. טרולוקים חיים רק כדי להרוג. טרולוק יכול לקרוע אדם לגזרים במו ידיו. מירדראלים הם המוות עצמו. האאס סדאי שנלחמו למען הצל המטירו אש וברקים על לוז תרין ואנשיו. האנשים שהלכו אחרי הדרקון לא מתו זה אחר זה, אלא עשרה בכל פעם, או עשרים, או חמישים. מתחת לשמיים מעוותים, במקום שמעולם לא צמח משהו או אי-פעם יצמח, הם נלחמו ומתו. אבל הם לא נסוגו או ויתרו. כל הדרך אל שאיול גאל הם נלחמו, ואם תַ'קַאנְ'דָאר, הוא לב הצל, אז שאיול גאל הוא לב הלב. כל אדם בצבא הזה מת, וכך גם רוב מאה החברים, אבל בשאיול גאל הם סגרו את אדון האופל בכלא שהבורא יצר עבורו, והארורים ננעלו יחד איתו. והעולם ניצל מאדון האופל".

דממה נפלה במקום. הנערים הביטו באדון אל'תור בעיניים פעורות. עיניים נוצצות, כאילו היו מסוגלים לראות את כל זה, הטרולוקים והמירדראלים ושאיול גאל. אגווין רעדה שוב. אדון האופל וכל הארורים היו כלואים בשאיול גאל, נעולים מפני עולם האדם, היא דקלמה לעצמה. היא לא זכרה את השאר, אבל זה עזר. אבל אם הדרקון הציל את העולם, אז איך הוא השמיד אותו?

סן בואי ירק. הוא ירק! כאילו הוא היה איזה שומר מסריח של סוחר! היא לא האמינה שהיא תוכל לחשוב עליו שוב כאדון בואי אחרי היום הזה.

מעשהו ניפץ את התדהמה של הנערים כמובן. הם ניסו להביט אל כל מקום אחר רק לא להביט באדם הכחוש.

פרין גירד בראשו. "אדון אל'תור", הוא אמר לאט, "מה המשמעות של 'דרקון'? אם מישהו היה קורא לו האריה, זה אומר שהוא היה מתנהג כמו אריה. אבל מה זה דרקון?"

אגווין הביטה בו. היא מעולם לא חשבה על זה. אולי פרין לא היה טיפש כמו שנראה.

"אינני יודע", ענה אביו של רנד בפשטות. "אני לא חושב שמישהו יודע. אולי אפילו לא האאס סדאי". הוא שחרר את הכבשה שגזז, והורה להביא לו כבשה נוספת. אגווין הבינה שהוא סיים לגזוז אותה לפני זמן-מה. הוא פשוט לא רצה לקטוע את הסיפור שלו.

אדון קול פקח את עיניו וחייך. "הדרקון. זה נשמע נועז במיוחד, נכון?" הוא אמר לפני שעיניו נעצמו שוב.

"נראה לי שהוא צודק", אמר אביה. "אבל כל זה קרה לפני זמן רב ורחוק מכאן, ואין לזה קשר אלינו. טוב, קיבלתם את ההפסקה ואת הסיפור שלכם, בחורים. חזרו לעבודה". כאשר הנערים קמו בחוסר רצון, הוא הוסיף, "יש בחורים רבים כאן מהחוות שאני חושב שאתם עדיין לא מכירים. תמיד טוב להכיר את השכנים שלכם, לכן כדאי לכם לפגוש אותם. אני רוצה שהיום לא תעבדו יחד. אתם כבר מכירים זה את זה. עכשיו, צאו לדרך".

הנערים החליפו ביניהם מבטים מבוהלים. האם הם באמת חשבו שיתנו להם לחזור אל מעשי הקונדס שהם תכננו? מאט ודב נראו עגמומיים בהרבה כאשר עזבו את המקום, מחליפים ביניהם מבטים. היא חשבה לעקוב אחריהם, אבל הם כבר התפצלו. והיא תצטרך לעקוב אחרי רנד כדי ללמוד עוד. היא עיוותה את פניה.

אם הוא יבחין בה, היא תיראה טיפשה כמו סיליה קול. מלבד זאת, היו את הארצות הרחוקות. היא התכוונה לראות אותן.

היא הבחינה באותו הרגע בעורבים רבים יותר מכפי שהיו קודם לכן, מנפנפים בכנפיהם על העצים, טסים מערבה, לעבר הרי הערפל. היא הניעה את כתפיה. היא הרגישה כאילו מישהו מביט בגבה.

מישהו או...

היא לא רצתה לפנות לאחור, אבל היא עשתה זאת, מרימה את עיניה אל העצים מאחורי הגברים הגוזזים. במרכז עץ אורן גבוה, עורב בודד עמד על ענף. מביט היישר לעברה. היישר לעברה! היא הרגישה צינה אוחזת בה בתוך גופה. הדבר היחיד שהיא רצתה לעשות הוא לברוח. במקום זה, היא גרמה לעצמה להביט בחזרה, מנסה לחקות את מבטה הישיר של נאיניב.

לאחר רגע, העורב השמיע צווחה חדה וזינק מהענף, כנפיו השחורות נושאות אותו מערבה יחד עם האחרים.

אולי אני מתחילה לקבל את המבט הזה, היא חשבה, ואז הרגישה מטופשת. היא הייתה צריכה להפסיק לתת לדמיון שלה להשתולל. זאת הייתה סתם ציפור. והיו לה דברים חשובים יותר לעשות, כמו להיות נושאת המים הטובה ביותר ולא לפחד מציפורים או מדברים אחרים. היא כיווצה את כתפיה ויצאה שוב אל הקהל, מחפשת את ברווין. אבל הפעם היא עשתה זאת כדי להציע לה את המצקת. אם היא מסוגלת להתמודד עם עורב, היא מסוגלת להתמודד עם אחותה. היא קיוותה.

אגווין נאלצה לשאת מים גם בשנה הבאה, אשר הייתה אכזבה איומה עבורה, אבל שוב היא ניסתה לבצע את המלאכה כמיטב יכולתה. אם את מתכוונת לעשות משהו, אז כדאי שתעשי את הטוב ביותר. זה ככל הנראה עבד, מפני ששנה לאחר מכן הרשו לה לעזור עם המזון, שנה מוקדם מהרגיל! היא הציבה לעצמה מטרה חדשה: שירשו לה לקלוע את הצמה בגיל צעיר יותר מכול נערה אחרת. היא לא באמת חשבה שמעגל הנשים ירשה לה, אבל מטרה קלה לא הייתה מטרה ראויה כלל.

היא הפסיקה לרצות לשמוע סיפורים ממבוגרים, אף שהיא הסכימה לשמוע טרובדור, ועדיין אהבה לקרוא על ארצות רחוקות עם מנהגים מוזרים, וחלמה לראותן. גם הנערים הפסיקו לרצות לשמוע סיפורים. היא לא חשבה שהם קראו הרבה. כולם התבגרו וחשבו שהעולם שלהם לעולם לא ישתנה ורבים מהסיפורים האלה דעכו לזיכרונות נעימים בזמן שאחרים נשכחו, רובם לפחות. ואם הם יגלו שכמה מהסיפורים האלה היו יותר מאשר סתם סיפורים, ובכן... מלחמת הצל? שבירת העולם? לוז תרין טלאמון? מה זה משנה עכשיו? ומה באמת התרחש אז בכלל?