כישור הזמן 2: המצוד הגדול – חלק ב

אגווין פסעה בעקבות המקובלת במסדרונות המגדל הלבן. הקירות הלבנים היו מכוסים בשטיחי קיר ובציורים; הרצפה הייתה עשויה מאריחים צבעוניים. שמלתה הלבנה של המקובלת הייתה זהה לשלה, אבל מעוטרת בשבעה פסים צבעוניים דקים על האמרה ועל החפתים. אגווין הקדירה את פניה בזמן שהביטה בשמלה. נאיניב לבשה שמלה כזאת מאז יום אתמול, אך לא נראתה שמחה, לא בשמלה ולא בטבעת הזהב, של נחש האוכל את זנבו, שציינה את מעמדה. בפעמים המעטות שהצליחה לראותה, היו עיניה של נאיניב קודרות, כאילו ראתה דברים שלא רצתה לראות.

"כאן", אמרה המקובלת בקצרה והצביעה על דלת. המקובלת, ששמה היה פדרה, הייתה אישה נמוכה ושרירית, מבוגרת מעט מנאיניב ועניינית. "את מקבלת זמן פנוי כי זה היום הראשון שלך, אבל אני מצפה שתתייצבי במטבח עם צלצול הגונג, ולא רגע אחד לאחר מכן".

אגווין קדה, ואז חרצה לשון אל גבה המתרחק של המקובלת. אומנם רק בערב הקודם שיריאם סוף סוף רשמה אותה בספר החניכות, אך היא כבר ידעה שהיא אינה סובלת את פדרה. היא פתחה את הדלת ונכנסה.

החדר היה פשוט וקטן, בעל קירות לבנים, ועל אחד הדרגשים הקשים ישבה אישה צעירה, שיער אדמוני זהוב גלש על כתפיה. הרצפה הייתה חשופה; חניכות לא קיבלו שטיחים. לאגווין נראה שהנערה בת גילה, אך היא הקרינה הדרת כבוד ואיפוק ששיוו לה חזות בוגרת יותר. שמלת החניכות פשוטת הגזרה נראתה עליה כבגד מהודר. מהודרת. זה היה הדבר.

"שמי אליין", אמרה הנערה. היא הִטתה את ראשה ובחנה את אגווין. "ואת אגווין משדה אמונד, בשני נהרות". היא אמרה את המשפט כאילו הייתה לו משמעות מיוחדת, והמשיכה מייד. "מישהי שכבר שוהה כאן זמן-מה מקבלת תמיד חניכה חדשה לכמה ימים כדי לעזור לה להתמצא. שבי בבקשה".

אגווין התיישבה על הדרגש השני מול אליין. "חשבתי שהאאס סדאי ילמדו אותי, עכשיו כשאני חניכה. אבל כל מה שקרה בינתיים היה שפדרה העירה אותי שעתיים לפני הזריחה ושלחה אותי לטאטא את המסדרונות. היא אומרת שאחרי ארוחת הערב אני צריכה לעזור בהדחת הכלים".

אליין עיוותה את פניה. "אני שונאת להדיח כלים. מעולם לא הייתי צריכה — טוב, לא משנה. את תקבלי הכשרה. מעכשיו את תלמדי בכל יום. מארוחת הבוקר עד הצהריים, ומארוחת הערב עד השינה. אם את טובה במיוחד או איטית מאוד, ייקחו אותך מארוחת הצהריים, אבל הזמן הזה מוקדש בדרך כלל לעוד מטלות". עיניה הכחולות של אליין עטו הבעה מהורהרת. "את נולדת עם זה, לא?" אגווין הנהנה. "כן, חשבתי שאני מרגישה בזה. גם אני נולדתי עם זה. אל תתאכזבי אם לא ידעת. את תלמדי לחוש את היכולת בנשים אחרות. לי היה יתרון, גדלתי ליד אאס סדאי".

אגווין רצתה לשאול אותה בעניין הזה — מי גדל ליד אאס סדאי? — אך אליין המשיכה:

"ואל תהיי מאוכזבת אם יעבור זמן-מה עד שתשיגי משהו. עם הכוח האחד, אני מתכוונת. אפילו לדברים הפשוטים ביותר נדרש זמן. סבלנות היא תכונה שיש ללמוד". היא עיקמה את אפה. "שיריאם סדאי אומרת את זה תמיד, והיא עושה כמיטב יכולתה להקנות לנו סבלנות. נסי לרוץ כשהיא אומרת לך ללכת, והיא תיקח אותך לחדר העבודה שלה לפני שתספיקי למצמץ".

"כבר קיבלתי כמה שיעורים", אמרה אגווין, מנסה להישמע צנועה. היא פתחה את עצמה לסאידר — זה כבר היה קל — וחשה את החום שמציף את גופה. היא החליטה לנסות את הדבר הגדול ביותר שידעה לעשות. היא הושיטה יד וכדור בוהק נוצר מעל כף ידה, כדור של אור טהור. הוא רעד — היא התקשתה לייצב אותו — אך הוא היה שם.

אליין הושיטה גם היא את ידה בשלווה, וכדור אור הופיע גם מעל ידה. גם הכדור שלה רעד.

אור קלוש הקיף פתאום את אליין. אגווין נאנקה והכדור שלה נעלם.

אליין צחקקה פתאום והאור נעלם — גם האור שהקיף אותה וגם הכדור. "ראית את זה סביבי?" אמרה בהתרגשות. "אני ראיתי את האור סביבך. שיריאם סדאי אמרה שאראה אותו בסופו של דבר. זו הייתה הפעם הראשונה. גם שלך?"

אגווין הנהנה והצטרפה לצחוקה של הנערה השנייה. "אני מחבבת אותך, אליין. אני חושבת שנהיה חברות".

"גם אני חושבת, אגווין. את משני נהרות, משדה אמונד. את מכירה נער בשם רנד אל'תור?"

"אני מכירה אותו". אגווין נזכרה פתאום בסיפור שסיפר רנד, סיפור שהתקשתה להאמין לו בשעתו. הוא טען שנפל מחומה לתוך גן ופגש...

"את הבת היורשת של אנדור". היא נאנקה.

"כן", אמרה אליין בפשטות. "אם שיריאם סדאי תשמע שאני אומרת את זה, היא תיקח אותי לחדר העבודה שלה לפני שאסיים לדבר".

"כולם מדברים על חדר העבודה של שיריאם סדאי. אפילו המקובלות. היא נוזפת בנוקשות רבה כל-כך? היא נראית לי חביבה".

אליין היססה, וכשדיברה עשתה זאת לאט, בלי להביט בעיניה של אגווין. "היא מחזיקה נצרי ערבה על השולחן. היא אומרת שאם אינך לומדת למלא את החוקים בדרך מתורבתת, היא תלמד אותך בדרך השנייה. ויש חוקים רבים כל-כך לחניכות, עד שקשה מאוד לא להפר כמה מהם".

"אבל זה — זה נורא! אינני ילדה, וגם את אינך ילדה. אינני מוכנה שיתייחסו אליי כך".

"אבל אנחנו כן ילדות. האאס סדאי, האחיות המלאות, הן הנשים הבוגרות. המקובלות הן הנשים הצעירות, בוגרות דיין שייתנו בהן אמון בלי להשגיח עליהן כל הזמן. והחניכות הן הילדות, ויש להגן עליהן ולדאוג להן, להנחות אותן ולהעניש אותן בזמן שהן סוטות מהדרך. כך שיריאם סדאי מסבירה את זה. איש לא יעניש אותך בגלל כישלון בשיעורים, אלא אם כן תנסי לעשות משהו שאסור לך. קשה לא לנסות. לפעמים תגלי שאת רוצה לתעל ממש כמו שאת רוצה ללמוד. אבל אם תשברי צלחות רבות מדי, אם תתנהגי בזלזול למקובלות, או אם תעזבי את שטח המגדל בלי רשות, או תדברי אל אאס סדאי לפני שהיא תפנה אלייך, או... את צריכה לעשות כמיטב יכולתך. זה כל מה שאפשר לעשות".

"זה נשמע כאילו הן מנסות לגרום לנו לעזוב", מחתה אגווין.

"מצד אחד לא, אבל מצד אחר כן. אגווין, יש רק ארבעים חניכות במגדל. רק ארבעים, ורק שבע או שמונה יהיו למקובלות. אין בזה די לדבריה של שיריאם סדאי. היא אומרת שכבר עכשיו אין די אאס סדאי כדי לדאוג לכל המשימות. אבל המגדל לא מוכן... לא יכול... להוריד את הרמה. האאס סדאי אינן יכולות לקבל אחות אם אין לה את היכולת, הכוח והתשוקה. הן אינן יכולות לתת את הטבעת ואת הצעיף לאישה שאינה יכולה לתעל את הכוח בצורה טובה, או לאחת שתיבהל, או שתפנה עורף כשהדרך תהיה קשה. האימון והמבחנים דואגים לתיעול, ובעניין כוח ותשוקה... טוב, אם תרצי ללכת, הן יניחו לך. אחרי שתדעי דייך כדי שלא תמותי מבורות".

"אני מניחה", אמרה אגווין לאט. "שיריאם סיפרה לנו מקצת מזה. מעולם לא חשבתי על כך שאין די אאס סדאי".

"יש לה תיאוריה. היא אומרת שאנחנו בררנו את המין האנושי. את יודעת משהו על השבחה? הרחקת בהמות שיש בהן תכונות לא רצויות מהעדר?" אגווין הנהנה בחוסר סבלנות; לא יכולת לגדול ליד כבשים בלי לדעת מהי השבחה. "שיריאם סדאי אומרת שעם האג'ה האדומה, שרדפה כל גבר שיכול לתעל במשך שלושת אלפים שנים, אנחנו מצמצמות את היכולת לתעל. לא הייתי מזכירה את זה ליד האחיות האדומות במקומך. שיריאם סדאי נקלעה לוויכוחים רבים בגלל זה, ואנחנו רק חניכות".

"לא אזכיר את זה".

אליין השתתקה, ואז שאלה: "רנד בסדר?"

אגווין הרגישה פתאום קנאה — אליין הייתה יפה מאוד — אך היא חשה גם פחד שהיה חזק מהקנאה. היא חשבה על המעט שידעה על הפגישה בין רנד לבת היורשת ונרגעה; אליין לא יכלה לדעת שרנד מסוגל לתעל.

"אגווין?"

"הוא בסדר". אני מקווה שהוא בסדר, האידיוט הזה. "הוא רכב עם כמה חיילים שאינרים בפעם האחרונה שראיתי אותו".

"שאינרים! הוא אמר לי שהוא רועה". היא נדה בראשה. "אני חושבת עליו בהזדמנויות משונות. אלאידה חושבת שהוא חשוב בדרך כלשהי. היא לא אמרה את זה בפירוש, אבל היא הורתה לחפש אותו, והיא רתחה מכעס כשנודע לה שהוא עזב את קאמלין".

"אלאידה?"

"אלאידה סדאי. היועצת של אימי. היא מהאג'ה האדומה, אבל אימא מחבבת אותה בכל זאת".

פיה של אגווין היה יבש פתאום. אג'ה אדומה, ומתעניינת ברנד.

"אני — אינני יודעת איפה הוא עכשיו. הוא עזב את שאינר, ואינני חושבת שהוא תכנן לחזור".

אליין הביטה בה. "לא אגיד לאלאידה איפה למצוא אותו גם אם הייתי יודעת, אגווין. ככל הידוע לי הוא לא עשה כל רע, ואני חוששת שהיא רוצה להשתמש בו בצורה כלשהי. בכל אופן, לא ראיתי אותה מהיום שהגענו לכאן, כשהגלימות הלבנות רכבו אחרינו. הם עדיין חונים על צלע הר הדרקון". היא קמה פתאום. "בואי נדבר על דברים שמחים יותר. יש כאן שתי נערות אחרות שמכירות את רנד, ואני רוצה שתפגשי אחת מהן". היא אחזה בידה של אגווין ומשכה אותה החוצה.

"שתי נערות? עושה רושם שרנד מכיר נערות רבות".

"אממ?" אליין בחנה אותה בלי לעצור. "כן. טוב, אחת מהן היא בחורה עצלנית ושמה אלז גרינוול. אינני חושבת שהיא תישאר כאן זמן רב. היא מתרשלת בעבודה ומתגנבת תמיד לראות את העוצרים באימוניהם. היא אומרת שרנד הגיע לחווה של אביה עם ידיד, מאט. הם כנראה גרמו לה לחשוב על העולם שמעבר לכפר שלה, והיא ברחה ובאה למגדל הלבן".

"גברים", רטנה אגווין. "אני רוקדת כמה ריקודים עם נער נחמד, ורנד מסתובב כמו כלב עם כאב שיניים, אבל הוא —" היא השתתקה כשהופיע גבר מולם במסדרון. אליין נעצרה גם היא, וידה התהדקה על ידה של אגווין.

בגבר לא היה כל דבר מבהיל, פרט להופעתו הפתאומית. הוא היה גבוה ויפה, קרוב לגיל העמידה, בעל שיער שחור מתולתל וארוך, אך כתפיו היו שחוחות ובעיניו הייתה עצבות עמוקה. הוא לא נע לעברן, רק עמד והביט בהן עד שהופיעה אחת המקובלות מאחוריו.

"אינך צריך להיות כאן", אמרה לו בנימה חביבה.

"רציתי להתהלך קצת". קולו היה עמוק ועצוב כעיניו.

"אתה יכול להתהלך בגן. שם אתה אמור להיות. השמש תיטיב עימך".

האיש צחק במרירות. "עם שתיים או שלוש מכן שעוקבות אחרי כל צעד שלי? את פשוט פוחדת שאמצא סכין". הוא צחק שוב לנוכח הבעתה של המקובלת. "למען עצמי, אישה, למען עצמי. הובילי אותי אל הגן שלך, אל העיניים הצופיות שלכן".

המקובלת נגעה קלות בזרועו והובילה אותו.

"לוגיין", אמרה אליין כשהאיש נעלם.

"הדרקון הכוזב!"

"הוא סורס מכוחו, אגווין. עכשיו הוא אינו מסוכן יותר מכול גבר אחר. אבל אני זוכרת שראיתי אותו קודם לכן, כשהיה צורך בשש אאס סדאי כדי למנוע ממנו להשתמש בכוח ולהרוס את כולנו". היא נרעדה.

גם אגווין נרעדה. זה מה שתעשה האג'ה האדומה לרנד.

"חייבים לסרס אותם תמיד?" שאלה. אליין בהתה בה בפה פעור, והיא מיהרה להוסיף: "אני פשוט חושבת שהאאס סדאי צריכות למצוא דרך אחרת להתמודד איתם. אנאיה ומוריין אומרות שהמעשים הגדולים ביותר של האאס סדאי בעידן האגדות הצריכו גם גברים וגם נשים שעבדו עם הכוח. חשבתי שהן אולי ינסו למצוא דרך".

"טוב, אל תניחי לשום אחות אדומה לשמוע אותך. הן ניסו, אגווין. במשך שלוש מאות שנים אחרי שהמגדל הלבן הוקם, הן ניסו. הן ויתרו כי לא היה מה למצוא. בואי, אני רוצה שתפגשי את מין. היא לא בגן שבו נמצא לוגיין, תודה לאור".

השם נשמע מוכר, וכשראתה אגווין את האישה הצעירה, ידעה מדוע. בגן היה פלג צר, מעליו גשר אבן נמוך, ומין ישבה על המעקה ברגליים שלובות. היא לבשה מכנסי גבר וחולצה גדולה, ושערה השחור היה קצר. היא נראתה כמעט כנער, אף שנער יפה מאוד. מעיל אפור נח לידה על המעקה.

"אני מכירה אותך", אמרה אגווין. "את עבדת בפונדק בבארלון". רוח קלה הרטיטה את פני המים מתחת לגשר.

מין חייכה. "ואת היית אחת מאלה שהביאו על ראשינו את ידידי-האופל ששרפו את הפונדק. לא, אל תדאגי. השליח שבא לקרוא לי הביא איתו די זהב, ומר פיץ' בונה עכשיו פונדק גדול פי שניים. בוקר טוב, אליין. אינך שוקדת על לימודייך? או על הסירים?" הנימה הייתה ידידותית, וחיוכה של אליין העיד על כך.

"אני רואה ששיריאם עוד לא הצליחה להכניס אותך לשמלה".

צחוקה של מין היה מרושע. "אינני חניכה". היא החלה לדבר בקול צייצני. "כן, אאס סדאי. לא, אאס סדאי. אני רשאית לטאטא עוד חדר, אאס סדאי? אני", אמרה וחזרה לדבר בקולה הרגיל, "מתלבשת איך שאני רוצה". היא פנתה אל אגווין. "רנד בסדר?"

פיה של אגווין נקפץ. הוא צריך להצמיח קרני איל, כמו טרולוק, חשבה בכעס. "הצטערתי כשהפונדק שלכם נשרף, ואני שמחה שמר פיץ' יכול לבנות מחדש. למה באת לטאר ואלון? ברור שאינך מתכוונת להיות אאס סדאי". מין זקרה גבה, ואגווין הייתה בטוחה שהיא משועשעת.

"היא מחבבת אותו", הסבירה אליין.

"אני יודעת". מין הביטה באגווין, ולרגע חשבה אגווין שהיא רואה עצב — או חרטה? — בעיניה. "אני כאן", אמרה מין בזהירות, "כי קראו לי ולא הייתה לי ברירה: לבוא ברכיבה או לבוא קשורה".

"את מגזימה תמיד", אמרה אליין. "שיריאם סדאי ראתה את המכתב, והיא אומרת שזו הייתה בקשה. מין רואה דברים, אגווין. לכן היא כאן; כדי שהאאס סדאי יוכלו לחקור איך היא עושה את זה. זה לא הכוח האחד".

"בקשה", נחרה מין. "כשאאס סדאי מבקשת את נוכחותך, זו כמו פקודה ממלכה שמאה חיילים עומדים ודואגים שתקיימי אותה".

"כולם רואים דברים", אמרה אגווין.

אליין נדה בראשה. "לא כמו מין. היא רואה הילות סביב אנשים. ותמונות".

"לא כל הזמן", אמרה מין. "ולא סביב כולם".

"והיא יכולה לגלות עלייך דברים מהתמונות האלה, אבל אינני בטוחה שהיא אומרת תמיד את האמת. היא אמרה שאצטרך לחלוק את בעלי עם עוד שתי נשים, ולעולם לא אסכים לדבר כזה. אבל היא רק צוחקת ואומרת שכך הדברים צריכים להתנהל וזה לא רעיון שלה. אבל היא אמרה שאני אהיה מלכה עוד לפני שידעה מי אני; היא אמרה שהיא רואה כתר, וזה היה כתר הוורד של אנדור".

אגווין שאלה, כמעט בניגוד לרצונה: "מה את רואה כשאת מביטה בי?"

מין הביטה בה. "להבה לבנה... הו, כל מיני דברים. אינני יודעת מה המשמעות של זה".

"היא אומרת את זה הרבה", ציינה אליין ביובש. "אחד הדברים שהיא ראתה כשהביטה בי הייתה יד כרותה. לא שלי, היא אומרת. היא טוענת שאינה יודעת מה פירוש הדבר".

"כי אני לא יודעת", אמרה מין. "אני לא מבינה אפילו מחצית מהדברים".

חריקת מגפיים על השביל גרמה להן להסתובב. הן ראו שני גברים צעירים, חולצותיהם ומעיליהם היו תלויים על זרועותיהם, חזותיהם המיוזעים היו חשופים, והם נשאו בידיהם חרבות בנדנים. אגווין מצאה את עצמה בוהה בגבר היפה ביותר שראתה מימיה. הוא היה גבוה ורזה אך נוקשה, ותנועותיו שפעו חן חתולי. היא הבינה פתאום שהוא קד, רכן על ידה — היא אפילו לא הבחינה שלקח את ידה — וניסתה להיזכר בשם ששמעה.

"גאלאד", מלמלה. עיניו הכהות הביטו בעיניה. הוא היה מבוגר ממנה. מבוגר מרנד. כשחשבה על רנד, התעשתה פתאום.

"ואני גאווין" — הצעיר השני חייך — "מאחר שאיני חושב ששמעת אותי בפעם הראשונה". מין גיחכה, ורק אליין הקדירה פנים.

אגווין נזכרה פתאום בידה, שעדיין הייתה בידו של גאלאד, ומשכה אותה.

"אם חובותייך ירשו לך", אמר גאלאד, "אשמח לראותך שוב, אגווין. נוכל לדבר, או אם תשיגי אישור לצאת מהמגדל, נוכל לצאת לפיקניק מחוץ לעיר".

"זה — זה יהיה נחמד". היא הייתה ערה לאחרים שהביטו בה, מין וגאווין גיחכו בשעשוע, אליין הייתה קודרת. היא ניסתה להירגע ולחשוב על רנד. הוא כל-כך... יפה. היא קפצה, יראה שמא דיברה בקול.

"להתראות, אם כך". גאלאד הסיר סוף סוף את עיניו וקד בפני אליין. "אחותי". ואז, גמיש כלהב, חצה את הגשר.

"הברנש הזה", מלמלה מין והביטה אחריו, "יעשה תמיד את הדבר הנכון. ולא משנה במי זה יפגע".

"אחות?" אמרה אגווין. ההבעה הקודרת על פניה של אליין כמעט לא השתנתה. "חשבתי שהוא... כלומר את קודרת כל-כך..." היא חשבה שאליין מקנאה, ועם זאת לא הייתה בטוחה.

"אינני אחותו", אמרה אליין בתקיפות. "אני מסרבת להיות אחותו".

"אבינו היה אביו", אמר גאווין ביובש. "אינך יכולה להתכחש לכך, אלא אם כן את טוענת שאימא שקרנית, וזה, אני חושב, יצריך אומץ רב יותר ממה שלשנינו יש יחד".

אגווין הבחינה לראשונה ששערו של גאווין אדמוני כמו של אליין, אף שעכשיו היה כהה מזיעה.

"מין צודקת", אמרה אליין. "בגאלאד אין שמץ של אנושיות.

הצדק חשוב לו מהרחמים או מהחמלה, או... הוא לא יותר אנושי מטרולוק".

גאווין גיחך שוב. "אינני יודע. המבטים שהוא נעץ באגווין רומזים שיש בו משהו אנושי". הוא הבחין במבטה ובמבט של אחותו והרים את ידיו בתנועה מתגוננת. "נוסף לכך, הוא הסייף הטוב ביותר שאני מכיר. העוצרים מראים לו משהו רק פעם אחת, והוא קולט את זה. הם מעבידים אותי כמעט עד מוות כדי שאלמד מחצית ממה שגאלאד קולט בלי מאמץ".

"ודי בלהיות סייף טוב?" אליין משכה באפה. "גברים! אגווין, כמו שבוודאי ניחשת, הטמבל העירום למחצה הזה הוא אחי. גאווין, אגווין מכירה את רנד אל'תור. היא מהכפר שלו".

"באמת? הוא באמת נולד בשני נהרות, אגווין?"

אגווין אילצה את עצמה להנהן בשלווה. מה הוא יודע? "כמובן. גדלנו יחד".

"כמובן", אמר גאווין לאט. "ברנש משונה כל-כך. הוא אמר שהוא רועה, אבל הוא לא נראה או התנהג כמו רועה. מוזר. פגשתי כל מיני אנשים שפגשו את רנד אל'תור. כמה מהם לא ידעו אפילו את שמו, אבל התיאור הלם אותו, והוא שינה את חייהם, של כל אחד ואחד מהם. היה איזה איכר זקן שבא לקאמלין רק כדי לראות את לוגיין; אך הוא נשאר לתמוך באימא כשהחלו המהומות. בגלל איש צעיר שיצא לראות את העולם, וגרם לו לחשוב שבחיים יש עוד דברים מלבד החווה שלו. רנד אל'תור. אפשר כמעט לחשוב שהוא טא'וירן. אלאידה בהחלט גילתה בו עניין. אני תוהה אם הפגישה איתו תשנה גם את חיינו?"

אגווין הביטה באליין ובמין. היא הייתה בטוחה שהן אינן יכולות לדעת שרנד הוא אכן טא'וירן. היא לא חשבה על כך קודם לכן מעולם; הוא היה רנד, והוא קולל ביכולת לתעל את הכוח. אבל טא'וירן באמת הזיזו אנשים, גם אם אלה רצו להישאר במקומם. "אני באמת מחבבת אתכן", אמרה פתאום לשתי הנערות. "אני רוצה להיות חברה שלכן".

"ואני רוצה להיות חברתך", אמרה אליין.

אגווין חיבקה אותה פתאום, ואז קפצה גם מין מהמעקה, ושלושתן עמדו חבוקות על הגשר.

"שלושתנו קשורות זו לזו", אמרה מין, "ואיננו יכולות להניח לגבר כלשהו להיכנס בינינו. אפילו לא לו".

"מישהי מכן מוכנה לספר לי מה קורה כאן בדיוק?" שאל גאווין בעדינות.

"אתה לא תבין", אמרה אחותו, ושלוש הנערות החלו לצחקק.

גאווין גירד את ראשו. "ובכן, אם זה קשור לרנד אל'תור, אז כדאי שלא תניחו לאלאידה לשמוע את זה. מהרגע שהגענו לכאן היא ירדה עליי שלוש פעמים כמו חוקר מהגלימות הלבנות. אינני חושב שהיא רוצה לפגוע בו —" הוא השתתק. אישה חצתה את הגן, אישה בצעיף אדום גדילים. "קראו בשמו של אדון האופל", ציטט גאווין את הפתגם, "והוא יופיע. אינני צריך עוד הרצאה על כך שאני אמור ללבוש חולצה כשאינני במגרש האימונים. בוקר טוב לכולכן".

אלאידה שלחה מבט קצר אל גאווין שמיהר להסתלק בעודה מתקרבת אל הגשר. היא הייתה אישה נאה אבל לא יפה, חשבה אגווין, והבעתה חסרת הגיל הסגירה אותה, בדומה לצעיף. רק האחיות החדשות ביותר עדיין לא ניחנו במראה הזה. אך כשחלף מבטה על פני אגווין, הבחינה הנערה בקשיחות הטמונה באאס סדאי. היא חשבה תמיד שמוריין חזקה, פלדה במעטה משי, אך אלאידה לא טרחה להסתיר את הפלדה במשי.

"אלאידה", אמרה אליין, "זו אגווין. גם היא נולדה עם היכולת. היא כבר קיבלה כמה שיעורים והיא מתקדמת כמוני. אלאידה?"

פניה של האאס סדאי היו חסרות הבעה. "בקאמלין, ילדתי, אני יועצת של המלכה, אימך, אבל זהו המגדל הלבן, ואת חניכה". מין פנתה ללכת, אך אלאידה עצרה אותה בחדות. "הישארי, נערה. אני רוצה לדבר איתך".

"הכרתי אותך כל חיי, אלאידה", אמרה אליין בתדהמה. "את ראית אותי גדלה והצמחת פרחים בגנים בחורף כדי שאוכל לשחק".

"ילדתי, שם היית הבת היורשת. כאן את חניכה. עלייך ללמוד זאת. יום אחד תהיי גדולה, אך עלייך ללמוד!"

"כן, אאס סדאי".

אגווין הייתה המומה. היא הייתה רותחת מכעס לו מישהו היה מתייחס אליה בצורה מתנשאת כל-כך לעיני אחרים.

"הסתלקו עכשיו, שתיכן". גונג החל לצלצל ואלאידה הִטתה את ראשה. השמש הייתה במחצית הדרך בין אמצע השמיים ובין האופק. "אתן צריכות למהר אם אינכן רוצות להיענש", אמרה אלאידה. "ואליין? היכנסי לגבירת החניכות בחדר העבודה שלה אחרי שתסיימי את המטלות שלך. חניכה אינה מדברת אל אאס סדאי בלי שפונים אליה קודם. רוצו, שתיכן. אתן תאחרו. רוצו!"

הן רצו ואחזו באמרות חצאיותיהן. אגווין הביטה באליין. שתי נקודות אדומות יקדו על לחייה של אליין ופניה היו נחושות.

"אני אהיה אאס סדאי", לחשה אליין. הדברים נשמעו כהבטחה.

אגווין שמעה את קולה של האאס סדאי על הגשר. "הבנתי, נערתי, שמוריין סדאי הביאה אותך לכאן".

היא רצתה להישאר ולהקשיב, לשמוע אם אלאידה שואלת על רנד, אך הגונג זימן אותה לעבודתה. היא רצה.

"אני אהיה אאס סדאי", נהמה. אליין שלחה אליה חיוך מהיר ומבין, והן החישו את צעדיהן.

חולצתה של מין דבקה לעורה בשעה שעזבה לבסוף את הגשר. הזיעה לא נבעה מחומה של השמש, אלא מחקירתה של אלאידה. היא הביטה לאחור ווידאה שהאאס סדאי אינה עוקבת אחריה, אך אלאידה נעלמה.

איך ידעה אלאידה שמוריין היא זו שזימנה אותה? מין הייתה בטוחה שהסוד ידוע רק לה, למוריין ולשיריאם. וכל השאלות על

רנד. היא התקשתה לשמור על פנים חסרות הבעה ולהביט בעיניה של האאס סדאי בעודה אומרת לה שמעולם לא שמעה עליו ולא ידעה עליו כלום. מה היא רוצה ממנו? אור, מה מוריין רוצה ממנו? מה הוא? אור, אינני רוצה להתאהב בגבר שפגשתי רק פעם אחת. ואיכר, נוסף על הכול.

"מוריין, שהאור יסמא אותך", רטנה. "אינני יודעת למה הבאת אותי לכאן, אבל כדאי שכבר תחזרי ותסבירי לי, כדי שאוכל להסתלק!"

התשובה היחידה הייתה שירת הציפורים. היא עיוותה את פניה והלכה לחפש מקום שבו תוכל להירגע.