הריבוי הטבעי של בני ישראל במצרים
א.
התורה מתארת - בפרשת שמות ובהמשך בספר דברים - את התרבותם המפליאה של ישראל במצרים. משפחה של שבעים נפש הפכה לעם המונה ששים ריבוא גברים תוך דורות ספורים:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: (א, ז)
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ: (שם, יב)
בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' א-לוהיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (דברים י, כב)
חז"ל מבארים כיצד התרבה העם בקצב כה מהיר:
וכתיב: "ובני ישראל פרו וישרצו" - שהיתה אשה אחת יולדת ששה בנים בכרס אחד (מכילתא בא פרשה יב).
הריבוי מוסבר אפוא בנס, שנשות ישראל ילדו את ילדיהן בשישיות. אך פרט להיותו של נס זה מופלג מאוד, יש לנו רשימות של משפחות מן התקופה הנזכרת, ומספר הילדים בהן הוא בממוצע שלושה: בני לוי הם גרשון, קהת ומררי; בני גרשון הם לבני ושמעי; בני מררי הם מחלי ומושי; ולקהת ארבעה בנים - עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. גודל משפחות אלו דומה לשל משפחות שאר הדורות הנזכרות בספר דברי הימים, ומדובר במשפחות ממוצעות כמשפחות שלנו. מה אפוא פשר המדרש ומה פשר הריבוי במצרים?
מעיון בספר דברי הימים עולה, שאפשר שהיו במצרים שמונה ואולי גם תשעה דורות אחרי דור בני יעקב יורדי מצרים:
וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד (דברי הימים א ז, כ-כא).
אפרים הנו נכדו של יעקב ומדור יורדי מצרים. הפסוק מתאר שושלת של דורות רבים לאחר אפרים המשתייכים לתקופת הגלות במצרים. עולה מכאן שאחרי יוסף ישנם שמונה דורות ואולי תשעה. מספר דורות זה מתקבל על הדעת, והוא מקצה כעשרים ואחת שנים לכל דור בתקופה מצטברת של מאה ותשעים שנה. לאור זאת נחשב את התרבותם של בני ישראל בהנחה שלכל אדם היו שלושה בנים. בדור של יורדי מצרים (בניהם של בני יעקב) היו כשישים ושישה גברים בני הולדה. בדור הראשון שאחריהם היו אפוא כמאתיים גברים. בשני היו כשש מאות. בשלישי כאלף ושמונה מאות. ברביעי כחמשת אלפים וארבע מאות. בחמישי היו כשישה-עשר אלף. בששי היו כארבעים ושמונה אלף. בשביעי היו כמאה ארבעים וארבעה אלף. בשמיני היו כארבע מאות ושלושים אלף. אם נניח שיצאו שלושת הדורות האחרונים (וילדיהם הקטנים), הרי יצאו ממצרים למעלה מששים ריבוא.
הנחנו שלמשפחה ממוצעת היו שלושה בנים, אך ודאי היו למשפחה ממוצעת גם שלוש בנות. מספר הבנים והבנות בכל משפחה אינו מתחלק שווה בשווה, ומכל מקום נוכל להניח שהיו למשפחה ממוצעת שישה ילדים. לדברינו, פשר 'ששה בכרס אחת' שנאמר במדרש, הוא שכל אם ילדה בממוצע שישה ילדים, ולא שבכל היריון היו לה שישה ילדים.
דברינו נשמעים כאילו באנו לבטל את משמעות הנס בריבוי של בני ישראל. ולא היא! היכולת לשמור על הממוצע לאורך דורות רבים, לדלג על כל התקלות שבדרך המצויות בכל חברה - מות ילדים, עקרותן האפשרית של נשות ישראל, אלמנות, גירושין, רדיפות המצרים ועוד - ולהישאר בקצב הריבוי הטבעי הקבוע, הוא נס שאין דומה לו. לא היה עוד עם שעמד בקצב ריבוי טבעי כזה, אך אין בו צורך לדבר על נס על-טבעי בלידת שישיות.
ב.
הריבוי הטבעי הגדול במצרים פסח על שבט לוי. במפקד הראשון בחומש הפקודים (במדבר א), כשנה לאחר יציאת מצרים, הממוצע של בני עשרים שנה ומעלה לשבט רגיל הוא למעלה מחמישים וחמישה אלף. בני לוי לא נמנו מבן עשרים שנה ומעלה, אלא בשני מניינים שונים: מבן חודש בני לוי היו עשרים ושניים אלף, ומבן שלושים עד חמישים היו שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים (שם ד, מז). אם נרצה לאמוד את מניינם מבן עשרים שנה ומעלה כשאר השבטים, ניתן לשער שמדובר בכאחד-עשר אלף גברים - כלומר, גודל שבטם היה כחמישית משבט רגיל. מדוע?
המפרשים כתבו שנשיאת הארון היתה מכלה בהם וממיתה אותם. אך זה הסבר תמוה, שהרי המפקד במדבר היה לפני שנשאו את הארון ולפני שיצאו מהר סיני. עוד אמרו המפרשים, שמכיוון שבני שבט לוי לא היו בכלל השעבוד, הם לא היו גם בכלל ברכת הפריון המיוחדת לעם ישראל. נימוק זה אומר דרשני ודורש הסבר.
נראה שבשבט לוי לא היו פחות ילדים למשפחה מבשבט אחר. אך עיון במשפחותיהם מראה שהיו אצלם פחות דורות - כשישה או שבעה בלבד. שבט לוי נותר בארץ גושן ולא פשט אל אזורי הנילוס. הוא לא השתעבד, ובניו היו משכילים יותר, למדו ולימדו את מסורת האבות. הם לא חיו באיום הישרדות, וכדרכם של משכילים, נשאו נשים בגיל מאוחר יותר. ההפרש בין הדורות היה גדול יותר, והשבט לא הספיק להתרבות דיו.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.