כך הולכים השותלים

<

פדרליין

“אני לא יודעת מה לעשות עם פדרליין,“ תפסה אותי שולה מהארכיון ליד תאי הדואר, “קיבלתי מהנכד של ליכטנשטיין פַּיילה מפח במצב טוב, ויש לי סבון כביסה מקורי של ‘שמן‘. כדי שהתצוגה תהיה מושלמת פניתי אליה כבר לפני חודשיים וביקשתי ממנה את הקרש כביסה שלה, האחרון שנשאר בכפר. אתה יודע מה היא ענתה לי? ‘אני מצטערת שולה, יש לי שני קרשים אבל אני משתמשת בהם‘,“ חיקתה הארכיברית מבטא יקי, והוסיפה: “אתה מסוגל להסביר לי את זה? מה, היא מכבסת בשניהם?“

“אני מאמין שכן,“ עניתי, “את לא זוכרת מה סיפרו עליה במופע של חג היובל? שהיא יוצאת לפרדס עם שתי טוריות וכשהאחת מתעייפת היא משתמשת בשנייה.“

“תעשה לי טובה, תנסה אתה להוציא ממנה קרש, אם תמצא אותה. אולי לך היא תיתן.“

“אני אנסה,“ ניסיתי לסיים את השיחה, “למזלך אני אמור לפגוש אותה בשבוע הבא בערבה.“

רות פדרליין היתה אשה קטנה ורזה, לבושה תמיד בבגדי עבודה. כילד חששתי ממנה אף שתמיד האירה לי פנים והיו לה עיניים כחולות ומחייכות. בעיניי היא היתה מוזרה כמו כל האנשים שלא היו להם ילדים ולכן גם לא נכנסתי לבית שלהם. חוץ מזה, היתה לה דרך משלה. היא היתה יוצאת מהצרכנייה בהילוך מתנדנד, כשהמצרכים המעטים שקנתה תחובים בתרמיל צד גדול, ובמקום לחצות את הכפר, כמו כולם, לרוחב, דרך השלולית של וייסמן, נהגה לצעוד במורד הרחוב הראשי, ואז לשבור ימינה ולפסוע בין המשקים של טלור ונוספרייס. איש לא הלך שם לפניה, אף אחד לא צעד בעקבותיה, ובכלל היא היחידה שהמשיכה ללכת ברגל בכפר שבו הוותיקים שוכני עפר, לכל נער יש טרקטורון ולכל ילד קורקינט ממונע.

היא מעולם לא התאפרה, והשיער השחור והחלק שלה סוּפר קצר בידי יוז‘י, הספר מהמעברה. הוא נהג לעבור מבית לבית, להרטיב את הראשים במי ברז קרים שנזלו במורד העורף אל הגב, ולגזוז את שערם של הילדים. היתה לו מזוודה חומה קטנה ובה סדין, מסרק, מספריים ומכונה ידנית שצבטה ומרטה את השערות, וכשהיית מעז להתלונן או להזיז את הראש מכאב היה גוער: “שב בשקט, אני מייסטר, את הדיפלומה שלי קיבלתי בקאצט. שמה, אם ספר לא היה מגלח חמישים ראשים בשעה, היו דוחפים אותו למקלחות יחד עם הקליינטים.“

משק הירקות של רות וארנסט פדרליין היה מהמשגשגים בכפר. שניהם היו חרוצים מאוד, אהבו את העבודה ורחקו מעסקי ציבור, למעט הצבעה ממושמעת באספה השנתית. הם נעזרו במיכאל, אחיה של רות, שלמד חקלאות בגרמניה ועשה את ההתמחות במשק המשפחתי בנס ציונה.

הוא הביא לכפר שלנו את גידול הרַבַּרבֶּר, שהאקדמיה ללשון העברית העניקה לו, כדרכה, שם בלתי קליט: “ריבס“. זהו ירק בעל עלים גדולים שאת הגבעולים האדומים והחמצמצים שלו היו מבשלים, ממתיקים ומקררים בארגז הקרח, או בצד המוצל של הבית בימים שבהם האוטו של מחלק הקרח, משה חיץ, לא התניע.

האח האגרונום ניסה כמה זנים, ולאחר שהגרמני והאנגלי לא עלו יפה מצא שהזן האוסטרלי “גרימסון וינטר“ הוא המתאים לאקלים ולאדמה החולית של השרון. רות וארנסט טמנו את הזרעים שנתן להם במנבטה, ואת השתילים שנבטו שתלו בשורות במרחק עשרים וחמישה סנטימטר זה מזה. ההצלחה היתה מיידית בקרב יוצאי גרמניה ששמחו להתענג שוב על טעם הקומפוט מהמולדת הישנה. גם הפולנים, שלא יכלו לשאת את טעם הגויאבות וחיפשו תחליף לתפוחים ולאגסים, שעדיין לא גדלו בארץ, נאלצו להודות שהרברבר טעים. אני לא נמניתי עמם, כבר בגיל חמש סלדתי מחידושים.

השכנים הייקים של הפדרליינים ביקשו מהם זרעים וקיבלו. הרברבר של גבעות היה לשם דבר, התמורה העפילה על זו שהתקבלה תמורת הגידולים האחרים וחקלאים נוספים בכפר רצו להשתתף בשמחה. הם ביקשו זרעים ונענו בשלילה, המגדלים הייקים לא רצו לחלוק את השוק המצומצם עם מתחרים. תור הזהב האדום נמשך כמה שנים עד שבא זיסוביץ‘, והרעיד את הענף.

זיסוביץ‘ נולד למשפחה חרדית בהונגריה והיה ילד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. המשפחה נשלחה לאושוויץ, הילד הופרד מהוריו ומאחותו ושרד. משום מה לא קועקע מספר על ידו והוא הסתובב במחנה כשחקן חופשי, חסר זהות. כשהיה רואה קבוצת יהודים מסתדרת בשורות ועומדת לצאת מהמחנה, בין שלעבודה למשך היום או למעבר למחנה אחר, היה מנסה לברר פרטים ואז מחליט אם להסתפח אליה. ההימורים הצליחו והוא שרד. זיסוביץ‘ יצא משם קטן קומה, מן הסתם בשל תזונה לקויה בשנים שבהן היה אמור לצמוח, אבל עם זיק ממזרי בעיניים. במשך שנה התגלגל באירופה ונהנה מכל מה שמוסדות פילנתרופיים הציעו לפליטים, ואז הועלה לארץ עם עליית הנוער ונשלח ללמוד בפנימייה חקלאית.

אחרי ששרד כחייל גם את מלחמת העצמאות, התחתן זיסוביץ‘ וקנה משק בכפר שלנו. המתיישבים הוותיקים, שלא הפסיקו להתכתש ביניהם על תפקידים ותקציבים, ניסו לספח אותו למחנות הפוליטיים שלהם, אבל הוא נותר בשלו. אפילו מאלוהים התנער, ומאז שגלה מביתו החרדי ועד יום מותו, היה בבית כנסת, כך סיפר לי, רק פעם אחת, בבר־מצווה של בנו.

השכן פריץ זוסמן היה נכנס מדי פעם ללול האפרוחים של זיסוביץ‘ ומסייע בעצות. זיסוביץ‘ לא אהב את הפטרונות, ובוקר אחד שב מהצרכנייה עם שלושים ביצים קטנות. הוא פיזר אותן בלול, ואפילו שבר שתיים למען האותנטיות, התיישב בחוץ ועישן סיגריה. פריץ הגיע ושאל מה נשמע. “לא יודע, עוד לא הייתי היום בלול,“ השיב זיסוביץ‘ באדישות וקם ממקומו, “בוא נראה.“ השכן נכנס ונדהם: האפרוחים הטילו ביצים. בפה פעור וללא אומר יצא והלך, וזיסוביץ‘ אסף את הביצים והכין לעצמו חביתה.

הוא גידל פלפלים והוציא את הארגזים המלאים אל הרחוב, שם אספה אותם המשאית של מרכוס. ממול ראה את ארגזי הרברבר של שכניו והתקנא: גם הוא רצה ליהנות מגידול הזהב. “זרוק עצם, אל תהיה חזיר,“ ניסה לשכנע את גדול המגדלים, נתן פלדמן, לתת לו שתילים או למצער זרעים, אבל זה נהם משהו ברוגזה, הפנה את גבו והמשיך לזמור את הגבעולים העבותים ולקשור אותם בחבילות של חמישה קילו כל אחת. הוא לא ידע שזיסוביץ‘ טיפס בחייו על משוכות גבוהות מזו.

בליל ירח יצאו זיסוביץ‘ וחברו נפתלי בוחבוט לשדה של פלדמן, כשהם חמושים בשקי יוטה ובמזמרות. במשך שעתיים גזמו את שרביטי הרברבר עמוסי הזרעים היבשים, ודחסו אותם לשקים שאותם סחבו למחסן של בוחבוט ברחוב המרוקאים. עד חצי הלילה ישבו במחסן המואר, לגמו תה מתוק עם נענע ומוללו את הזרעים. למחרת הכשירו בין הלולים של נפתלי חלקה נסתרת למנבטה וזרעו. חודשיים אחר כך עברה השמועה שבמשק של בוחבוט מחולקים חינם שתילי רברבר לכל דורש. המגדלים הייקים הסתובבו אבלים בין החלקות החדשות ומיאנו להינחם.

ארבעים שנה אחר כך אשב בחדר העבודה שבנה לעצמו זיסוביץ‘ בלול הנטוש, ובזמן שהוא מדביק זה לזה קיסמי עץ ובונה דגם של בית הכנסת שחרב בעיר הולדתו, יאמר לי: “ניסיתי לשכנע את פלדמן שהוא צריך לשמוח, כי הוא הסבא של שתילי הרברבר הצעירים שכיסו את הכפר — ולא הצלחתי. הוא היה בן אדם קשה.“

בתחילת שנות השבעים התמוטט הענף. כבר עשור קודם לכן סבלה החקלאות במושבים מחיסול הרפתות בידי שר החקלאות משה דיין, ובעיקר מכך שלא ניתן לפרנס משפחה בת כמה נפשות מחלקה בת עשרים וחמישה דונם בלבד. מרבית הגברים בכפר יצאו אז לעבודות חוץ והפקידו את הטיפול בתרנגולות בידי הנשים. חלקם נטעו פרדס בשטח הנותר, אחרים החכירו את אדמתם ואת מכסת המים הצמודה אליה לשכניהם שנותרו חקלאים. זיגי רוזנבליט הכפיל את נחלתו, כמוהו גם רות וארנסט פדרליין. הם המשיכו לעבד את האדמה והיא השיבה להם מאה שערים.

*

הרבה מאוד גשם ירד אצלנו באותם ימים, הוואדי הוצף והכפר נותק שוב ושוב. לאחר שבוע גשום כזה, שכפה אבטלה על מגדלי הירקות, התעוררה רות לאור קרני השמש שחדרו מבעד לחרך בין הווילונות בחדר השינה. היא קפצה מהמיטה, לבשה בזריזות בגדי עבודה דהויים, שרכה את נעלי העבודה, העיפה מבט בארנסט והחליטה להניח לו לישון עד שתשוב מהלול. בשבע ועשרים בדיוק סיימה לחלק תערובת באבוסים ולאסוף ביצים בקרטונים שאותם הניחה זה מעל זה, שלושים ביצים בקרטון. בקרטון קרוע נשאה אל המטבח ביצים סדוקות לשימוש עצמי.

רות הציצה בחדר השינה, ראתה שהוא לא התעורר, כעסה אבל לא העירה אותו. היא סעדה לבדה ליד השולחן הפינתי שבמטבח ויצאה לשדה. עד הצהריים הספיקה לדלל את הגזר ולעשב את חלקת הקישואים, וככל שחלפו השעות התחלף הכעס על בן זוגה בדאגה. בצהריים נכנסה לבית שהיה שקט ואפל כפי שהותירה אותו, מיהרה לחדר השינה ונגעה בארנסט כדי לנער אותו. גופו היה קר.

עד כאן האגדה הכפרית. לא בדקתי את אמיתותה, למה לקלקל סיפור טוב?

*

כששבתי לכפר לאחר כעשרים שנה בירושלים ראיתי את רות ברחוב. שערה האפיר אבל נותר חלק וקצר מתחת לכובע הטמבל הנצחי. קמטים חרצו את פניה אבל גופה נותר כחוש והליכתה קפיצית ומתנדנדת כשהיתה. היא הספיקה להתחתן ולהתאלמן בשנית. גברים רבים מתו בכפר באותן שנים, אך שלא כמו האלמנות האחרות, היא לא למדה נהיגה, לא התחילה להתאפר וגם לא הפסיקה לעבוד ולצעוד. גם כשירדה מאוטובוס בכביש הראשי סירבה לעלות לטרמפ, אלא אם כן נשבעת לה שאינך סוטה ממסלול הנסיעה שלך לכבודה, ואני נשבעתי לשקר כל אימת שהזדמן לי.

הקשר שלי איתה החל בנסיבות עצובות. אחד מבני הכפר התחשמל בשעת קטיף תפוזים, כאשר סולם מתכת ארוך שאותו העביר מעץ לעץ נגע בחוט חשמל. בעלון הכפר התפרסם הספד נוגע ללב של רות שהסתיים במשפט: “תודה לך שהמשכת לעבוד בחקלאות“. הלכתי לנחם אותה על מותו של נער שהיה זר לה אבל כה קרוב ללבה. זו היתה תחילתה של ידידות יפה.

במחצית שנות התשעים עקרתי את פרדס האשכוליות שלנו לאחר שנאמר לי שהתמורה לפרי לא תכסה אפילו את עלות ההשקיה. ערכתי אז עלון שקראתי לו “שקיעה כפרית“. לא הצלחתי לעבור ברחוב בלי שאחת השֹרות והרבקות והשולות תעצור אותי ותרטון על השם שבחרתי, שמנבא את רדת החשכה “על הכפר היפה שלנו“. דווקא שומרת החותם, רות פדרליין, אהבה את השם, משום שבעיניה שקיעה כפרית היא יפה, ובמקרה שלנו גם עצובה, לאחר שבשנה האחרונה נעקרו שלוש מאות דונם פרדס, והרעש שאנחנו שומעים מבוקר עד ערב איננו זמזום של דבורים שבאות לפרחי השָמוּטִי, אלא הטרטור המעצבן של המסורים.

ביקשתי ממנה לכתוב מאמר לעלון, ויום לפני המועד שקצבתי לה הגישה לי צרור דפים כתובים בעט נובע בכתב יד מסודר. היא כתבה שבשבילה החקלאות היא מקור לאושר אישי והגשמה של רעיון חברתי יפה, אבל זהו בסופו של דבר ענף כלכלי, ובכלכלה, עם כל הכאב, אסור להיות סנטימנטלי. ענף שאינו רווחי חייבים לחסל, והיא אכן מתכוונת להיפרד מהפרדס שלה מיד לאחר הקטיף. שאלתי אותה אם תהיה נוכחת בשטח כשזה יקרה והיא ענתה: “אני אכרות את העצים במו ידיי. מעולם לא התחמקתי מעבודה קשה, ואני יודעת שזה יהיה קשה.“

רות עקרה את הפרדס, ייבשה את חלקת הירקות, שלחה את העופות לשחיטה וסגרה את הלול. היא העבירה את הבעלות על המשק לבנו של בעלה השני אשר בנה בחצר בית גדול, ובעצמה המשיכה להתגורר בבית הקטן עם הרהיטים הפשוטים. את הימים העבירה בקריאה ואת הערבים בכתיבת מכתבים ארוכים והאזנה לרדיו. אחת ליומיים היתה חוצה בהליכה מתנדנדת את הכפר בדרכה לצרכנייה ולדואר, אלא שלא יכלה לצעוד עוד בנתיב שלה משום שהמשקים שביניהם נהגה לעבור החליפו ידיים, וחומות גבוהות הקיפו אותם וחסמו את דרכה.

הכפר אכן שינה פניו. משקים נמכרו לעשירי הארץ שחשקו בפארק בן חמישה־עשר דונם צמוד לבית, במקום הגינה הקטנה שהציעו כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הפכנו למותג, וההרחבה, שהכפילה את מספר התושבים, התמלאה במתעשרים חדשים ששילמו מחיר מופקע, גבוה בהרבה מכפי ששילמו במושבים השכנים. וכך, בין טייקונים ליאפים, הפכו הילידים לזרים בביתם.

“בירושלים בנו שכונה בשם ‘הר חומה‘ ואנחנו נהפכנו לכפר חומה,“ אמרה לי רות. “אני מתגעגעת לימים שבהם רק גדר חיה ודלת רשת חצצו ביני לבין השכנים שלי. חקלאות ממילא אין פה, ולשקוע בנוסטלגיה אני יכולה גם במקום אחר. אני עוזבת לפני שאיזה רכב שטח ירמוס אותי.“

“ולאן תלכי? ל‘מגדלי הים התיכון‘ או ל‘סביוני נורדיה‘?“

“ככה אתה מכיר אותי? תן לי קרדיט.“

רות פדרליין נעלמה והשמועות סיפרו שעברה להתנחלות, שהקימה מאחז, שיצאה לטרק בטסמניה. את התשובה קיבלתי במברק שבו נכתב, “גרה בקטורה עובדת בהתנדבות בתחנת ניסיונות חקלאית. מוזמן לבקר“.

שבועיים לאחר מכן כבר עשיתי את דרכי לערבה. כשעלמה בת שמונים ושש מזמינה אותך אתה בא מיד, אפילו היא בת אלמוות. פגשתי אותה במשתלה של תחנת הניסיונות שיושבת על הגבול הירדני, והיא הובילה אותי לאחת החלקות והצביעה בגאווה על בן טיפוחיה: עץ אגוז מרוקאי שממנו מפיקים שמן מאכל והיא מנסה לאקלם בנגב.

“טוב לך?“ שאלתי.

“מאז הימים הראשונים בכפר לא נהניתי ככה,“ השיבה.

אחר הצהריים ישבנו מול הרי אדום, במרפסת הדירה ששכרה, ודיברנו על הימים הראשונים בכפר. אני הייתי אז בן חודשיים, כך שחסרו לי שנתיים־שלוש של זיכרונות, וביקשתי ממנה שתשלים אותם.

“בהתחלה,“ כך סיפרה, “עבדנו בשיטת ‘גידולי ביניים‘, קומבינציה של שניים־שלושה גידולים בו זמנית על אותה חלקה, וכך אתה חוסך מים ושטח, ולא מניח את כל הביצים בסל אחד. בתורה זה נקרא ‘כלאיים‘, והדת היהודית אוסרת על זה. אחרי שתי עונות עברנו לגידול אחד בכל חלקה.“

“מסיבות דתיות?“

“לא, פשוט קיבלנו מספיק שטח ומים ולא היה צורך לסבך דברים פשוטים. יש בדת כמה עצות חקלאיות טובות, כמו מחזור זרעים שבלעדיו האדמה מתרוקנת מחומרים שנחוצים לצמחים והם מתנוונים, ואנחנו נהגנו לפי השיטה הזו כל השנים. יש לי כבוד לדת, וכמו שבטח שמת לב, שמור לי מקום בעזרת הנשים בבית הכנסת, ליד הכיסא שהיה של אמא שלך, ואני מקפידה ללכת לשם בימים הנוראים. אני בוחנת כל דבר לגופו, בגלל זה עשו לי צרות ברבנות.“

“מה לך ולהם?“

“כמו שאתה בוודאי יודע, אחרי שהתאלמנתי מארנסט פגשתי את מקס, ידיד נעורים שהתאלמן, והוא עבר לגור אצלי. אני לא רציתי לחיות בחטא וביקשתי להתחתן. הלכנו לרב זמל ששלח אותנו להירשם לנישואים ברבנות, ושם סירבו לתת לי אישור שאני פנויה. הם אמרו לי שכיוון שאני אלמנה ללא ילדים, אני חייבת לקבל חליצה מהאח של בעלי. זה כרוך בטקס משפיל, שבו אני אמורה לירוק על הרצפה לפניו ולחלוץ לו את הנעל וכמובן שסירבתי. גם הם התעקשו אבל אני לא נתתי להם מנוחה, הלכתי לדיון ועוד דיון והעסק היה תקוע.“

“כמו שאני מכיר אותך העקשנות שלך ניצחה את שלהם, אבל איך?“

“הלכתי לדודה אסתר, אתה זוכר אותה?“

“אני זוכר בעיקר את הסוכריות הדביקות שהיתה נותנת לנו אחרי שהעבידה אותנו בעקירת יבלית בערוגות שבהן גידלה עירית. היה קשה יותר להפריד את הסוכריות אחת מהשנייה מאשר את היבלית מהאדמה.“

“אשה חכמה מאוד. היא אמרה לי: ‘תדברי אליהם בשפה שהם מבינים והם ישתכנעו‘.

“אז ביררתי פרטים על ראש הרכב הדיינים שדחה אותי, וגיליתי שהוא עומד בראש ישיבה. התקשרתי לשם, דיברתי עם המזכיר שלו ואמרתי שבעלי המנוח השאיר לי סכום כסף גדול לצדקה ואני רוצה לתרום לישיבה, אבל בשביל זה אני מבקשת לפגוש את כבוד הרב. באתי אליו, הזכרתי את הבעיה שלי ואמרתי שאתרום אחרי שאתחתן. הוא שאל מתי נקבע לי דיון, אמרתי שלחודש הבא, והוא אמר, ‘תבואי בשבוע הבא‘. באתי, קיבלתי את האישור והתחתנתי.“

“ושילמת לו?“

“מה נראה לך? כמו ששילמתי לך.“

כשעמדתי להיכנס למכונית ולהפליג צפונה נזכרתי בשליחות שנטלתי על עצמי, ושאלתי בעדינות אם עכשיו, כשהיא גרה פה, היא מוכנה להשאיל לארכיון את אחד מקרשי הכביסה שלה. “אני מצטערת,“ השיבה בחיוך שלא העיד על צער רב. “בקיץ, כאשר פה יהיה חם מאוד, אני אתגורר בכפר, ואני זקוקה לקרש פה וקרש שם. תמסור ד“ש לשולה ותגיד לה שאחרי מאה ועשרים היא תוכל לקבל את שניהם.“

אחרי שעברתי את העליות של סיבוב סדום התקשרתי לשולה ומסרתי לה על הסירוב. “תשמע,“ ענתה בקרירות, “לא אני ולא אתה נחיה עד שפדרליין תגמור לספור את המאה ועשרים שלה, הרי הזקנה הזו תקבור את כולנו. אבל זה כבר לא חשוב מפני שאני לא צריכה את הקרשים שלה. יו“ר הוועד המוניציפלי הודיע לי שסוגרים את הארכיון. הם זקוקים למבנה כדי לפתוח בו נקודת משטרה, כי תושבי ההרחבה מתלוננים על גניבות. מסתבר שזה יותר חשוב מההיסטוריה שממילא לא מעניינת אף אחד.“

*

פדרליין לא הספיקה לספור מאה ועשרים, היא נפטרה בשנתה חודש לפני יום הולדתה המאה ואחד.

תהינו לצד מי מבני זוגה בחרה להיטמן. אבל היא, כדרכה, הפתיעה אותנו. לבקשתה נקברה בערבה, מרחק מאות קילומטרים מהכפר שהיה פעם ביתה.