כך רציתי אותך

לוּ היית שואל אותי עד כמה הרחקתי לכת במחשבותי לפני שהכול קרה, לא הייתי ממהרת לענות. קודם שהייתי מסתבכת בהסברים הייתי מנסה לומר לך משהו על הפסיכולוגיה של הנקמה. הייתי אומרת לך שבכל הקשור לנקמה בני האדם נחלקים לשניים, אלה שמוציאים אותה אל הפועל ואלה שמשאירים אותה במחוזות הדמיון. אני בטוחה שגם אלה וגם אלה לא תמיד מביאים בחשבון את תוצאות מעשיהם, אבל אין לי ספק שבני האדם מהסוג השני יכולים להפליג רחוק יותר. הרבה יותר. אין לך מושג כמה פעמים העמדתי אותה בניסיונות שנדרש דמיון פרוע במיוחד כדי להעלות אותם על הדעת. ילדה, בקושי בת שבע וחצי, ובכל זאת לא בחלתי בכלום. כיתת יורים, גיליוטינה, טקסים שנכרכו בהשפלה גדולה. היא עמדה בגבורה בכולם. אתה מבין למה אני מתכוונת? צור איתן, סלע שאי אפשר לחדור מבעדו. בעיני רוחי כך ראיתי אותה. שעות ארוכות הייתי יושבת ומתפללת שיקרה לה משהו, ובכל זאת, כל אותה שנה, עד סופה כמעט, לרגע לא העליתי על דעתי שמשהו באמת עתיד לקרות.

1

השולחנות בכיתה שלך, שהיו מסודרים בצורת חי"ת סביב שולחן אחד במרכז, הזכירו לי קלשון. חודש וחצי אחרי תחילת הלימודים, וסיגל המורה החליטה להציג בפנינו את תוכנית הלימודים שלכם לאותה שנה. הייתם רק בכיתה בי"ת, אבל היא לא נתנה לעובדה הכרונולוגית הזאת לשבש לה את התוכניות. הכיתה שלכם נראתה כמו חדר ישיבות במפעל שזה עתה מצא תרופה לסרטן. על הלוח היתה דיאגרמה שהציגה את ההתקדמות הצפויה שלכם, ולצדה מפה של הארץ שלנו עם סיכות וחצים. כשנכנסנו סיגל עמדה במרכז החדר. הכריות בכתפיים של החולצה הכחולה שלה שיוו לה מראה של מתאגרף. "מה שלומֵך?" היא שאלה אותי במופגן מיד כשראתה אותנו, ואף על פי שלא הסתכלת עליה חשבתי, מי נתן לה את הזכות לפנות אלי כאילו אתה לא קיים? אנשים בעולם תמיד נחלקו לאלה שהאירו לך פנים ולאלה שהתאנו לך או סתם התעלמו.

למרות החלון הפתוח והסערה שהתחוללה בחוץ הרגשתי איך נחלים קטנים של זיעה מדביקים לי את החולצה הפרחונית לגב. בעוד אני עומדת ומדברת עם סיגל עזבת את ידי והרחקת לפינה לבד. כבר שלושה ימים שאף אחד מילדי הכיתה שלך לא דיבר איתך. כשראיתי אותך עומד כך מופרד משאר הילדים, לא מוציא מילה מהפה, הבנתי למה לפעמים אנשים מתחילים לצרוח בלי כל סיבה נראית לעין. שלושים ושניים ילדים, שלושים ושמונה הורים, שלושים ושישה כיסאות, שמונה־עשר שולחנות, שני מקומות ליד כל שולחן. לפעמים כשהיית סופר ומחשב חישובים נהגת להניע את השפתיים שלך כמי שמדבר אל עצמו, אבל זו הפעם שמרת את המספרים בלבך ולא הוצאת הגה, רק עמדת בשקט ובחנת אותנו כמו מעבר לגדר סמויה. אף על פי שהגענו באיחור עברו לפחות עוד עשר דקות עד שסיגל הזמינה את כל ההורים לשבת על השולחנות ואת הילדים על הכיסאות שלמרגלותיהם. כיוון שהיו שמות על הכיסאות נחסך מאיתנו התהליך הלא נעים שבו היינו מחפשים לך חבר לשעה קלה. אני לא חושבת שהמורה שלך חשבה דווקא עליך כשעשתה את הסידור הזה, אבל בסתר לבי הודיתי לה. במסיבות הכיתה שלכם רוב הילדים באו בלוויית האימהות שלהם, כך שחסרונו של אבא שלך לא מיד בלט לעין. כמו כל ההורים גם אני התיישבתי על שולחן, ואתה ישבת על הכיסא הקטן שלפני. ורד, הבת של כרמלה השכנה שלנו מן הקומה הראשונה, שהכיסא שלה ניצב לימינך, צימצמה את עצמה לצדך כמו היית נגוע במחלה מידבקת. כשהיה נדמה לה שאני לא מסתכלת היא העוותה את פניה לעומתך כאילו היא עומדת להקיא. הכעס העצום שהיה ממלא אותי ברגעים כאלה הפתיע אותי בכל פעם מחדש. הייתי צריכה לאזור את כל הכוחות שלי כדי שלא להיכנע לפיתוי לצבוט אותה. כמו תמיד היא לבשה ורוד, כאילו השם שלה הכתיב את הגרדרובה. מכנסי שלושת רבעי ורודים, נעלי התעמלות ורודות, חולצה עם משולשים קטנים בוורוד ובסגול. "איפה אמא?" שאלתי אותה. למרות הפרש הגילים בינינו, במלחמה שניהלתי נגדה לא בחלתי בשום אמצעי. שתינו ידענו שאמא שלה מעודה לא הגיעה בזמן, אבל הילדה, שנבהלה מן החצץ שהיה לי בקול, לא ענתה. ידעתי שבעוד חמש דקות, כשכולם כבר ישירו, כרמלה תצוץ בפתח, תתנצל ותפלס לה דרך. עד אז היה לי חלון הזדמנויות קטן לחסל את הילדה. "אוי, יעלי," סבתא אניה היתה אומרת, "את יודעת שצריך להיזהר מהדברים שאנחנו מייחלים להם, לפעמים הם עלולים להתגשם." כשישבתי והסתכלתי סביב וראיתי איך כל הילדים מפטפטים זה עם זה ורק אתה חרישי כל כך, לא שייך, לבד, לא ידעתי לְמה בדיוק היא מתכוונת. סבתא ידעה עד כמה המסיבות האלה העציבו אותי, כמה קשה היה לי לראות אותך בודד כל כך. ערב קודם היא אפילו הציעה ללכת במקומי. "איזה צורה תהיה לזה?" אמרתי לה. "כבר יותר משנה וחצי הילד בבית ספר, והמורה שלו מכירה אותך יותר משהיא מכירה אותי."

בדיוק כשסיגל הצביעה על המפה שמאחוריה כרמלה הגיעה. "תמשיכי, תמשיכי, אל תשימי לב אלי," היא אמרה לסיגל והתיישבה על כיסא קטן בפינה. היא לבשה חצאית סגולה וחולצת סריג שחורה, וכששיכלה את רגליה נעלי העקב שלה נראו כמו שתי חסידות שחורות. לא היה אפשר שלא לשים לב לכרמלה, אבל סיגל נאחזה במעט הסבלנות שנותרה לה והמשיכה. כשהיא סיימה לדבר היא הזמינה אותנו לגשת לשולחן הארוך ולהסתכל על הציורים שלכם. על שולחן עגול בפינת החדר היו מונחות שלוש עוגות מחולקות לריבועים בתוך גביעי נייר צבעוניים. כל הילדים קמו והתגודדו בחדר בקבוצות קטנות ורק אתה נשארת לידי. "איזו עוגה היא העוגה של אמא שלך?" כרמלה שאלה אותי, "את יודעת שרק בגללה באתי."

2

סתיו 1989. היית כמעט בן שבע באותה מסיבת כיתה מטופשת, רזה ונמוך, עם שיער שָׁטֵני דק וחלק ופנים סחופות מעט. העיניים הירוקות הגדולות שלך היו פקוחות לרווחה מאחורי זוג העדשות העבות של המשקפיים, כאילו זה עתה נגלה לך משהו שאין לתת בו אמון. קראת וחישבת במיומנות של ילדים מבוגרים ממך בהרבה, אספת עובדות כמו שילדים אחרים אוספים מדבקות. כשהתחלתם לקרוא את התורה, וסבא הסביר לך את ההבדל בין מה שכתוב ובין מה שאנחנו משערים שאכן קרה, לא היתה לך שום בעיה להבדיל, אבל כשהיה עליך לשאת ולתת עם בני הכיתה שלך כל האינטליגנציה הזאת לא עמדה לימינך. לא ידעת מתי להתקרב ומתי להתרחק, ואיך לפרש את העלבונות שעלבו בך. ואף על פי שמעודי לא העליתי על דעתי את חיי בלעדיך כפי שהיית באותם ימים, בהול ותועה, אני מתכוונת, כמו מידפק על דלת שלעולם אינה נפתחת, לפעמים, אחרי שהיית הולך לישון לדוגמה, ובבית היה משתרר שקט, וזולת הקולות של הרחוב לא שמענו דבר, אז הייתי מתיישבת על הספה האדומה שלנו בסלון, ובחסות כוסית יין, שהחזקתי במקרר יותר בשביל מראית העין מאשר בשביל השתייה עצמה, הייתי מדמה אותך בבגרותך, בן עשרים ושבע, גבוה ונאה, עם כתפיים רחבות מעט, לא מבוגר מדי, כדי שלא אצטרך לתת את הדעת על בת זוג אפשרית, ולא צעיר מדי, כדי שאוכל לדבר איתך בלי שדאגות גדולות יסכסכו לי את המילים. בדמיונות שלי בקושי הזכרת את הילד שהיית. השיער הבלונדיני הדק שלך התעבה והתכהה; המשקפיים העבים כפולי העדשות, שד"ר קורן התעקש עליהם כל כך, לא נעלמו לגמרי. בחלומות שלי הרכבת משקפיים עגולים עם מסגרת דקה. אבל הפזילה — העין הימנית שלך, שלפעמים, בייחוד כשהיית עייף, היתה מתקרבת מעט אל האף — הפזילה הזאת נעלמה לגמרי. ד"ר קורן אמר תמיד שכמעט במאה אחוז של המקרים הבעיה הזאת ניתנת לתיקון, ושעלינו להמתין עד גיל שתים־עשרה כדי שהניתוח יעלה יפה.

"אתה בטוח שכדאי לחכות עוד ארבע שנים?" שאלתי.

"ארבע שנים זה לא זמן ארוך כל כך," הוא ענה.

לוּ רק ידע איך בחלומותי הצלחתי להריץ אותך כמעט עשרים שנה קדימה, איך במחי מחשבה קטנה הייתי מבגרת אותך ועושה אותך גדול כל כך, איך סילקתי את הבהילות שליוותה כל צעד מצעדיך, איך בעיני רוחי הייתי יושבת לצדך על הספה, יושבת ומספרת לך על החיים שלנו, מדברת איתך כאילו מה שקרה לנו באותה שנה, העבר שלך, הוא רק סיפור שסיפרתי לך כמו שמספרים על זר גמור, משהו שקרה למשפחה אחרת, בארץ זרה ורחוקה, כאילו אין כל קשר בין הילד ששכב בחדר הסמוך, פיו פעור מעט וחוט של רוק עושה את דרכו מלחיו אל הכר, לבחור הצעיר שישב לידי והאזין. לא סיפרתי לך כדי שתזכור, סיפרתי לך בתקווה שאת מקצת הדברים נוכל לשכוח, סיפרתי לך, כי בדמיונות שלי היית איתן מספיק כדי לשמוע. כך רציתי אותך, גדול וחזק ובטוח, ובייחוד חף מידיעה. אם אי־פעם תצטרך לעבר שלך, חשבתי, נוכל להמציא לך משהו. לא כל עבר ראוי שייצמדו אליו. על שלך הייתי נכונה לוותר בו במקום.

3

צהריים. יומיים עברו מאז המסיבה של סיגל. מרחוק ראיתי אותך חוזר מבית הספר עם ארבעה קרשים בידיך. מרבע לשתים־עשרה עמדתי ליד החלון וחיכיתי. יום רביעי היה היום החופשי שלי, שתים־עשרה היתה השעה הקשה של היום. לפעמים הייתי דומעת מעט ומיד מעלימה את העקבות כדי שלא תראה. כמו תמיד הלכת לבד. כשהסתכלתי עליך עוד לא הבנתי לְמה נועדו הקרשים, אבל ידעתי שהאמת לא תתמהמה. המרשעת הוורודה הלכה מאחוריך עם שלושה ילדים מכל צד. "על ראש הגבעה עומדת פרה, פותחת סוגרת ת'תחת שלה." זה היה השיר התורן של היום. שירון שלם היה אפשר לחבר ממה שהם המציאו כדי ללעוג לך. אתה הלכת מלפנים, והוורודה מאחור הוליכה את התהלוכה. מדי פעם היא החישה את צעדיה והילדים שאיתה לא פיגרו. זו השעה שבה הייתי מדמה רובה של ממש. חור שמפלח את הראש או את הלב. משהו שנותן תוצאה על המקום, לא חשוב מה. לפעמים היא היתה נדרסת, לפעמים סתם נעלמת בלי להותיר אחריה שום סימן. העיקר הסוף המוחלט שלה.

גרנו ברעננה, לא רחוק מסבתא אניה ומסבא יצחק. הקוצרים שלושים קומה שלישית. בבניין שלנו היו שש דירות ודירת גג. הוורודה גרה בקומה הראשונה. כשעברנו מתל אביב לרעננה כדי להיות ליד ההורים שלי, כל כך שמחתי על צירוף המקרים שזימן לי ילדה בגילך באותו בניין ממש. לוּ הייתי יודעת את מה שנגלה לי אחר כך הייתי מוותרת על התענוג. "את לא חושבת שאם זו לא היתה היא זה היה מישהו אחר?" זו ברכה הפסיכולוגית שלי מתל אביב ששאלה אותי את השאלה הזאת, בגילוי לב לא אופייני, שמוטט באחת את כל החומות ששקדה עליהן, של מה מותר להגיד למטופל ומה יש לתת לו לחלץ מתוכו בעצמו. עברו יובלות מאז שאלה זאת, ובכל זאת המשפט הזה מהדהד באוזני כאילו נאמר רק אתמול.

בעודי עומדת ומתאמצת לראות מה קורה, מישהו הפעיל את הממטרות בגינת הבניין שלנו. ידעתי שאתה עומד להירטב, ובכל זאת, בגלל הוורודה ושאר החבורה שהלכו מאחוריך, לא מיהרתי לרדת למטה לסגור את הברזים. פחדתי להביך אותך. אתה עמדת עם הקרשים מול השביל הרטוב ולא ידעת אם למהר ולרוץ פנימה או להמתין. הוורודה מאחוריך שמה יד על הפה ולחשה משהו לחברתה משמאל. כשהבחנתי בך חוכך בדעתך רצתי לאינטרקום כדי שאוכל לפתוח את הדלת מיד כשאשמע את הזמזם. לא חשבתי שכל העסק עתיד להסתיים במכות, אבל לא לקחתי סיכון. רק שבוע קודם לכן חזרת הביתה חבול אחרי תגרה שלא רצית לדבר עליה. עמדתי ליד הדלת והתקשיתי לנשום, כאילו זה הרגע שבתי מריצה ארוכה. בו במקום תיכננתי שיחה נחרצת עם כרמלה, אבל עוד כשלעסתי את המילים בפי ידעתי שהיא לא תצא לפועל. "אין עם מי לדבר," הייתי אומרת לסבתא אניה, שהיתה בטוחה תמיד ששיחה בארבע עיניים יכולה לפתור כל בעיה בעולם. כשהאינטרקום צילצל מיהרתי ללחוץ על הכפתור. "נדבי," צעקתי לך מלמעלה כדי שהוורודה תדע שיש מי שמשגיח. הלוואי שהיא תמעד, התפללתי, שתשבור את הרגל, סדק קטן שיכאב עד סוף כל הדורות. רוע כזה אי אפשר שיעבור בלי עונש ראוי. בעוד אתה עולה שמעתי איך אתה פורט עם הקרשים על שלבי המעקה כמו נגן לא מנוסה. משהו נפל למטה בקול חבטה. לרגע נרעדתי וחשבתי לצעוק לך שתשאיר את הקרשים למטה, אבל לא רציתי שנתחיל להתווכח לפני כולם, בטח לא לפניה.

4

אתה צריך להבין. מאזני הצדק היו עניין גדול מאוד בשבילי. כמו ילד קטן שצופה בסרט הרגשתי שהטובים חייבים לנצח והרעים חייבים לבוא על עונשם. שבוע קודם לכן ראינו יחד אצל סבתא בטלוויזיה סרט על שני שבטים אפריקאיים שנלחמים אלה באלה. חמש דקות אחרי שהסרט התחיל הרגשתי שאתה במצוקה. "מה קורה, נדבי?" שאלתי אותך. "אני לא יודע מי הטובים ומי הרעים," ענית. הבנתי מיד למה התכוונת. כשאתה רך בשנים האמורפיות של הצדק היא עניין קשה להבנה. הפושעים צריכים להיענש ולהתייסר, והטובים צריכים לבוא על גמולם. בכל מה שקשור אליך החלוקה הילדותית הזאת מעולם לא הרפתה ממני. אחר כך הוורודה הפציעה בחיינו. מילד בודד נעשית למצורע של הכיתה. ימים שלמים זולת עלבונות איש לא החליף איתך מילה. לפעמים הרגשתי שעוד קודם שידענו על קיומה של הילדה הזאת היא חיכתה לנו שם, נסתרת כמו מוקש בשדה, מישהו זימן לנו אותה כדי לנסות אותנו.

5

"איך היה בכיתה?" שאלתי כשראיתי אותך עם הקרשים ליד הדלת. לא חשוב מה חשבתי, לא חשוב מה עלה על דעתי, את השאלות שלי שאלתי תמיד כאילו כלום לא קרה. "ליאור אמר שאסור לי לבוא," ענית. לא היית צריך להסביר, ידעתי בדיוק על מה אתה מדבר. אחר הצהריים ליאור מהכיתה שלך עמד לחגוג יום הולדת בחצר של סבא וסבתא שלו. את ההזמנה מצאתי במחברת שלך שבוע קודם לכן, כל הכיתה היתה מוזמנת. "יהיו סימני דרך, ותהיה גם מדורה", היה כתוב שם. מסיבת יום ההולדת לא עוררה בך התפעלות גדולה, אבל המדורה כן. "סבתא אניה מכירה את סבתא של ליאור," אמרתי לך, מטילה ספק במה שליאור אמר, אבל משהו בהתעקשות השקטה שלך סימן לי להרפות. "זה לא רעיון כל כך טוב להכניס את הקרשים פנימה," הוספתי, אבל כיוון שעמדת שם ונאחזת בהם כמו בגלגל הצלה, נעתרתי.

גם היום החופשי היה רעיון של ברכה הפסיכולוגית. ככל שעברו הימים לא הייתי בטוחה שזה רעיון טוב כל כך. הדקות האלה שבהן עמדתי ליד החלון ותיכננתי נקמות לא היו בריאות לא לי ולא לך. בימי רביעי, למרות היום החופשי, הייתי מחממת בתנור שניצלים קפואים וצ'יפס. סבתא אניה היתה בטוחה שאנחנו עוד ניתן את הדין על האוכל הזה, אבל זה מה שאהבת לאכול. "לא כל מלחמה שווה שיילחמו אותה," הייתי אומרת לה כשהיתה מתעקשת. בתור אמא, שימים ארוכים עמדה בחלון ותיכננה להרוג את הבת של השכנה, היה לי מלאי לא מבוטל של אבחנות הגיוניות כביכול. את הקרשים הנחנו על גיליון "הארץ" של יום שישי, ומבעדם יכולתי לראות את הראש של ביאליק, שהזכיר לי קצת את סבא יצחק. שוב גילו איזה מסמך שאיש לא ידע עליו, שוב התווכחו מי הבחין בו לראשונה. כמה דקות אחרי שהזכרתי לך בפנים רציניות את כל החיידקים שקמים עלינו להורגנו, התיישבת מולי בידיים לחות שרחצת למעני, כאילו זו הבעיה האמיתית שעמדה לפתחנו. את הסכין והמזלג אחזת כמו שצריך ואת השניצל חתכת בדייקנות של מנתח. המוטוריקה העדינה לגמרי בסדר, אמרו לנו בבדיקות, זאת המוטוריקה הגסה שיש איתה בעיה. תמיד הפליא אותי איך הם התעקשו לצמצם לשתי מילים את הדרך הלא בטוחה שבה התנהלת בעולם, להכניס אותך למגירת מושגים שכל כך הרבה אנשים כבר השתמשו בהם לפנינו.

בסוף הקיץ לקחנו את הרשימה שקיבלנו והלכנו לקנות לך ציוד לקראת השנה החדשה בחנות של פלדמן בקצה המערבי של רחוב אחוזה. כבר כשיצאנו מהבית הזהרתי אותך שלא לגעת בכלום. "לא לגעת בכלום," חזרת אחרי, כאילו המילים מעוררות בך תמיהה. "תצביע על מה שאתה רוצה," אמרתי לך כשנכנסנו לחנות, ולקחתי סלסילה מפלסטיק והראיתי לך איך לאחוז אותה. "תצביע ואני אשים בפנים," שבתי ואמרתי. ובאמת הכול התנהל טוב כל כך, אתה הצבעת ואני אספתי מחברות ועטים וצבעים ויומן, ונעניתי גם לכמה בקשות שלך שלא הופיעו ברשימה, כמו צבעי האצבעות, שחשבתי שכבר נגמלנו מהם, ושלושה בריסטולים צבעוניים, ובלבד שהכול יעבור בשלום. ואחרי ששילמנו, כשעמדנו לצאת משם ואני כבר נשמתי לרווחה, בדיוק אז הסתובבת פתאום בזרועות פתוחות כמו פרופלור של הליקופטר, לאט אבל בטוח, וכל המדף שליד החלון קרס. יפה המוכרת, שהכרתי אותה עוד מבית הספר היסודי, ראתה את המבט המבוהל שלך ואמרה שלא קרה כלום, ושתינו רכנו והתחלנו לאסוף הכול. "אל תטרחי," היא אמרה לי, "זה ייקח לי כמה דקות, לא יותר." ולא ידעתי אם הנימוס מדבר מגרונה, או הרצון שנסתלק משם כבר, שהסכנה תחלוף, שלא תעשה עוד תנועה מיותרת, שלא תחולל עוד נזק. ועמדתי שם נבוכה, ורציתי לומר לה שזאת המוטוריקה הגסה, שהמוטוריקה הגסה היא שעומדת ביסוד המגושמות שלך, אבל לא אמרתי. "אל תיקחי ללב," היא אמרה, "זה כלום, זה באמת כלום."

גמרת את השניצל ונשארת לשבת. "יש גם גלידה," אמרתי לך וחשבתי כמה אתה יפה. איך הצלחת להערים על הגנטיקה ולקבל מאבא שלך את העיניים הירוקות ואת הפנים הרזות מעט, ומסבא יצחק את האף הישר, ואת השיער הבלונדיני מאחות של סבא יצחק, שלא הכרנו בכלל אבל לפי התמונות משהו בכל זאת היא השאירה אחריה. כבר מזמן הייתי צריכה לקצץ לך את הפוני, אבל אהבתי את האופן שבו הוא כיסה לך את המצח ולפעמים שיווה לך הבעה קצת פרחחית, או כך לפחות רציתי לחשוב. תמיד כשהסתכלתי עליך חשבתי איך תיראה כשתגדל, כשהסטטיסטיקות יתחילו לפעול לטובתך, כשתהיינה לפחות שתי רווקות על כל גבר פנוי, כשנמציא לך עבר אחר, או כשנשתמש בעבר שלך כמו שסופרים משתמשים בעבר הנורא שלהם כדי להדגיש את המרחק העצום שעברו מאז שהיו עניים כעכברי כנסייה ועד היום.

כשסיימנו לאכול השארתי את הכלים בכיור ולא מיהרתי לרחוץ אותם. אלה היו החוקים של היום החופשי. שום דבר לא נעשה במועדו. העמידה ליד החלון התישה אותי יותר מכל הנסיעות לתל אביב והפקקים והמועדים שהיה עלי לעמוד בהם בעבודה שלי.

אחרי הארוחה הלכתי לנוח ואתה הלכת לחדר שלך להכין שיעורים. "הֲכָנַת שיעורים", ככה קראנו לזמן הזה שבין שתיים לארבע. בדרך כלל לא בדקתי את המחברות שלך, לפחות על העניין הזה ויתרתי לגמרי. כשהיית בן ארבע סבתא קנתה גיגית גדולה, מילאה אותה מים והניחה בתוכה דגי פלסטיק שעל כל אחד מהם כתבה מילה. המילים צפו להן שם, ואתם דגתם אותן אחת־אחת, ובתום חודשיים קראת בלי אף טעות. נכון, כולם אמרו תמיד שסבתא אניה מסוגלת ללמד אפילו חתול לקרוא, אבל בכל זאת ידעתי כבר אז שלפחות בתחום האיי־קיו אתה בסדר. לא שזה עזר לך להרים יד בכיתה או לומר משהו בפומבי או ליידע אותי כשיש בחינה או כל דבר אחר שיש לתת עליו את הדעת. באותם ימים התחלתי להתגעגע לרינה, הגננת שלך מתל אביב, שנהגה להצמיד את ההודעות להורים בסיכת ביטחון אל דש הבגד שלך. בשעתו זה עורר בי מורת רוח, אבל בשנה ההיא, אחרי שכמה וכמה אירועים בית־ספריים נודעו לנו רק אחרי שהם קרו, התגעגעתי אל השיטה הזאת. סבתא היתה הרבה יותר מעשית ממני, ואף על פי שאסרתי עליה לדבר עם סיגל המורה שלך, ידעתי שלפחות פעם או פעמיים בשבוע היא באה לקחת אותך מבית הספר כדי שתוכל לפגוש אותה כמו באקראי. "צריך להיות עם יד על הדופק. הילד כל כך חכם," היא היתה אומרת ומספרת לי את החוכמה האחרונה שלך. פעם היתה לי הערכה גדולה יותר לצד הזה של המיומנות המוחית שנקרא אינטליגנציה. אבל אחר כך למדתי שלילד כמוך, שכששיחקנו מחבואים עדיין היה אומר לי לחפש אותו בכל הבית חוץ מאשר מתחת לשולחן במטבח, לילד כזה היא לא תמיד עוזרת במיוחד. תמיד הייתי בטוחה שבאינספור רגעים הגונג המוחי של הוורודה יתחיל לצלצל הרבה אחרי זה שלך, ובכל זאת באותו יום, כשעמדתי בחלון והסתכלתי בתהלוכת הילדים הזאת, אתה בראש והיא זוממת את מזימותיה מאחורי גבך, ידעתי שכבר עכשיו היא מבינה את חוקי העולם טוב יותר מכפי שאתה תבין אותם גם בעוד עשר שנים, או אפילו יותר.

6

מיד כשנשכבתי במיטה ניסיתי לחשוב היכן יהיה כדאי לחפש לנו פעילות לאחר הצהריים. איזו גינה ציבורית או איזה מגרש משחקים נפקוד היום? יכולתי לצלצל לאמא של ליאור ולדאוג שהפושע הקטן ייגש לטלפון ויזמין אותך ליום ההולדת, אבל לא ידעתי אם ההתערבות שלי בסופו של דבר תועיל או תזיק. ישנו יום ההולדת, אבל ישנו גם היום שאחרי, ולא תמיד יכולתי לשער מה עוד עלול לקרות.

אחרי שאבא שלך נעלם והותיר אחריו רק תמונה על המזנון ואני ויתרתי על בחורים, חשבתי שסוף כל סוף אוכל להפסיק לצאת לציד. הייתי נכונה לוותר על חוויית החיפוש בלי לחשוב פעמיים. אבל אז בדיוק צצו המדורות והחגים והטקסים הקטנים, שלא תמיד הוזמנת אליהם, ואני רציתי שכמו כל ילד גם אתה תיקח בהם חלק. ושוב התחלנו לצאת כדי למצוא לנו חברים לשעה. פעם או פעמיים, כשחגיגות הכיתה וימי ההולדת נגמרו באיזה אסון קטן, החלטתי שנחגוג רק שנינו לבד, אבל הניסיונות האלה אף פעם לא עלו יפה. לא היה ברור מי שוקד בהם על השמחה של מי, אני על שלך או אתה על שלי.

אני שונאת גינות ציבוריות, בייחוד מאז שעמדת על דעתך וגילית את ההבדל בינינו לבין שאר המשפחות סביבנו, שלהן יש אבא ולנו אין. אמנם לרוב בגינה הציבורית אין מדובר באבות וילדים אלא בעיקר באימהות, ובכל זאת די והותר גברים נקרו בדרכנו כדי להעמיד אותנו בניסיון. עם הזמן התחלת להסתפק במבטים, אבל כשהיית קטן יותר והיית רואה בגינה איזה גבר, לא פעם היית רץ אליו ונעמד לידו, אולי אם תתאמץ מספיק תוכל לקחת אותו הביתה כמו שלוקחים בלון בלונה פארק.

לא רחוק מהבית שלנו ברחוב הקוצרים היו שתי גינות ציבוריות, אחת ליד העירייה ואחת מאחורי בית הספר שלך, שהיתה יותר חורשה מאשר גינה ציבורית. לכל אחת מהן היו היתרונות והחסרונות שלה. בחורשה לא היו נדנדות אבל היו עצים גבוהים ושיחים ושבילים נסתרים, ואילו בשנייה היו שפע נדנדות, אבל גם סיכוי גדול לפגוש ילד עם אבא מזדמן, שהיה עשוי לעורר את סקרנותך לא פחות מהצמחים שבחורשה.

אף על פי שהיית בחדרך ולא הטרדת אותי, לא הצלחתי לישון. מהחדר שלך שמעתי אותך מדבר. לא ידעתי אם אתה קורא או שמא מסדר את כלי השחמט שלך לאיזו התקפה אפשרית. סבא יצחק נהג לומר שיש לך ראייה מרחבית ושאתה מסוגל לחשוב במשחק שני מהלכים קדימה, אבל בימי רביעי, הימים החופשיים שלי, כשהתהפכתי במיטה מצד לצד, לא הצלחתי לשאוב מהיכולת הזאת שלך שום נחמה. שנת הצהריים שלי תמיד היתה רעועה. נכנסתי אליה עם הדאגה האחרונה ויצאתי ממנה עם אותה דאגה, רק השקט שעלה מהחדר שלך סימן לי שלפחות לכמה דקות אכן נרדמתי.

לאחר שקמתי הכנתי את השוחד שלנו, האתנן שנגיש למי שיסכים לשחק איתנו בגן הציבורי. "מה אתה רוצה שניקח?" שאלתי, "שתי שקיות מרשמלו או חבילה גדולה של ופלים?" אתה עמדת שם במכנסי טרנינג שהיו קצת קטנים עליך ובחולצה ירוקה דהויה ולא ענית. "אי אפשר לצאת עם הבגדים האלה," אמרתי והתעקשתי שתלבש את הג'ינס החדשים ואת הסוודר שסבתא סרגה לך. עשרים וארבעה ופלים בחבילה. ארבעה ופלים לילד. אולי חמישה ופלים לילד. יש ילדים שאוכלים ארבעה, יש שאוכלים חמישה, יש ילדים שלא אוכלים בכלל. לא ידעתי כמה ילדים אתה מצפה שנפגוש, אבל כיוון שחישבת לעצמך את חלוקת הוופלים בלי לשתף אותי לא אמרתי כלום. רגע לפני שיצאנו הסתכלתי עלינו במראה שהיתה תלויה בכניסה למטבח. אמא וילד, שום דמיון. אני כהה ממך, העיניים שלי חומות והשיער מתולתל. לא לקחת ממני דבר. לפעמים הרגשתי כאילו השתמשת ברחם שלי רק כבתחנת מעבר.

"לאן אתם הולכים?" אבא שלי שאל בטלפון. "לגינה הציבורית," עניתי ולא הוספתי. כבר למדתי שמספיק לב שבור אחד, אין צורך לשתף את כל המשפחה. "נדבי רוצה להגיד מילה," אמרתי לו. לא חשבתי שכדאי שתנדב לסבא מידע, אבל אתה כבר עמדת לידי ומבעד למשקפיים שלך עם הזכוכית העבה הכפלת אלי את עיניך הירוקות וחיכית בשקט לתורך. כשהושטתי לך את השפופרת מיהרת לקחת אותה מידי וסיפרת לסבא יצחק שעצים לחים מעלים עשן כשהם נשרפים ושעצים יבשים נשרפים טוב יותר ושפעם היו שורפים כלים של חמר בתוך האדמה. "מתי כבר נלך לים?" שאלת, ויכולתי לראות בעיני רוחי איך חיוך של נחת מתיישב על פניו של אבא שלי, ומיד חשבתי שלוּ הילדים בכיתה שלך היו חווים רק שמץ מן ההתפעלות הזאת היינו מסודרים.

אבא שלי לא היה היחיד שהתפעל מכמויות המידע האינסופיות שאגרת. פעם גם אני הייתי מתפעלת, אבל באותם הימים, בעודי עומדת ליד החלון, הייתי נכונה להמיר את כל השפע הזה בפעם אחת שבה הוורודה תלך מלפנים ואילו אתה תלך אחריה עם חבורת ילדים, צוהל, שייך, ממתיק סוד. או אולי בפעם אחת שתאמר, "אני עצוב," או "אני שמח," או אפילו שתפרוץ בבכי קטן, שלא תרחיק הכול, כאילו כל מה שקורה לך קורה למישהו אחר. רק בגיל שש נגמלת מן ההרגל לדבר על עצמך בגוף שלישי, שבגיל שנתיים העלה חיוך על פני ובגיל ארבע כבר הוציא אותי מדעתי. לא קראת לי אמא; אמרת "יולי", כמו סבתא אניה, ולפעמים אמרת "יעל". עם העניין הזה נשארתי, כי למן ההתחלה הרגשתי שיש פה עניין של ייחוד. פעם אחת, אחרי יום קשה במיוחד בבית הספר, לקחתי אותך איתי לתל אביב למשרד. יום קודם קנינו צבעים וניירות ודבק ואתה הבטחת להיות בשקט, לשבת ולעבוד. ישבת בפינה, ליד השולחן של טלי המזכירה שלנו, וציירת משהו שנראה כמו צינור ישן, ולכל מי שעבר ושאל מה זה אמרת, "זה זנב של דינוזאור." כששאלו אותך איפה שאר הדינוזאור אמרת שהוא היה גדול מכדי להיכנס לדף, והסברת שבגלל הגודל שלו הוא נכחד. אני לא זוכרת אם השתמשת במילה נכחד או במילה אחרת, אבל עוררת התפעלות עצומה. ואולם כשטלי שאלה אותך באיזו כיתה אתה לומד ואם אתה אוהב ללכת לבית הספר נתת בה עיניים נדהמות ושתקת. "הוא סתם מתבייש," היא אמרה לי והניחה יד על ראשך, ואני הינהנתי, ולא אמרתי שאת אומנות השיחה, הטקס הקטן שבו אנחנו מחליפים מילים של סתם כדי לאשר איזו קרבה, או להרחיק, את העניין הזה עוד לא הפנמת.

"לא כל שאלה מן הראוי שיענו עליה," סבא יצחק אמר תמיד. יום קודם הוא סיפר לך שבהודו הפרות מסתובבות בכבישים ואסור לגעת בהן, ואם מגיע אוטובוס עם אנשים בדיוק כשפרה עומדת באמצע הכביש, האוטו פשוט ימתין בסבלנות עד שהיא תזוז. ואני עמדתי לידכם וראיתי את העיניים הגדולות שהענקת לו, ובו ברגע נשבעתי להרוג את כל מי שרק ינסה להתנכל לך, או יארגן את כל הילדים בכיתה נגדך, כדי שלא יזמינו אותך, שישאירו אותך מאחור, שילעגו לך כאילו אין לך שום רגשות שצריך לחוס עליהם.

7

השמים היו תכולים ובהירים כשיצאנו לדרך, אבל במערב, מעל גגות הבתים, קבוצת עננים כבר גייסה את כל הכוחות. כשהיינו למטה חשבתי שכדאי לעלות שוב כדי לסגור את כל החלונות והתריסים, אבל משימת החיפוש שעמדה בפנינו הכניסה אותי לאי־שקט והמשכנו ללכת. בקצה הגינה שבחזית הבניין שלנו ההיביסקוס פרח באדום ובלבן. שלושה ימים קודם לכן הגנן פתח את ההשקיה בגינה ויום תמים שכח לסגור אותה, ועכשיו גם ההרדוף וגם שיחי הלנטנה העייפים התקשטו במיטב צבעיהם. אפילו עץ התפוזונים הקטן שבפינת החצר פרח שלא בעונתו. לפני שעזבנו את רחוב הקוצרים נזכרת בקרשים ושאלת אם כדאי לשוב ולקחת אותם. "יש לנו עוד דרך ארוכה," אמרתי בלי לשאול מה בדיוק אתה רוצה שנעשה איתם. לא התעקשת. מהבעת פניך לא ידעתי אם אתה מרוצה או לא.

אלמלא היה עלי לתכנן עונשים קשים לאויבים שלך ואת ההיעלמות הסופית של הוורודה, רעננה היתה יכולה להיות עיר של חסד בעונה הזאת, כשהקיץ שכך מעט והסתיו כבר עמד בפתח, ממתין לתורו. בבית הקטן שלידנו ענפי האזדרכת הגדולה נמלאו אשכולות של פירות צהובים, הצאלון עדיין פרח באדום, ושיחי הקָריסָה, שרק שלושה ימים קודם לכן נגזמו באכזריות, כבר ליבלבו בירוק ובלבן. מקצת השכנים ברחוב שלנו נפטרו מהדשאים שלהם כדי לחסוך במים, אבל הצבע הירוק עדיין היה הבולט ביותר אצלנו. לרגע כמעט התפתיתי לקטוף פרח ולשים לי בשיער, אבל נזכרתי במשימה שעמדה בפנינו ולא התמהמהתי.

שתי גינות ציבוריות עברנו והמשכנו לשלישית, עד שראיתי מרחוק את חדווה, שניר שלה למד בכיתה המקבילה לשלך. זהו, ניצלנו, חשבתי לעצמי. אחרי הגינה השנייה, שבה לא הכרתי איש, כבר הייתי בטוחה ששוב נצטרך לבלות את אחר הצהריים לבדנו, אבל חדווה היתה בהחלט הפתעה נעימה. "היי, נדבי," היא אמרה כשהבחינה בנו, ואף על פי שכבר ידעתי שאפשר לסמוך עליה, מיד כשהתקרבנו שלפתי את שקיות המרשמלו שהכנתי והושטתי לך כדי שתגיש אותן. כשרק הגענו לרעננה הייתי לוקחת את חדווה טרמפ איתי לתל אביב. בגלל שיפוצים העבירו את המשרד שלנו באופן זמני לאבן גבירול, מאחורי העירייה, והיא עבדה לא רחוק משם, ברוטשילד. "את יכולה להוריד אותי כאן, אני כבר אסתדר," היא היתה אומרת כשהיינו מגיעות לחניון של גן העיר, אבל אני התעקשתי לעשות את כל הסיבוב. עכשיו, כששמעתי אותה קוראת לך מרחוק, ידעתי שההשקעה היתה כדאית. "היי, נדבי, מה העניינים?" חדווה שבה ופנתה אליך והניחה יד רכה על הכתף שלך, ומיד נרתעתָ, כאילו דבורה נחתה עליך. לא אהבת שייגעו בך, אף פעם לא אהבת. רק סבא יצחק ידע לעשות את זה בחשאי, בלי שתרגיש כמעט. ניר של חדווה לא היה שם באותו יום, אבל הקטנה שלה בת השלוש הושיטה לך חתיכת עוגת שוקולד מעוכה וחייכה. אם אי־פעם היא תצטרך טרמפ, עד אילת אני אסע בשבילה.

8

נדרש לי קצת זמן כדי להבחין בסגולות המיוחדות של הקסנטיפה הקטנה. הילדה היתה רק בת שבע, אבל רפרטואר הרוע שלה כבר היה כשל אישה בת חמישים. שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, כשעלית לכיתה אל"ף, העירייה אירגנה קבלת פנים ומסיבה ברחבה של בית יד לבנים. חודש קודם לכן עברנו מתל אביב לרעננה. זה היה אחרי קיץ ארוך של תקוות, שבהן כמו תלמיד רך בשנים גם אני חשבתי איך עוד מעט שנת הלימודים תתחיל והכול יסתדר, וסוף כל סוף האינטליגנציה שלך תאפיל על כל החסרונות. שהרי כבר שנתיים ידעת לקרוא, וסבתא אניה היתה אומרת תמיד שאין לה ספק, הידע שלך יהיה מין דמי קדימה על חשבון הכול.

ביום ההוא הקדמתי לחזור מהעבודה. בארבע אחר הצהריים, כשהגעתי, השמש עדיין קפחה מלמעלה כאילו כבר לא תשקע לעולם. סבתא אניה ישבה על המיטה בחדר שלך והלבישה אותך במכנסי החאקי החדשים עם חולצת הפסים הירוקה. "תראי את העיניים של הילד," היא אמרה, "ירוק זה הצבע שלו."

"כן. איך לא חשבתי על זה קודם," עניתי לה, ואתה הסתכלת עלי וניסית להבין למה אני מתכוונת.

הלכנו ברגל. היה חם, אבל ידענו שלא נמצא חניה ליד הרחבה. סבתא התעקשה להחזיק לך יד ואני הלכתי לצדה והתלוננתי על הפקקים שנעשים גרועים משנה לשנה. "מה אפשר לעשות, יולינקה," אמרת בדיוק במילים ובטון שסבתא השתמשה בהם תמיד, ושתינו התחלנו לצחוק. ובאותו רגע, למרות הכבישים העמוסים והנסיעות הארוכות אל העבודה בתל אביב, השנה הבאה עלינו לטובה כבר הסבירה לי פנים. רעננה היתה מקום חדש, ובית הספר היה חדש, ובמקום צבא המטפלות והשמרטפיות של תל אביב היה לנו צבא ההגנה של סבא וסבתא. וכך הלכתי לי, ולרגע פינתה הדאגה הקבועה את מקומה למין שמחה שקטה. סבתא, אמא וילד, משפחה כמעט נורמלית. אמנם האבא לא בנמצא, ובכל זאת שלושה דורות. ברחוב אחוזה, כשעברנו ליד פלאפל בטיטו, יוסי הבעלים הבחין בסבתא והרים את ידו הימנית במעין הצדעה. יוסי, שעבר לרעננה מרמתיים, היה תלמיד של סבתא אניה במשך שלוש שנים. "כל מה שאני יודע בחיים זה בזכות אמא שלך," הוא אמר לי, וסבתא נעצרה, שאלה לשלומו ולחצה לו את היד. ליד חנות הסדקית הישנה של זליגובסקי פתחו חנות חדשה. "קסם המזרח" היה כתוב על שלט גדול מעל הפתח. על שלוש המדרגות שהובילו אל דלת הכניסה היו פזורים מיני פסלים של חיות מעץ, ואתה התכופפת וליטפת פיל קטן שחור. סבתא אמרה לי באנגלית רצוצה שאולי כדאי לקנות לך את החיה, אבל אני מיהרתי אל החיים החדשים שלנו ולא רציתי להתעכב. כבר כשהתקרבנו אל הרחבה הבחנתי בכרמלה, האמא של הוורודה. "היי, לכאן," היא צעקה אלי והרימה יד ונופפה באוויר. עוד לא התחילה השנה וכבר היו לנו חברים. "אמא, את מכירה את כרמלה?" אמרתי לסבתא במופגן, כאילו עד אותו היום לא הזכרתי בפניה את השכנה שלנו, ולא תיארתי לה בפרטי פרטים איך היא נראית. היה חם. רוח עייפה חלפה על פנינו ומיד גוועה. להקה של עלים יבשים הסתחררה באוויר ומיד שקעה. התיישבנו ליד כרמלה על מדרגת הבטון, ודקה או שתיים אחר כך הוורודה הגיעה. "איזו ילדה יפה," אמרה סבתא אניה, והילדה הסתכלה עליה לרגע ואז השפילה את עיניה בביישנות. חמש דקות ישבנו כולנו כאחד, ואחר כך הוורודה קמה ללכת. "מה עם נדב?" שאלה כרמלה, ואתה קמת והלכת אחריה. כל הטקס לא ראיתי אותך. "אל תדאגי," כרמלה אמרה לי, "הוא בידיים טובות." דווקא סבתא רצתה לקום לחפש אותך, אבל אני ניסיתי לאחוז בשמחה החדשה שלי ואמרתי לה שאתה אחראי מספיק, ושאם משהו יהיה לא בסדר תחזור מיד. חצי שעה אחר כך, כשחזרת, נראית כמי שבילה את השעה האחרונה בריקודים פראיים סביב מדורה. החולצה שלך היתה מוכתמת, הברכיים פצועות והכיסים מלאים באבנים ובחול.

"במה שיחקתם?" שאלתי אותך אחרי שנפרדנו גם מכרמלה ומהוורודה וגם מסבתא אניה.

"שוטרים וגנבים," ענית.

"מה היית, שוטר או גנב?"

"הייתי כלב משטרה," ענית.

"היו עוד כלבים?" נזעקתי.

"לא," ענית לי, "ורד אמרה שכלב אחד זה מספיק."

9

בתל אביב גרנו בבניין ישן ברחוב נחמני, וזולת דירה אחת כל הדירות בו היו בשכירות. בקוצרים היינו כולנו בעלי בתים. חצי שנה אחרי שעברנו לשם משפחת הולצמן, שגרה מולנו, חשבה לעזוב ולהשכיר וכולם נזעקו, אבל אחר כך הם החליטו להישאר וכולם נשמו לרווחה.

הדירה שלנו פנתה אל הרחוב, והדירה שהוורודה גרה בה פנתה אל העורף. מלבד עמדת התצפית שלי אל הרחוב, לא היה הבדל גדול בין שתי הדירות. היו לנו גינה קטנה מלפנים וגינה מאחור, והיה מרחק הגיוני בינינו ובין הבניינים שסביבנו. בתל אביב ההבדל בין העורף ובין הדירות הפונות אל הרחוב היה גדול הרבה יותר. לפעמים הנוף היחיד של דירה עורפית היה החלון של הבית השכן, וגינה היתה ברוש אחד. כששכרתי את הדירה בנחמני המתווך הבטיח גם גינה וגם עורף. כשהגעתי למשרד שלו בשינקין הוא שלף נייר מהמגירה שלו וכתב את הכתובת. "יש לי משהו מיוחד בשבילך," הוא אמר ונופף מולי בנייר כמי שמחזיק בידו את קלף הזכייה הגדולה מכולן. כשהגענו לבית התגלתה הגינה כפיקוס אחד, שבניגוד לכל היגיון הצליח להכות שורשים בין שתי אבני מרצפת ליד הגדר, ואילו העורף התגלה כמרפסת עם אישה זקנה, שהיתה שם כשקמתי בבוקר והוסיפה לשבת שם גם כשחזרתי מן העבודה, ונראה שאותה מרפסת קטנה והכיסא שעליו ישבה היו החיבור היחיד שלה עם החוץ. בהתחלה נהגתי לברך אותה לשלום, אבל היא מעולם לא ענתה, ואט־אט הפכה למין רהיט שכמו נשכח בשמש ובעודו מתבלה לאטו הוא נעשה לחלק מן המרפסת עצמה. שלוש שנים גרתי שם, גם בגלל הקרבה לעבודה שלי וגם בגלל הקרבה למעון שלך. אף שהיו לי סיבות נכבדות יותר לעבור לרעננה מאשר ההיעלמות של השכנה השותקת שלי, עד היום אני זוכרת את הרגע שבו הצצתי החוצה ונדהמתי לגלות שהכיסא ריק, והדלת, שהיתה תמיד פתוחה למחצה, סגורה.

כשעברנו לרעננה גם אני אימצתי לי חלון. לפעמים ביום החופשי שלי, כשהייתי עומדת שם וממתינה לך שתחזור מבית הספר, הרגשתי גם אני כמו רהיט, מין הרחבה של החלון. זה היה החדר היחיד בבית שהיה בו וילון, שהייתי מסיטה אותו מעט כדי שאוכל לראות בלי שאיש יוכל לראות אותי. משם צפיתי בך, משם עקבתי אחרי הוורודה, משם מניתי את החטאים שלה והתפללתי שיקרה לה משהו רע.

10

בארצות הברית, בעיירה קטנה בג'ורג'יה, נמצאו שרידים של ילדה בת שנתיים בפאתי יער, בשוליו של נחל קטן. בדיקה במכון לרפואה משפטית העלתה שהילדה מתה שלושה חודשים וחצי קודם שהגופה נמצאה. שלושה חודשים וחצי ילדה נעדרת, ושום תלונה לא מוגשת למשטרה, לא על ידי אם הילדה, שהיתה בת שבע־עשרה בעת המקרה, ולא על ידי הסבא והסבתא, שהסתפקו בסיפור תמוה שבתם סיפרה להם, ולא על ידי השכנים, שהבחינו כי הילדה איננה אבל לא טרחו לברר מה קרה. בעמוד האחורי של העיתון, למעלה משמאל, היתה תמונה של ילדה קטנה מחייכת, מחזיקה בבלון גדול. שנתיים הסתובבה ילדה קטנה בעולם הזה, וכשהיא נעלמה חסרונה לא עורר שום תמיהה, שום רגש אשם, אפילו לא געגוע קטן.

שבועיים היה העיתון מונח למרגלות המיטה בחדר השינה שלי, אתה מבין? לוּ היית אתה נעדר, ולוּ לחמש דקות, מיד היינו נזעקים, גם אני וגם סבא וסבתא, ובכל זאת לא יכולתי להימנע מלעשות את הקישור. כל אומללות מיד הוליכה אליך, כל ילד מוכה היה אח לצרה.

11

"מה קרה? אני שומעת בקול שלך שקרה משהו."

"לא הזמינו אותו ליום ההולדת של ליאור."

שתיקתה של חברתי מעבר לקו מחרישה את אוזני.

"לאידיוט הקטן אין הורים?" היא אומרת לבסוף.

"אני לא יכולה לדבר איתם."

"למה?"

"אני לא יכולה."

לא היו לי הרבה חברות. אחרי שנולדת הייתי זקוקה לנאמנות מוחלטת כדי שאוכל לדבר עליך בלי שיהיה עלי לתת את הדעת על כל מילה שיוצאת לי מהפה. אבל היתה ענתי, שאצלה הייתי בטוחה לפחות כמו אצל סבתא אניה, אלא שבשונה מסבתא אניה, למען ענתי לא הייתי צריכה לעשות סלקציה לסיפורים כדי שלא לצער אותה. ענתי היתה קטנה ורזונת, היו לה שפע של תלתלים בלונדיניים ועיניים בהירות, ובקלות היה אפשר לשתול אותה באיזו ארץ צפונית בלי שמישהו יעמוד על זרותה. הכרתי אותה באוניברסיטה ביום האחרון ללימודים שלי. לסבא יצחק בדיוק היה יום הולדת, ואני מיהרתי לצאת מהכיתה כי הבטחתי לסבתא להיות אצלם בבית עוד קודם שיגיעו האורחים. לבשתי מכנסיים הודיים רחבים וגופייה בצבע חלבי שסבתא אניה סרגה לי מחוט כותנה דק במיוחד, ומישהי שנראתה כמו תלמידת תיכון שבטעות נקלעה למקום נעמדה לפני פתאום. "את מוצאת חן בעיני," היא אמרה, "הבגדים שלך, אני מתכוונת." הייתי כל כך עסוקה בחישוב הזמן שיהיה עלי לבזבז עד שאגיע לכביש חיפה כדי לתפוס את האוטובוס לרעננה, שלרגע לא הייתי בטוחה אם שמעתי נכון. אל יום ההולדת הגעתי באיחור, אבל בתמורה קיבלתי את ענתי.

ענתי היתה האדם היחיד שהכרתי שמעודו לא רצה ילדים. בניגוד לכל בעלות התיאוריות, שהחזיקו מעמד עד שהשעון הביולוגי שלהן החריש את כל שאר הקולות, לה לא היו שום תיאוריות. פשוט בכל פעם שאפשרות כזאת עלתה על הפרק היא מיד הרחיקה אותה מפניה. השמועה בין חבריה היתה שקל יותר לאמץ תיאוריה כזאת כשלא מצליחים להיכנס להיריון, אבל כיוון שליוויתי אותה פעמיים אל הקליניקה כדי להיפטר ממה שצמח לה בבטן, ידעתי את האמת.

שנתיים לפני שעברנו לרעננה ענתי מצאה חתולה פצועה ברחוב. "זה רק לכמה ימים, עד שהיא תבריא," היא אמרה לי בעודה מאכילה את החתולה מבקבוק תינוקות שקנתה לה בבית המרקחת. מאז, בכל פעם שהיה עליה להיעדר מן הבית ליותר מיום, היתה פוצחת בסבב טלפונים כדי למצוא סידור לחתולה, שנראתה יותר כמו כדור צמר ענקי מאשר כמו חתולה. נוסף על היותה מפונקת היתה החתולה חולת אפילפסיה, וענתי הקפידה שתבלע את התרופות שלה פעמיים ביום. "עכשיו את מבינה למה אני לא רוצה ילדים?" היא אמרה.

זאת הבעיה, ילד אהוב שלי, שההחלטה הראשונית אם ללדת ילדים או לא תמיד נעשית כשכל העניין הוא רק בגדר אפשרות, כשאת כל הניסיון שלך את צוברת בהשאלה מילדים של אחרים, כשנדמה לך שאצלך זה יהיה אחרת, שאת תהיי חכמה יותר.

קודם שנולדת הכול נראה פשוט כל כך. אמא בסופרמרקט הולכת אחרי ילד שממרר בבכי כאילו בזה הרגע נגזרה עליו אומללות לכל ימי חייו. ולמרות חוסר הניסיון היה נדמה לי שעם קצת היגיון בריא ניתן לפתור את הבעיה. אז עוד לא הבנתי שהיגיון בריא עם ילדים הוא מין צירוף שבצורתו המזוקקת הוא לא כל כך אפשרי, בייחוד כשמדובר בילד שלך. איך אפשר להשתמש בהיגיון הבריא הזה כשבדיוק כשצריך לשלוף אותו הוא מסתבך לו במיני חוטים ונימי נימים שנמשכים עד הילדוּת שלך עצמך?

"אני מקווה שאת לא מסתובבת בבית עם פרצוף של תשעה באב," ענתי אומרת.

"אני לא שמחה במיוחד, אם לזה את מתכוונת."

"זה לא משנה איך את מרגישה," החברה שלי מתעקשת, "מספיק לו זה שלא הזמינו אותו, הוא לא צריך גם את העצב של אמא שלו בתור תוספת."

12

שש וחצי בבוקר. כשהתעוררתי מיד נזכרתי ביום ההולדת שלא הוזמנת אליו. בבית היה חם ונעים. לילה קודם לכן, אחרי שחזרנו מן הטיול שלנו, הקפדתי לסגור את כל התריסים, ובכל זאת לרגע היה נדמה לי שאני מריחה את עץ התפוזונים שבחוץ. מן החדר הסמוך יכולתי לשמוע אותך. זה לא היה השיעול הקטן שלך בבוקר, ולא המשפטים שהיית ממלמל לעצמך, זו היתה ההליכה שלך, הצעדים הקטנים עם האוושה, מין גרירה קלה מאוד של רגל שמאל. סבתא היתה בטוחה שאני סתם ממציאה, כי מאז שהתקנו לך את המדרסים החדשים כבר לא מרגישים בכלום. "את סתם עושה עניין משטויות," היא היתה אומרת, "יש לנו מספיק דאגות גם בלי אלה שאת ממציאה חדשות לבקרים." ואף שלרגעים הייתי מתפתה להאמין, עדיין יכולתי לזהות את הרחש הקטן הזה גם ממרחקים.

"היה יפה אתמול?" שאלתי אותך כשיצאת מהחדר. שרוול אחד של מכנסי הפיג'מה שלך היה קצת מקופל והמראה הלא סימטרי הזה העלה בי פתאום דמעות. לרגע, בגלל מסיבת יום ההולדת שלא הוזמנת אליה, חשבתי לא לשלוח אותך לבית הספר, אבל ידעתי שאם אחרי כל פעם שהבריונים מהכיתה שלך היו מחליטים לא להזמין אותך או לבצע כל תעלול אחר — אם אחרי כל פעם כזאת הייתי מחליטה להשאיר אותך בבית, לא היו נשארים מספיק ימי לימודים. בדקות המועטות שנותרו לי עד שאצא לדרך סידרתי את המחברות שלך ואת הדברים שהיה עליך לקחת. קוצר הזמן של הבוקר היה תמיד סוג של ברכה. בדקות האלה שלפני הנסיעה לא חשבתי על כלום, רק על המחק שהשחיר כמו נעל ישנה או על המחברת החסרה. עוד מעט תבוא סבתא, ואני אמהר לצאת לדרך כדי להרוויח זמן. כששמענו את הדפיקה בדלת בלי שנשמע קודם לכן צלצול האינטרקום מלמטה הייתי בטוחה ששוב מישהו השאיר את דלת הכניסה לבניין פתוחה, אבל עוד קודם שהספקתי לגשת רצת ופתחת את הדלת. "יולי?" ספק קראת לי ספק שאלת, וכבר מנעימת קולך הבנתי שיש פה הפתעה קטנה.

בכל פעם מחדש, כשהייתי רואה את הוורודה ואת האמא שלה הייתי משתוממת מהיעדר הדמיון ביניהן. לכרמלה היו שיער שחור חלק ועיניים שחורות, ואילו לילדה היו שיער שָׁטֵני מתולתל ועיניים כחולות. בדיוק כמו אצלנו, גם במקרה של השכנה שלי לא היה שום סימן ביולוגי שיעיד על הקִרבה.

כרמלה עמדה בפתח. "לך תתלבש," אמרתי לך, אבל אתה ניצבת שם עם הפיג'מה המקופלת ולא זזת. גם השכנה שלי לא זזה. היא עמדה והחזיקה בכתפי הילדה, שגם היא נעצה בנו עיניים כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותנו.

"קרה משהו?" שאלתי.

כרמלה לא ענתה, אבל גם לא עשתה שום סימנים של נסיגה. "תאמיני לי שאין לי ברֵרה," היא אמרה, וכמו שדוחפים ילד ביישן דחפה את הילדה מעט קדימה, "זה רק לעשר דקות, לא יותר." לרגע נזכרתי איך יום קודם בצהריים היא הלכה אחריך ולעגה, ורציתי לסרב, אבל כשהבטתי בך וראיתי לך את התקווה בעיניים החלטתי שאולי בחסות הביקור נרוויח כמה ימים של שקט, ונעתרתי. אמנם עברו מספיק שנים מאז חשבתי שעם קצת רצון והשתדלות אוכל לכוון את הדברים, למשוך בחוטים הנכונים ולהרקיד אותם לפי בחירתי, ובכל זאת אי אפשר לומר שלא ניסיתי.

לפני שאתחרט ניסיתי לדמות מה האמא של הוורודה חושבת עלינו, לאיזו מגירה היא מכניסה אותנו כשהיא צריכה לתייק, איזה שם היא נותנת לך כשהיא עולה אלינו לפעמים ורואה אותך יושב בפינה ומסדר סביבך את כל העיתונים ומדבר אל עצמך, כאילו אי אפשר להשאיר שום מחשבה בתוך הראש בלי לחלוק אותה עם כל העולם.

"אין לך מושג כמה שאני מודה לך," כרמלה ירתה לעברי, ועוד קודם שהספקתי לענות היא ניפנפה לילדה לשלום וסגרה אחריה את הדלת.

כשהד הדלת הנסגרת גווע וקול הכפכפים שלה נעלם, חשבתי לרגע שזה הזמן לגמור עם הילדה אחת ולתמיד, אבל גם הרעיון הנלוז הזה לא הצליח להצהיל אותי. כשהגענו לרעננה והתחילו הבעיות בבית הספר למדתי מהר מאוד שהמרקם החברתי בכיתה שלכם לא היה מבייש שום חצר של שום מלך באנגליה במאות הקודמות. היתה הוורודה שמלכה ביד איתנה, והיו הנתינים שסרו למרותה, והיית אתה, זה שמחוץ לגדר. ואף על פי שמעודך לא הרבית להתלונן, מהר מאוד התברר שלבת של השכנה שלנו היה חלק נכבד בכל מלחמה שהילדים ניהלו נגדך, בכל עלבון שעלבו בך ובכל מסיבת יום הולדת שלא הוזמנת אליה.

"נדבי, לך להתלבש, עוד מעט סבתא באה," אמרתי, ואתה הסתכלת עלי ועליה, לא בטוח אם להיענות מיד, אבל אחר כך כמו נמלכת בדעתך ופסעת לאט אל החדר שלך. עכשיו, כשהאמא נעלמה, מי שהבין ששום דבר לא בטוח בּפְנִים היתה הילדה, שעדיין עמדה מהססת ליד הדלת. דקה ארוכה עמדנו והסתכלנו זו על זו, עד שגם היא הבינה שאין ברֵרה ונכנסה פנימה. בעודה בוחנת אותי מזווית העין היא התקדמה לאט והתיישבה על הספה האדומה שלנו בסלון. רגע לפני שפנית לחדר שלך נעצרת שוב והתבוננת בה בפליאה, כאילו זה עתה נכנס פיל קטן והתיישב לנו באמצע הבית. "היי, נדבי," היא אמרה והרימה יד לשלום ועטתה על פניה חיוך קטן, ביישני. ומיד חשבתי איך בגיל צעיר כל כך כבר יש לה מלאי רבגוני כזה של מבטים, שמתוכו היא שולפת במיומנות מתי שצריך. איך היה במדורה של הכיתה, רציתי לשאול אותה, אבל לא הוצאתי מילה מהפה. כבר למדתי שאירוניות לא עובדות על ילדים קטנים. "עוד מעט סבתא של נדבי תבוא," אמרתי לחלל. "יש כמה ספרים על השידה אם את רוצה לקרוא בינתיים." רק לפני חודשיים אמא שלה עלתה למעלה בבהלה כדי לספר לי שהילדה לא יודעת לקרוא, שעד היום רק למדה בעל פה ורימתה את כולם. כשהסתכלתי עליה עכשיו לראות איך תגיב ניסיתי לפענח אם היא יודעת שאני יודעת. "זאת לא ילדה שמחה," סבתא אניה היתה אומרת תמיד כשהייתי מתלוננת. למרות כל השנים אמא שלי היתה בטוחה שאנשים רעים רק מפני שרע להם. דנ"א נראה לה כמו קוד סודי של תערובת רקמות ודם. כל שאר התכונות גדלות על מצע של סבל או של שמחה.

שתי דקות אחרי כן חזרת מהחדר שלך עם הבגדים מאתמול. רציתי לשלוח אותך להחליף, אבל מיד פסלתי את הרעיון והחלטתי לא לקרוא תיגר על הבחירה שלך לפני הילדה. היא היתה רק בת שבע וחצי, אבל אני התייחסתי אליה כאל יריב רציני, לפחות עד אז היא הצליחה להביס אותי בכל מהלך. "מי רוצה שוקו?" אמרתי והתפללתי שאמא שלי כבר תיכנס. סבתא אניה עם ההיגיון הפשוט שלה תמיד הצליחה להוריד אותי מכל עצי הנקמה שטיפסתי עליהם. "שתי כפיות לכוס של שוקו, כל כפית חמישה גרם, מאתיים גרם במכל, עשרים כוסות שוקו, אבל לפעמים זה נשפך." בדרך כלל היית מחשב בינך לבינך בלי לשתף את הקהל, אבל בגלל ההתרגשות מהאורחת שלנו שינית ממנהגך. ניכר בילדה שהיא לא מבינה על מה בדיוק אתה מדבר, אבל בגלל המעמד המיוחד היא רק נעצה בי עיניים ולא אמרה דבר. בשתי דקות לשבע שמעתי את הזמזם מלמטה ומיהרתי אל הדלת. לפני שנפרדתי ממך לשלום, ואף על פי שניסית להתחמק, חיבקתי אותך חזק, גם כדי להרגיש אותך קרוב וגם כדי שהוורודה תראה. אנחנו קואליציה איתנה. בחלומות שלי איש לא חיבק אותה.

13

ילד יקר שלי, יש הרבה אירועים שאני מקווה שיימחקו מזיכרונך, אבל אילו היה עלי לבחור באירוע אחד מתוך שלל האירועים שנועדו לגניזה, אז יום ההולדת שלך בכיתה אל"ף הוא אחד המתחרים הרציניים על הכתר. אמצע אוקטובר. הסתיו כבר עמד בפתח, אבל עדיין היו מספיק ימים חמים כדי שנתבלבל. שלושה חודשים קודם לכן עברנו לרעננה. הכיתה החדשה והמקום החדש לא כל כך הוכיחו את עצמם. רוב הילדים הכירו זה את זה עוד מהגן. לפחות לשני ערבי שישי לא הוזמנת, והילדה של השכנה שלנו, שנועדה להיות נכס חברתי בדרך להתקבלות שלך בכיתה, עשתה כל שביכולתה כדי שתרגיש לא בנוח. לא רק שהיא לא דיברה איתך, היא גם דאגה לכך שחברותיה לא יחליפו איתך מילה. כשהיית עובר על פניהן הן היו מתלחשות ומצביעות עליך כאילו אתה חולה במחלה מידבקת.

סבתא אניה הכירה אותי מספיק כדי לדעת עד לאן הכעס שלי יכול לנסוק כשמשהו שנוגע לך לא נעשה בתיאום איתי, ובכל זאת היתה מלאת תוכניות כרימון. שנה חדשה, בית ספר חדש, תקוות חדשות. עוד בספטמבר, כששנת הלימודים רק יצאה לדרכה, היא כבר התחילה לתכנן. היא לא הרבתה לדבר, אבל די היה לי לראות את עיניה בכל פעם כשהנושא הוזכר. "מה אכפת לך?" סבא יצחק אמר, "אם לא לילד אז לה לפחות התוכניות עושות טוב." שבועיים לפני יום ההולדת שלך היא ניגשה לסיגל המורה שלך והפקידה בידה את ההזמנות, שלא היו מביישות שום חתונת פאר. ארבעים פיסות של בריסטול היא קיפלה לשניים וכתבה עליהן "יום הולדת לנדב", וציירה עוגה גדולה עם נרות וקישטה בכוכבים מנצנצים ובסרט. בעצה אחת עם סיגל הן החליטו להודיע בכיתה שבוע לפני היום המיועד, כדי שהילדים לא ישכחו, אבל גם כדי שיהיה להם מספיק זמן לפנות מקום. "לפנות מקום?" אמרתי לסבתא אניה, "על מי אנחנו מדברים פה, על ילדים שיש להם לוח צפוף של פגישות?" היא לא ענתה. שלא כמוני, סבתא שלך נלחמה רק כשלא היתה ברֵרה. בלאו הכי העקשנות החרישית שלה עשתה את המלאכה יותר מכל הצעקות שבעולם. שבוע ימים לפני המאורע היא הכינה כובעי ליצן לַבָּנים וכתרים לבנות, תיאטרון בובות ושקיות שי שהכילו גם ממתקים אבל גם קופסאות של צבעים ומשקפיים צבעוניים ומשרוקיות. הבית שלנו נראה כמו הסוכה של השכנים הדתיים שלנו, שהיו תולים בה כל נייר מנצנץ אפשרי. אני חושבת שזולת זיקוקים היה לנו הכול, שרשרות נייר ומגזרות צבעוניות ותמונות מנצנצות והמון בלונים. יומיים קודם לכן, כשסבתא התחילה לתלות את הקישוטים, אפילו אני נשביתי בהתלהבות שלה, אבל כיוון שיש לנו היסטוריה ארוכה יחד לקחתי כמה מן ההזמנות ונתתי לענתי, שהבטיחה להביא גם את הילדים של אחיה וגם את אלה של אחותה. בערב צילצלתי לחדווה, שלפעמים הייתי לוקחת אותה טרמפ לתל אביב, ומסרתי גם לה שתי הזמנות, וביום ההולדת עצמו ניגשתי למלכה השכנה שגרה מול סבתא וסבא, שהיתה לה ילדה בגילך שנראתה תועה לא פחות ממך, והזמנתי גם אותה. יום ההולדת היה אמור להתחיל בעשר. בתשע וחצי, עוד קודם שהספקתי לעצור אותך, כבר ירדת למטה עם שקית ניילון בשביל המתנות. "מי נתן לו לרדת למטה עם השקית?" שאלתי את סבתא, כאילו אני לא יודעת שיש לך רצונות משלך ואתה יודע להתעקש עליהם בשקט בדיוק כמו הסבתא שלך. "נדבי, תעלה מיד הביתה," צעקתי מהחלון. "תני לילד שיעשה מה שהוא רוצה," אמרה אמא שלי ומשכה אותי פנימה.

רק חמישה ילדים מכל הכיתה שלך הגיעו, ואף על פי שידעתי שכרמלה קנתה לך מתנה כבר שבוע קודם לכן, הוורודה לא היתה ביניהם. בעשר וחצי הבנתי שאין טעם להמתין. כשירדתי במדרגות כדי לקרוא לך שמעתי צעקות מהדירה בקומה הראשונה, אבל לא התעכבתי להקשיב על מה ולמה. ארבעה־עשר ילדים הצלחנו לאסוף, תשעה שדאגתי להזמין מבעוד מועד וחמישה מהכיתה. אני לא חושבת שאיש מהם היה ביום הולדת יפה משלך, אבל כשראיתי אותך עולה למעלה עם שקית הניילון הריקה למחצה הרגשתי איך פקעת גדולה צומחת לי בגרון. לא יכולתי לדעת אפילו אם אתה עצוב. עמדת שם עם מבט תמה כאילו משהו בחוקי היקום השתבש, והיה עלי לגייס את כל הכוחות שבעולם כדי להסתיר את הצער שהתיישב לי על הפנים כמו כווייה.

"את יודעת איך זה עם ילדים," כרמלה אמרה לי בערב, עומדת בפתח, מושיטה לי את קופסת הצבעים שקנתה, שהיתה ארוזה בנייר צבעוני וקשורה בסרט כחול. "למה ורד לא באה?" שאלתי אותה. "את חושבת שהצלחתי להוציא ממנה משהו?" היא ענתה. אני לא יודעת אם כבר אז התחלתי לתכנן את הסוף של הילדה, אבל אין כל ספק שהחגיגה שלך היתה נדבך במחשבות שלי על ההיעלמות שלה. יומיים אחרי יום ההולדת חזרת הביתה בלי קופסת הצבעים שכרמלה קנתה לך. בערב, כשפתחנו את התיק שלך, כל המחברות היו מוכתמות מן הצבעים שהיו מפוזרים בפנים. "איפה הקופסה?" שאלתי אותך, "נשברה," ענית. "מי שבר אותה?" התעקשתי. "היא נשברה," חזרת. לוּ שעיתי לעצות של ברכה הייתי צריכה להפסיק שם, אבל כמו תמיד הצורך לסמן את האשם העיקרי לא הרפה ממני. זה לא היה פשוט להוציא ממך מידע. שלא כמו ילדים אחרים, שנוטים להאשים את זולתם במה שקורה להם, אתה העדפת לשאת באשמה, ובלבד שלא יהיה עליך לחזות בפנים המעוננות שלי. "היא לא התכוונה," אמרת לי, "היא משכה את התיק בלי כוונה."

ביום שישי האחרון סבא יצחק הסביר לך את הביטוי "הקש ששבר את גב הגמל". אתה התקשית להאמין שתוספת של קש קטן אחד מסוגלת לשבור לגמל את הגב. אבל אם יש משהו במקרה שלנו שמסוגל לחבור אל הדוגמאות שסבא נתן לך, אני חושבת שקופסת הצבעים היתה הקש שלי.

14

כרמלה, האמא של הוורודה, היתה אישה גדולה. אני לא חושבת שהיתה גבוהה ממני בהרבה, אבל היא נראתה גבוהה ממני. היו לה זרועות עבות וידיים שמנמנות מטופחות עם ציפורניים אדומות שנראו כמו מקורים קטנים. הישבן שלה העלה על הדעת דלעת גדולה שהתכנסה אל מותניים צרים במיוחד. כשהיא עברה ברחוב אנשים היו נועצים בה עיניים כאילו אין בושה בעולם. היא לבשה חצאיות מבד נוזל שהגיעו עד הברכיים וכפכפים מפונקים עם פרח מלפנים. כשהייתי בוחנת את ציפורני הרגליים שלה ואת העקבים השמנמנים המטופחים, תמיד הצטערתי שלא בחרה בנעליים גבוהות שלא מגלות דבר. "כמו פרחחית," היתה סבתא אומרת. "פרחה," הייתי מתקנת אותה.

היו לה עיניים כהות ושיער ארוך שחור מגולגל למעלה עם סיכה. הלב המוזהב של שרשרת הזהב הדקה שענדה הוליך תמיד את העיניים שלי אל העמק הסודי שבין השדיים שלה, שהיה חלקו גלוי וחלקו ארוז בחולצת הסריג התורנית. לפעמים כשהייתי מסתכלת עליה קיוויתי שהילדה תכפיל אותה ותהיה שמנה כמו פיל. היום אני כבר יודעת שלא תמיד כדאי לסמוך על המאוויים האלה שלי.

עד שהכול קרה כרמלה עבדה כמזכירה בבית ספר רוזנטל בכפר סבא. "אני לא מבינה איך מורה בישראל יכולה להתלבש ככה," סבתא היתה אומרת. "היא לא מורה, היא מזכירה, וחוץ מזה, רק מורה בישראל יכולה להתלבש ככה," הייתי עונה. העולם מבעד לעיניים של אמא שלי נראה תמיד נאה בהרבה מכפי שהוא נראה מבעד לעיניים שלי.

שבוע אחרי שעברנו לרעננה ונודע לנו שאתה עתיד להיות בכיתה אחת עם הוורודה כרמלה עלתה אלינו בערב. כשנשמעה הדפיקה בדלת ישבתי על הספה האדומה שלנו בסלון וניפנפתי במחברת ישנה בניסיון נואש להזיז את האוויר. היה חם. שבוע קודם לכן קניתי מאוורר קטן, אבל שמתי אותו בחדר שלך ולא רציתי להוציא אותו משם עד שאהיה בטוחה שנרדמת. לא ידעתי מי דופק בדלת, וגם לא טרחתי לשאול לפני שפתחתי. שעתיים קודם לכן חזרתי מתל אביב אחרי יום עבודה ארוך, ועדיין לא עשיתי שום מעשה שאפשר בלעדיו.

"אני כרמלה, אמא של ורד," היא הציגה את עצמה ונכנסה. היא לבשה מכנסיים ארוכים רחבים וגופיית טריקו שחורה. מתחת לכתפיות הגופייה הציצו כתפיות התחרה הסגולה של החזייה שלה. "לא אכפת לך שאני מעשנת," היא הפטירה לעומתי, התיישבה על הספה שלנו בסלון, הוציאה סיגריה, ובלי להמתין לתשובה הדליקה אותה וסילסלה למעלה תלתל קטן של עשן. "אין לך מושג כמה שאני שמחה שהם באותה כיתה. טוב שהגעתם ישר לתחילת השנה ולא חיכיתם, אנשים לא מבינים כמה זה חשוב." מראה האצבעות שלה, עם הציפורניים האדומות והסיגריה, ריתק אותי. כל הערב נעצתי בה עיניים כמו ממתינה לקסם, שפן קטן שתשלוף משום מקום וייעלם בדיוק כמו שהופיע. השכנה שלי לא התמהמהה זמן רב עד שגוללה בפני את סיפור חייה. היא נולדה ברמת גן. להוריה היה עסק קטן שסיפק ציוד למסעדות. בגיל שבע־עשרה, חצי שנה לפני שגמרה את התיכון, היא התחתנה. הבחור היה עולה חדש מרוסיה, מבוגר ממנה בעשר שנים. כשהיא הכירה אותו ההורים שלה התחננו שתחכה קצת, אבל לא היה עם מי לדבר. "האהבה עושה אותך עיוור," היא אמרה לי והניחה יד על החזה שלה כאילו משהו כואב לה בפנים. עוד קודם שנכנסה להיריון כבר התחילו המכות, אבל היא לא העזה לספר להוריה. אחרי ההיריון והלידה, כשהדבר נודע להוריה והם רצו לפנות למשטרה, הבחור נעלם. חודשיים אחרי כן הם עזבו כולם את רמת גן. "אין לך מושג," היא אמרה, "היינו השיחה של השכונה. בני אדם, אין להם בושה. ככה על העור הרגשתי את המבטים שלהם." ההורים של כרמלה עברו להוד השרון. את הדירה ברעננה אבא שלה קנה לה חצי שנה אחר כך. "מסכנים ההורים שלי, כמו בן בית הם קיבלו אותו. את יודעת מה זה לעבור עיר? את כל העסק שלהם הם היו צריכים לבנות מחדש. אבא שלי נשמה. הוא ידע הכול הרבה לפני שאני התחלתי לחשוב בכלל שמשהו לא בסדר. לפחות הממזר השאיר לה את העיניים הכחולות."

"איפה הוא עכשיו?" שאלתי אותה. "בארץ אחרת, מרביץ למישהי אחרת," היא ענתה. מאז שההורים שלה חתמו לו ערבות על הלוואה שהוא לקח, הוא עזב את הארץ ונעלם, ולא צילצל לשאול על הילדה אפילו פעם אחת. "הלוואי שימות," היא הפטירה לעומתי בלי שום כעס, כמו מתוך הרגל.

עכשיו יש לה בחור בשם מנו שעובד עם ההורים שלה בהובלות, סיפרה. אבא שלה מעסיק אותו בחצי משרה. מאז שהיא התגרשה הוא הבחור השלישי שגר בדירה. "הפעם זה לתמיד," היא אמרה לי, "אין לך מושג כמה הוא נפלא עם הילדה."

אתה צריך להבין. כבר מן ההתחלה ידעתי שהיא לא כוס התה שלי, כמו שאבא שלך היה אומר כשעוד היה איתנו, אבל בחיים הקצרים שלך כבר למדתי לוותר על כל מיני עקרונות שפעם, בעידן המעורפל של טרם הולדתך, הנחו אותי. אז עוד לא נגמלת מהצורך להידבק לכל מיני גברים זרים שפגשנו ברחוב, והסימטריה בינך ובין הוורודה, שגם האבא שלה לא היה בדיוק בנמצא, היתה מפתה מכדי שאוכל להתעקש על דקויות. בתל אביב היו קצת יותר אנשים מן הסוג שלנו. במעון שלך היו שתי נשים חד־הוריות, שלושה זוגות גרושים, וילד אחד שהיו לו שתי אימהות. על הרקע הזה המצב שלנו נראה שמרני מעט. לנו לפחות היתה תמונה במסגרת על המזנון בסלון. יואב, הילד ששכב במיטה לידך, גר חצי שבוע אצל אמא וחצי שבוע אצל אבא, וההסדר הזה עורר בך פליאה. אני זוכרת שחזרת הביתה וסיפרת לי, וכל הזמן בחנת אותי כדי לראות אם זה נכון. אולי חשבת שאם תהיה מוכן לחלק את הזמן בין שני בתים, תמצא לך אבא.

15

הייתי בת ארבעים וחמש באותה שנה, עדיין רזה, אבל הרזון כבר לא היה ברור מאליו כשם שהיה קודם שנולדת. תמיד היתה לי בטן שטוחה, שאני חבה כנראה לאיזה בן משפחה שאני לא יודעת דבר על קיומו, כי סבתא אניה היתה עגלגלה ממני, או מה שקוראים אצלנו מלאה, ואת החולצות של סבא יצחק היא קנתה בנחלת יצחק בתל אביב, במתפרה שהביאה בחשבון שעדיין יש אנשים עם כתפיים רחבות במיוחד. סלחתי לך על הרבה דברים, אבל אני חושבת שהיה לי קשה לסלוח לוּ יחד איתך הייתי מקבלת כל מיני קילוגרמים עודפים, כמו הקילוגרמים שנאווה אחות של ענתי קיבלה במתנה יחד עם מיכלי שלה, שישבו לה סביב הבטן כמו גלגל הצלה קטן. שלא כמו אצל סבא יצחק, הכתפיים שלי צרות, אבל בדיוק כמוהו הרגל השמאלית שלי נפוחה קצת יותר מהימנית, וליד הברך יש לי צלקת קטנה שנותרה אחרי שהורידו לי שלוש דליות והקטינו לי את מספר הוורידים שאוכל להשתמש בהם אם יום אחד יצטרכו לנתח לי את הלב כמו שניתחו לסבא יצחק לפני שמונה שנים. "מה את מתלוננת?" ענתי אמרה תמיד, "רגליים קל להסתיר."

עבדתי כעורכת תרגום בהוצאה שעסקה בספרות מדעית. באוניברסיטה למדתי מתמטיקה וספרות. סבא וסבתא היו גאים ביכולת הבינתחומית שלי. שניהם קיוו שאמשיך ללמוד ולא אעזוב את האוניברסיטה מיד אחרי התואר הראשון. בשנתיים הראשונות אחרי סיום הלימודים עוד היו לי כל מיני פנטזיות על חיים אחרים. עבדתי בכל עבודה שאין בה שעות קבועות, החל ממלצרות וכלה בצביעת דירות, בניסיון להתחכם לחוקים של אור וחושך ולהרגיש שיש לי איזו שליטה בַּזמן. הבחירה שלי במתמטיקה ובספרות, שבזמנה נראתה לי מיוחדת במינה, הרגיזה אותי. לא הבנתי למה לא עמד לי הכוח ללכת לבצלאל או לעזוב הכול ולנסוע מסביב לעולם, לבלות את זמני באי מרוחק בדרום אמריקה. שנתיים תמימות עשיתי כל דבר אפשרי כדי להעמיד למבחן את הבחירה הזאת. לא נעניתי לשום הצעה שהיה בה שמץ היגיון. בתום השנתיים האלה, שבהן צברתי שעות שינה במועדים לא מקובלים, סבתא באה עם העיתון ועם המודעה על העבודה בהוצאה. "זה מתאים לך בול," היא אמרה. אני זוכרת את ה"בול" הזה, שאצלה נשמע כמו שריקה של פרחח. עצם הדבר שההצעה באה ממנה די היה בו כדי לפסול את העניין, ובכל זאת שנים רבות עבדתי שם. מלבדך, העבודה שלי היתה הדבר הכי קבוע בחיי. לא היינו הוצאה גדולה, אבל הוצאה מבוססת מספיק כדי שאדע בוודאות כי מדי חודש בחודשו המשכורת שלי נכנסת לחשבון הבנק, ועל רקע כל הדאגות שנערמו לפתחי זו היתה דאגה אחת חשובה שיכולתי למחוק. שבעה אנשים עבדו אצלנו בהוצאה, שלושה מתרגמים, שני עורכים, יובל שהיה אחראי לקשרי החוץ וטלי המזכירה שלנו. והיה גם אורן הבעלים, שעסק בכל דבר שלא היה לו נמען. כולם אמרו שמאז שהבן של אורן נהרג בגבול לבנון הוא נטה לי חיבה מיוחדת, אבל מעודי לא הצלחתי לראות את הסימטריה.

בדרך כלל יעקב, שהיה שכן שלנו בנחמני, היה מופקד על העריכה המדעית ואני על העריכה הלשונית, אבל כשהיה צורך התגייסתי והחלפתי תחום. מכל האנשים בהוצאה אהבתי במיוחד את טלי. לא היינו חברות, אבל עוד קודם שעברנו לרעננה, כשאני, כמו להטוטן בקרקס, ניסיתי לתמרן בין המעון שלך ובין כל המטפלות, היא עשתה הרבה דברים כדי להקל עלי. לפעמים היא באה ושמרה עליך, בתשלום, כמובן. שלא כמו הרבה אנשים, היא אף פעם לא הכזיבה. תמיד ראתה בך ילד מיוחד ויפה, אולי קצת יוצא דופן, אבל לטובה. עד היום אני שומרת את הספרים שהיא כרכה בשבילך בהוצאה עם כל הקשקושים שקישקשת. אחרי שעברנו לרעננה לא הרבינו להתראות, אבל היא תמיד הקפידה לשאול אותי מה שלום הילד. היא היתה אחד האנשים היחידים שלאוזניהם הצלחתי לברוא אותך קצת שובב משהיית, קצת יותר חזק, ולפעמים אפילו עם יותר חברים מכפי שאי־פעם היו לך.

16

יום ראשון היה היום של הפקקים. שבוע עבר מאז המסיבה שלא הוזמנת אליה, אבל המראה שלך צועד לבד עם הקרשים והוורודה לועגת מאחוריך עדיין לא הרפה ממני. שכבתי במיטה ולא הצלחתי לגייס את הכוחות כדי להתרומם. "נדבי, אתה ער?" צעקתי. בדרך כלל בבוקר לא מיהרתי לגשת לחדר שלך, ובשעות המוקדמות האלה גם לא מיהרת לצאת משם. בהתחלה הזמן הזה שהיית מבלה בגפך, המלמולים האלה שהייתי שומעת מחדרך באמצע הלילה בלי שתפרוץ בבכי ובלי שתקרא לי, נראו לי הישג גדול. אחר כך כבר לא הייתי בטוחה כל כך. דקות ארוכות שכבתי במיטה בטרם אזרתי כוח וקמתי ונכנסתי לחדר שלך. לא אמרתי כלום, לא חיבקתי אותך, רק הסתכלתי עליך וחיכיתי שתתרגל אל היום. במטבח הכנתי שקית שוקו ופרוסה עם גבינה וזיתים. סבתא היתה אמורה לבוא בקרוב כדי שאוכל לצאת לדרך לפני הפקקים. שנה וחצי עברו מאז שעזבנו את תל אביב לטובת רעננה כדי לגור על יד סבא וסבתא, ועדיין לא הצלחתי להשלים עם הזמן הארוך שהיה עובר מרגע שהיה עלי לעזוב את הבית ועד שהתייצבתי במשרד. כשגרנו בתל אביב רכבתי על אופניים. חמש דקות בדיוק חלפו מרגע שהייתי עוזבת את הבית ועד שהייתי מגיעה. ברעננה הפיג'ו הלבנה המתינה בחוץ. בוקר־בוקר התפללתי שתתניע מיד, שלא תתחיל להשתעל כמו מעשנת כבדה.

השמים היו אפורים בהירים, האוויר צלול ונקי, ואני קיוויתי שתהיה הפוגה בגשם לפחות עד שאגיע לעבודה. יום קודם נפתחו ארובות השמים וגשם חזק ירד כמעט ללא הפסקה. אחרי יום כזה של גשמים היה עלי למצוא מקום חניה אחר כי הרחוב שחניתי בו תמיד היה מוצף. עוד כששמעתי את הזמזם מלמטה נפרדתי ממך ומיהרתי לצאת. הזמן היה יקר. בכל יום הזמן היה יקר, אבל ביום ראשון בבוקר הוא היה יקר במיוחד. כשסוף כל סוף ירדתי למטה, ראיתי מרחוק את הוורודה מנסה לחצות את הכביש. היא עמדה ליד שפת המדרכה והניעה את ראשה ימינה ושמאלה, כמו שילדים עושים כשהם רוצים להשביע את רצון ההורים שלהם, ובלי לתת את דעתה למכונית שהתקרבה היא התחילה לרוץ. לרגע עצרתי את הנשימה שלי, אבל שום דבר לא קרה. קצת בלמים שחרקו, ונהג שהוציא את הראש שלו החוצה וצעק. יום ראשון היה היום של ברכה הפסיכולוגית שלי. זה לא היה יום טוב להתמהמהות, ובכל זאת עמדתי שם ולא זזתי. אתה מבין? לא היה אכפת לי מכלום. רציתי שהיא תיעלם.

כל אותו היום בעבודה תירגלתי את הסיפור על הוורודה שהתכוונתי לספר לברכה ואת התשובות שלי לכל מה שיהיה לה להגיד. התחלתי ללכת אליה אחרי שאבא שלך נעלם וכולם היו בטוחים שאני עתידה להתפרק, זה היה הביטוי החביב על מקורבי באותה תקופה. בהתחלה נהגתי לפקוד אותה מדי שבוע, אחר כך התחלנו להיפגש פעם בשבועיים. ברכה לא היתה בטוחה שלסידור הזה של פעם בשבועיים יש ערך. "אמנם עשית דרך ארוכה," היא אמרה, "אבל עדיין יש מקום לשיפור." ובכל זאת, משום שהייתי הקליינטית הוותיקה ביותר שלה, היא הסכימה.

הרבה הפצרות נדרשו כדי לשכנע אותי ללכת אליה. "רק טוב יצא לך מזה," אמרה לי ענתי חברתי הטובה, שכבר היו לה שני פסיכולוגים ופילוסוף אחד שהסביר לה, בתשלום כמובן, עד כמה החיים יותר אפשריים מכפי שהם נראים לה. "תנסי, מה יש לך להפסיד."

"מה פירוש מה יש לי להפסיד?" עניתי לה, "ומה עם כל הכסף שאני אבזבז על האישה הזאת?"

לא היתה לי הערכה גדולה לדבר הזה שנקרא טיפול פסיכולוגי, לתהליך הזה שבו אנשים אחרים, שלא בהכרח הצליחו לטפל בחיים שלהם עצמם, מנסים לסדר את כל המטופלים שלהם בשורה ארוכה ואחידה, בלי לתת כבוד להבדלים העצומים שקיימים ביניהם. הסיבה היחידה שהוליכה אותי אליה היתה האפשרות להוציא להורג בפניה את כל האויבים שלך. בהתחלה היה מדובר בכל מיני נקמות שהייתי מפטירה לעומתה. כשעברנו לרעננה והוורודה נכנסה לחיינו, תיאורי הסבל שהייתי גוזרת עליה בתמורה לכל מעשה רע שהיא עשתה לך היו ציוריים בהחלט.

ברכה גרה ברחוב חיסין. כדי להגיע אליה היה עלי ללכת לאורך שדרות רוטשילד עד הבימה, ושם לפנות שמאלה. בארבע אחרי הצהריים השדרה המתה ילדים והורים. מעט דייריו הוותיקים של הרחוב ישבו על הספסלים וניסו להרוויח איזה חיוך של פעוט שעדיין ניתן חינם.

הורים וילדים. זה היה שדה המחקר הוותיק ביותר שלי. הכול נראָה ברור כל כך כשצפיתי מן הצד. גם בלי להתאמץ במיוחד זיהיתי מיד את הילדה שעמדה בצד, מהססת, לא מעיזה להתקרב לשאר הילדים ששיחקו שם. בקיוסק ליד הבימה נעצרתי וקניתי כוס מיץ תפוזים. בעוד חודשיים יהיה לתפוזים טעם של משהו שעבר זמנו, אבל באותו רגע המיץ הכתום חבר אל השמים האפורים ואל השלוליות שמסביב, והרגשתי את החורף.

ליד הכניסה לבניין של ברכה עמד אמבולנס, ושני בחורים במדים לבנים דחפו אלונקה. על האלונקה שכב השכן מן הקומה הראשונה. ביקרתי שם מספיק שנים כדי לדעת מי גר באיזו דירה ואל מי אפשר לצלצל מלמטה כשברכה לא עונה. המראה של הקשיש, שוכב על המיטה בעיניים עצומות, קצת החליש לי את הכעס, אבל בעודי מטפסת במדרגות שקדתי לשוב וללבות אותו.

ברכה היתה מבוגרת ממני בעשר שנים, גבוהה כמוני, מעט מלאה ממני, ועם שיער שחור מתולתל וארוך שקווצה ארוכה לבנה חילקה אותו לשני חלקים לא שווים. קודם שהכרתי אותה היתה נשואה למוזיקאי, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנים כמעט ומת מהתקף לב. לא היו לה ילדים. אבל אחרי שאחותה חלתה בסרטן ומתה, חמש שנים היא טיפלה באחיין שלה, עד שאביו התחתן שוב ואסף אותו אליו.

"הילדה הזאת עומדת למות." עוד קודם שהנחתי את התיק והתיישבתי הגיח הסוף של הילדה מתוך פי כמו בלון בציורי הקומיקס שלך.

ברכה הקשיבה לסיפור שלי ולא ענתה. היא לא שאלה אם אני רוצה שנדבר על היום בבוקר, או על יום ההולדת שלא הזמינו אותך אליו. כמו תמיד היא ידעה שכל מילה לא זהירה שלה תהיה הניצוץ הקטן שידליק את המדורה.

"גם השכן שלך עומד למות," זה היה משפט עם סיכוי טוב בהרבה לתגובה מן המשפט הקודם, אבל גם הפעם היא לא ענתה. "בואי תראי," עמדתי ליד החלון והבטתי למטה, "האמבולנס עדיין כאן." מהבעת פניה ידעתי שהיא רוצה לגשת אבל לא רוצה לשתף פעולה.

דקה ארוכה היא שתקה. "ואת עמדת לידה ונתת לה לעבור את הכביש לבד?" היא שאלה לבסוף. "לא עמדתי לידה," התרסתי לעומתה, "ראיתי אותה מרחוק, אבל גם אם הייתי עומדת לידה לא הייתי עושה כלום."

היה קר. בפינת החדר עמד תנור נפט שהזכיר לי את תנורי הנפט של ילדותי, אבל ברכה לא הדליקה אותו. היא לבשה חולצה גברית לבנה ומכנסיים רחבים כחולים כהים. כיוון שהיא הוסיפה ושתקה התחלתי למנות בפניה את כל העלבונות שהילדה העליבה אותך, את כל הפעמים שבגללה לא הזמינו אותך למסיבות כיתה. תיארתי לה איך הגעת הביתה עם המבט התועה שלך ועם הקרשים שקוששת למדורה משלך. כעבור חמישים דקות, כשנפרדתי ממנה, הבחנתי בכתם דיו קטן על השרוול שלה. לרגע חככתי בדעתי אם לומר לה משהו, אבל לא אמרתי.

אתה בטח שואל את עצמך למה הוספתי ללכת אליה. שהרי בסיפור שאני מספרת לך אני מצמצמת את הפגישות שלי איתה לכלל ההתרסות שהתרסתי נגד האויבים שלך, ובייחוד נגד הוורודה. תאמין לי שהתבררו שם דברים חשובים מאלה. אבל תמיד הרגשתי שעם כל ההבנות שנוספו לי כשישבתי מולה בכורסה, מעולם לא עלה בידי לסכל שום חרם שהחרימו אותך ושום עלבון שעלבו בך. זו היתה אוזלת היד שדיברה מגרוני, אלה היו רגשי האשם. ועם זאת חשתי שאולי אם אצעק חזק יותר את הנקמות שלי ארגיש איזו הקלה.

17

כשחזרתי לרעננה אחרי הפגישה עם ברכה החניתי את הפיג'ו בחניה שלנו בקוצרים והלכתי ברגל לרחוב הגפן לקחת אותך מהבית של סבא וסבתא. אחרי האוויר הדחוס במשרד והנסיעה במכונית עם חלונות סגורים, לאוויר ברעננה היה טעם של לימונדה קרה. רוח חלפה על פני כמו נוצה, הכול היה צלול כל כך. בשביל מאחורי הבית שלנו, מתחת לדירה של הוורודה, פרץ שיח בוגנוויליה מן הגדר החוצה והיה עלי להתכופף מעט כדי לא להידקר. במעלית בבניין של סבא וסבתא החליפו את הפורמייקה הכהה בפורמייקה בהירה. "ממש יפה," אמרתי לסבתא מיד כשנכנסתי. היה ריח של מרק עוף בבית, ואתה וסבתא ישבתם במטבח וקראתם על המבול. כשהתחלתם ללמוד תורה סבתא קנתה לך את התנ"ך בתמונות וספר תורה עם אותיות גדולות במיוחד והסברים. למרות כל אלה היא התעקשה שתקראו גם מן התנ"ך של סבא יצחק. "איך היה לך בעבודה?" היא שאלה. "בסדר גמור," עניתי. כשהסתכלתי עליכם יושבים יחד לרגע הרגשתי בת מזל.

בדירה של סבא וסבתא היו שלושה חדרי שינה, פינת אוכל וסלון. החדר הקטן שליד פינת האוכל היה החדר שלך. היו בו מיטת נוער, ספרייה, שולחן עבודה קטן עם כיסא ושטיח גדול אדום כדי שלא תשב על הרצפה. במטבח היו שולחן עם ארבעה כיסאות, שעל אחד מהם הונח כר אדום עבה שסבתא תפרה ורקמה בעבורך.

ליד ספר התנ"ך, שסבתא עטפה בניילון כדי שלא יתלכלך, היתה צלחת לבנה ובתוכה פרוסת עוגת שוקולד אכולה בחלקה. כשסבתא הקריאה את המשפטים יכולתי לראות בבירור איך המחשבות שלך נודדות משם. כמו ציפורים רגע לפני החשכה הן חיפשו להן עץ ראוי יותר. "מתי הכול קרה?" שאלת את סבתא. "מה קרה, נדבי?" היא שאלה בחזרה, "אתה מתכוון למבול?"

בדרך כלל בשעה שמונה וחצי כבר היית במיטה, אבל ביום ההוא, בגלל ברכה, יצאנו מסבתא רק ברבע לתשע. כשהתקרבנו אל הבית בקוצרים האטתי מעט את צעדי והקשבתי. לפעמים הייתי מצליחה לשמוע קול גערה מהדירה של הוורודה או אפילו בכי קטן. ידעתי שכל הצלילים האלה אינם אומרים דבר, אבל אספתי עדויות. כרמלה לא בחלה בהרמת קול קלה. לפעמים כשהייתי שומעת את הילדה בוכה, היה נדמה לי שהם מחזיקים שם מישהו מיוחד בשביל הבכי הזה, בשום פנים לא הצלחתי להדביק אותו לוורודה. כשהאטתי, האטת גם אתה. "ורד לא בבית," אמרת לי. "מאיפה אתה יודע?" שאלתי אותך, ואתה ענית, "אולי היא נסעה לתמיד." שלוש פעמים שבתי ושאלתי אותך למה אתה מתכוון, ושלוש פעמים לא הצלחתי לחלץ ממך שום תשובה. כשנכנסנו הביתה התפתיתי לרגע לוותר לך על המקלחת, אבל כשנזכרתי בכמויות החול שוודאי נאגרו בנעלי ההתעמלות שלך נמלכתי בדעתי.

"אני וסבא יצחק יכולים להיות זוג," אמרת לי כשכבר היית במקלחת. נדרש לי רגע ארוך כדי להבין שאתה מדבר על תיבת נוח, ועוד רגע כדי לתמוה למה לא בחרת בי. מה איתי? רציתי לשאול. "את תעלי עם סבתא אניה," אמרת כאילו נפתח לך חלון לדאגות שלי.

בתשע בדיוק חמקת מן החיבוק שלי ונכנסת לחדרך, מותיר אחריך שלוליות קטנות כמו סימני דרך. רבע קוב מים צרכה המקלחת שלך, שזה מאתיים וחמישים ליטר מים, שזה אלף כוסות. זה מה שטענת לפחות. "מי אמר לך שמקלחת זה רבע קוב מים?" שאלתי אותך. "זה לא רבע קוב?" ענית.

בגלל השעה המאוחרת לא הרשיתי לך לקרוא במיטה. זה היה השלב ביום שגם רגשי האשם הגדולים ביותר לא הצליחו לחלץ ממני כל ויתור.

18

לפעמים כשהייתי חולמת אותך, מריצה את שנותיך קדימה, היתה עוברת בי פתאום המחשבה המפחידה שכדי לעשות אותך בן עשרים ושבע עלי להרוג את סבא וסבתא. באותה שנה לסבתא מלאו שבעים והיא לא היתה כל כך בריאה. סבא יצחק היה מבוגר ממנה בשנתיים. לסבתא היו לחץ דם גבוה וקצת סוכרת, ולא הייתי בטוחה שהם יחזיקו מעמד עשרים שנים כדי לראות אותך גדול כפי שאני ראיתי אותך, בעיני רוחי, אני מתכוונת, במעט הרגעים האלה שלפעמים, רק לפעמים, הצלחתי להפקיע לעצמי. כשנולדת היו לסבתא תוכניות עצומות איך לתקן את החיים שלנו עם הילד החדש. כשהיית בן שבוע היא מיהרה לחנות של רובינזון בנחלת בנימין וחזרה עם "הבובה זיווה", הספר המיתולוגי שכבר לא מדפיסים. יכולתי לתאר לעצמי כמה חנויות היא פקדה עד שהחליטה לקנות את הספר הזה. "לנדבי מלאך בשר ודם", היא כתבה בפנים והדביקה את הכריכה המעט קרועה שלו בנייר דבק. חמש בובות, כל אחת בגודל שונה, היא תפרה לך כדי ללמד אותך את ההבדל בין גדול לקטן, עבה לצר. כבר מן ההתחלה היו לה רצונות ושאיפות גדולות בעבורך. אחר כך, כשהיתה לנו תמונה בסלון במקום אבא, השאיפות שלה רק הלכו והתעצמו.

סבתא אמרה תמיד שאני דואגת לסבא יצחק יותר משאני דואגת לה. אני לא חושבת שהיא צדקה. האמת היא שפשוט לא יכולתי להעלות על דעתי מה יקרה אם גם סבא יצחק ייעלם ולא יהיה לך אפילו גבר אחד מבוגר משלך בשביל ללכת איתו יד ביד, גבר אחד בשביל לקרוא לו אבא בתקווה שאף אחד לא מרגיש. ידעתי שככל שתגדל כך תפסיק להידבק לכל מיני גברים פוטנציאלים בגינה הציבורית, ובכל זאת, המחשבה שיקרה לסבא משהו העבירה אותי על דעתי.

19

את התמונה של אבא שלך, שהיתה מונחת בתוך מסגרת על הספרייה בסלון, שמתי שם בעצת ברכה הפסיכולוגית. בעצתה גם הרביתי לתאר לך אותו ולהראות לך את מעט העדויות שנשארו לנו. לא היו לנו הרבה. אז, כשהוא עוד היה איתנו והיה את מי לצלם, עוד לא ידעתי שהוא ימהר להסתלק מחיינו ושיהיה עלי למהר לדאוג לכמה תמונות שיעידו על קיומו. למרבה המזל לא היתה לך הרבה הערכה לתמונות. כבר מגיל צעיר הבנת את החשיבות של הדבר האמיתי. היית בן שנתיים וחצי כשלקחתי אותך בפעם הראשונה למסיבה בעבודה שלי. מיד כשנכנסנו סימנת את הגבר התורן וניגשת ליובל, שרק שלוש שנים קודם לכן סיים את הצבא, אחזת ברגלו ולא זזת ממנו. אולי אם תתעקש מספיק הוא יחזור איתנו הביתה. ויובל, שהניסיון שלו עם ילדים בגילך היה דל ביותר, לא ידע מה לעשות איתך. "יש לילד טעם טוב," הוא אמר לי בהתחלה והרים יד לא מנוסה והעביר אותה על ראשך. אבל אחר כך, כשראה את העיניים הלחות שלי, הוא מיהר להרים אותך למעלה, והחזיק אותך קצת מרוחק מהגוף שלו, כמו שמחזיקים חפץ רטוב. וכך הוא הסתובב איתך וניסה להעתיק את תשומת הלב שלך ממנו אל דפים ועפרונות שהיו מונחים שם, ולמרות התנוחה הלא נוחה לא הוצאת הגה מהפה. לבסוף חסתי על הבחור, ולמרות מחאותיך לקחתי אותך ממנו. וטלי המזכירה שלנו, שלפעמים היתה באה אלינו ושומרת עליך, קלטה הכול. היא נתנה לך סוכרייה על מקל ולקחה אותך מיובל והלכה איתך לטייל בשדרות רוטשילד. לפני שהיא יצאה מן המשרד היא אמרה לי, "הבן של אחותי הוא בדיוק אותו הדבר," כאילו כל ילד בגילך נדבק לכל בחור שהוא רואה ברחוב. במשרד, כשאנשים נדרשו אל היעדרו של אבא שלך, הם תמיד הסתכלו עלי בחשש. כמו שלא מזכירים פושעים בפני אנשים שבנם נמצא בבית סוהר, כך הם לא הזכירו אותו בפני. אם לא היתה ברֵרה הם אמרו "אבא של נדבי", אבל איש מעולם לא אמר "בעלך". בפעם הראשונה שטלי באה לשמור עליך היא בחנה אותך ארוכות. "איזה עיניים יפות הוא קיבל, הילד הזה," היא אמרה ומיד השתתקה. איך יכלה לשכוח שאסור להזכיר בפני את מי שאחראי לעיניים האלה.

20

כיוון שמיום שאביך הסתלק מאיתנו הייתי עסוקה כל כך בעוול שנגרם לך, עברו חודשים עד שהבחנתי שאתה ילד "מיוחד", כמו שסבתא היתה אומרת. מרגע שהתחלת לדבר התחלת לחלק את העולם שלנו לקבוצות, למיין אותן, ובעיקר התחלת לחשב. למן ההתחלה העדפת את חברת עצמך על חברת ילדים אחרים, וכשכבר ניסית להתערבב לא הבנת מתי כדאי להתקרב ומתי להתרחק. "אתה חבר שלי?" שאלת את דני מהגן שלך רגע אחרי שהוא דחף אותך בגסות, כאילו ההגדרה תבהיר לך את המצב ולא המעשה. כשאנשים פנו אליך לא תמיד ענית. בהתחלה חשבתי שיש לך בעיות שמיעה. שלושה רופאים בדקו אותך עד שהבנתי, אתה לא עונה לא בגלל שאתה לא שומע, אתה לא עונה בגלל שלא תמיד שאלה מסמנת אצלך צורך בתשובה. עוד קודם שהגעת לכיתה אל"ף כבר היית ילד בודד למדי, אבל כשנכנסת לבית הספר סימנו אותך הילדים, בהנהגת הוורודה, כמטרה.

בשנה שעברה, חודשיים אחרי שהתחלתם כיתה אל"ף, כשהחניתי את האוטו למטה, הוורודה ניגשה אלי. "נדבי לא הכין שיעורים בעברית," היא אמרה כממתיקה סוד. כיוון שכבר קראת במיומנות של ילד גדול בהרבה מכפי גילך לא דאגתי במיוחד, ובכל זאת כשנכנסתי הביתה מיהרתי לברר מה קורה. "איפה המחברת?" שאלתי אותך, ואתה ענית, "אני לא יודע." "מה פירוש לא יודע?" התעקשתי, "פתאום המחברת הצמיחה כנפיים ועפה?" לרגע נראָה לי שאתה בוחן את האפשרות, אבל מיד התעטפת בשתיקה, וכל ניסיון נוסף להוציא ממך מידע הסתיים בכישלון. הפכנו את כל הבית. כיוון שהחיפושים לא העלו דבר כרכתי מחברת חדשה בעטיפה צבעונית עם מדבקה, ואליה צירפתי גם פתק לסיגל. מעודך לא היית מסודר במיוחד. זה לא היה החפץ הראשון שאיבדת. לולא הילדה הייתי בוודאי שוכחת מכל העניין, אבל משהו בנעימת הקול שלה הוסיף להטריד אותי. שלושה שבועות לאחר מכן, ביום שבת בערב, כשסידרנו את הילקוט ליום ראשון, מצאתי בפנים שלושה דפים מהמחברת האבודה. הדפים היו מוכתמים, ונראָה כאילו מישהו קימט אותם ודרך עליהם. "מה זה?" שאלתי אותך. "ורד לא התכוונה," ענית.

21

לפעמים כשאני מספרת לך את הסיפור שלנו, כלומר מדמה את עצמי מספרת, אני רואה בבירור בעיני רוחי איך אתה מרצין. אני לא יודעת אם זו ההשוואה שאתה עושה בין מה שאתה יודע ובין מה שאני מספרת לך או שזו סתם ביקורת. כי בסיפור הזה החיים שלי כמו נחלקים לחיים שלפניך ולחיים שאחריך, כאילו אין שום קשר ביניהם, כאילו לא היה לי עבר, כאילו כל מחשבה שלי או מעשה החלו ברגע שהגחת מהבטן שלי, קשורים אליך בחבל טבורי שלא ניתן לנתק אותו.

מדי פעם היתה ברכה מנסה להצביע על קשר אפשרי בין העבר שלי ובין הדרך שבה נהגתי בך. העבר שברכה התכוונה אליו היה הילדות שלי. לא תמיד שיתפתי פעולה. למרות הניסיונות של ברכה לא זכרתי שום דבר יוצא דופן מהילדות שלי. "את יודעת שאני מכבדת את הגנטיקה שלנו לא פחות משאני מכבדת את ההיסטוריה," הייתי אומרת לה כשהיא התעקשה.

ההורים של ענתי התגרשו כשהיתה בת שבע ונאווה אחותה בת שלוש. אמא שלה התחתנה עם בחור אנגלי ונסעה לאנגליה. אבא שלה נשאר בארץ עם שתי הבנות הקטנות ועם ההורים של אמא של ענתי שגרו בדירה ממול. יום אחד, כשענתי היתה לבד בדירה עם אחותה, היא קשרה אותה ברצועה לרגל של השולחן בסלון כדי שתוכל בו בזמן גם להשגיח עליה וגם לקרוא ספר. זה הסיפור המיתולוגי שנאווה, אחותה של ענתי, היתה מספרת. ענתי טענה שאין שום אמת בסיפור, אבל תמיד יכולתי לראות לנגד עיני את האבא שמבקש מענתי להשגיח טוב־טוב על אחותה, ואת שתי הילדות הקטנות לבד בדירה, וגם את ענתי, מנסה בו בזמן גם להיענות לבקשה של אביה וגם להוציא לפועל את מה שהיא רצתה לעשות.

אהבתי את סיפור הילדות של ענתי. כשהתעצבתי השתמשתי בו כבמעין הוכחה לכך שהילדוּת שלך היא לא בהכרח הגורם המכריע היחיד בכל מה שיקרה אחר כך. לך לא היה אבא, אבל היו לך סבא וסבתא ואני. לפעמים הייתי משתעשעת במחשבה שיום אחד נוכל לשבת, ואני אספר לך על הדאגות שלי, ואיך הכול היה לשווא, כי בסופו של דבר הכול עלה יפה; העתיד שלך, אני מתכוונת.

22

יום שישי, שבוע לפני חנוכה, היה היום הגשום ביותר באותה שנה. בדרך כלל נהגנו ללכת ברגל לסבא וסבתא, אבל הפעם בגלל המבול החלטתי שניקח את הפיג'ו. כשירדנו למטה כרמלה הציצה מן הדירה שלה ושאלה אם אנחנו יכולים להיכנס אליה. "זה רק לדקה," היא אמרה. "איפה ורד?" שאלת מיד כשנכנסנו, וכרמלה ענתה, "ורד בעונש."

כרמלה ביקשה שנחכה לה רגע בסלון, והלכה וחזרה עם מחברת החשבון של הילדה. "זה מה שקיבלתם לשיעורים?" היא שאלה אותך. לא ענית. כשהסתכלתי עליך לא ידעתי אם אתה שותק מתוך הזדהות עם הילדה או מפחד. כשיצאנו נעמדת לרגע ליד הדלת ולא זזת. "מה קרה?" שאלתי אותך. "ורד שבויה," ענית.

לכבוד החורף סבתא הכינה מרק עוף עם אטריות וצלי עם פירה. מי שגמר לאכול את כל מה שבצלחת, ומי שהיה הילד הכי חכם והכי יפה של סבתא, קיבל עוגת שוקולד וגלידה בגביע. סבתא אניה ידעה בדיוק כמה לשים בצלחת כדי שהילד הכי חכם והכי יפה יגמור הכול. "בת כמה היתה כרמלה כשהיא ילדה את ורד?" שאלת בפעם המיליון לאותה שנה. סבתא אניה ירתה בי מיד את המבט המזהיר שלה. "בת שמונה־עשרה," היא ענתה במקומי, ושתינו יכולנו לראות איך גלגלי המוח שלך מתחילים להסתובב.

הגיל שלי העסיק אותך. עוד לפני שנכנסת לכיתה אל"ף כבר ידעת לחשב את הפרש הגילים ביני ובין אימהות צעירות ממני. כשמישהו מת, השאלה הראשונה שהיית שואל היתה בן כמה הוא היה במותו.

"ורד בגילךָ וכרמלה צעירה ממני בשמונה־עשרה שנה."

המספרים לא מצאו חן בעיניך. גם ככה כל הזמן בדקת אותנו, חישבת כמה זמן נחזיק מעמד. "תראה כמה אני חזקה," הייתי אומרת לך ומקפלת את היד ונותנת לך למשש את השריר. המעשה שלי היה משמח אותך. לך ולסבא יצחק היו עשרות טקסים כאלה. סבא יצחק היה מניף את הכיסא למעלה, ואתה היית בודק כמה הוא חזק. יום אחד, היית אז בן חמש, נסעת עם סבא יצחק באוטובוס. בתחנה סבא יצחק ירד, וכשהוא הושיט לך את הידיים האוטובוס התחיל לנסוע. סבא יצחק נעמד לפני האוטובוס ועצר אותו בשתי ידיו. אין אפילו גרעין של אמת בסיפור הזה, אבל בתור אגדה משפחתית הוא כיכב אצלנו בראש הרשימה שנים ארוכות.

"גיל הוא עניין יחסי," הייתי אומרת לסבתא כשהיתה שואלת מה באשר לילדים עוד לפני שהיה לי בחור בשביל הילדים האלה. "גיל הוא עניין יחסי כשאתה צעיר," היא היתה עונה.

שנתיים לפני שנולדת ישבנו היא ואני בגלריה הלבנה בתל אביב. סבתא הסתכלה בתפריט וקימטה את מצחה. היא לא הבינה למה סלט פשוט עם כמה חתיכות גבינה צריך לעלות כל כך הרבה. למרות הקיץ היא לבשה חולצה לבנה מבד הודי עם שרוולים ארוכים. סבתא אניה נלחמה בשמש עוד לפני שכל רופאי העור התחילו להתריע על הסכנה. יום לפני כן היא היתה בחתונה של הבת של ד"ר קורן, והתסרוקת של המספרה ישבה לה עכשיו על הראש כמו עוגה הפוכה.

"מה עם השעון הביולוגי?" היא שאלה אותי פתאום.

"למה את נותנת להם לגעת לך בשערות?" עניתי לה, "מי שעשה לך את הלביבה הזאת, צריך לאסור עליו לגעת במספריים לכמה שנים לפחות."

"לא התכוונתי," היא אמרה, מנסה לבלוע את המילים עם השעון הביולוגי שרגע קודם יצאו לה מהפה.

"לא קרה כלום," עניתי.

נדרשו לי די הרבה שנים להבין כמה מעודנת היתה לעומת אימהות אחרות, שבלי בושה עשו בחיים של בנותיהן כבתוך שלהן. בעיני רוחי יכולתי לראות בבירור איך היא ישבה עם סבא יצחק בחתונה של הבת של ד"ר קורן, שבניגוד אלי, שהייתי בת שלושים וארבע ובלי שום בחור של ממש באופק, היתה בת עשרים וארבע וכבר עמדה מתחת לחופה.

אתה צריך להבין. הייתי בת יחידה לא מבחירה. סבתא אניה ילדה רק אותי משום שאחרי הלידה שלי היא חלתה בדלקת השחלות ולא יכלה ללדת עוד. לוּ זה היה תלוי בה קרוב לוודאי שהיו לי אחים ואחיות. דור שלם היא המתינה להתרחבות המשפחה, ועכשיו הבת היחידה שלה לא מיהרה למצוא בן זוג.

אמא שלי לא היתה היחידה שהשתמשה בצמד המילים "שעון ביולוגי" כבמין מנטרה סודית. חברות שלי דיברו עליו, בעיתונים התפרסמו מאמרים. אבל אני לא הקשבתי לתקתוק שלו. עדיין לא. הייתי שקועה עד צוואר בחיפוש אחר האיש המתאים. לא הייתי היחידה שחיפשה. לפעמים הרגשתי כמו בורג קטן במכונת החיפוש הענקית. היתה העיר הזאת, תל אביב, ובתוכה היו המון אנשים טעונים באנרגיה עצומה בכל מה שקשור לחיפוש הזה. וככל שגילם עלה, וככל שעלה מספר האנשים שאיתם באו במגע, כך גם השתכלל מנוע החיפוש שלהם. הדבר המוזר הוא שככל שמנוע החיפוש השתכלל וההבחנות נעשו דקות יותר, כך גם היכולת למצוא את הנמען המבוקש הפכה נדירה יותר. יצאתי עם כל כך הרבה בחורים קודם שהכרתי את אבא שלך. כמו כולם גם אני השקעתי הרבה זמן ומרץ כדי למצוא את האחד הנכון. שעות ארוכות הייתי מבלה עם ענתי בניסיון נואל לשכלל את שיטות האבחון שלנו ואת מה שקראנו לו "הרזומה החברתי" שלנו, הנאום הקצר שנשאנו בפגישה הראשונה ושנועד לצמצם את כל החיים שחיינו לכדי סיפור קטן, מעורר סקרנות ועם זאת לא מאיים. אני לא יודעת כמה פעמים השתתפתי באירועים האלה של ניסוי וטעייה, כמה פעמים התעוררתי בבוקר לצד מישהו זר שנכלל בקטגוריה של "מה בדיוק חשבתי לי אתמול". ענתי אמרה תמיד שאילו הדור שלנו היה עוסק בחקר הסרטן באותה דבקות שהוא עסוק בחיפוש אחר בן הזוג המתאים, כבר היו מוצאים מזור למחלה.

אני חושבת שאת המציאה של אבא שלך אני חבה לעצם העובדה שהוא לא נפל בשום קטגוריה מוכרת, לא המשכיל עם המשקפיים העגולים המקריח מעט, לא השמאלן שרץ מהפגנה להפגנה ומדבר על החזון שלו כמו חוזר בתשובה שזה עתה מצא את אלוהיו, לא זה שהאריך את ילדותו לממדים לא מתקבלים על הדעת. כן, היה לי גם אחד כזה שקשריו עם אמא שלו הזכירו קשרים של פעוט בגן.

לפעמים כשהרצתי אותך קדימה במחשבותי, כשבעיני רוחי כבר היית בן עשרים ושבע, שש שנים בתוך המאה העשרים ואחת, הייתי תוהה, האם גם באלף החדש הזה אתם משקיעים כל כך הרבה בחיפוש וכל כך מעט במציאה?

ענתי תמיד אמרה שלא צריך לחשוב רחוק כל כך, כי מיד אחרי חילופי המילניום המדינה שלנו, שנראית כאילו היא קיימת לתמיד, תימחק מעל פני האדמה. לוּ רק היתה יודעת באיזו תדירות הרחקתי לשם, כמה מבין מחשבותי עליך כוּונו אל העתיד, נעו במהירות עצומה ממה שקורה למה שיקרה, מן העכשיו אל האופק הבלתי נראה לעין.

23

ברכה היתה אומרת שכשקורה לילד שלנו משהו אנחנו מיד נסוגים אחורה ונעשים קטנטנים, ועומדים לבד, וכולם עולבים בנו, ואיש לא בוחר בנו, וככל שהילד מפליג בעלבונו כך גם העלבון שלנו גדל. וכך במקום להושיט עזרה ולהיות קיר איתן ומשענת, אנחנו חוברים אל העלבון, וכל המצב הזה לא משכך את הכאב של הפעוט, רק מעצים אותו.

כמה שבועות אחרי שעברנו לרעננה כבר הבנתי שלוורודה מלמטה היתה יד נכבדה במה שעשו לך הילדים יותר מלכל אחד אחר, ובכל זאת חיכיתי עד שהיחסים שלי ושל האמא שלה קיבלו איזו רגילוּת לפני שעליתי אליה בפעם הראשונה כדי להתלונן. למרות המהירות שבה ניצת אצלי הכעס כשמישהו עשה לך משהו, לא הזדרזתי. חודש תמים התאפקתי, חודש תמים אחרי יום ההולדת שלך ואחרי מקרה קופסת הצבעים עדיין המתנתי. "תיזהרי," ענתי אמרה לי, "אין לך מושג לאיזה שדה מוקשים את נכנסת."

את השיחה שהתכוונתי לנהל עם כרמלה תירגלתי עם ענתי פעמים רבות. כמו לפני ראיון עבודה המצאנו מיליון תרחישים ומיליון צירופים של מילות כעס שהיה עלי לעקוף בזהירות כדי לרתום אותה למשימת ההגנה עליך. סבתא אניה אפתה עוגה במיוחד למשימה, לֵיקח עם אגוזים וחמאה ומעט קינמון שבקושי מרגישים אבל הוא זה שעושה את כל ההבדל. בערב לבשתי מכנסי שרוואל ישנים וחולצה הודית ארוכה וחייגתי. "אפשר לקפוץ אלייך לדקה?" אמרתי לכרמלה בטלפון, "אל תכיני כלום, יש לי עוגה."

הסדר בדירה של כרמלה היה מעורר קנאה. לא היה שם אפילו חפץ אחד שלא היה לו שימוש. גם הפשטות וגם הטעם הטוב הפתיעו אותי. שלא כמו הבגדים של כרמלה, הרהיטים בבית היו מהסוג שאי אפשר לשייך לזמן מסוים או לאופנה חולפת. בסלון היתה ספה משנות החמישים שבכל מקום אחר היתה נראית כמו ירושה שאיש לא העז להיפטר ממנה, אבל בין שתי כורסאות הקש שמשני צדיה היתה הדבר הנכון. השולחן בסלון, שדמה בסגנונו לשולחן האוכל, היה עשוי מעץ הודי עם מעט פיתוחים. על הרצפה היה שטיח פרסי, ועל הקיר שני תחריטים של אורי ליפשיץ. בהתחלה ניסיתי לתלות את מיעוט החפצים ברצון להקל את הניקיון, אבל היה בו יותר מזה. "את באמת אוהבת את הדירה?" היא שאלה אותי. הרצפה הבהיקה משטיפות, וחלונות הוויטרינה הגבוהים היו ללא רבב. ניכר היה כי מי שמנקה יודע גם איך לנקות וגם באילו חומרים להשתמש. נזכרתי איך בפעם הראשונה שעברתי בחצר וראיתי את זרזיף המים שזלג מהמרפסת האחורית הייתי בטוחה שמשהו קרה. בכרמלה היה משהו נהנתני מכדי שאוכל לראות אותה בעיני רוחי מפשילה חצאית ומתמסרת לשפשוף רצפות ("זאת המורכבות שדיברת עליה?" ענתי שאלה אותי כשסיפרתי לה איך הסדר לא מתיישב לי עם החיים הלא כל כך מסודרים שהשכנה שלי חיה). את העוגה החזקתי לפני בשתי הידיים, נאחזת בה כמו בשריון לפני ההתקפה. מיד כשנכנסתי הושטתי אותה לכרמלה ואמרתי לה שאמא שלי אפתה אותה במיוחד לכבוד הביקור. "תיכנסי, למה את עומדת?" כרמלה אמרה לי ולקחה את העוגה וקירבה אותה לפניה. "כבר לפי הריח אני יודעת שהיא טובה, את יודעת שלא היית צריכה." את הקפה היא הגישה בכוסות זכוכית. "אל תשאלי אותי למה," היא אמרה, "לכל דבר אני יכולה להשתמש בקרמיקה חוץ מאשר לקפה."

"אני חושבת שיש קצת בעיה בין ורד לנדב," אמרתי לה, מנסה לגשש אחרי הטון הנכון.

"מה היא כבר עשתה, המכשפה הקטנה?" היא ענתה.

מכשפה? חשבתי לעצמי מופתעת. הכנו הרבה תרחישים לשיחה, ענתי ואני, כשעבדנו על הפגישה, אבל מכשפה לא היה אחד מהם. לרגע חשתי הקלה גדולה, אבל אחר כך הבנתי שמיהרתי לשמוח.

"אולי כדאי ששתינו נשב ונדבר איתה," אמרתי לה אחרי שסיפרתי לה על חלקה של הבת שלה בארגון הכיתה נגדך. "את לגמרי צודקת," היא ענתה כאילו זה עתה חיוויתי את דעתי על מזג האוויר. "את חושבת שלא ניסיתי?" היא הוסיפה, "אבל האמת היא שאין עם מי לדבר. הילדה הזאת עושה מה שהיא רוצה."

כרמלה לא כעסה, אבל גם לא נראָה לי שתצמח איזו תועלת מהפגישה שלנו. "לפחות היא לומדת טוב," היא אמרה, והלכה להביא לי מחברות של הילדה, שבדיוק כמו הדירה היו מופת לטעם ולסדר. זה היה כמובן הרבה לפני שבעיית הקריאה של הילדה עלתה על הפרק.

כמו שאתה בטח מבין הפגישה שלי עם כרמלה לא הועילה, אבל העוגה של סבתא זכתה להצלחה גדולה. כרמלה מעולם לא אפתה, אבל היא התעקשה שנצלצל לסבתא שלך ונבקש את המתכון.

"אל תדאגי, אני כבר אתן לה על הראש," היא אמרה לי כשפניתי ללכת, "וטוב שירדת. את יודעת שאת לא צריכה שום סיבה בשביל לבוא אלינו, את תמיד מוזמנת."

24

בעפולה אבא של ילד שהתעללו בו בכיתה הגיע לחצר בית הספר אחרי שעות הלימודים. באותו הזמן התקיים במקום חוג כדורסל. כשהחוג הסתיים עקב האב אחר הילד המתעלל. כשאיש לא היה בסביבה הוא תפס אותו, הכניס אותו למכוניתו, ובעודו נוסע פיזר את חפצי הילד, זרק את הילקוט מחלון המכונית ואיים עליו שאם אי־פעם הוא יניח אפילו זרת על הבן שלו הוא יכה אותו מכות רצח. רק אחרי שהילד מירר בבכי והבטיח לו שהמכות ייפסקו נסע האב בחזרה לבית הספר והוריד את הילד בשעריו. האב נעצר לחקירה ושוחרר בערבות ובאזהרה חמורה. לדברי האב, הוא פנה גם לבית הספר וגם להורי התלמיד כמה פעמים קודם לכן ושום דבר לא נעשה לתיקון המצב. הורי הילד המתעלל אמרו לעיתונאי כי לא ייתכן שאדם ייקח את החוק לידיים. מדובר בילד בכיתה דל"ת, מה בדיוק הבריון הזה חשב לעצמו?

הידיעה הופיעה בעמוד הרביעי של העיתון תחת הכותרת "אב לוקח את החוק לידיו". אהבתי את הכותרת, לא אהבתי את גוף הידיעה. בסיפור שלי חייו של הילד המכה נהרסו ללא תקנה, הוריו נעצרו, האב של הילד המוכה נחלץ מהעניין ללא פגע. מה שלא הצלחתי להעלות בעיני רוחי זה מה עלה בגורל הילד המוכה.

25

את הבחור של כרמלה פגשתי לראשונה כחודש אחרי שהגענו לרעננה. המעבר לעיר החדשה התגלה כמסובך מכפי שחשבתי. שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים לקחתי יום חופשה מהעבודה כדי לסיים כמה סידורים בעירייה. היה יום חם במיוחד. את הדרך מהעירייה הביתה גמאתי בפסיעות גדולות כדי למהר ולהימלט מהכבשן שדלק בחוץ. הבית שלנו בקוצרים היה בנוי על עמודים. האוויר שמתחת לרחבה המקורה היה קר יותר מן האוויר בחוץ, והאוויר בחדר המדרגות היה קריר אף ממנו. מיד כשפתחתי את דלת הכניסה למטה הרגשתי את הריח הכבד של הבושם שעמד באוויר. כשהתחלתי לעלות לעבר הקומה הראשונה עקצוץ קטן בנחיר השמאלי שלי התחיל עושה את דרכו למעלה, ורק בעזרת ממחטת נייר מזדמנת הצלחתי לעצור את העיטוש. "את האמא של נדבי?" אמר לי בחור רזה וארוך במכנסי ג'ינס צרים, שיער שחור מבריק משוך לאחור וחולצה שמבעד לכפתוריה העליונים הפתוחים ניצנץ מגן דוד מזהב, תלוי על שרשרת דקה. היה משהו חביב בנגינת קולו כשהגה את השם שלך, ומיד על המקום הוא קיבל מיליון נקודות, שמחקו גם את כמות האפטרשייב האדירה ששפך על עצמו וגם את השמן שהדביק את שערותיו אל הקרקפת שלו. הוא עמד מולי והרחיב את שפתיו בחיוך, כאילו ימים ארוכים רק המתין לפגישה שלנו. "השם שלי עמנואל, אבל כולם קוראים לי מנו," הוא אמר והושיט לי יד עם טבעת זהב גדולה. "ילד מקסים, פשוט מקסים. יום אחד הילד הזה ישבור הרבה לבבות." ישבור לבבות? אני לא חושבת שהמקום שלך בשורת הרווקים לעתיד הטריד אותי באותו הרגע, אבל למרות הביטוי המשומש כל כך והלא מתאים הייתי נכונה לאמץ אותו מיד אל חיקי. כשעברתי לרעננה ענתי הבינה שזה היה המעשה הנכון, אבל בכל זאת הסיפורים שלי על המקום החדש קיבלו נופך של עיירה שכוחת אל באמצע המערב הפרוע, ושמות הגיבורים שלהם נבחרו בהתאם. כל אחר הצהריים חשבתי איך אתאר לה את הבחור הזה בלי שהכול יישמע כמו פיליטון סר טעם.

26

אני רוצה להסביר לך משהו. אני אישה שקולה, או לפחות מצוידת במידה מסוימת של היגיון, שמסייעת לי בדרך כלל כשעלי להפריד בין עיקר לטפל. נדרשו לי אי־אלו שנים לדעת שאם למישהו יש מצב רוח רע והוא מחמיץ אלי את פניו, זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתי. לא תמיד עמדתי במשימה בהצלחה, ועם זאת בדרך כלל הצלחתי לגייס את הניסיון שלי כדי לא להיעלב מיד. כל זה היה נכון עד שדברים הגיעו אליך. ברגע שהעלבונות נגעו לך, מיד נפרדתי ממעט התבונה שהיתה לי ומיהרתי לצאת למלחמה. שום ניסיון לא עמד לימיני, שום דבר לא הצליח לכבות לי לא את הכעס שכעסתי ולא את העלבון.

בדירת הגג שמעלינו גרה משפחת גרינשטיין. אבא גרינשטיין היה רזה וגבוה, ונראה כמי ששנים ארוכות לא אכל ארוחה ראויה. אמא גרינשטיין היתה שמנה ונראתה מעט מבוגרת מבעלה. היו להם בן בן עשרים וארבע שלא גר בבית ובת בת חמש־עשרה, אורית, נערה לא נאה עם שיער מתולתל ומצח בולט מעט כשל בובה, וכבר אז ניכר בה שאם לא תיזהר היא עתידה ביום מן הימים לרשת את ממדיה של אמהּ. שבוע לפני פורים, ארבעה ימים לפני המסיבה בהוצאה, צילצלתי אל הנערה בניסיון לשכנע אותה לבוא להשגיח עליך. "אני עסוקה," היא ענתה ולא פירטה. הקול שלה היה שטוח כאילו רק המתינה שארד כבר מהקו.

הרגשתי כמו זבוב שסילקו אותו בטפיחה קלה. ביום המיועד היו סבתא אניה וסבא יצחק אמורים ללכת להצגה של הקאמרי שהגיעה לרעננה. על המסיבה עצמה הייתי נכונה לוותר, אבל רציתי להיפגש אחר כך עם ענתי, לאמץ בחזרה את תל אביב אל חיקי, לשבת בבית קפה כאילו אין ילדים בעולם.

"יולינקה, אם המסיבה חשובה כל כך אני יכולה ללכת בפעם אחרת." כמו תמיד סבתא אניה היתה מוכנה לוותר. "אף אחד לא צריך להפסיד כלום, מקסימום אני אבקש מהבת של השכנים," עניתי לה. נשמעתי נחרצת כל כך, שלרגע אפילו אני האמנתי למה שהוצאתי מפי, עד ששמעתי את קולה של המתבגרת שהחזיר אותי מיד אל המציאות.

חמש דקות אחרי שהסברתי לענתי שלמרות כל מה שהיא חושבת זה לא פשוט כל כך להשיג בייביסיטר, שמעתי את המתבגרת יורדת במדרגות, ודקה אחר כך את קול הדלת של כרמלה נפתחת ונטרקת.

אתה מבין? לו היא היתה מסרבת לכל בקשה אחרת הייתי עוברת על העניין לסדר היום, אבל הבת של השכנים שלנו סירבה לבוא להשגיח עליך.

27

על קיומה של הנערה נודע לי מכרמלה כחודש אחרי הביקור הראשון שלה אצלי. באותו יום חזרתי מהעבודה שעה מוקדם מהרגיל כדי להספיק לקחת אותך לבדיקת הראייה השנתית. כשעמדתי לפתוח את דלת הכניסה כרמלה בדיוק ירדה מהקומה העליונה. היא לבשה בגד ריקוד שחור, שבקושי הצליח לארוז את השדיים שלה, מכנסי לייקרה הדוקים עד לקרסול וחצאית פעמון אדומה. "חוג ריקודים," היא אמרה כשראתה את המבט התמה שלי.

פעם בשבוע נהגה השכנה שלנו לרקוד ריקודים סלוניים במכון לתנועה של אדי מרקוביץ ברמת גן. "כל השבוע אני מחכה לחוג הזה," היא אמרה לי, "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא? זה לא סתם ריקודים, זה עובד על כל הגוף, אפילו על הקואורדינציה." כשהסתכלתי עליה לא חשבתי שיש לה בעיה עם הקואורדינציה דווקא, אבל לא אמרתי כלום.

"מי משגיח על הילדה?" שאלתי אותה.

"המתבגרת מלמעלה," היא ענתה.

"כדאי לפנות אליה?" שאלתי.

"היא לא מציאה כל כך גדולה," כרמלה ענתה, "צריך להשגיח עליה בשבע עיניים. את חושבת שהיא באה בשבילי? ראית איך היא מתלבשת. חסר לה רק שאתפוס אותה עם מנו, זה יהיה הסוף שלה."

למרות הדברים של כרמלה, שבוע אחרי הפגישה שלי איתה בחדר המדרגות התקשרתי לעליזה, האמא של המתבגרת, והצעתי את עצמי לתפקיד החברה השנייה בוועד הבניין.

"יצאת מדעתך?" ענתי שאלה אותי. אבל לא, לא יצאתי מדעתי, גם אני לטשתי את עיני אל הנערה. סבתא אניה מעודה לא סירבה לבוא לשמור עליך, אבל חשבתי שיהיה נחמד אם מדי פעם אוכל לפטור אותה מהמשימה. "יולינקה, אל תדברי שטויות, את יודעת שזו לא בעיה בשבילי," היא אמרה לי לא פעם. לא ידעתי אם זאת בעיה או לא, אבל טרחה בוודאי שכן. פעמיים בשבוע לפחות היתה המתבגרת חולפת על פני הדירה שלנו ויורדת לקומה התחתונה להשגיח על הוורודה, וחשבתי שלא יקרה כלום אם לפעמים היא תיעצר אצלנו וגם אנחנו ניהנה משירותיה.

"יום שני בערב. שניפגש אצלי או אצלך?" שאלה אותי עליזה, ואני מיהרתי לענות, "אצלך." ידעתי שאצטרך את סבתא כבייביסיטר, אבל חשבתי על הבת. זאת היתה השקעה קטנה ביחס לפירות שאקטוף אחר כך.

דירת הגג של הגרינשטיינים השתרעה מעל שתי הדירות שמתחתיה. הדירה עצמה שכנה מעל הדירה שלנו, ואילו המרפסת הגדולה עם הגינה שכנה מעל הדירה שמולנו. כשקנינו את הדירה לא נתנו את דעתנו להבדל, אבל שנה אחרי שעברנו לרעננה, כשהתחילו הנזילות מהגינה של עליזה אל הדירה שמתחתיה, הבנו שהיינו בני מזל. פעמיים דפקתי על הדלת עד ששמעתי את עליזה צועקת, "את לא שומעת שדופקים?" לא ידעתי אם הגערה היא גם אישור הכניסה שלי, אבל כיוון שאיש לא ניגש לפתוח נכנסתי פנימה. המתבגרת שכבה על הספה ולא עשתה שום סימן שהיא רואה אותי. על הבטן החשופה שלה היה מונח ספר, אבל לא נראה שהיא פתחה אותו. עליזה הופיעה מהמסדרון. "תגידי שלום לפחות," היא אמרה לבתה, והיה ברור שכל הניסיון והשנים לא עמדו לה כשניסתה לחנך אותה. "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות." עליזה גרינשטיין לא היתה הראשונה שהשמיעה לי את המשפט הזה, אבל בלי ספק מפיה הוא נשמע אמין למדי. זמן קצר אחרי שנכנסתי לחדר המתבגרת התרוממה מהספה, נתנה בי עיניים כועסות ויצאה מהחדר.

דווקא הפגישה שלי עם האמא התחילה בטוב. ישבנו במטבח עם עוגיות שעליזה אפתה. הארונות הכסופים שמסביב הזכירו לי דקורציה של חללית בסרט מדע בדיוני. "בטוב טעם," אמרתי לעליזה כשסיפרה לי כמה זה עלה להם. "את באמת חושבת?" היא שאלה, אבל מהבעת פניה ניכר שהיא לא מטילה ספק בדברי. לדבריה, כשהגיעו לידיות כבר היה ברור שכל העסק עומד לעלות להם הרבה יותר מכפי שתיכננו, ובכל זאת היא החליטה לא לוותר. "כל דוגמה אחרת היתה מקלקלת את כל מה שהתאמצתי בשבילו." מאחת המגירות החלליות היא שלפה מחברת עם כל התשלומים שהיה על הדיירים לשלם ועם פירוט של כל ההוצאות. היו לה תוכניות למכביר באשר למעלית של הבניין ולגינה האחורית. "את לא חושבת שהגיע הזמן להחליף גם את הפורמייקה הישנה וגם את הרצפה?" היא שאלה. "את צודקת במאה אחוז," עניתי לה. עליזה היתה בטוחה שעם קצת לחץ יהיה אפשר לגבות את הכסף גם מאלה "שלא אכפת להם איפה הם חיים". אחרי שעברנו על כל התשלומים שיש לגבות היא הציעה שאני אעסוק בגבייה ובהשגחה על ההשקיה, ואת כל השאר תעשה היא. "זאת תהיה בשבילי הקלה עצומה," היא אמרה, "אין פה אף אחד שאפשר לסמוך עליו."

"הילדה עושה בייביסיטר?" שאלתי אותה.

"הילדה עושה מה שהיא רוצה," היא ענתה.

כשסיימנו את ענייני הוועד עליזה קמה והוציאה בקבוק של ליקר קפה ומזגה לשתי כוסות. כוס אחת היא הניחה לפני, ואת הכוס השנייה היא שתתה מיד עד תומה ושבה ומילאה אותה. לא ידעתי מתי אוכל לקום וללכת בלי שהדבר ייחשב לפגיעה. "לָמָה את ממהרת?" עליזה הושיטה יד חיוורת אל הבקבוק ומזגה לה עוד כוס. שלוש כוסות ליקר היא הערתה אל תוכה לפני שהתחילה עם הסיפור שסיים את יחסינו עוד קודם שהתחילו. בעלה עבד בטכניון בחיפה. שנתיים קודם לכן היא גילתה שהיתה לו בחורה בחיפה. פעמיים בשבוע הוא היה נפגש איתה. עליזה היתה בטוחה שהוא נשאר לישון בבית מלון, אבל למעשה הוא ישן אצל הבחורה. כשעליזה גילתה את העניין היא דרשה ממנו לעזוב את הבית, אבל בעוד הוא אורז את המזוודה הכחולה שהם קנו חודשיים קודם לכן כדי לנסוע יחד לטיול באירופה, היא התיישבה ליד הדלת וחסמה אותה בגופה. "למה הייתי צריכה לוותר עליו בקלות שכזאת?" היא אמרה. "פתאום חשבתי לעצמי, שהוא יוותר, שהוא יצטרך לסבול."

לא אהבתי את הסיפור של עליזה. לא תוכנו של הסיפור הפריע לי, רק המועד, הזמן הקצר שעבר מרגע שפגשתי אותה ועד שבחסות האלכוהול היא התפשטה לפני בלי בושה. ידעתי מיד שברגע שהיא תתפכח היא לא תסלח לי על הידיעה. להפתעתי זה קרה עוד קודם. אחרי הכוס הרביעית שלה, כשפניתי ללכת, היא כבר לא עצרה בעדי. "אם את ממהרת — לכי," היא אמרה לי, "אף אחד לא דורש שתישארי בניגוד לרצונך."

בפגישת הדיירים הבאה היא הודיעה שנוח לה יותר לנהל את העניינים לבד, ואני כמובן לא מחיתי.

המתבגרת מעולם לא נענתה לבקשותי לבוא ולהשגיח עליך. "אני עסוקה היום," היא היתה מדקלמת תמיד, לא טורחת לפרט.

28

סבתא מעולם לא התקשרה אלי לעבודה. זה היה החוק הבלתי כתוב של הבית. היה צריך לקרות משהו חמור מאוד כדי שסבתא תפר אותו. ביום הראשון של פורים, שלוש שעות אחרי שהגעתי לעבודה, טלי נכנסה לחדר שלי. "אמא שלך בטלפון," היא אמרה.

"אמא שלי?" הרמתי את הקול.

"כן, אמא שלך," היא אמרה, לא מבינה על מה המהומה.

לא היה לי מכשיר טלפון על השולחן. כדי לדבר עם סבתא היה עלי לגשת לחדר של טלי. החדר שלה היה בקצה המסדרון הארוך שמשני צדדיו היו מצויים החדרים שלנו. בזמן הקצר שעבר מהרגע שבו עזבתי את הכיסא שלי ועד שהגעתי אל הטלפון כבר הרצתי במוחי שלל אסונות שלא היו מביישים שום ספר של מדע בדיוני. "מה קרה?" התנפלתי על השפופרת.

"שום דבר לא קרה," אמרה סבתא, "רק רציתי לדעת מתי את חוזרת."

"מה פירוש מתי אני חוזרת? נדבי בסדר?"

"נדבי בסדר גמור," היא ענתה.

את השנה שלנו היה אפשר לחלק לחלקים לא לפי החגים שאנחנו חוגגים, אלא לפי התוכניות של סבתא שלך באשר לחגים האלה. באותה שנה בפורים סבתא רצתה שתתחפש למגדל בבל. שנה קודם לכן, בכיתה אל"ף, זכית במקום ראשון בתחרות התחפושות בבית הספר עם בגדי התרנגול שהיא הכינה לך. כיוון שבאותה שנה כבר התחלתם ללמוד את התנ"ך וקראתם את סיפור בבל, היה לה רעיון חדש. "היית צריכה לראות את הפנים של הילד כשהגענו לקטע על הלשונות שהתבלבלו," היא אמרה, וכבר יכולתי לראות איך היא מתכננת את כל הקונסטרוקציה לפרטיה. "לא יקום ולא יהיה," עניתי, "קאובוי, או לכל היותר שוטר." לא חשבתי שעלינו להמציא לך עוד מיוּחדוּת נוסף על זאת שאבא שלך ואני ציידנו אותך בה. שנה קודם לכן, כשזכית במקום הראשון, עד שהגעת הביתה מישהו שבר לך גם את המקור, גם את הכרבולת וגם את ציפורני הרגליים המיוחדות שסבתא בנתה. "מקום ראשון או לא מקום ראשון, מה שחשוב זה שהילד יוכל להתנועע בחופשיות," אמרתי לסבתא, "וחוץ מזה, גם ככה יש לנו די והותר עניינים להתעסק בהם." סבתא לא ענתה. היא ידעה היטב לאילו עניינים התכוונתי. שלושה ימים היא התנדנדה בין הקאובוי לשוטר, עד שלבסוף הסיפורים של סבא שלך על המערב הפרוע הכריעו את הכף, ובבוקר החג, מצויד בכובע קש, בבגדי חאקי מעוטרים בצדדים וברובה גדול, יצאת לדרך.

בדרך כלל היה הדמיון שלי די יצירתי בכל הקשור לעלבונות שעלבו בך ולאסונות שנקרו בדרכך, אבל הטון הנחרץ של סבתא שלך, כשהתקשרה אלי למשרד ביום ההוא, הצליח להשבית לי את היצירתיות. ביציאה מתל אביב התנועה עדיין זרמה, אבל ליד צומת גלילות היא החלה לזחול כמו דם בווריד סתום של איש זקן. בעודי מזדחלת לאטי החלו כמה דאגות להתגנב ללבי, אבל ניסיתי לסלק אותן ולא להתעסק בהן יותר מדי.

דקות ארוכות עברו מרגע שנכנסתי לרעננה ועד שהגעתי לרחוב שלנו. המפתח של דלת הכניסה לבניין היה בצרור המפתחות שלי, ובכל זאת צילצלתי באינטרקום. כשעליתי למעלה כבר עמדת בפתח וסבתא עמדה מאחוריך, מחזיקה אותך בכתפיים כאילו בעוד רגע אתה עתיד לברוח. "נדבי לא התכוון, זאת היתה תאונה מצערת שלא תקרה שוב." סבתא שלך היתה מאוד נסערת. היא דיברה מהר כל כך, שלא הצלחתי להבין מה באמת קרה. כשסוף כל סוף הבנתי אמרתי את כל המילים הנכונות למקרה שכזה, אבל בסתר לבי הרגשתי פתאום שעדיין יש תקווה.

התברר שביום ההוא, לפני תהלוכת התחפושות המסורתית של פורים, סיגל ספרה אתכם וגילתה שאתה חסר. כשהתברר לה שכבר די הרבה זמן איש לא ראה אותך היא הפקידה את הכיתה בידי המורה להתעמלות והלכה לחפש אותך. דקות ארוכות היא הסתובבה בחצר בית הספר, קוראת את שמך לשווא, ורק אחרי שאיזה הורה תורן הצטרף לחיפושים מצאו אותך ליד חדר האחות, ספק יושב ספק מסתתר מאחורי הספסל שבכניסה. סיגל הפצירה בך שתקום, אבל אתה ישבת שם וניסית להסתיר בידיך את המכנסיים הרטובים שלך. מישהו שפך עליך מים וטען שהרטבת. סיגל וההורה התורן ניסו לשכנע אותך להסגיר את מי שעשה לך את זה, אבל כמו תמיד החלטת לשתוק. כיוון שהיית נסער סיגל צילצלה לסבתא שתבוא לקחת אותך, ובעצה אחת איתה החלטתם להמתין עם הסיפור על "התקרית המצערת", זה היה הביטוי שסבתא השתמשה בו אחר כך.

חצי שעה אחרי שסבתא הביאה אותך הביתה והחליפה לך את הבגדים ביקשת לרדת למטה. סבתא לא חשבה שזה רעיון טוב כל כך אבל אתה התעקשת. ליד אתר הבנייה בקוצרים ארבע־עשרה מצאת קרש. בשתים־עשרה בצהריים, כשנגמרו הלימודים, המתנת לוורודה בחצר הבית שלנו, וכשהיא הגיעה ניגשת אליה והכית אותה בראשה. כשעליתם במדרגות אתה עדיין היית עם המקל והוורודה היתה עם יד על הראש. שניכם לא נידבתם הרבה מידע. כיוון שלא היה איש אצל הוורודה סבתא לקחה את הילדה, חפפה לה את הראש ומשחה את הכתם האדום במשחה.

"למה אף אחד לא סיפר לי כלום?" שאלתי את סבתא שלך, "את לא חושבת שאם מישהו היה טורח לספר לי מה קרה בבית הספר יכול להיות שכל זה היה נמנע?" המכה שנתת לוורודה לא ציערה אותי במיוחד, אבל הפגישה עם כרמלה הטרידה אותי. "כמה זה חמור?" שאלתי את אמא שלי, "דיברת עם כרמלה?"

סבתא לא דיברה עם כרמלה כי איש לא היה בבית. בשלוש אחר הצהריים האפטרשייב, שחיפש את הילדה ודפק גם אצלנו כדי לשאול, בא ולקח אותה, ומאז איש לא בא להתלונן.

כל הערב המתנתי לשמוע את הצעדים המהירים של כרמלה במדרגות. לבסוף, אחרי שנכנסת למיטה, לא התאפקתי וירדתי למטה. "זה נדבי עשה לה את זה?" היא שאלה אותי, לא מאמינה. כרמלה לא כעסה. "זה קורה," היא אמרה, "את בטוחה שאת לא רוצה קפה?" כשחזרתי הביתה התפתיתי להעיר אותך כדי לשוב ולחקור אותך, אבל מעט ההיגיון שעוד נותר בי מנע אותי ממעשים חפוזים. למה אתה לא מיהרת לספר לי מה קרה, את זה הבנתי, אבל השתיקה של הבת של השכנה שלי בהחלט הפתיעה אותי.

29

סבתא היתה אומרת שזה רק עניין של זמן. "צריך קצת סבלנות. ילד כזה חכם. עוד מעט הוא יגדל והכול יסתדר." אני, לעומתה, לא הבנתי איך ילד שקורא מגיל ארבע ומחשב כמו ילד בן שתים־עשרה לא מצליח להבין את החוקים הפשוטים שלפיהם בני אדם מתקשרים ביניהם. "בשנה הבאה תזמין אותי?" שאלת את ליאור יום אחרי מסיבת יום ההולדת שלא הוזמנת אליה. "למה שאלת אותו?" הזדעקתי, נחרדת מהמחשבה על התגובה הצפויה. "איך אני אדע אם אני לא אשאל?" ענית.

שבועיים אחרי פורים, בשבת בבוקר, ענתי ונאווה אחותה היו אמורות להגיע לביקור. מיכלי של נאווה צעירה ממך בשנתיים, יואבי שלה גדול ממך בשנה. ביום שישי בערב נאווה צילצלה לומר שרק מיכלי תבוא. "כמה חבל," אמרתי לה, אבל בסתר לבי הרגשתי הקלה. תמיד הרגשתי נוח יותר כשהיית עם ילדים צעירים ממך או מבוגרים בהרבה. במקרר היתה לי עוגת שוקולד שקניתי בקונדיטוריה באחוזה, קרטיבים שעשינו יחד ממיץ מומתק וגם קרטיבים אמיתיים, ובארון היו גם כמה שקיות יום הולדת מלאות ממתקים. כמו תמיד הייתי מוכנה עם אמצעי הפיתוי. מהחדר שלך שמעתי כל מיני מלמולים, אבל החלטתי להתעלם. יום קודם סבא יצחק לימד אותך מהלך חדש בשח, והיה נדמה לי שאני שומעת אותך חוזר על המילים שלו. כמה דקות לפני שהאורחות שלנו היו אמורות להגיע קראתי לך וירדנו למטה עם האשפה. בחדר המדרגות, ליד הדירה של כרמלה, האפטרשייב עמד והחזיק את הוורודה על הידיים כמו שמחזיקים תינוקת בת שנה. הוא לבש מכנסי גברדין שחורים וחולצת סריג שחורה. על רקע השחור שמסביב האירה שרשרת הזהב שלו כמו גחלילית בלילה. הוורודה לבשה טרנינג תכלת עם חולצה אדומה ונעלה נעלי בית אדומות בלי גרביים. היא לא נראתה מרוצה, ובכל זאת, בעודה מנסה להשתחרר היא לא אמרה מילה. "היי, נדבי," הבחור אמר כאילו אין לו שום ילדה בידיים. הרגשתי מוזר למראה הזרועות הגדולות שלו עם הילדה בפנים, אבל גם אני לא אמרתי כלום. רבע שעה אחרי כן ענתי, נאווה ומיכלי הגיעו. "מי זאת הנקניקייה שיושבת על הגדר עם המכוערת הקטנה?" אמרה ענתי וניפנפה בידה לפני אפה כמו לסלק ריח רע. שתינו ידענו שהילדה לא בדיוק מכוערת, אבל לא נתנו לעובדות לקלקל לנו את ההנאה.

נאווה מיד פנתה אליך. "אולי תראה למיכלי את המשחק החדש שסבא יצחק הביא לך," היא אמרה.

"המשחק החדש הוא שח," אמרתי וחשבתי כמה זמן יעבור עד שאצטרך לשלוף מהמקרר את כל השוחד שהכנתי ואיך אפזר אותו על פני כמה שיותר זמן.

כמה דקות לאחר מכן כבר ישבת מול לוח השח בפינת הסלון ותיכננת את המהלך הבא. לידך ישבה מיכלי הקטנה, מצוידת בצבעים, ומשכה קווים ארוכים מהדף אל הרצפה ובחזרה. "שלושים חיילים רגליים מול עשרים חיילים רגליים ועשרה על סוס זה לא כוחות שווים," אמרת לקטנה, שלא הראתה שום סימן שהיא מקשיבה לך. "עשרה רוכבים זה כמו עשרים חיילים רגליים," המשכת. בדרך כלל כשהיית מתחיל עם החישובים האלה הייתי נדרכת, אבל באותו הרגע עשיתי הכול כדי לא להקשיב.

נאווה סיפרה על התעלולים של יואבי שלה, ואני נזכרתי בכמה חוכמות משלך, וכמו תמיד הרגשתי כפויה לצייר אותך קצת יותר מתוחכם וקצת יותר מבוסס בעולם מכפי שהיית באמת.

אני רוצה שתבין. ככל שהסיפורים שלי נשמעו שנונים יותר, ככל שהצהלתי את הפנים שלי, כך הרגשתי רע יותר. נעימת הקול המשובשת, האוקטבה השגויה. נאווה צחקה בפה מלא, אבל מהבעת פניה של ענתי ידעתי מיד שהיא מבחינה. הרגישות שלה, במקום להרגיע רק ציערה אותי יותר.

זולת הצער היום עצמו עבר ללא תקלות. כשהן הלכו הביתה ציידתי את מיכלי בשתי שקיות יום הולדת, בברווז מפלסטיק ובחצי עוגת שוקולד שעטפנו בנייר כסף כדי שלא תתקלקל.

30

כמה חודשים לפני שהכרתי את אבא שלך ענתי חזרה מטיול באמריקה וסיפרה לי על המנהג החדש. גברים שלא עלה בידם להתחתן מזמינים דרך הדואר כלות מכל מיני מדינות לא מפותחות. במידה מסוימת כשהכרתי את אבא שלך הרגשתי שזה היה מצבי. אמנם לא הזמנתי אותו בדואר, ובוודאי שאי אפשר לכלול את אמריקה ברשימת המדינות הלא מפותחות, אבל המהירות שבה כרכנו את חיינו אלה באלה הזכירה לי את התופעה האמריקאית הזאת שזיעזעה כל כך את החברה שלי.

זה היה בסתיו, אוקטובר 1980. שבועיים קודם ענתי צילצלה אלי. "יש חפירות בבית שאן ואנחנו נוסעות." היא לא שאלה אותי, לא הציעה, היא פשוט הודיעה לי. "את יודעת שאני לא יכולה לקחת חופש מהעבודה," עניתי. "יופי של ניסיון," היא אמרה, "כולם יודעים שאתם סגורים לשבוע לשיפוצים." המשרד שלנו היה ממוקם בדירה ישנה שהיתה שייכת להורים של אורן, הבעלים של ההוצאה שלנו. חודש קודם לכן הוא החליט שהגיע הזמן להוריד כמה קירות כדי שהתנועה במקום וסידורי הישיבה יהיו נוחים יותר. "חשבתי שאוכל לנוח," אמרתי. "זה רק יום אחד, תנוחי בדרך," היא ענתה.

ביום המיועד, בחמש וחצי בבוקר, היא נעמדה עם הפולקסוואגן הכתומה שלה ליד הדירה בנחמני והמתינה בסבלנות עד שאגמור לצחצח שיניים וארד. "אני לא מאמינה ששיכנעת אותי לקום בחמש ביום החופשי שלי. חושך בחוץ, לכל הרוחות."

באותם הימים ענתי עבדה במשרד של עורך דין זקן שבקושי פקד את המשרד שלו. אבל באוניברסיטה היא למדה היסטוריה וארכיאולוגיה. לדבריה היא הלכה ללמוד ארכיאולוגיה בגלל שזה נשמע לה אקזוטי, ונשארה בגלל הטיולים ובגלל המתנדבים שהגיעו לחפירות האלה מכל מקום בעולם רק בשביל הזכות להרים איזו אבן בארץ שהם לא מכירים. "מה עם האהבה לארץ?" הייתי שואלת אותה. "מה איתה?" היא היתה עונה. שלוש שנים היא עבדה במכון לשימור מורשת הארץ עד שהחליטה שעבודה של ארבעה ימים בשבוע מתאימה לה הרבה יותר. יומיים בבוקר ויומיים אחר הצהריים, וגם המועדים האלה היו ניתנים לשינוי.

ענתי לבשה מכנסי חאקי וחולצת טריקו ירוקה הדוקה. על המושב האחורי באוטו היו מונחים שני כובעי קש גדולים. "את צריכה להיות מאוד אופטימית אם את חושבת שהגרוטאה הזאת תסכים למשוך בעול עד בית שאן," אמרתי לה, "ואני מקווה בשבילך שלפחות הנוף האנושי יהיה שווה את המאמץ." כשיצאנו מתל אביב היה לשמים צבע סגול רך. מעט מכוניות נסעו בכביש גהה צפונה בשעה הזאת של הבוקר. כפי שאתה יודע, הסתיו בארץ שלנו הוא לא עונה של ממש, ובכל זאת היה קצת קריר. ליד תל מונד מישהו שתל שדה שלם של פטרוזיליה, וכשפתחנו את החלונות הריח מילא את הפולקסוואגן הקטנה שלה, ולרגע הנסיעה הזאת כמעט נראתה לי ראויה. "בלי קפה אני לא ממשיכה," אמרתי לחברה שלי כשעה אחרי שיצאנו לדרך. ענתי לא חשבה שוואדי ערה הוא המקום המתאים, אבל אני התעקשתי. בתחנת הדלק שעצרנו בה היו שני שולחנות בפנים ושלושה בחוץ. הכיסאות ליד השולחנות בחוץ היו רטובים לגמרי, אבל בעל המקום יצא החוצה וניגב אותם לכבודנו. "קפה?" הוא שאל וחזר עם קנקן מקושט מנחושת ועם שני ספלי חרסינה קטנים. "אתן רוצות עוד משהו?" העברית שלו היתה קצת משובשת, ובאותו רגע הצטערתי שבתיכון בחרתי בצרפתית ולא בערבית. ענתי הסתכלה על קנקן הקפה ועלי וחייכה. היא ידעה שאני לא שותה קפה שחור, אבל אני הושטתי יד אל הספל הקטן ולגמתי בגבורה. כמה דקות אחרי שהתיישבנו הגיעו שני נהגי משאית והתיישבו בפנים. ניסיתי לשכנע את החברה שלי להסתפק בהם ולחזור הביתה, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. כשיצאנו משם שמש ורדרדה כבר החלה לטפס מעלה והבהירה מעט את השמים. ענתי, שהיום מדברת על רעננה שלנו כמו על הגליל, גילתה בקיאות מופלגת בדרך. "צריך לפנות שמאלה בכביש התענכים," היא אמרה. הפמיליאריות שבה דיברה על המקום שיעשעה אותי. כשהגענו כבר היה חם למדי, ושני כובעי הקש שענתי הכינה נראו פתאום משהו שאי אפשר בלעדיו. למורת רוחה של החברה שלי התעקשתי שנחנה את המכונית בקצה מגרש החניה, כדי שאיש לא יחסום אותנו ונוכל להסתלק משם ברגע שנרצה. "אי אפשר להתחיל ככה את היום," ענתי מחתה ומשכה בידי כמו שמושכים בידו של ילד קטן. "צריך קצת אמונה." מרחוק ראינו קבוצת אנשים שהתקהלה סביב גבר נמוך עם משקפיים בעלי עדשות עבות. האיש החזיק בידו מפה ובאנגלית רצוצה הסביר לסובבים מה עליהם לעשות. את אבא שלך, שהיה גבוה ונאה, ענתי סימנה מיד ואמרה שאצטרך להסתפק בבחור עם החולצה המשובצת שעמד לידו. אמרתי לה שמבחינתי היא יכולה לקחת את שניהם ושכל מה שאני רוצה ברגע זה הוא לחזור למיטה שלי ולישון. "יולי, בּיהֵייב יוֹרסֶלף," היא אמרה לי באנגלית, והמשפט הזה חרץ את השידוך. "יולי?" אבא שלך אמר בפליאה והושיט לי את ידו, "וֵרִי נַייס טוּ מִיט יוּ."

כל הבוקר לא ראיתי אותו. האיש שניהל את החפירות חילק אותנו לארבע קבוצות. הקבוצה שלנו עבדה בחלק הדרומי ואילו הקבוצה של אבא שלך עבדה בחלק צפוני יותר. רק בצהריים, כשכולם נדחקו מתחת למעט הצל של אזדרכת מקומית, שבתי ופגשתי אותו. היו לאבא שלך טבעת קטנה על הזרת הימנית ושרשרת זהב עם מגן דוד, והוא הקשיב לי בדממה גמורה. וכשפעם אחת בטעות הוא נכנס לתוך דברי הוא מיהר לומר, "אני מצטער," כאילו דרך לי בטעות על הרגל. לא ידעתי איך לפרש אף אחד מהסימנים האלה.

כל כך התאמצתי על האנגלית ועל המילים שלא נמצאו לי, שאני לא זוכרת על מה דיברנו. ובכל מקרה, לא תליתי הרבה תקוות בהיכרות הזאת. שיטות המיון והחיפוש ששקדתי עליהן שנים רבות כל כך לא עמדו לי בפגישה עם האיש הזר שישב מולי.