כלה אסורה

מהמרפסת רחבת הידיים של חדר השינה שלו ראה תיאו טויאס בבירור את שביל הגישה המוביל אל הווילה המרהיבה של סבו. השעה היתה שש ושלושים לפנות ערב, והחום העז של היום החל לדעוך, מפנה מקום למשהו קצת יותר נסבל. ובכל זאת, עדיין היה חם מדי למשהו כבד ממכנסי חאקי קלים וחולצה קצרת שרוולים.

ביד אחת החזיק ויסקי עם קרח, ממנה גמע אחת לזמן-מה במהלך חצי השעה האחרונה, שמח פשוט להתרווח על כסא הנצרים המרופד ולהתבונן בנוף. והנוף היה עוצר נשימה. לימינו, במרחק הליכה קצר מחדר השינה שלו, היתה בריכת אינסוף מדהימה שהשקיפה אל הר הגעש המוצף המפורסם של סנטוריני. מדשאות מטופחות להפליא השתפלו סביב הבריכה והתעקלו לעבר שביל הגישה, שעוצב כדי ליצור אשליה של נפילה מצלע ההר.

הוא שכח כמה מרגיע היה המקום הזה, אבל הרי לעתים רחוקות ביקר בווילה. למעשה, תיאו לא נהג בדרך כלל להעריך נופים. לא היה לו זמן לזה. הוא חי בין לונדון, אתונה וניו-יורק, שולט באימפריית ספנות ענקית שיסד אבי-סבו ושהיתה עכשיו המורשת שלו. חופשות היו דבר שלא יעלה על הדעת.

אבל יום-הולדת שמונים אינו דבר של מה בכך ולסבו מלאו שמונים, והאירוע ייחגג ברוב פאר והדר בווילה על האי שם פגש את אשתו. אי-אפשר היה להימלט מכך. רוב בני המשפחה שחיו ביוון יהיו שם, יטוסו מיוון במטוסים פרטיים שנחכרו למטרה זו. אחרים, ממקומות רחוקים יותר כקנדה, יתגוררו בווילה במשך שבוע שלם, או שישתכנו אצל קרובי משפחה אחרים באזורים אחרים ביוון, אנשים שאת חלקם לא ראו במשך זמן רב.

תיאו תכנן להישאר שלושה ימים בלבד, די כדי לחלוק כבוד ולהרים כוסית לחיי סבו בטרם יחזור למסכת חייו בלונדון.

מונית עצרה בשביל הגישה והוא התבונן בעיניים צרות באחיו מייקל יוצא מתוך המכונית, אחריו בת זוגו.

אז זהו-זה. הוא סוף-סוף יפגוש את אשת המסתורין שהופיעה לפתע בזירה. זו היתה הקלה לכולם, בעיקר לאמו וסבו. תיאו היה רווק, כן, אבל הוא נהנה מאוד מחברת נשים. הוא היה גם פרגמטיסט והוא הבין היטב את היתרונות שבנישואים לנערה המתאימה עם הקשרים הנכונים. הוא יתחתן, כך אמר ביבושת לשניהם, כאשר יגיע לגיל ארבעים. בינתיים אסור להם להתערב בחייו הפרטיים.

מייקל היה תמיד טיפוס אחר. צעיר בחמש שנים, הוא היה תמיד ילד עדין שסבל ממחלות. בזמן שתיאו נשלח לפנימיה באנגליה מגיל שלוש-עשרה, מהלך שנועד להעניק לו את העצמאות הקשוחה שהפכה לאבן פינה באישיות המפחידה שלו, הרי שמייקל הוחזק בבית. לינה טויאס לא יכלה לשלוח את בנה העדין והרגיש מהבית. היא חששה לו תמיד ועדיין הרגישה כך. העובדה שמעולם לא הביא הביתה נערות נחמדות היתה עוד מקור דאגה. הוא היה בישן, ידעה, וגברים בישנים הופכים לעתים קרובות לרווקים בודדים וזה, מבחינתה, היה גורל גרוע ממוות.

הופעתה הפתאומית של חברה העלתה דמעות של אושר בעיניה של לינה.

תיאו, שקיבל את שיחת הטלפון הנרגשת הזו, היה מאושר פחות.

הדברים לא הסתדרו לו והוא ידע, כאיש עסקים חריף, שאם משהו לא מסתדר אז סביר להניח שיש בעיה.

איך זה שהשם אביגייל קלינטון מעולם לא הוזכר על ידי אחיו? הרי אם הם זוג, הוא היה מזכיר אותה בשלב כלשהו, באחת מעשרות השיחות שניהל עם אמו ביוון מביתו בברייטון. למעשה, שמה של הנערה הוזכר לפני שבועיים בלבד, כאשר הוא הכריז במפתיע שהוא מאורס לנערה אנגליה ושהוא מביא אותה לחגיגות יום-הולדתו של סבו בסנטוריני.

תיאו נמנע ברוב טאקט מלהביע את חשדותיו באוזני אמו. הוא התכוון לנצל את השהות הקצרה שלו בווילה בצורה יעילה. הוא יתבונן, יחקור ויקבע אם הנערה רודפת בצע בלבד. בגלל שמייקל התגורר בברייטון וניהל כמה מסעדות ומועדון-לילה, אין זה אומר שהוא לא הושפע מעושרה האגדי של המשפחה. למעשה, הוא היה בעלים של חלק נכבד ממניות החברה וקרן הנאמנות ממנה שאב לפעמים כספים היתה מעבר לחלומותיהם של רוב האנשים. הוא ניהל אורח חיים צנוע יחסית, וממבט ראשון הוא נראה כמו איש עסקים צעיר ומצליח. אלא שתיאו ידע שזה רק קצה הקרחון, דרכו של אחיו להתרחק מההון שנקשר בשמו. כל מי שהיה רוצה לדעת יותר, היה יכול לעשות עבודת מחקר קצרה, והוא היה משוכנע שזה מה שקרה במקרה זה.

הוא היה בטוח באותה מידה שהוא יעשה כל שביכולתו כדי למנוע את ניצולו של אחיו. למרות שדאג למייקל פחות מאמו, הרי שגם הוא גונן עליו. מייקל בטח באנשים, חסרון גדול בחייו, חשב תיאו. לבטוח פירושו להיות פגיע. רק כסילים מרשים לעצמם להיות פגיעים.

הוא הזדקף, עיניו השחורות קשות כאשר מיקד אותן בנערה שיצאה מתוך המונית. היא היתה דקיקה עם שיער ארוך מאוד בלונדיני, כמעט לבן, שהשתפל על גווה כיריעה אחת חלקה כמשי. היא שיחקה בשיער בלי הפסקה, הרימה אותו ביד אחת ואז הניחה לו ליפול, וכל אותו זמן היא הביטה סביב בשפתיים פשוקות, סופגת את הפאר שסביבה.

מעדכנת את תג המחיר סביב צווארו של מייקל, חשב תיאו בציניות.

עם זאת, חשב בטינה, לנער יש טעם. הוא לא ראה עדיין את פניה של הנערה, אבל היא היתה בנויה היטב עם רגליים דקיקות וזרועות מאוד רזות. גזרה נערית שבקושי מילאה את השמלה הקצרה עם הכתפיות. שלא כמוהו, מייקל מעולם לא גילה עניין בנערות סקסיות ומלאות שמילאו את יוון.

הוא התבונן במזוודות שהוצאו מתוך המונית ומוחו תקתק לאורך נתיב ההגיון חסר הרחמים. כאשר נעלמו מעיניו, הוא התרומם מהכסא ונכנס לחדר השינה שלו, גמע את שארית הוויסקי בלגימה אחת והניח את הכוס הריקה על מדף בחדרו.

החדר היה אופייני למרבית החדרים בווילה הענקית. הוא היה מרוהט בפאר פשוט. רצפת העץ היתה מכוסה מרבד גדול וססגוני והקירות היו צבועים חום בהיר, רקע יעיל לווילונות הלבנים שתלו מהתקרה עד הרצפה. על אחד הקירות היתה שידה סורית מרשימה מעוטרת בדר ומעליה תלה ציור אפל של הר הגעש המפורסם של האי בשעת בין-ערביים. רוב הרהיטים היו עשויים עץ כהה, דבר שנתן לחדר תחושה של פאר מושחת-משהו.

תיאו לא הבחין בכל אלה. הוא היה שקוע במחשבות, ניסה לתכנן כיצד לגשת אל הנערה בלי לעורר את חשדותיו של אחיו ובלי לעורר את חמתה של אמו. האחרונה, חשב לעצמו, תהיה אתגר גדול יותר.

ומי אמר שתיאו טויאס, חשב בחיוך קטן, אינו אוהב אתגרים?

הוא עדיין שקל את טכניקות חשיפת רודפת הבצע בקרבם כאשר, מקץ שעה, הוא פסע לעבר אחד מחדרי ההסבה, שם ידע שמוגשים משקאות לאורחים שהגיעו. לא שרבים מהם הגיעו. רובם יגיעו למחרת היום, אבל בלילה ראשון זה יהיו בעיקר בני משפחה קרובים. סבו, כמובן, ואמו, ודודים ודודות וצאצאיהם. ומייקל והאשה.

משקאות הוגשו בחדר ההסבה שצפה אל הגנים בירכתי הבית. הוא בילה כמה שעות ממריצות ונעימות בחדר זה בחברת אמו. הם התווכחו על המעשיות שבהדלקת תאורה בחוץ, והוא, כצפוי, הפסיד במערכה. אבל כאשר נכנס לחדר, הוא היה צריך להודות שהתאורה מרהיבה.

הגנים התעוררו לחיים עם המנורות הענקיות וכמה מהאורחים שתו בחוץ, מתפתים אל המראות הרומנטיים.

"אני מודה שהכל נראה נהדר," אמר תיאו ונטל משקה בדרכו אל אמו, שישבה והרהרה בשקט בבמה שיצרה.

לינה הסתובבה אל בנה הבכור וחייכה. "גם ג'ורג' אוהב את זה. הוא עשה עניין מכל ההשקעה המעורבת בכך, אבל תראה אותו בחוץ, נפוח כמו טווס ומקבל את כל המחמאות. חבל שאבא שלך כבר לא בחיים. הוא היה נהנה מהרגע."

תיאו הניח את זרועו על כתפיה של אמו והנהן. "לא ערכנו כנס משפחתי כזה מאז... מאז החתונה ההיא לפני חמש שנים. אלנה וסטפנו."

"הם יגיעו מחר. יחד עם שני הילדים שלהם." לינה הסתובבה אליו ובחנה אותו בעיניים ביקורתיות. היא היתה, הודה, האשה היחידה על פני-האדמה שיכלה להביט בו ככה בלי שתסבול ממוצא פיו. "גם אתה יכולת להתחתן כבר," הטעימה בלי לטרוח להסתיר את כוונותיה. "אתה כבר לא נער. השושלת זקוקה ליורשים, תיאו."

"והם יובאו לעולם," מלמל תיאו בקול מרגיע, "כל דבר בעתו."

"אלכסיס פפליו תגיע," אמרה לינה. "היא תהיה כלה מתאימה, תיאו. סבה גדל עם ג'ורג'. הם עדיין בקשר גם עכשיו, למרות שזה כבר לא קל כמו פעם."

"פפליו... כן, השם נשמע מוכר. אלכסיס, שם יפה, ואני חייב להודות ששלושה חודשים של התנזרות מנשים מתחילים להשפיע עלי." הוא חייך בזמן שאמו הסמיקה נוכח האבחנה האישית שלו, ואז הזכירה לו שהתנהגותו גובלת בחוסר כבוד. קולה היה מקניט, כפי שידע שיהיה.

"כמובן," אמר בקלילות והביט בגנים ובקבוצות האנשים שהחזיקו משקאות בידיהם, "אני לא צריך למהר עכשיו, נכון? מייקל ניצח במרוץ להשגת כלה..."

"באמת, תיאו..."

"אני רק מעלה רעיון, אמא יקרה..."

"בנימת קול שאני לא אוהבת. פגשתי את האשה הצעירה והיא מאוד ידידותית, גם אם קצת מסוחררת מהסביבה."

אני בטוח בזה, חשב תיאו. הסחרור הזה, חשב, ייארך אותו פרק זמן שייקח לה לחשב כמה מיליונים מחכים לה באופק. הוא פתח את פיו כדי לחלוק עם אמו כמה מהמחשבות שלו ואז נמלך בדעתו. היא האשימה אותו לעתים קרובות בציניות ותהיה לה סיבה טובה מאוד לעשות זאת עכשיו, למרות שהוא העדיף להשתמש במונח זהירות.

"איפה הם?" שאל כלאחר-יד.

"הם יירדו עוד זמן קצר," אמרה לינה. "ותיאו... תתנהג יפה."

"אמא, אני תמיד מתנהג יפה." הוא התבונן בה וחייך בזמן שהיא נענעה בראשה ונאנחה. "מייקל אוהב את האשה הזו. אני רואה את זה. אל תהרוס כלום..."

"אני אזכור את זה," אמר תיאו בנימה לא מחייבת ולפני שתספיק להוציא ממנו הבטחות שלא היה בכוונתו לקיים, הוא המשיך לדרכו, גורר אחריו את אמו כדי שיוכל להתרועע עם האורחים.

אבל הוא התבונן בדלתות הצרפתיות, בכל השמונה, שהיו פתוחות כדי להכיל את זרם האורחים הנע בין הפנים והחוץ, רובם נהנים מהחמימות והזוהר המפתה של העששיות. מוחו היה עסוק באופן חלקי בלבד בשיחה שניהל כאשר השניים הגיעו. ברגע שראתה את הנעשה בחוץ, ידה הורמה אל זרועו של מייקל והוא אחז בה בידו במחווה של הרגעה. תיאו התבונן בה כאשר הרימה את עיניה אל מייקל ואמרה משהו ואחיו חייך אליה, לבטח משכנע אותה לא להיבהל.

העמדת פנים מקסימה, חשב. האם היא עושה את זה למען אחיו או למען קהילת האנשים שכולם הביטו עכשיו בעניין לעברם?

הלבוש שלה נועד להרשים את האורחים בתמימותה. השמלה הבהירה היתה עדות לצניעות. הצווארון היה מעוגל ומכופתר עד הסוף ולמרות שחבק את החלק העליון של גופה, הרי שהחלק התחתון הסתחרר סביב ברכיה. וצבע השמלה היה ורוד, ורוד בהיר ביותר, צבע מתאים לילדות. היא עמדה שם, מהססת ועצבנית, נראית כמו ילדה תמה, והוא היה מוכן להמר על כל דולר שהיה לו שאינה. השיער הלבן-הבלונדי היה אסוף בצמה נאה, מותיר את צווארה החלק והפגיע חשוף. פגיעה. הוא חרק שיניים בקוצר רוח ופסע לעברם, משנה את הבעת פניו בזמן שהתקרב וקידם בברכה את פניו של אחיו בטרם סב אליה.

"ארוסתי," אמר מייקל וחייך, "אבי. למרות שאני בטוח שכבר שמעת. החדשות," אמר ונפנה אל אבי, "נעות במהירות במשפחה הזו."

אבי חייכה וניסתה בכל מאודה להתעלם מנוכחות הגבר שעמד לצד מייקל. הוא דיבר המון על אחיו, תיאו, שאותו העריץ, ובעיני רוחה היא ראתה דמות של אדם דומה למייקל. עדין, מתחשב, עם אותו חוש הומור עוקצני שגרם לה לחבבו בפגישה ראשונה.

היא לא יכלה להיות רחוקה יותר מהאמת.

לא היה באיש הזה שום-דבר מעודן, למרות שהוא פטפט עמם בקלילות רבה. גם במראה הוא הצליח איכשהו לקחת את יפי-התואר הכהה שהיה למייקל ולהפוך אותו למשהו חזק יותר. השיער השחור היה ארוך משל אחיו, מסתלסל על עורפו, והעיניים שלו היו כצור. אפילו תווי פניו היו קשים יותר ומפוסלים בצורה אכזרית יותר. הוא יצר חבילה מפחידה שהרעידה את גופה ברטטים קלים של פחד למרות שלא היה לה מושג ממה עליה לפחד.

הוא דיבר אתה עכשיו, שאל אותה על מזג האוויר בברייטון, שאלה פשוטה למדי, אבל כאשר אבי התבוננה בו, היתה לה תחושה מאיימת שמשהו אפל ומפחיד רוחש מתחת לפני השטח.

היא גילתה גם שעיניה נמשכות אל פניו, שהיו כובשים ומפחידים באותה מידה.

היא התקרבה אל מייקל וידעה שתיאו הבחין בתנודה הקלה של גופה, למרות שפניו נותרו מנומסים ביותר וראשו נטה הצידה בהעמדת פנים של המתנה לתשובתה.

האיש הקרין עוצמה ואיום. היא שמעה את עצמה מגמגמת הבלים ביחס לחורף על החוף, ולאחר מכן אמרה משהו על מזג האוויר המלבב כאן, עד כמה נפלא להיות מסוגל לעמוד בחוץ בערב. מייקל התרחק באמצע התשובה המעונה שלה כדי לדבר עם אמו ולמצוא לשניהם משקאות, והשאיר אותה באמצע התקף חרדה בלתי מוסבר.

"לא יכול להיות שכל-כך חם לך," לאט תיאו. גם הוא נע מעט, למרות שהדבר נועד רק להסתיר אותה מעיניהם של שאר האורחים. בתוך רגע הוא ידע שאמו תיגש אליהם והוא התכוון לא לבזבז זמן. "את רועדת."

"אה, אני רק... קצת עצבנית, אני מניחה," אמרה אבי והסיטה את עיניה ממנו. "כל האנשים..."

"לא יכול להיות שאת לחוצה בגלל המפגש עם המשפחה שלנו. אנחנו אנשים מאוד רגילים." הוא לא חייך כאשר אמר את זה. הוא המשיך להתבונן בה באופן שגרם לה לתהות מה עובר לו בראש. "למרות שאני מבין ששונה להתמודד עם מייקל כשהוא בגפו מאשר... עם כולנו."

למה התכוון במילה להתמודד? שאלה אבי את עצמה בחדות.

"למה שלא תבואי לפגוש את שאר בני השבט?" תיאו הניח יד על זרועה כדי להוביל אותה בכיוון האורחים האחרים והרגיש בדחף האינסטינקטיבי שלה להתרחק.

לא, חשב בזעף, אות למישהי המאוהבת באחיו עד כלות ואין לה מה להסתיר. הוא כיוון אותה בקלילות לעבר אמו, ועמד במקום כדי לבחון את התגובות שלה, ואז המשיך והתבונן בה במהלך כל הערב. אחיו היה מתחשב כצפוי והרחק ממנו היא הצליחה כמדומה להירגע.

אבל אף-אחד לא חקר אותה באשר לנוכחותה על האי או בחייו של אחיו.

ארוחת הערב הוגשה בחדר האוכל, שנבנה לאירוח. השולחן נועד לעשרים אנשים, ותיאו דאג לכך שיישב הישר לפניה, עמדה ממנה יוכל להתבונן בה בלי שהדבר יורגש. המשקאות זרמו כמים, כנהוג באירועים משפחתיים מהסוג הזה, והשיחה נעשתה קולחת יותר עם נקוף השעות. סבו, שמח לראות, היה במיטבו. שמונים, אמר במהלך הארוחה, בין המנה העיקרית לקפה, הוא עוד מספר בן שתי ספרות!

עם הגשת הליקרים בסוף הארוחה, חלק מהאורחים כבר פרשו למיטותיהם, כולל אמו. השאר מצאו תירוצים להרים כוסות ולשתות עוד ועוד. כאשר השיחה השתתקה לפתע, תיאו הלם בכפית שלו על השולחן וחיכה עד שכל הראשים סבו לעברו.

אבי, הבחין, היתה זהירה יותר מהצפוי. האם היא תוהה מה יגיד? עיניה היו זהירות. ועיניים יפהפיות היו לה. עיניים שנועדו ללכוד גבר, או לפחות גבר שאין לו ניסיון רב עם המין הנשי. חומות, מרוחקות זו מזו, והוא היה בטוח שהן יכולות להתלהט בלי קושי רב. הוא הרים את הכוסית שלו לעברה ולאט, "לאביגייל קלינטון היפהפיה, לכבוד אירוסיה לאחי!" נשמעה שאגת הסכמה והוא הוסיף חרישית כשהוא מביט בה, "למרות שהאירוסים האלה מהירים מאוד..."

אבי פגשה את עיניו ורעדה. לאור הנרות, פניו הנאים והכהים נראו כמעט שטניים, אבל היא הרימה את הכוס שלה למרות הכל והיטתה את סנטרה בהתרסה לעברו.

"למה לבזבז זמן כאשר שני אנשים יודעים מה הם רוצים?" החזירה בפזיזות. כל האחרים שוחחו ביניהם, והזרמים התת-קרקעיים גרמו לה להרגיש כאילו הם מדברים במקום אינטימי יותר בעודם נמצאים שם ביחידות. היא נלחמה בתחושה הרעה שגאתה בתוכה וירתה לעברו חיוך בוטה ורחב.

היא קיוותה לבלבל אותו אבל הוא פשוט הרים את הכוס שלו לעברה בברכה אילמת וגמע ממנה, מביט בה מעבר לשולי הכוס עד שעצביה השתלטו עליה והיא ניתקה את קשר העין, מחפשת נואשות את מייקל, שלא היה מודע כלל למתרחש והיה עסוק בשיחה עם אחד הדודים שלהם אודות עסקי הלילה החדשים שלו באנגליה. היא היתה צריכה להשתעל חזק מאוד כדי לזכות בתשומת לבו, אבל כאשר זכתה בה לבסוף, היא חשה הקלה בראותה שקם במהירות על רגליו ונפרד בקול רם מכל הנוכחים. הוא הושיט אליה את ידו והיא מיהרה לקחת אותה, מתעלמת מעיניו של תיאו בזמן שמיהרה לצאת מהחדר.

היא נשמה בהקלה כאשר היו בתוך חדר השינה שלהם והדלת היתה סגורה מאחוריהם.

"אז," אמר מייקל, "מה דעתך על המשפחה שלי?"

"מלאה... חיים." היא חייכה אליו וניגשה אל השידה, שם החלה להתיר את שערה הארוך ולהריץ את אצבעותיה בצמה כדי לשחרר את קווצות שערה הבלונדי. "אמך מקסימה, כל-כך ידידותית. אני לא יודעת למה ציפיתי. אמהות יכולות להיות רכושניות קצת כאשר מדובר בבנים שלהן." עיניהם נפגשו בראי והוא חייך אליה.

"אה, אבל אני לא הבכור, תודה לאל. הציפיות הכבדות ביותר נחות על כתפיו של תיאו. לא שהוא לא עונה עליהן."

"גם אתה, מייקל."

"בקושי." חיוכו נמוג לשניה אבל אז נרגע וניגש אליה, מעסה את כתפיה עד שהמתח דעך. "את רואה למה טוב שהבאתי אותך אתי... אבי, את האדם היחיד שאני בוטח בו ואני לא יכול להגיד לך עד כמה זה חשוב לי..."

"אל תגיד." היא הסתובבה אליו ומשכה אותו כך שכרע ברך לפניה. "גם אני בוטחת בך... אנחנו טובים זה לזה, מייקל. זה הדדי. אני רק מקווה..."

"מה?"

"נראה שאח שלך לא סובל אותי," אמרה אבי בצורה בוטה. "שמת לב לזה? יש לי תחושה שהוא הסתכל עלי. כלומר, בחן אותי. כאשר כולם ישבו סביב השולחן והוא בירך אותנו לכבוד האירוסים שלנו, הוא נרכן לעברי אחרי שכולם חזרו לשיחות שלהם ואמר משהו על כך שמדובר באירוסים מהירים מאוד."

"אל תחששי מתיאו," אמר מייקל בקול מרגיע. "הוא סתם אח גדול. הוא היה תמיד כזה. לא למדנו באותם בתי-ספר. הוא למד בפנימיה באנגליה, אבל אני זוכר שכאשר הוא חזר לחופשות הוא היה תמיד לצדי, תמיד חיכה לי בשער בית-הספר, דאג שהכל יהיה בסדר." חיוך של חיבה האיר את פניו המצודדים של מייקל. "הוא ידע שמרביצים לי. לא רציתי לערב בזה את אמא, אבל תיאו לא היה מוכן לסבול את זה. הוא היה צריך להופיע רק פעמיים, וזה לא קרה יותר. הוא כזה, אבי. תמיד מתגייס למען המשפחה."

"כן, אבל..."

"בלי אבל. אל תדאגי." הוא ליטף בחיבה את זרועה. "הוא יצליח לראות שאנחנו מאושרים יחד וזה יספיק."

אבי לא היתה כל-כך בטוחה בכך. מקץ שעתיים מוחה היה מוטרד עדיין בגין תיאו, מרוכז בפניו הכהים והסקסיים המתבוננים בה, בוחנים אותה, מנסים לפענח את המתרחש במוחה.

בחשכה היא יכלה לראות את תווי גופו של מייקל על הספה הארוכה והאלגנטית ליד החלון, ראתה את חזהו עולה ויורד באיטיות. מייקל בחיים לא יראה את האפלה מאחורי האור, הוא היה טיפוס כזה, אבל היא ראתה אותה. תיאו טויאס הלחיץ אותה. היתה בו חריפות שגרמה לשער עורפה לסמור, וגם עתה, במקלט חדרם, היא הרגישה עדיין ברטט הפחד בחושבה עליו.

בבוקר המצב לא נראה גרוע כל-כך.

היא התעוררה מוקדם, מתגעגעת לנוחות של ביתה ולבנה. מייקל ישן עדיין והיא חייכה בחיבה לעבר הדמות המכורבלת מתחת לשמיכה. הוא יכול היה לישון במיטה יחד אתה, הוא ידע את זה, אבל הוא בחר בספה והיא חשה הקלה גדולה. הגוף היחיד אתו חלקה את מרחב המחיה שלה היה גופו של בנה בן החמש, והיא ידעה שיהיה לה לא נוח לחלוק את המיטה עם מייקל, למרות שידעה שהוא לא ינסה לעבור לצד שלה. הוא לא היה מחסרי המנוחה.

אבי יצאה מהמיטה. נמנום הפך לנחלת העבר. מאז ילדה את ג'יימי, השעון של גופה השתנה והעיר אותה מוקדם והכניס אותה למיטה בעשר בערב.

היא ניגשה אל מייקל בשקט וטלטלה אותו בעדינות עד שהתעורר.

"אני צריכה להתקשר לרבקה כדי לדבר עם ג'יימי," לחשה, מלטפת את שערו שהזדקר לכל הכיוונים. "איפה הטלפון במקום הזה? אני לא רוצה להתפרץ לחדר שינה של אף-אחד, אבל מוטב שאתקשר עכשיו, כל זמן שכולם עוד ישנים."

"מחוץ לחדר השינה... אה..." הוא התיישב למחצה והקדיר פנים. "אלוהים, עבר זמן רב כל-כך מאז שהייתי כאן... למה שלא תשתמשי במקום בסלולרי שלי? את יכולה לרדת לבריכה ולהתקשר משם. את יוצאת מדלת הכניסה ואז פונה ימינה וממשיכה ללכת. רוצה שאבוא אתך?"

"ולגזול ממך את שנת היופי שלך?" אבי הצטחקה. "אני לא חולמת על זה אפילו." היא רחצה את פניה והברישה את שערה ואז לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו והלכה החוצה עם הטלפון של מייקל.

זו היתה הפעם הראשונה בה עזבה את בנה והיא התגעגעה אליו כל-כך, בדיוק כפי שחזתה, למרות שידעה שהוא יהיה בסדר באנגליה. הוא היה בבית-הספר במהלך היום והוא העריץ את רבקה, שעברה להתגורר בביתם במהלך השבוע הזה כדי לטפל בו.

היא כבר חייגה את המספר בדרכה החוצה אל שטח הבריכה, שהיתה רחוקה מחזית הבית ומוקפת בצמחיה מגוננת. היא הרימה את פניה וכמעט מעדה נוכח יופיו של המקום.

למרות שהגינות היו עשירות, הרי שהנוף הטבעי של הסלעים היה עוצר נשימה, משתפל לעבר המים השוקטים של הר הגעש.

היא החליטה שתוכל להעריץ את הנוף מאוחר יותר. היא הפנתה את גבה אל הבריכה ואל הנוף ומצאה מקום שקט של פרטיות על כסא בצד. ברגע זה היא רצתה לדבר עם בנה לפני שיילך לבית-הספר.

קולו, כאשר שמעה אותו לבסוף, אחרי ששוחחה עם רבקה במשך כמה דקות, העלה חיוך מיידי על פניה. היא משכה את רגליה אליה ונשענה לאחור, עיניה עצומות כדי שתוכל לדמיין את פניו הקטנים, שערה הארוך משתפל על גב הכסא.

יש לו סוד. הוא לא אמור לספר. לקח לו עשר שניות לגלות לה באושר שרבקה הכניסה לתיק האוכל שלו כמה קוביות שוקולד. אבל היו שם גם פירות, מיהר להבטיח לה. הוא פטפט ואבי הכניסה מילה פה ושם, שמחה לשמוע את הקשקושים הילדותיים שלו. היא דמיינה אותו בעיני רוחה עם שערו בצבע הטופי, מגומד על ידי תלבושת בית-הספר, שאותה קנתה במידה אחת גדולה יותר כדי שתחזיק מעמד זמן רב יותר. רגליו הרזות ודאי תלויות באוויר ביושבו ליד שרפרף המטבח, גרביו האפורים רפויים על קרסוליו בגלל שכל הבנים האחרים הולכים ככה.

"אני אתקשר אליך שוב מאוחר יותר," הבטיחה ושמעה את הגעגועים בקולה. היא התנשמה עמוקות כדי לייצב את עצמה. "אל תשכח לצייר לי ציור לכבוד שובי. נוכל לתלות אותו ליד הציור של הדינוזאור."

ממרפסתו, תיאו התבונן באלם בשיחת הטלפון. היא נותרה במקום בו ישבה, פניה רכים בזמן שהיתה שקועה במחשבות פרטיות.

פיו נקפץ כאשר בחן אותה. רק דבר אחד יכול לגרום לאשה להיראות ככה, וזה גבר. ויש סיבה אחת בלבד בגללה חמקה מהבית בשעה מוקדמת זו, שש וחצי, כדי להתקשר, וזאת מפני שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להתקשר לעיני מייקל.

בתנועות מהירות וחסכוניות של פנתר, הוא לקח מגבת מחדר הרחצה שלו והלך לעבר הבריכה.

אבי, שהיתה עסוקה עדיין במחשבות נעימות אודות ג'יימי, לא היתה מודעת להתקרבותו של איש עד שדיבר, ואז קפצה והסתובבה בהלם.

"אני מצטערת," גמגמה, מתרוממת למחצה כאשר הוא נעמד לפניה. "לא שמעתי אותך מתקרב."

היא הרגישה כיצד עורה מתחיל לעקצץ בתערובת של פחד ומודעות בזמן שהתבוננה בו.

יופיו הגברי הלם בה בעוצמה מלאה כמו פטיש. הוא היה שזוף יותר מאחיו והוא הקרין משיכה גברית עזה יותר, שאיכשהו נעדרה ממייקל. אור היום לא הפחית מהשפעתו. אם בכלל, הוא נראה כובש יותר כאשר השמש המוקדמת הדגישה את התווים הקשים והחזקים שלו ואת העיניים הקרות והעמוקות שננעצו בה עכשיו בקרירות כבערב הקודם.

"אני לא נוהג לישון עד מאוחר," לאט תיאו, "גם כאשר אני בחופשה. ואני מבין שגם את לא. לא יכולתי שלא לשים לב שדיברת בטלפון."

"כוונתך שריגלת אחרי?" שאלה אבי, תוהה בפראות כמה זמן עמד מאחוריה בטרם הציג את עצמו. האם שמע את שיחתה? היא ומייקל החליטו שלא יזכירו עדיין את ג'יימי. צעד-צעד, אמר, והצעד הראשון יהיה הצגתה בפני המשפחה.

מסיבותיה שלה, אבי ידעה שזו תהיה טעות איומה להזכיר את בנה באוזני הגבר שהתבונן בה בסלידה כזו.

"הערה מאוד מוזרה," אמר תיאו בהרהור. אמש היא נראתה צעירה ופגיעה בשמלה הוורדרדה שלה, וגם עכשיו היא נראתה צעירה ופגיעה, למרות שלבשה ג'ינס גזורים ומהוהים הדוקים וחולצת טריקו שלא הסתירה את כל פלג גופה העליון, מותירה חלקת בטן חשופה לעיניו. שערה, ראה עכשיו, היה בעל גוונים בלונדיים רבים, מהסוג שנשים היו משלמות הון כדי להשיג, למרות שהוא פקפק בהיותה אחת מהן. צעירה, פגיעה ומאה אחוז טבעית. מרכיבים חיוניים כאשר מדובר בפיתויו של גבר, מפני שאיזה גבר מסוגל לעמוד בפיתוי של תום?

"למה את חושבת שארצה לרגל אחרייך?" שאל. "זה עלול להתפרש כאילו נדמה לי שיש לך מה להסתיר. ואין לך, נכון...?"

אבי הרגישה בצבע הפורח בלחייה. היא הזדקפה; עיניהם נפגשו והיא פתחה את פיה כדי להדוף את הערתו בבדיחה אבל שום-דבר לא יצא מפיה במשך זמן רב.

מה להסתיר. איפה מתחילים? יכלה לשאול. המחשבה על כך שיגלה משהו גרמה לעורה להצטמרר.

"אני חייבת לחזור," אמרה לבסוף וקמה על רגליים רועדות.

"למה? אף-אחד לא יקום לפחות עוד שעה. אני עומד להיכנס למים. למה שלא תצטרפי אלי?" תיאו רצה לבעוט בעצמו. החוק הראשון הוא לא להפחיד את הטרף. אז מה הוא עושה? מזנק קודם ומתחיל עם ההאשמות שלו.

"להצטרף אליך?" שאלה, נחרדת. "לא, באמת, זה מאוד נחמד מצדך להציע, אבל אני אתן לך לשחות בשקט..." היא עשתה כמה צעדים לאחור ואז הוא חייך. זה היה חיוך בעל קסם כה גדול עד שהיא כמעט נפלה.

"אני אדם שמאוד מתקשה להתמודד עם שקט," מלמל בקול משכנע. "נכון שזה עצוב?"

"כן, למעשה, כן," ענתה אבי בקול חסר נשימה והוא הזעיף פנים.

"למה?"

"אני חייבת ללכת."

"את לא יכולה. זה יהיה אכזרי מצדך להגיד שאני עצוב ואז לברוח בלי לטרוח להסביר."

"לא, לא התכוונתי... התכוונתי ש..."

"לכי להביא את בגד-הים שלך. נוכל לסיים את השיחה הזו בבריכה. ואולי תרצי לשבת ליד הבריכה ולתת לי לשחות? המממ?"

"כן! כלומר... לא!"

"חוץ מזה," אמר תיאו בעצלתיים, "מייקל ירצה שנכיר זה את זה, אני בטוח בזה. נכון שהוא ואני לא גדלנו יחד כמו שני אחים רגילים, מאחר שאני נשלחתי לפנימיה בגיל שלוש-עשרה, אבל אנחנו קרובים למרות הכל. הוא יצטער אם יחשוב שאני... הפחדתי אותך..."