כליא ברק

פרק 1

הנה מה שידוע לנו בוודאות: ביום שני, שניים ביולי, בשעה שלוש אחר הצהריים, ישבה יסמין שכטר, ממשפחת שכטר, בקפה "תוצרת הארץ" שברחוב מסריק בתל אביב, עם בעלה דוד (דודי) פרץ ובתם בת השלוש וחצי. עוד ידוע ששכטר נראתה משוחחת עם אדם במכונית כסופה ואז נכנסת לאותה מכונית. מאותו הרגע היא לא נראתה עוד. בחוץ היו שלושים וחמש מעלות בצל עם שמונים ושניים אחוזי לחות. כעבור חצי שעה נשמעה האזעקה הראשונה. בזאת מסתיימים הדברים שידועים לנו בוודאות.

יסמין שכטר נעלמה בלי דרמות. אף אחד אפילו לא שם לב. לא מיד בכל אופן. אולי בגלל שאנשים לא מצפים מהיפים והעשירים להיעלם בסתמיות. מן הראוי היה שתהיה איזו יאכטה שמסיפונה אפשר ליפול, או אולי להידחף. אבל את יסמין שכטר לא עניין לעשות מה שראוי, ובמובן הזה היא היתה אכזבה ואפילו מטרד עבור משפחת שכטר, אחת מחמש המשפחות העשירות במשק ובלי ספק החזקה מחמישתן.

לפי מה שבעלה, דודי פרץ, סיפר בהמשך, הבת שלהם, לילי, שפכה את כוס מיץ הגזר שלה על השולחן, ולכן הוא רץ פנימה להביא מגבות נייר, לספוג את המיץ לפני שהוא יכתים את השמלה שלה, שנתפרה מכותנה אורגנית בצבע טבעי. הוא ספג את המיץ, שכבר זלג למדרכה ומשך אליו ארבעה זבובי קיץ ירוקים ואז, בעצבנות מסוימת, כי החום היה בלתי נסבל והוא התחיל להזיע בלי שום אלגנטיות בחולצת הפשתן שלו, הלך לזרוק את מגבות הנייר בפח שליד הספסל, מתחת לפיקוס הקדוש. אז הוא חיפש את המלצרית האטית עם השיער הכחול כדי שתנקה כמו שצריך את השולחן והמדרכה. עם כל הכבוד, זה לא היה התפקיד שלו. יסמין כבר ביקשה ממנה שלוש פעמים לפתוח את השמשייה המחורבנת, וגם את זה היא לא עשתה. הוא ניגש ופתח את השמשייה בעצמו, ורק אז הוא שם לב שלילי יושבת לבד ושיסמין לא שם. לא עם לילי, לא יושבת ומעשנת על הספסל שמתחת לעץ, לא עומדת ומדברת עם בעל המקום הגבוה והמשופם. הוא נזכר שכשאבא שלו מת הוא חשב כמה זה מוזר, שכשמישהו חי הוא תופס רק חלל אחד בכל רגע נתון, אבל כשהוא איננו, ההיעדר שלו ממלא את כל החללים כל הזמן. הוא העיף מעצמו את המחשבה המדכאת הזאת וחזר לשולחן.

"לילי, מותק, איפה אמא?"

לילי בדיוק החזיקה בפה קצה של כפית ארוכה, שעליה איזנה עגבניית שרי. היא הניעה את הראש מצד לצד באטיות בניסיון לא להפיל את העגבנייה.

"לייילי, איפה אמא?"

לילי הורידה את העגבנייה מהכפית ואז הוציאה את הכפית מהפה.

"אמא נסעה באוטו."

"איזה אוטו?"

"אוטו כסף."

"איזה אוטו כסף? שלנו?"

"לא אבא, לא ג'יפ, אוטו."

דודי לקח נשימה עמוקה.

"לילו, אולי אמא אמרה שהיא הולכת לקנות סיגריות?"

"לא אבא, אמא נסעה באוטו כסף," התרגזה לילי.

"טוב מותק, אמא אמרה משהו?"

"כן. אמא אמרה להגיד לאבא ׳סיו בד אין'."

דודי לקח עוד נשימה עמוקה ואמר לעצמו שכדאי לעצור את השיחה הזאת כאן. הוא התיישב ליד הבת שלו, לקח שלוק גדול מהסודה שכבר לא היתה קרה והתקשר לאשתו. תיק הבירקין שלה, שהיה מונח על הכיסא לידו, השמיע רינגטון של פעמוני עזים. דודי לא זכר רגע שבו הטלפון של יסמין לא היה עליה. הוא שיפשף לעצמו את קו הלסת הלוך ושוב. בשכמה השמאלית שלו החל להיבנות מתח.

"יאללה, בואי נלך למצוא את אמא," הוא אמר.

הוא הניח שטר של מאה מתחת לכלי עם שקיות הסוכר, ועם לילי בידיים והתיק של יסמין על הכתף התחיל ללכת לפיצוצייה, שבה היתה אשתו קונה סיגריה בשני־שקל כדי להרגיש שכונה. האזעקה הראשונה תפסה אותם בדרך. נהמה עמוקה שבקעה מהשאול. קו שמונה־עשרה נעצר לידם ואחריו כמה מכוניות. האנשים פלטו את עצמם החוצה, ומכיוון שלא זכרו אם הם אמורים להשתופף או לשכב עם הידיים על הראש, ביצעו ליתר ביטחון שילוב של השניים. אישה צעירה חילצה תינוקת מהסלקל ורצה לבניין הסמוך. אישה מבוגרת פתחה לה את דלת הבניין. דודי רץ פנימה בעקבותיהן למטה אל המקלט.

"בני זונות, בני אלף, שיישרפו בגיהינום," סינן ברגש בחור מיוזע.

"אה, כי עזה זה לא הגיהינום," ענתה לו בחורה בבגדי פילאטיס. "ואם אותך היו מפגיזים מהאוויר שבוע?"

הוא הספיק להגיד רק, "יה חתיכת יפת־נפש," כשאנגלוסקסית עם תאומים בני שלוש קטעה אותו, וביקשה באנגלית שיפסיקו לדבר על הפצצות, כי לבנים שלה יהיו סיוטים בלילה. המיוזע ליכסן מבט עוין. אבל פילאטיס כבר הסתכלה בהפגנתיות לעבר ערימת כיסאות כתר פלסטיק ושני זוגות אופניים, שהיו מאוחסנים שם בין המלחמות.

"אבא, למה הלכנו אל פה?" שאלה לילי. התאומים של האנגלוסקסית חזרו מיד על השאלה, אבל לדודי לא היתה תשובה טובה בשלוף. הוא שיפשף לעצמו בכוח את קו הלסת הלוך ושוב והריץ בראשו את כל השיחות שלו עם יסמין מהיומיים האחרונים וגם את הריב הגדול. המקלט הריח כמו המלתחות של אולם הספורט ביסודי; זיעת קיץ, מזרנים מעופשים ופחד גולמי. האמא הטרייה בכתה בלי קול, וכולם חיכו לשמוע מה קורה בחוץ. נפילה? יירוט? הרינגטון של דודי הקפיץ אותם. השם "יסמין כפרה" הופיע על הצג ודודי הרגיש את ההקלה משחררת לו את הלסת והחזה.

"מאמי, איפה את?" הוא לחש לתוך הטלפון.

יסמין לא ענתה.

"מאמי. יסמיני. יסמין."

שקט.

דודי עצם עיניים לרגע, ואז הכניס את הטלפון שלו לכיס האחורי, וביד שהתפנתה הוציא את הטלפון של יסמין מהתיק שלה וכיבה את השיחה אליו שנלחצה בטעות. הוא אמר תודה או בהצלחה לאחרים ויצא עם לילי לרחוב, שהחל להתמלא באנשים תשושים וסתורים. הוא הוריד את הבת שלו מהידיים, ותחושה עצומה ולא מוכרת של חוסר אונים סגרה עליו.