כללים להורים נבוכים

בחודש השמיני להריוני נתקפתי חרדה. סוף-סוף התחוור לי שתוך זמן מועט אני באמת אהיה אמא, אבל לא היה לי שום מושג איך בעצם מטפלים בתינוק. בתיאוריה, דווקא הייתי מוכשרת לתפקיד: במשך שנים ארוכות עסקתי בכתיבה ובעריכה של מאמרים בנושא התפתחות הילד. אבל עכשיו, בכל פעם שקראתי עצות לטיפול בתינוקות, נתקפתי שיתוק של חרדה. הרושם שקיבלתי - משפע ספרי ההדרכה שבהם בהיתי בחנויות הספרים - היה, שמלאכת הטיפול בתינוק מורכבת ורצופת סכנות בערך כמו ניסיון לנטרול פצצות. האם אי-פעם אוכל ללמוד להיניק נכון? או להחליף חיתול? באחד הספרים שעיינתי, הוקדש פרק שלם לרחצה, שהתבצעה בתהליך שכלל לפחות 45 שלבים, הכוללים: איך לאחוז בתינוק, מהי התנוחה הנכונה שבה יש לנקות את עיניו, ואפילו הסדר המדויק שבו יש לטבול את אברי גופו במים. מה יקרה אם זה לא יצליח לי? רציתי שהתינוק שלי יקבל את הטיפול הטוב ביותר, אבל האם אוכל לעמוד במשימה?

בעלי ניסה להרגיע אותי: “אנשים רבים, חכמים הרבה פחות מאיתנו, הפכו להורים והילדים שלהם שרדו; נראה שגם לילדים שלנו יש סיכוי.”

אבל זה לא ממש עזר. לכן התקשרתי לאמא שלי. היא הקשיבה בסבלנות שעה שהתלוננתי על הוראות ההפעלה המסובכות בנוגע לחפיפת ראשו של הרך הנולד.

“מה יהיה אם אני לא אעשה את זה בדרך הנכונה?” שאלתי אותה.

“מותק,” היא ענתה, “לתינוק, אין זה משנה כלל.”

זה היה הכלל הראשון שלמדתי כהורה לעתיד: לא חייבים להיות מושלמים. הורות חדשה יכולה להיות חוויה כל-כך מציפה, האחריות החדשה כל-כך סוחטת, עד שבקלות אפשר להיגרר לניסיון לעשות את הדברים בדרך הנכונה, ולהרגיש כמו כישלון מהלך בכל פעם שמפשלים. ועם ילדים קטנים יש הרבה הזדמנויות לפישולים. אבל, מאידך גיסא, ילדים קטנים הם גם סלחניים מאוד ביחס לטעויות (כל זמן שבטחונם העצמי לא נפגע), זאת משום שאין להם כל מושג באשר למה שנחשב לנכון. הם יודעים על העולם רק את מה שאנחנו מציגים להם. כיום, בכל פעם כשאני מרגישה כמו כישלון חרוץ כי נכנעתי כשהתפרצות הזעם של ילדי מגיעה לממדים צורמים, או כי נאלצתי להחליף חיתול פעמיים אחרי שבפעם הראשונה המשחה של הטוסיק נמרחה על המדבקות והן לא נדבקו, אני מזכירה לעצמי את הכלל. והוא תמיד עוזר לי להירגע.

מאז שהפכתי לאמא למדתי עוד הרבה כללים שעזרו לי להפוך להורה יותר מוצלח. לא כולם הם ירושה מאמי. בזכות הקריירה שלי ככתבת ועורכת של כתבי-עת, יצא לי לפגוש אינספור מומחים בתחום הילדוּת המוקדמת. חלקם, אני חייבת להודות, לא היו ממש מומחים. נדמה היה שהם מנותקים מהמשמעות האמיתית של שגרת החיים עם ילד קטן אבל רבים מהם היו הורים בעצמם, שגיבשו את עמדותיהם המקצועיות לא במעבדה אלא בשדה הקרב. עצות שערכן לא יסולא בפז קיבלתי גם מאחותי, מחמותי, מגיסתי, מבני-דודים וחברים ומהורים מתחילים, עמיתים שפגשתי על ספסלי גינה, בגן השעשועים ובחדרי המתנה של רופאי ילדים.

זהו, אם כן, הספר שאותו הייתי רוצה למצוא על המדף, בינות לשלל המדריכים לטיפול בתינוק. תמצאו בו כללים להורים לתינוקות, לפעוטות ולילדים עד גיל בית-הספר, שנבררו ונבחרו מתוך מגוון העצות הטובות של הורים, סבים וסבתות וחוקרים. הכללים לא עוסקים בפרטים. הם לא באים לפתור דילמות נצחיות של הורים כמו איך הגרעפס ייצא יותר מהר, על הכתף או על הברכיים, או האם חיתולים שנלבשים כמו תחתונים, מעכבים או מעודדים את המעבר לסיר. לעומת זאת, הם נוגעים בעקרונות היסוד הרחבים יותר של ההורות. וכולם יחד, מציעים גישה הגיונית לגידול ילדים.

ומהי הגישה הזאת?

זוהי גישה המשלבת שיטות ישנות וחדשות של הורות, המדגישות אהבה וכבוד, אבל לא במחיר של ויתור על תקיפות ומשמעת. זו לא אהבה הניתנת במשורה, אבל גם לא אהבה רכרוכית וחסרת עמוד שדרה. אפשר לומר שמדובר באהבה איתנה ומגובשת. אבל מעל לכול, זו גישה הדורשת מכם להפוך את ילדכם למרכז של חייכם. בעיתות אלה, של רגישות-יתר חברתית, איני יודעת אם זה מה שיהפוך את הספר למהפכני או לריאקציוני, אבל הספר הזה לא עוסק באופנות חולפות, חברתיות או פוליטיות. זהו ספר שעוסק במה שטוב ביותר עבור ילדינו הקטנים והטוב ביותר עבורם הוא שיחושו שבעולם הזה קיים לפחות מבוגר אחד שמעמיד אותם בראש סדר העדיפויות שלו. את זה עושים לא באמצעות פינוק, אלא באמצעות קבלת החלטות, שמהן יפיק הילד תועלת מרבית, גם אם אלה לא יהיו ההחלטות הנוחות ביותר עבורכם.

יכול להיות שהסיבה הטובה ביותר להפנים את הכללים שבספר היא משום שבדרך זו יימנע מכם לאמץ כללים אחרים שבמקרים רבים הם כללים רעים מאוד. כולם משתוקקים לתת עצות להורים המאושרים של ילד קטן, בין אם הם מעוניינים בהן ובין אם לאו - וזה כולל גם עוברת-אורח אקראית ברחוב, שרואה עצמה מומחית עולמית בסוגיה “האם הילד שלכם צריך או לא צריך לחבוש כובע”. למי שחדש במקצוע ההורות, קשה לפעמים לברור את העצות הטובות מאלה שהן גרועות ממש, בעיקר כיוון שאסטרטגיות מוטעות לטיפול בתינוקות ובילדים רכים מגיעות לפעמים ממקורות לא צפויים.

ראיינתי פעם גניקולוגית מפורסמת, שככל הנראה לא היתה מומחית במתן עצות לטיפול בתינוקות שהיא עצמה יילדה. כשחצינו פעם יחדיו את חדר ההמתנה שלה, הרימה אחת האמהות את בנה בן ששת השבועות מהעגלה, כדי להרגיע אותו. הרופאה ציקצקה בשפתיה ואמרה, “אל תרימי אותו, בסוף הוא יהיה מפונק.” האמא התעלמה מהעצה המקצועית הזאת - ובצדק. הורים אמורים לפנק תינוקות קטנים. ההיענות לדרישותיהם הבלתי-נלאות לכאורה, שיטפלו וירגיעו אותם, היא חלק מהגדרות התפקיד. זו הדרך שבה הם מפתחים תחושה פנימית של ביטחון ויציבות, שבלעדיה קשה להפוך לאדם בוגר בעל ביטחון עצמי ויכולת להעניק אהבה.

כללים גרועים להורים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, בעיקר בגלל שישנן שתי דרכים בסיסיות להרוס את התפתחותם הרגשית התקינה של ילדים קטנים. הדרך הראשונה היא הדרך המיושנת. דגש רב כל-כך מוענק לקשיחות ולעקביות, עד שלא נותר מקום למספיק אהבה, שמחה וכבוד. התרחיש הקלאסי הוא כמובן זה של הפעוט הצורח בסופרמרקט כדי שירימו אותו “על הידיים”, כמיהה שנענית במכה הגונה על הישבן וב”זה כבר ילמֵד אותך!” חד-משמעי. וכשכל מה שנותר הוא בכי יבבני באוזני הורים, הם מתעלמים ממנו בהחלטיות. כולנו שמענו את סוג הכללים שהולכים עקב בצד אגודל, עם הגישה הסמכותית, “חוסך שבטו שונא בנו”, “את הילדים צריכים לראות אבל לא לשמוע”. כל זה מזכיר את שיר הילדים האמריקני על האישה הזקנה שגרה בנעל.1

ואולם, האמת היא שעדיין ישנם הורים טובי-לב שמיישמים חלופות שונות של גישה זו. הדבר נובע בדרך כלל מחוסר מודעות לגילויים החדשים בתחום ההתפתחות המוקדמת של הילד. בעבר, הגישה הרווחת היתה שכל זמן שהדברים לא הגיעו לידי אכזריות של ממש, אין לייחס חשיבות רבה לטיפול בפעוטות. הילדוּת המוקדמת נתפשה כחסרת חשיבות בטווח הארוך. תינוקות ופעוטות נתפשו לעיתים כשובי-לב, ופעמים אחרות כיצורים חסרי שליטה עצמית שאינם מסוגלים לחשוב או לזכור כמעט דבר. ואם ממילא אינם זוכרים מאומה, הרי שבעצם זה לא באמת משנה אם אמא נותנת סטירה במקום לשלוח את בנה לחדרו כדי לחשוב על מה שעשה, או אם היא מגישה לו את ארוחותיו לפי לוח זמנים נוקשה אף שהוא כמעט גווע ברעב בין הארוחות.

כיום אנו יודעים שישנן דרכים רבות שבהן המוח אוגר את רשמיו. אולי לא תוכלו לזכור איך למדתם ללכת, אבל בשעה שעשיתם את צעדיכם הראשונים סביב הספה בסלון, המוח שלכם התפתח בקצב בלתי-רגיל. לנוירו-ביולוגים, יש כיום תובנות מרשימות באשר למתרחש בתוך מוחם של פעוטות. הם יודעים שבעת הלידה הקשרים בין הנוירונים - היוצרים את מערכת התקשורת המיקרוסקופית של המוח, האחראית על היכולת שלנו להרגיש, ללמוד ולזכור - אינם מקובעים. למעשה, רבים מהקשרים הללו מתפתחים (או שלא) בראשית הילדות, בהתאם לחוויות של התינוק. לא צריך להיות מדען, כדי להסיק שהיחס שלו זוכים ילדים בשלוש השנים הראשונות לחייהם - הדרך שבה מטפלים בהם והדברים שאליהם הם נחשפים - הם בעלי השפעה מכרעת לשארית חייהם. השנים הראשונות הן הבסיס - פשוטו כמשמעו - לכל מה שצופן העתיד.

האישיות של הילד, היכולת שלו ללמוד, להסתדר עם אחרים, לפתח מיומנויות שפה - כל אלה מתחילים מוקדם מאוד. אם אתם רוצים שילדיכם יהיו בריאים מבחינה נפשית ויממשו את מלוא הפוטנציאל שלהם כאנשים שמחים, אוהבים וחכמים, אתם חייבים להעניק להם ילדוּת מוקדמת מעשירה. וזה אומר שאתם צריכים להעמיד אותם במרכז החיים שלכם וללוות את היחס שלכם אליהם בהרבה מחשבה.

רוב ההורים מכירים כיום בחשיבות של שלוש השנים הראשונות. אלא שיש כאלה שמשקיעים מאמץ אדיר בתחום הזה, בכיוון הלא-נכון. הם הולכים שבי אחר כללים חדשים, שהם הרסניים לפחות באותה מידה כמו אלה המיושנים. אחד הכללים הגרועים ביותר בקטגוריה הזו, הוא זה הקובע שצריך להתייחס לילד כמו אל מבוגר קטן. זה אמור להוכיח לילד שאתם מעריכים אותו. אני מכירה אמא אחת, לדוגמה, שסירבה לדבר אל בתה התינוקת בקול המתיילד והמלודי שהורים רבים כל-כך מאמצים כשהם מדברים לתינוקות. זה היה בעיניה טיפשי ומתנשא. הרי היא לעולם לא היתה פונה ככה ללקוח שלה, אז למה שהיא תתייחס ככה אל בתה?

ובכן, חלק מהחוקרים טבעו שם של ממש לטון הרך והמרגיע הזה - הם קוראים לו “אמהית”,2 והם חושבים שהם יודעים למה אמהות רבות כל-כך מאמצות אותו באופן אינסטינקטיבי כשהן מדברות לתינוקות. מסתבר שמוחו של התינוק מגיב טוב יותר לטונים גבוהים. צלילים מהסוג הזה מגרים תינוקות, לכן הם קשובים אליהם יותר מאשר אל צלילים אחרים. מכאן, ששפה מיוחדת זו עוזרת לתינוקות לפתח מיומנויות שפה ולהיקשר רגשית אל האם.

מובן שאף אמא (או אבא או שמרטף) לא חייב לדבר ככה אל התינוק אם זה לא בא לו באופן טבעי. ישנן עוד גישות רבות לפיתוח הקשר עם התינוק ולגירוי של יכולות השפה שלו. אבל הנקודה היא שכשמטפלים בפעוט, חלים סטנדרטים שונים של כבוד מאלה המיושמים בדרך כלל עם ילד גדול יותר או עם אדם מבוגר. אנחנו נמצאים עם פעוטות באינטראקציה שהיתה מעליבה ומגוחכת עבור אדם מבוגר, אבל הדבר נעשה מתוך הבנה של חוסר הבשלות היחסי של הפעוט.

מצד אחר, ישנם הורים שגישתם לילדים קטנים מתירנית מדי והם מבלבלים בין סלחנות לכבוד. בלבול מעין זה עלול להיות ממש מסוכן. בוקר אחד, כאם בלתי-מנוסה עדיין, לילדה בת חודשיים, הקשבתי בריכוז לאמא לילדה בת שנתיים, שהרצתה לי בין לגימות של קפה נטול קפאין, על הדרך הנכונה לגדל ילדים. בזמן השיחה, הילדה שלה שוטטה בלי פיקוח בבית-הקפה, שניצב על שפת המדרכה של רחוב סואן.

“את לא פוחדת שהיא תרוץ לכביש?” שאלתי אותה.

“לא, לא,” היא ענתה. “היא לא תעשה את זה. היא יודעת איך להתנהג כי תמיד נתתי לה המון עצמאות. ילדים שמפקחים עליהם מקרוב, לא לומדים לשמור על עצמם.”

“לא לפקח מקרוב” נשמע כמו מועמד מצוין לרשימת הכללים המתגבשת שלי - לפחות במשך שלושים השניות הבאות עד שהילדה טסה לכיוון הכביש. למרבה המזל, הולך רגל ערני במיוחד, הציל אותה מגלגליה של מונית מתקרבת. אחרי שהייתי עדה לתקריות מהסוג הזה, הוספתי כלל חדש לרשימה שלי: “לפקח מקרוב”. לטעת בילדים תחושה של עצמאות, זו יופי של מטרה, אבל זו מטרה, ובהחלט לא כזאת שצריך לנסות להגשים כשהילד עדיין נמצא בחיתולים.

בעיה נוספת של הגישה המתירנית היא הסכנה שהאהבה תבוא על חשבון הצבת גבולות והקניית משמעת עצמית - שזו פשוט דרך מסובכת להגיד שהילד שלכם עלול להפוך לקרצייה. ברור שאתם רוצים שהילד שלכם יידע שאתם מקשיבים לו ומבינים אותו, אבל האם אתם באמת מעוניינים שהוא יגבש עמדה מבוססת שחלל היקום כולו הוא חדר המשחקים שלו?

פעם, צפיתי מהצד בפסטיבל-רחוב, כשילד בן שלוש שפך בכוונה את כוס המיץ שלו על כפות רגליה של עוברת-אורח. אבא שלו התכופף אליו, הניח את שתי ידיו על כתפיו ואמר, “דן, באמת. אני יודע שאתה אוהב לשפוך דברים, אבל אני לא חושב שהאשה הזאת נהנתה מזה. היא נראית לך שמחה עכשיו?” אבא של דן ניסה בעדינות לחלץ מהילד התנצלות, אבל דן פשוט הפנה את גבו ודילג מהמקום כשחיוך קונדסי מרוח על פניו. האב פנה אל האשה, משך בכתפיו במבוכה, ונפנה בעקבות בנו.

“מה שהילד הזה צריך זה מכה הגונה בישבן,” אמרה הקורבן שעקבה במבטה אחר האב והילד. מה שהוא היה צריך באמת, זה שאבא שלו יתפוס אותו בנחישות ויסביר לו באופן בהיר ונחוש את כללי ההתנהגות בחברה. אחר-כך האבא היה צריך לדרוש בכל תוקף שהילד יתנצל בפני האשה. דן היה יוצא נשכר אם האב היה שוכח לרגע את גישת ה”אני מקשיב לך” לטובת קצת מגישת ה”עכשיו תקשיב לי טוב!”. בדרך שנהג, רוב הסיכויים שדן יגדל בלי שילמד איך צריך להתייחס לאנשים אחרים.

הספר כללים להורים נבוכים יסייע לכם להימנע מנפילה למלכודות שההורים האלה נפלו בהן. הוא ימנע מכם לאמץ גישות מיושנות, מסוכנות, או פשוט מטופשות. במילים אחרות, הוא יסייע לכם ללמוד מהטעויות שלי.

אם תנסו לאמץ את אחד הכללים ותיכשלו, אמצו את הגישה של אמא שלי: אתם לא חייבים להיות מושלמים. אבל שווה להמשיך לנסות. אחד הדברים שמקלים על הלחץ הכרוך בטיפול בילדים קטנים הוא שכל-כך קל לעשות עליהם רושם. ומשמעות הדבר היא שהם יספקו לכם הרבה הזדמנויות לעשות עליהם את הרושם הנכון.

ברור לכול, שאף ספר לא יכול ללמד אתכם ממש איך להיות הורים, משום שגידול ילדים הוא דבר שפשוט לא קורה “לפי הספר”. רוב הזמן תמצאו את עצמכם מאלתרים או מכופפים את הכללים. זה בסדר. מאידך גיסא, מאוד לא מומלץ לאמץ רק חלק מהכללים לפי ראות עיניכם, כיוון שאז אתם עלולים לנטות יותר לכיוון הסמכותי או המתירני.

יישום הכללים אינו מבטיח שהילדים שלכם יגדלו להיות מוסריים, מאושרים, אוהבים, נדיבים, מצליחים ואסירי-תודה על כל מה שעשיתם בשבילם. אבל הוא מגדיל מאוד את הסיכויים לכך. וזו, ככלות הכול, המהות של להיות הורים.

1. שיר ילדים אמריקני: היֹה היתה אשה זקנה שגרה בנעל / היו לה ילדים על כל צעד ושעל / היא נתנה להם מרק / בלי לחם וחמאה / היכתה אותם הגונות ושלחה אותם למיטה.

2. “motheres”.