כל הסיפורים

"... אז גרַנט רק אמר להם בואו למסיבה נהדרת, וזה היה בקלי קלות. באמת, אני באמת חושבת שזה היה גאוני לאסוף אותם, אלוהים יודע שהם עשויים להקים אותנו לתחייה." הבחורה שדיברה הפילה את אפר הסיגריה שלה על המרבד הפרסי הקטן ונתנה במארחת מבט מתנצל.

המארחת יישרה את שמלתה השחורה המהודרת וכיווצה את שפתיה בעצבנות. היא היתה צעירה מאוד, קטנת ממדים ומושלמת. פניה היו חיוורות וממוסגרות בשיער שחור מבריק, והשפתון שלה היה טיפה כהה מדי. השעה היתה אחרי שתיים, והיא היתה עייפה ורצתה שהם ילכו, אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכשלושים אנשים, במיוחד שרובם היו מלאים בוויסקי של אביה. נער המעלית כבר עלה פעמיים להתלונן על הרעש; אז היא נתנה לו כוס גדולה של ויסקי, שהרי זה מה שרצה בעצם. ועכשיו המלחים... הו, לעזאזל.

"זה בסדר, מילדרד, באמת. מה זה כמה מלחים יותר או פחות? אלוהים אדירים, אני מקווה שהם לא ישברו שום דבר. את מוכנה, בבקשה, לחזור למטבח ולהביא קרח? נראה מה אני יכולה לעשות בקשר לחברים החדשים שלך."

"באמת, יקירתי, אני לא חושבת שזה נחוץ. עד כמה שאני מבינה, הם מתאקלמים בקלות."

המארחת פסעה לעבר אורחיה הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות חדר האורחים, וסתם עמדו שם ולא נראו כלל כמי שמרגישים בבית.

הנאה ביותר מתוך השישייה סובב את כובעו בעצבנות ואמר, "לא ידענו שזאת כזאת מסיבה, מיס. זאת אומרת, את לא רוצה אותנו, נכון?"

"בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"

המלח היה נבוך.

"הבחורה הזאת, המילדרד הזאת, וחברה שלה אספו אותנו מאיזה בר ובכלל לא ידענו שאנחנו באים לבית כזה."

"כמה מגוחך, מגוחך לחלוטין," אמרה המארחת. "אתה מהדרום, נכון?"

הוא תחב את כובעו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני ממיסיסיפי. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון, מיס?"

היא הפנתה את מבטה לעבר החלון והעבירה את לשונה על שפתיה. כבר נמאס לה מזה, נמאס לה מזה נורא. "הו, כן," היא שיקרה. "מדינה יפהפייה."

הוא חייך. "את כנראה מתבלבלת עם מקום אחר, מיס. בטוח שאין שום דבר במיסיסיפי שמושך את העין, אולי רק בסביבות נאצֶ'ז."

"נאצ'ז, בוודאי. למדה איתי ילדה מנאצ'ז. אליזבת קימברלי, אתה מכיר אותה?"

"לא, אני לא חושב."

היא קלטה לפתע שהיא והמלח נמצאים לבד; כל חבריו נדדו אל הפסנתר שלֶס ניגן בו מנגינה של פורטר. מילדרד צדקה בעניין ההתאקלמות.

"בוא," היא אמרה, "אכין לך משקה. הם יכולים להסתדר בעצמם. שמי לואיז, אז אל תקרא לי מיס בבקשה."

"לאחותי קוראים לואיז, אני ג'ייק."

"באמת, נכון שזה מקסים? זאת אומרת, צירוף המקרים." היא החליקה את שערה וחייכה בשפתיה הכהות מדי.

הם נכנסו לספרייה והיא ידעה שהמלח מתבונן בשמלתה המתנפנפת סביב ירכיה. היא רכנה ועברה בפתח אל מאחורי הבר.

"טוב," אמרה, "אז מה זה יהיה? שכחתי, יש לנו ויסקי סקוטי וויסקי שיפון ורום; אולי רום עם קולה יהיה נחמד?"

"אם את אומרת," הוא חייך, והחליק את ידו על משטח הבר המצופה במראה. "את יודעת, אף פעם לא ראיתי מקום כזה. זה כמו מהסרטים."

היא ערבבה את הקרח בתוך הכוס במהירות בעזרת מקל ערבוב. "אם אתה רוצה אקח אותך לסיור. המקום די גדול בשביל דירה. יש לנו בית נופש הרבה־הרבה יותר גדול."

זה לא נשמע טוב. זה היה מתנשא מדי. היא פנתה והחזירה את בקבוק הרום למקומו. היא ראתה במראה שהוא מביט בה, או אולי דרכה.

"בת כמה את?" שאל.

היא היתה צריכה לחשוב לרגע, לחשוב באמת. היא נהגה לשקר בקביעות בקשר לגילה עד שלפעמים שכחה בעצמה את האמת. מה זה משנה אם יֵדע את גילה האמיתי או לא? אז היא אמרה לו.

"שש־עשרה."

"ואף פעם לא נישקו אותך..."