כל רגע כל דקה

וחשבתי עכשיו על היום שניפגש. הרי ניפגש שוב בחיים האלו, את יודעת את זה בטח. זה יהיה במקרה, בדרך יפו בירושלים, אני אצא מהסמטה של בית היתומים הספרדי, מאחורי חנות הנעליים, ואראה אותך הולכת שם לבד, נושאת את תיק הגב הקטן שהסרתי את הרצועות שלו ממך במגרש החניה מחוץ למדרשה, ואחרי שאקפא לרגע אמשיך להתקדם לעברך, ואת תבחיני בי גם, ותמשיכי גם את, באותה הבעה, להתקדם, באותה מהירות, עד שניעצר בבת אחת ברמזור המהבהב של הולכי הרגל, ליד מעבר החציה מחוץ לחנות.

ואנחנו נעמוד שם זו מול זו, ולא ננשום ולא נתקרב ולא נאמר דבר, ואחרי כמה רגעים, בכוח שלא ידעת שיש בך, תחלצי את עצמך מהשדה הדחוס שהתפשט במעגל סביבנו, תנידי אליי ראש, ותמשיכי ללכת במעלה הרחוב.

ושם, הגוף שלך יתפצל לשניים. והגוף, זה עם העצמות והשרירים והגידים והאיברים הפנימיים, הוא ימשיך את התנועה במעלה הרחוב. הרכבת הקלה תחלוף על פניו, והוא יעצור בתחנה הקרובה ביותר וימתין לבאה למרות שכל מה שזורם בו צועק לו לברוח, ובידיים רועדות ישלשל את המטבעות למכונת הכרטיסים וילחץ על הכפתורים, הדווידקה, תחנה מרכזית, כן, לא משנה, והוא יתכופף אל אשנב הפלסטיק השקוף, ויחליק יד על המתכת הקרה עד שיֹאחז בכרטיס, ואז יחזיק אותו קרוב לפנים, כמו בהגנה מול איזה כוח רע, ובכל כמה שניות יגניב מבט אל הלוח הדיגיטלי בתחנה, והספרות בצהוב זרחני יתחלפו באיטיות מכאיבה, וכשתגיע הרכבת הוא ירוץ אל הדלת הקרובה וילווה אותה עד לעצירה הסופית של הקרון, ובשנייה שתיפתח יטיל עצמו פנימה וייסע כמה שיותר רחוק משם.

והגוף השני, שנשאר מאחור, כבר לא יזוז משם, מהנקודה ההיא ליד החנות. והוא יהיה כמו פסל של רוח, כבול בלי תנועה למדרכה, לא חי ולא מת, ושם התנועה של האהבה והזמן והמוסיקה תקפא ותעמוד, וזה משהו שאלוהים לא מסכים לו אף פעם ולא הסכים לו עבור אף אחד, לעצור ככה את התנועה שמקיימת את העולם, אבל שם לא תהיה לו ברירה, מול האובדן הזה שאי אפשר לשאת ולהישאר בו שלם, ושם הוא ירשה נקודה של אבל, ושל היפרדות סופית של האדם מעצמו. וכל מי שיעבור בנקודה ההיא ברחוב, ייכנס ויצא מהחנות עם זוג נעליים חדש בקופסה, ירגיש כמו שאני מרגישה כשאני על האופנוע ומשאית עוברת לידי, ואני מרגישה את השאיבה החזקה אל הגלגלים הכבדים, ואת האפשרות של אבדון, ברגע, שאם לא אזהר ואחזיק חזק, שם יהיה הסוף שלי.

ובכלל לא על זה רציתי לכתוב. רק על זה שאני יודעת שאת חושבת עליי כל יום. ויש ימים שאת מצליחה להיסחף בזרם החיים, עם הילדים והלימודים והבית החדש שהוא בונה לך, אבל תמיד בסופם מגיע הלילה, ואחרי שאת עוצמת עיניים, ברגע הזה האחרון שבו מרפים הכול אל השינה, את מרגישה פתאום איזה זרם עדין עובר דרכך, מתפתל ומוצא לעצמו סדקים לעבור בהם, ואת מתהפכת במיטה בבהלה, נצמדת אל הגב הרחב שלו, ובעיניים פקוחות את מסתכלת עמוק לתוך החושך.

אני בתל אפק עכשיו, עומדת בין האקליפטוסים על שפת האגם הגדול, הרוח עוברת לי בשיער ובצמרות ועל פני המים. אני שולפת את המצלמה מהתיק, עוקפת את האגם ומתחילה לטפס במעלה הגבעה אל הטירה העתיקה. נזכרתי פתאום בסיפור של קפקא, דווקא לא בטירה, אחד אחר, אני אספר לך. איש אחד מן הכפר בא ונעמד מול איזה שער, ומבקש מהשומר רשות להיכנס. והשומר, הוא מסרב לו, אבל מזמין אותו בהתגרות לנסות בכל זאת. ולמרות שהשער פתוח והשומר זז הצידה, האיש נשאר בחוץ. והוא מתיישב על שרפרף ליד עמדת השומר, ויום אחרי יום מביט דרך הסורגים אל הזוהר שבוקע מעבר לשער, ומתחנן ונהדף, להיכנס, ושוב, והחודשים חולפים, והשנים, ורגע לפני שהוא מסתלק מהעולם השומר רוכן אליו ולוחש לו באוזן, שומע, השער הזה, הוא נועד רק לך, וברגע שתמות ייאטם הפתח, ואף אחד לא יוכל לעבור בו עוד.

אני צריכה ללכת עכשיו, אהובה, נדבר בקרוב.