כל שנותר לך לתת

מתילדה רוֹפוֹ עצמה את עיניה במאמץ להיזכר מה קרה אחרי כן. משהו קרה למָאהוּט, כך לפחות היא ידעה. למרבה הצער, פרטי הסיפור שסבהּ נהג לספר לה לפני השינה חמקו יחד עם כל שאר הפרטים הלא חיוניים שתודעתה כבר לא הכילה. זִקנה היא קופסת הפתעות, ולא מהסוג הטוב. מדוע לא כתבה את הסיפור על הפילה? היא התכוונה לעשות זאת פעמים רבות כל כך, אבל אף פעם לא מצאה את הזמן. מדוע הייתה דחיינית כזאת? מי יודע אולי איך נגמר הסיפור? נינוֹ! היא תתקשר לאחיה באמריקה! אבל גם המוח שלו כבר פגום. מי יספר את הסיפור על הפילה כשהיא לא תהיה? כוחה של משפחה מסתכם בכוח הסיפורים שלה.

סבא של מתילדה — פְּייטרו קָאבְּרֵלי — יליד טוסקנה, היה צורף מומחה לליטוש אבני חן. הוא יצר גביעים, צלוחיות וכלי פולחן עבור הוותיקן מאבני החן ומהמתכות היקרות ביותר בעולם, אבל הכלים האלה מעולם לא היו בבעלותו. קאברלי עבד על פי הזמנה בתמורה לשכר שקבע הקונה. אשתו נֵטָה לא התפעלה. "באותה מידה היית יכול לטאטא רחובות ברומא, היית מקבל אותו שכר".

כל יום אחרי הלימודים הייתה מתילדה מצטרפת לסבהּ בבית המלאכה. היא הייתה יושבת על אדן החלון, רגליה נחות על הרדיאטור והיא מתבוננת בסבהּ בשקט. קאברלי רכן מעל להבה כחולה חשופה, עיצב צורות שונות מזהב ושיבץ בהן אבני חן לאחר שמדד, חתך וליטש אותן. לגופו חגר סינר עבודה מעור, לצווארו תלה זכוכית מגדלת, לאחורי אוזנו תחב עיפרון ובכיסו האחורי — אזמל. צלילי המוזיקה הראשונים ששמעה מתילדה היו הצלילים הגבוהים של גלגל הליטוש, שנשמעו כמו נגינה בכינור. קאברלי היה מצמיד פיסת אבן חן, שגודלה לא עולה על ציפורן, למשטח המחוספס של הגלגל ומלטש אותה. כדי להעביר את הזמן לימד קאברלי את נכדתו לבחון אבני חן מבעד לזכוכית המגדלת. מתילדה הייתה מאושרת בכל פעם שהאור פגע בפאות האבן ויצר קליידוסקופ צבעוני. היא נהנתה בבית המלאכה, אבל הייתה לה גם אחריות — תפקידה היה לפתוח את החלונות כשקאברלי ריתך מתכות, ולסגור אותם כשסיים.

על הקיר בבית המלאכה הייתה תלויה מפת העולם, וקאברלי סימן עליה את מכרות אבני האודם בעלי התפוקה הגבוהה ביותר. הוא הראה לה מקומות בדרום אמריקה, בסין ובאפריקה, אבל בסופו של דבר חזרה אצבעו תמיד להודו, ושם סימן את מרבית העיגולים. קאברלי עבד עם אבני אודם כיוון שהכנסייה הקתולית העדיפה את הצבע האדום. הוא היה בטוח שביצירותיו יש ניצוץ אלוהי. אבני החן ששובצו בכלי קודש שיכיל את לחם הקודש הטמיעו בו תכונות כמו אמונה וזמן.

מתילדה עצמה את עיניה בחוזקה, רכנה לפנים ולפתה את הספסל בכנסייה. היא שאפה את ניחוחות הדונג והלבונה, שעוררו, כך נראה, את הזיכרון החושי שלה. במקום להתפלל בדממה שהשתררה בין טקס מתן לחם הקודש ובין הברכה המסיימת, היא התחקתה בזיכרונה אחר הימים שבהם הוריה, סבהּ וסבתהּ ואחיה הקטן חיו באותו בית וביקרו יחדיו בכנסייה הזאת בכל יום ראשון.

רסיסי זיכרונות מסיפורי הודו של סבא שלה החלו להשתחרר בתודעתה. הכורים נהגו ללעוס חלת דבש כדי לשמור על ערנות כשעבדו שעות ארוכות בחשכה. אבני אודם משובחות שנקראו "דם יונה" היו בצבע של ענבים סגולים בשלים. עננים ורודים ריחפו בשמיים תכולים כמו אבני לָאפִּיס.

בסוף כל יום, אחרי שהמשפחה אכלה יחד ארוחת ערב, היו הוריה יוצאים לטיול רגלי ומשאירים את סבהּ לספר לילדים סיפור לפני השינה. פייטרו קאברלי היה עורם על הרצפה כריות, שייצגו את ההר, וקוביות עץ, שייצגו את הסלעים שהוצאו מהמכרה. הוא היה שולף מטפחת מכיסו ומצמיד אותה אל פניו כדי להעצים את הדרמה בסיפור על החום הלוהט. הוא בחר קולות שונים לדמויות השונות, ממש כמו שחקן במחזה, ושיחק בכל התפקידים, אפילו בתפקיד הפילה: הוא התרוצץ בחדר ונופף בזרועו לפנים ולאחור בחיקוי החדק של החיה.

"מתילדה!" לחשה חברתה אידה קַשְיָאקָרוֹ ודחפה אותה בעדינות.

מתילדה פקחה את עיניה.

"נרדמת".

מתילדה לחשה בתשובה: "חשבתי".

"נרדמת".

אין טעם להתווכח עם אידה. השתיים ישבו יחד על אותו ספסל בכנסייה בטקס התפילה היומי, מנהגן השגרתי חקוק בסלע ממש כמו האריחים המעוטרים בחבצלות שברצפת הגרניט של הכנסייה. הן נעמדו, הרכינו את ראשיהן והצטלבו כשהכומר התווה צלב דמיוני באוויר. הן קדו יחד כשפעמוני הבוקר של קְיֵיזָה סָן פָּּאולינוֹ צלצלו בנעימת התפילה העתיקה שזימנה את הנשים לתפילת הבוקר בילדותן.

בוויָארֵג'וֹ לא היה צורך בשעון כדי לדעת מה השעה; אפשר היה לחיות על פי צלצולי הפעמונים ולוח הזמנים של האופה. אוּמבֶּרטוֹ אֶנִיקוֹ היה שולף מהתנור מגשים של מאפי קוֹרְנֵטוֹ רוויי חמאה בדיוק כשדון סְקָארֵלי התחיל את המיסה. כשתם הטקס כבר היו המאפים התפוחים קרירים ומרוחים בזיגוג משמשים, והיו מוכנים לאיסוף בידי קהל המאמינים בדרכם הביתה.

"בואי נעצור לקפה ועוגה", הציעה אידה, ובשעה שהגברות צעדו יחד כרכה מטפחת לראשה וקשרה את קצותיה מתחת לסנטר.

"לא היום".

"אבל זה יום ההולדת שלך".

"אני מצטערת, אידה. אָנינה באה אליי".

"טוב, אז בפעם אחרת". אידה הטתה את ראשה לאחור ובחנה את חברתה מבעד לעדשות משקפי הביפוקל. "מבטיחה?"

"מבטיחה".

אידה הכניסה יד לכיס והושיטה לחברתה חבילה קטנה קשורה בסרט.

"למה את עושה כאלה דברים?"

"אל תתלהבי. זה שום דבר". אידה טמנה את כפות ידיה בשרוולי מעיל הצמר הקצר שלה כמו שהכומר טמן את כפות ידיו בשרוולי הגלימה בשעה שנשא את הדרשה. "קדימה, תפתחי".

"מה זה?" מתילדה ניערה את בקבוקון הפלסטיק הלבן.

"פרוביוטיקה. הכדורים האלה ישנו לך את החיים".

"אני אוהבת את החיים שלי".

"את תאהבי אותם עוד יותר עם הפרוביוטיקה. אל תאמיני לי. תשאלי את הרופא שלך. הכול תלוי בבריאות המעיים היום".

"למה את מבזבזת עליי את הכסף שלך?"

"אי אפשר לקנות לך כלום. יש לך כבר הכול".

"אידה, אם בגיל שמונים ואחת עוד אין לך את כל מה שאת רוצה, כנראה כבר לא יהיה לך".

אידה נתנה לחברתה נשיקה חפוזה על כל לחי ופנתה לצעוד במעלה הרחוב התלול, המרוצף באבנים מעוגלות, בדרך הביתה. המטפחת הוורודה החליקה מעל ראשה ושערה הלבן נפרע ברוח. בני משפחת מֶטְריוֹנֶה־קשיאקרו היו אנשים חרוצים וחסונים שעבדו במפעל המשי בימים שעוד היה עסק גדול. מתילדה עוד זכרה את חברתה כששערה היה שחור והיא רצה במעלה הגבעה אחרי משמרת ארוכה. מתי הזדקנו ככה? תהתה מתילדה.