כמה ביאליק יש

1

אישי, לאומי, אוניברסלי - ביאליק לגווניו

"המשורר הלאומי לאמיתו מיהו?

זה שמזוגים בו הלאומי והאוניברסלי.

ובמקום שאתה מוצא את לאומיותו -

שם תמצא תמיד גם יסוד אוניברסלי"

(ביאליק לסופר נתן ביסטריצקי)1

כבר בגיל שלושים הוכר ביאליק כמשורר הלאומי על ידי רבים אשר חשו שבשירתו ובמכלול פועלו התרבותי והציבורי הוא מייצג אותם בחתירתם להיבנות כלאום עִם שפה, תרבות וארץ משלהם. שירי ציוֹן של ביאליק, למִן "אל הציפור" ועד "ברכת עם" שנעשה הִמנון תנועת הפועלים; שירי הזעם והתוכחה שלו, למִן "אכן חציר העם" ועד "בעיר ההרגה" שעורר להקמת כוח מגן עברי; מחרוזת שירי בית המדרש שלו שהורו לנבוכי הדור נתיב חדש של היאחזות במסורת בעולם חילוני - כל אלה שבוּ את לִבּוֹת המוני בית ישראל, אשר ראו בביאליק לא רק משורר אלא גם מנהיג ומורה דרך.

על רקע זה לא ייפלא מה שכתב דוד בן־גוריון לביאליק בהזמנה לאירוע חצי היובל לעלייה השנייה ב־1929: "לא מעטים הם בני העלייה הזאת, שאתה דחפת אותם - בלא יודעים - לעלות לארץ לעבדה ולשמרה",2 ובהזדמנות אחרת הוסיף ואפיין את מי שנחשב בעיניו "נושא המורשה של האומה, של האידיאלים והשאיפות שלה": "גדלותו של ביאליק לא נתגלתה רק בגאוניות הספרותית והשירית שלו. הוא היה המדריך הרוחני של עמו [...] אין יהודי אחר בדורנו שהיתה לו השפעה עצומה כזו על חיי עמנו, בלי הבדל מעמד ושייכות מפלגתית".3

לשורשי שחיקתו של הכתר הלאומי

אך לצד הערצה לביאליק כמשורר הלאומי נמצאו גם כאלה אשר כבר בחייו הסתייגו מהיסוד הלאומי שביצירתו וביכרו את שירתו הלירית (הבולט שבהם היה המשורר דוד פרישמן),4 ובמרוצת הדורות התחזקה בציבור ובביקורת הספרות הנטייה לחדול להתייחס אל ביאליק כאל משורר לאומי, ותחת זאת לדבוק בעיקר במה שמכונה "שירתו האישית והלירית".5

כך, לדוגמה, בנאום על קברו של ביאליק, עם מלאות שבעים ושמונה שנה למותו, לא חסך מאיר ויזלטיר בדברי שבח על תרומתו של ביאליק לדורו ולדורות: "שירי ביאליק עשו - ובעינַי ממשיכים לעשות - עבודה אלוהית כלפי לשון השירה העברית החדשה. קורא השירה הישראלי רשאי להעדיף משוררים אחרים על פניו, אבל מִסכן המשורר שאינו מסוגל לקרוא וליהנות ממנו ולשאוב ממנו [...] הוא עשה את העבודה המועילה ביותר כדי לצייד את ארגז הכלים של המשוררים שבאו אחריו. הוא סיפק להם כלים שימושיים - יותר משעשה כל משורר עברי אחר לפניו או לאחריו". אולם בנשימה אחת גם עורר ויזלטיר את השאלה: "האם יש טעם להתעקש ולהמשיך לכנות את ביאליק בצירוף המילים הוותיק, הידוע, 'משורר לאומי' [...] אולי נסתפק באמירה אחרת - שביאליק הוא משורר גדול. נגיד, גדול המשוררים בעברית החדשה".6

שמונה־עשרה שנה לפני ויזלטיר נשא גם המשורר משה בן־שאול דברים על קברו של ביאליק; כאשר בצד מילות שבח ל"חשוב במשוררים העבריים בעת החדשה" - חזר אף הוא והטעים: "לא עוד משורר לאומי. ביאליק האישי ידבר אל לב כולם, כולל הנוער [...] במותג זה, 'משורר לאומי', יש מיד משהו המעורר חיִץ, שכל מנהיגות פוליטית מוכנה ויכולה לאמץ אותו לעצמו";7 ושנתיים קודם לכן, בסיקור מעמד האזכרה לביאליק במלאות חמישים ושמונה שנים למותו, כתב ברוח זו גם העיתונאי הצעיר (ולימים חבר כנסת ושר) יאיר לפיד: "ביאליק היה משורר נסער, יצרי, ארוטי מאוד. הוא חדר מתחת לחצאיותיו של הדור, נגע בלובן הבשר [...] הוא לא 'המשורר הלאומי'. משורר אינו יכול להיות לאומי. השירה היא דבר פרטי מדי".8

את שורשי הרתיעה בת ימינו מן הלאומיות יש לראות מעבר לתחום הספרותי - על רקע התהליכים ההיסטוריים והאקלים הרעיוני של הדורות האחרונים ועל רקע טשטוש ההבחנה שבין הלאומי ללאומני. הירידה בלגיטימיות של הלאומיות נובעת קודם כול מניצחונו המוחץ של הליברליזם במערב - שביסודו עליונות היחיד. מכאן גם הבחינה החשדנית של כל ערך קולקטיבי (בכלל זה הלאומי), העלול כביכול לבטל או להגביל את האינדיבידואליות או את הבחירה של היחיד. זה מתקשר ומצטרף להתנסויות של החצי הראשון של המאה הקודמת - מלחמות העולם, הפשיזם והנאציזם. הרעיון הלאומי שעמד בייסודם התבטא בשוביניזם כלפי קיבוצים אחרים ונכרך באחריות לאפליה, למלחמות ולרצח עם. מכאן גם הנטייה להמעיט מהשורשיות של עצם תופעת הלאומיות, ואף להגדירה כמשהו "מדומיין".

אולם די לעיין במשפטיו של ביאליק לידידו הסופר נתן ביסטריצקי (המובאים במוטו של מאמר זה) כדי להתרשם שביאליק לא ראה באישי, בלאומי ובאוניברסלי אויבים הצרים זה לזה, אלא יסודות העשויים במיטבם להצטרף לאחדות אחת. בכך לא היה ביאליק שונה מנביאי השחרור והתחייה הלאומיים־ליברליים של המאה התשע־עשרה - דוגמת מציני, מסריק וכן הרצל - שראו את הביטוי האישי, ההגדרה העצמית הלאומית והליברליזם האוניברסלי כבלתי נפרדים.

ברוח זו גיחך ביאליק על החלוקה שבין "יהדות" ל"אנושות": "אתם יודעים את שתי המילים האלה, 'הנחמדות והאהובות' עלי בייחוד - 'יהדות ואנושות' - כאילו שיש דבר שהוא יהודי ולא אנושי, או שיש דבר אנושי ולא יהודי [...] אני חושב: כל מה שהוא יהודי, אם זה טוב ואם זה רע, זה ממילא אנושי. כל מה שהוא אנושי זה ממילא גם יהודי".9

מכאן קריאתו של ביאליק לכתיבה של "שירה שכולה לאומית־אנושית בבת־אחת" - שתשתלב בצלילה הייחודי בתזמורת העולמית: "בדור של קירוב רחוקים ומרחקי מקום וזמן, וחליפים מהירים של נכסי תרבות - השיתוף והאיחוד התרבותי יבוא לא בדמות סולו אלא בדמות מקהלה. רוצים אנו להיכנס אל הסימפוניה בכלי זמר משלנו ובניגון משלנו. יש לנו כל הזכות והרשות לכך. העבר ההיסטורי שלנו מעיד על כך. אל יחסר חלקנו בסימפוניה העולמית הגדולה".10 ודוֹק - "בכלי זמר ובניגון משלנו", שכן ביאליק שלל את הנהייה החקיינית אחר אוניברסליות הנקנית במחיר ויתור על הזהות האישית ועל התרבות הלאומית.

יוצר רב־תחומי ומורה דרך

הסתירה, לכאורה, בין האישי ללאומי, שהפכה למוסכמה בתקופתנו, לא היתה מקובלת על ביאליק, שבצד עמידתו על חירותו ועל עצמאותו של המשורר, הדגיש את המובן מאליו: אין אינדיבידואל העומד בחלל ריק מהקשר מעצב תרבותי - לאומי כמו גם אוניברסלי. זאת ועוד, כתר המשורר הלאומי לא היה עבורו ועבור בני דורו בגדר סיסמה ריקה, כפי שהוא מוצג עתה, שכן כל מפעל חייו - השירי והאחר - היה בלתי נפרד ממפעל התחייה הלאומי של העם היהודי.

הכתר הלאומי נקשר אל ביאליק לא רק בשל מספר זה או אחר של "שירים לאומיים" שכתב, אלא מכוח זה ששירתו כולה, על כל חטיבותיה (בתוכה זו המכונה "לירית"), עומדת בסימן החתירה לתחייה של עם ישראל, שפתו העברית וקנייני הרוח שלו; ועוד יותר מכך מכוח זה שבמכלול מפעלו הספרותי והתרבותי שימש ביאליק פה למצוקות ולתקוות של היחיד והציבור בישראל, ומורה דרך רוחני לדילמות המרכזיות שהעסיקו את היישוב בארץ ובתפוצות.

בתוך כך שלל ביאליק את הגולה והורה על ארץ ישראל כמרכז התחייה הלאומית; הרים תרומה מכרעת להחייאת העברית על רבדיה הרדומים, הוסיף לה מחידושיו ופעל להגדרתה כשפה הלאומית הבלעדית (מול מתחרתה היידיש); מתח ביקורת כואבת על הפסיביות של היהודים בזמן הפרעות, תוך שהוא משמיע קריאה רבת־הד להתארגנות להגנה עצמית; פעל רבות לגישור בין המסורת למודרניות; ותבע לשמֵר ולטפח את הקניינים התרבותיים המקוריים של כל אחת מעדות ישראל (מפולין, ספרד ועד תימן), ולא לצקת אותם לדפוס תרבותי אחד שיטשטש את ייחודם.11

כאן יש מקום להדגיש, שהתבוננות בלעדית ביצירתו השירית של ביאליק, תוך התעלמות ממכלול פועלו, מגמדת את שיעור קומתו. שהרי בד בבד עם היותו משורר היה ביאליק גם מספר, מסאי, מתרגם, עורך, מו"ל, בלשן, פרשן, מכנס ועוד; כשכל אלה משמשים אצלו בכפיפה אחת כרכיבים במסגרת בניית התרבות הלאומית המתחדשת. ומעל לכל זאת יש לזכור, שכל ימיו שימש ביאליק כמורה דרך, לא רק לחבריו הסופרים ואנשי הרוח, אלא לקהלים רחבים ומגוונים (משמאל ומימין, דתיים וחופשיים, יוצאי גלויות שונות ובני כל הגילים) שאליו נשאו כולם את עיניהם בדילמות הקשורות בבניית הזהות הלאומית.

כך, לדוגמה, מתוודה צעיר מעמק יזרעאל בפני ביאליק על החולין הגמור שלובשים החגים במקום מגוריו ועל החלל הריק והמכאיב שבו הוא נמצא, בעקבות ניכורו למקורות התרבות היהודית ומנהגיה: "איבדנו את כל הערכים הלאומיים. איבדנו את כל החיוב הגדול, והוא גאוות עמנו ותרבותו, כי אין אנו מכירים אותה, והכול כספר החתום לפנינו. והשאלה היא עכשווית ומחכה לפתרונה [...] השבת תבוא לנהלל. אפשרי וחיובי הוא שיתאסף הנוער מכל העמק ויקדיש לזה אספה מיוחדת, ואתה תנהלנה. אני מחכה בכיליון עיניים לבואך, ולדבר איתך בנוגע לזה".12

אל משימותיו כמחולל תרבות וככתובת מרכזית למשאלות הדור לא התייחס ביאליק כאל עיסוקים הנופלים בערכם מכתיבת יצירות ספרותיות, ותעיד על כך בין היתר התמסרותו הרצופה בת עשרות השנים לכינוס אוצרות התרבות היהודית לדורותיה, גם בפרקי זמן שכמעט שבת משירה. בעת שמשבר האמונה גרם לרבים להתנתק מהמקורות הספרותיים של היהדות, פעל ביאליק לכינוסם ולהחייאתם שלא במֵמד הדתי ולאימוצם כנכסי צאן ברזל של התרבות הלאומית החילונית. על דרך זו הציג ביאליק במסתו הפרוגרמטית "הספר העברי" את רעיון מפעל הכינוס שלו, שבו הצביע על מה שראוי בעיניו להיכלל בקנון הלאומי (הוא אוסף המקורות הנבחר של האומה). במסגרת זו מנה ביאליק את התנ"ך, הספרים החיצוניים, המשנה, התלמוד, המדרש, הפיוט, שירת ימי הביניים וכן הלאה, עד הספרות העברית החדשה - כשכל אחד מנדבכים אלה ואחרים מצטרף כחולייה בשלשלת למסכת תרבותית אחת.

ספר האגדה שערך ביאליק עם עמיתו י"ח רבניצקי היה מעין ספינת הדגל במפעל הכינוס, ובהקשר זה ראוי להטעים עד כמה חשוב היה לביאליק הפן הלאומי של עבודת ענקים זו. "החלק השלישי של 'ספר האגדה' המחודש קרוב בסידורו לגמר", בישר ביאליק, די סמוּך למותו, לאחד מידידיו, תוך שהוא מדגיש: "חלק זה מצד ענייניו, שהם כולם בעלי תוכן לאומי, עולה על כל יתר החלקים, ואין כמוהו ספר לאומי בישראל".13

ברוח אותה מגמה גם יסד ביאליק את מפגשי "עונג שבת", שבמסגרתם התכנסו מדי שבת מאות ואלפים מתושבי תל אביב (חילונים ומסורתיים כאחד) כדי להאזין להרצאות מגוונות בתחומי היהדות וארץ ישראל מפי מיטב אנשי המדע במקצועות המקרא ופרשנותו, היסטוריה, אגדה, משפט עברי, פילוסופיה, ארכיאולוגיה ועוד.14

יש לציין, שתוכניתו של ביאליק לכנס את מה שנתקדש במסורת עם מה שהתחדש בדורות המאוחרים, ממשיכה מכוח הרלוונטיות שֶׁבּהּ להנחות אף כיום יחידים וקהילות החותרים לכונן מחדש את "ארון הספרים היהודי". ברוח זו גם נוסדו בשנים האחרונות כמה וכמה מסגרות תרבותיות המנסות להחיות את מפגשי "עונג שבת" של ביאליק ברוח עכשווית.

ליריות בפנים נוספות

זיהויו של ביאליק כמשורר הלאומי מתקשר בדרך כלל לשירי ציון או לחטיבת שירי בית המדרש שלו. אך לצד שירים אלה כתב ביאליק גם שירי טבע, שירי אהבה, שירים ארס־פואטיים, שירי עם, שירי ילדים ועוד - ובכל אלה אין היסוד הלירי מנותק מהיסוד הלאומי.

המשורר אלישע רודין יצא חוצץ נגד אלה שהכניסו את התואר "המשורר הלאומי" לתוך מירכאות, ובתוך כך הצביע בין היתר על הממד הלאומי שהוא חש בעת קריאת השיר "זוהר": "זוהי מקלעת של זכרונות־חוויות גיאוגרפיות־אישיות וביוגרפיות־לאומיות [...] ובאותה מקלעת של האני והשבטי אני קורא על ילדותו של ביאליק, וחש כיצד משתזרת ילדותו שלו בילדותה של האומה שלי".15

בדומה לכך ראתה גם לאה גולדברג ב"זוהר" ובסיפור "ספיח" יצירות שבהן "החזיר ביאליק לעם ישראל את ילדותו", ואף הוסיפה משפטי הערכה על תחיית המתים שעשה ביאליק ללשון העברית ועל הישגו המיוחד של המשורר הלאומי בכתיבת שירי עם: "נס זה שחולל ביאליק, הוא המעלה את המשורר לדרגת התואר הלאומי עממי יותר מכל שירי התוכחה שלו".16

ברוח אותה זיקה של אישי־לאומי־אוניברסלי הצביע הסופר נתן ביסטריצקי על "הכניסיני תחת כנפך" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, וזאת משום ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על־ידי כך בן־רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי".17

על תפיסת הלאומי שבאישי בשירת האהבה של ביאליק הקדים לעמוד כבר ברנר במכתב התפעמות ששיגר אל ביאליק עם פרסום "אַיֵּךְ": "שירך 'איך', שאני כבר יודעו כמעט בעל־פה [...] הוא לדעתי עוד יותר עמוק מ'מכתב לי כתבה'. זה האחרון אמנם נחמד ללא גבול ואולם 'איך' מביע את כל געגועיו ואת כל צערו של הצעיר העברי בן דורנו ביחסו ל'יחידת חייו ושכינת מאווייו'. ואולם ראה והביטה את אשר אני עולל: באתי להיות לך תנא דמסייע! מכדי לא ידעת, שכל חרוז היוצא מנביא המשא הוא ניצחון גדול לשירת ישראל?".18

שירתו של ביאליק מספקת שפע של דוגמאות כיצד מתעלה האישי או הלאומי אל האוניברסלי. "אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?" שואל ביאליק בשיר הערגה "הכניסיני תחת כנפך", ובכך נותן ביטוי לאחת משאלות הנצח היפות לכל זמן ומקום. כיוצא בזה השורה המצמררת "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" מתוך הפואמה "בעיר ההרֵגה". מעֵבר למסגרת הלאומית הקונקרטית של פרעות קישינוב שבתוכה נטועה שורה זו, הריהי מבטאת את הניגוד התהומי שבין רצח, טבח ומעשי זוועה באשר הם לבין המשך סדרו של עולם ללא כל תהודה למה שאירע. דוגמה נוספת נמצא בשיר "אחרי מותי", אשר שורותיו "קודם זמנו מת האיש הזה / ושירת חייו באמצע נפסקה" ממשיכות להדהד כאילו נכתבו על כל המתים האהובים באשר הם. כבר בזמנו של ביאליק עשה י"ח ברנר שימוש בשורות אלה כשספד לסופר המחונן אליהו מידניק שהסתלק מן העולם בדמי ימיו;19 ובימינו חזרו ונישאו פסוקי קינה אלה על מותם ללא עת של יצחק רבין, של האסטרונאוט אילן רמון ושל עוד אלמונים אשר כבה נֵרם בטרם עת.

קשה לקבוע במסמרות ממתי נתפס ביאליק כמשורר הלאומי, שהרי לא נקבע הדבר במעמד מסוים, אלא חלחל בתודעה הספרותית והציבורית אט־אט. אמנם י"ח ברנר מכנה את ביאליק "משוררנו הלאומי" כבר בשנת 1899, תוך שהוא מטעים על דרך ההנגדה: "טשרניחובסקי - אומנם הוא משורר בעל כישרון, אבל הוא אינו משוררנו. בשעה שהעולם שרוי כל כך בצער, בשעה שמעשי ידי הקדב"ה טובעים בים של צרה, בשעה שאלפים גוועים ברעב ורבי רבבות בני הנעורים צמאים לדעת, לפתרונות השאלות המרות והאיומות, בשעה שעמנו - הוי אח! [...] הוא מתעסק עם איזו יפיפייה ש'נפשה עייפה מתענוג וגיל' והוא חפץ לעוררה".20

אך דומה שצאת מהדורת שיריו הראשונה של ביאליק (1901), שבה נגלה לראשונה לעין כול במלוא עושר שירתו מעוררת ההשתאות, בצירוף שירי הזעם והתוכחה "על השחיטה" ו"בעיר ההרגה" שחיבר בעקבות פרעות קישינוב (1903) - הם שקיבעו סופית את הכתר הלאומי על ראשו של ביאליק, והוא כבן שלושים שנה.

וגם אם, כאמור, מיעטה לאה גולדברג במשקלם של שירי התוכחה והזעם של ביאליק, הרי שדווקא הם - למן "אכן חציר העם" (1897) ועד "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (1931) - היוו נדבך חשוב בהתגבשות דיוקנו של ביאליק כמשורר הלאומי, ואין לצייר כלל את דמותו בלעדיהם. דברי התוכחה שהשמיע ביאליק לאורך כל חייו (ולא רק בשירים, אלא גם במאמרים, בנאומים ובשיחות) אמנם עוררו לא אחת תרעומת מצדדים שונים - אך בעיקרם התקבלו בברכה, בבחינת "את אשר יאהב - יוכיח", ואף שימשו מנוף לתיקון, כפי שמעיד הסופר י"ד ברקוביץ: "שירת הזעם של ביאליק היתה לי כמו לכל צעירי דורי, כאבוקה לוהטת באישון לילה, הקוראת ליקיצה, להתקוממות, לחיי עוז וכבוד".21

על הרוח הלאומית שמאפיינת את שירי הזעם של ביאליק ועל התקבלותם למרות חריפות מבעם, כתב א"ד גורדון: "ביאליק הוא יצירתנו הלאומית במידה שהוא עצמו יצירת עצמו [...] מעולם לא הרגשתי רעל בדברי ביאליק, כי לא הרגשתי רוח זרה. כמה שהוא זועם, מקלל, מחרף, מגדף, מדבר את האמת היותר מרה והיותר קשה - ואולי בייחוד בשעה שהוא מדבר את האמת היותר מרה ויותר קשה - תמיד אתה מרגיש, כי רוחנו הלאומית, היא ולא אחרת, היא ולא זרה, מדברת מתוך גרונו".22

פשטות עממית ומעורבות ציבורית

זאת ועוד, ביאליק היה מעורב באופן פעיל בכל שטחי החיים החברתיים, התרבותיים והעירוניים, תוך נטילת חלק בעיצובם. את משנתו האורבנית ה"ירוקה" - שבה קטרג על נושאים אקולוגיים ואסתטיים הטעונים תיקון - פרסם ביאליק תחת הכותרת "מה לעשות לשכלולה של תל־אביב";23 ומחוץ לייסוד "עונג שבת" שאותו הזכרנו, נמנה ביאליק עם ההוגים, המייסדים והמרצים הראשונים של הלימודים האוניברסיטאיים בתל אביב; פעל רבות להתפתחותם של התיאטרון העברי והאופרה; עודד ציירים ואמנים, שיתף איתם פעולה באיור יצירותיו, והיה בין מקימי מוזיאון תל אביב; עמד בזמנים שונים בראש אגודת הסופרים ובנשיאות האקדמיה ללשון העברית; ועוד ועוד.

בד בבד הוסיף ביאליק ועסק כל ימיו במעשי חסד, בעזרה לסופרים נזקקים ובתמיכה באנשים קשי יום, באלמנות ויתומים ועוד כיוצא באלה;24 וכשהוכיחו אותו ידידיו על הזמן הרב שהוא מקדיש לפעילות ציבורית וסוציאלית ("במקום לכתוב שירים") השיב להם ביאליק: "מי זה הדיין שיכריע ויאמר, מה עדיף טפי [יותר], אם שיר טוב או מעשה טוב".25

לקבלתו של ביאליק כמשורר הלאומי תרמו גם אישיותו העממית החמה, פשטות הליכותיו, דלתו הפתוחה תמיד ונכונותו לסייע לכל אדם בישראל - מרקטור האוניברסיטה שבהר הצופים ועד הרוכל אשר בשוק הכרמל, מישראלי בן הארץ ועד היהודי הנידח שבתפוצות הגולה - כשהכול חשים שיש להם חלק במשוררם הלאומי.

"מעולם לא לבש אִצטלא של מורה ומנהיג, אלא היה יועץ ומדריך כחבר טוב, כאחד מבני החבורה, ולא כעומד מעל לעם", העיד הרב חיים טשרנוביץ (הוא רב־צעיר) על ביאליק והוסיף: "בזה היה מונח כוח השפעתו [...] לביאליק לא היו כפופים, אלא שומעים ונשמעים לו, מתוך אהבה ואחווה".26 על עממיותו של ביאליק העיד גם עגנון: "אינני מכיר היום אפילו משורר אחד שלא יהיה יוצא־דופן, שונה משאר בריאותיו של הקדוש ברוך הוא, מכריז ברבים 'משורר אני'. X התהלך עם שפמו העבות נטוי כלפי מעלה, להווי ידוע - משורר! רק ביאליק יצא מכלל זה. פשוט, עממי, חכם מאוד. ביאליק דיבר אל האנשים בלשונם, זאת גדלותו".27

ביאליק נתפס, כהגדרתו של המשורר דוד שמעוני (שמעונוביץ), כמי ש"נושא בכל דאגות העם, קרוב לכל חוגי העם ומעורה בכל חיי העם לכל שכבותיו ולכל דורותיו".28 ברוח זו התבטא גם המנהיג הציוני האנגלי לאון אריה סימון: "בשבילי ביאליק משמש התגשמותה של התחייה הלאומית, הדורשת קודם כול אחדות, שבלעדיה לא תיתכן תקומה. ואנו עם מפוזר ומפורד במובן החומרי והרוחני. ביאליק הוא סמל חי של אותה האחדות הנמצאת סוף סוף לפי הכרתנו הפנימית מתחת לכל הפיזור והפירוד. כשישב ביאליק בגולה - היה נתין ארץ ישראל; ובהתיישבו בארץ - היה שייך לא פחות לגולה. היה בו כוח לאחד ולאחות".29

לדרך זו של ערבות לאומית לכלל ישראל גם הטיף ביאליק בכינוס הסופרים בירושלים בסיוון תר"ץ: "יש חושבים, שהאמן־הסופר־המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו, והוא למעלה מכל החובות וה'שולחן ערוך' והמצוות; הוא פטור מכל החובות הלאומיות, ורק 'סתם' בן־אדם חייב בהן. אני מעולם לא נתתי זכות כזו ליוצר העברי".30

תביעה זו של ביאליק היתה גם חלק ממשנתו החינוכית ובאה בין היתר לידי ביטוי בנאום "הקרן הקיימת והמצוות הלאומיות", שאותו נשא בכפר הילדים בן־שמן בניסן תרפ"ז: "הדת נתמעטה בחינוך. לא אדבר אם טוב הדבר או לא, אבל את המקום הריק עלינו למלא בתורה לאומית, לקשר את הפרובלמות הלאומיות אל החינוך [...] עלינו לחנך את הילד במצוות מעשיות לאומיות. אסור לחנך את הילדים מסביב לעניינים הפרטיים בלבד [...] המעשר הלאומי, התרומה לטובת המוסדות הלאומיים, העבודה לטובתם - צריך להיעשות יסוד גדול בחינוך".31

יצירתו של ביאליק ועמדתו הלאומית שימשו במשך דורות אבני יסוד של החינוך העברי, וכמה משיריו אף אומצו כהמנונים עממיים. לעיל כבר הזכרנו את "ברכת עם" (הוא "תֶּחֱזַקְנָה") שאומץ כהִמנון תנועת הפועלים בארץ, ואף התחרה עם ההמנון הלאומי "התקווה" בעצרות ממלכתיות, ולכך יש להוסיף את "שיר העבודה והמלאכה", שהתקבל כהמנון תנועת הנוער העובד, ואת "שבת המלכה" אשר נוסף אל מזמורי השבת בחוגים מסורתיים, ואף שימש מעין תחליף לתפילת "קבלת שבת" בקיבוצים ובקהילות חילוניות.

צליל התמיד

על התהודה הנרחבת לשירת ביאליק יכולים ללמד גם הלחנים הרבים שנִלוו אליה מראשיתה; ואף כיום חוזרים ומולחנים שיריו בעיבודים מוזיקליים חדשניים וממשיכים להתנגן במוקדי התרבות העכשווית - ממטולה דרך תל אביב ועד ערד. בשנת 2004, במלאות שבעים שנה למות ביאליק, יצא לאור תקליטור ובו מבחר מלחניו בביצועם של נחמה הנדל ("לא ביום ולא בלילה"), ריטה ("הכניסיני תחת כנפך"), יהורם גאון ("קומי צאי אחותי") ועוד; בקיץ 2005 נחגג בפסטיבל ערד ערב מוזיקלי לכבוד ביאליק (בניצוחו של דודי זבה), שבמסגרתו הושמעו לא פחות מתשעה לחנים חדשים לשיריו של המשורר הלאומי, בביצועם של מיקי גבריאלוב ("תרזה יפה"), דני רובס ("כוכבים מציצים וכבים"), לאה שבת ("שחה נפשי") ועוד; ובדצמבר 2006 נערך בתיאטרון תמונע ערב סוחף של לחנים חדשים וקלאסיים לשירת ביאליק (בהפקתו של בועז כהן), שבו נטלו חלק, בין היתר, ברי סחרוף, יוסי בבליקי, ערן צור, נתן סלור ואפרים שמיר.

בשנת 2010 יצא לאור תקליטור רב־תהודה חדש בשם "אל המשורר - חיים נחמן ביאליק", ובו שלושה־עשר לחנים חדשים לשירי ביאליק, בעיבודו המוזיקלי של אייל תלמודי ובביצועם של בעז אלברט (סולן הלהקה), חי שושן, טל גולדברג ואורי מייזלמן - חברי התנועה החינוכית־חברתית "דרור". לתקליטור זה נספח ספרון ממצה המציג בגרפיקה משובבת עין שירים, מכתמים וקטעים משמעותיים במיוחד ממכלול יצירתו של ביאליק, השקפותיו ופועלו, כשאליהם נלווים ציורים, תצלומים ותעודות מגוונות מחיי המשורר וסביבתו הקרובה.32

גם מתוכניות ריאליטי אין ביאליק נעדר. כך, לדוגמה, ב"כוכב נולד" בשנת 2010 השמיע אבי בן־אבו את "היא יושבה לחלון", ובשנה שלאחריה שר באותה מסגרת דוד לביא את "הכניסיני תחת כנפך". שיר אהבה פופולרי זה חזר והושמע גם במסגרת "בית הספר למוסיקה" ב־2013 על ידי מצטיינת העונה השנייה, אגם בוחבוט,33 ובשנת 2015 על ידי מצטיין העונה השלשית, עוזיה צדוק.34 כן יצוין בזאת ביצועו הייחודי של שי גבסו, מחלוצי "כוכב נולד" (עונה ראשונה, 2003), לראשון שיריו המודפסים של ביאליק - "אל הציפור".35

מלבד העדות לכך ששירת ביאליק ממשיכה לשמש השראה ליוצרים ומקור הנאה לציבור הרחב - עשויה תנופה שירית זו ללמד גם על כך שההטעמה המלעילית (שבה כתב ביאליק את רוב רובה של שירתו) איננה מכשול לזמרה, הן כשזו מושמעת בהטעמה המקורית, והן כשהיא מוסבת להטעמה הנוהגת כיום. בהקדמה לספרו שירים ופזמונות לילדים הצביע ביאליק על הבעייתיות של ההברה האשכנזית בשיריו, אך סיכם בנימה אופטימית שהצדיקה את עצמה ברבות השנים: "על המורה הנבון שומה אפוא לקנות תחבולות כדי לישר את הדורי המשקל בפי התלמידים. בייחוד לא קשה לעשות זאת במקום שיש נעימה מוסיקלית לשיר".36

ביקורת עצמית וחירות

ריבוי פועליו של ביאליק והתפרסותו על פני תחומים כה רבים אמנם הכבידו על יכולתו למצוא לעצמו פרקי זמן רגועים לכתיבת שירים. אולם דומה שלא רק בשל כך לא הגיע מניין שיריו למבוגרים אלא לכמאה ושלושים במספר. יש התולים את מיעוט כתיבתו השירית של ביאליק במשבר הנגינה, דהיינו בקושי שלו להסתגל למעבר מההטעמה האשכנזית שנהגה בגולה להטעמה הספרדית שהלכה וכבשה את מקומה בשירת הארץ. אך דומני שלא היה זה גורם מרכזי להתמעטות שירתו. יש לזכור ששנים ממושכות של שתיקה שירית ידע ביאליק גם בגולה (באודסה ובברלין); ומכל מקום עם הגיעו ארצה גילה את יכולתו לכתוב גם בריתמוס הספרדי (כגון בשיריו "המכונית", "שיר העבודה והמלאכה", "על שילשים" ועוד).

אחד ממעצורי הכתיבה של ביאליק קשור להערכתי בהלכי נפש דיכאוניים ובמחלות שתקפו אותו, אשר בגינם נכנס לא אחת לתקופות לא קצרות של קיפאון יצירתי. על כך יכולים להעיד לא מעטים ממכתביו האישיים אל חבריו.37 מעצור נוסף קשור בנתק שחש ביאליק לעתים מקוראיו, על אף היותו מושא הערצתם, כפי שניכר מדבריו הקשים בשירו "חוזה, לך ברח": "לא מצא תחתיו סְדָן פַּטִּישי, קרדוּמי בא בעץ ריקבון".

אך לא פחות מכך עשויות היו שתיקותיו השיריות של ביאליק לנבוע משני גורמים עמוקים נוספים. האחד - ספקנות באשר לעצם יכולתה של המילה לבטא בנאמנות את מה שהיא מבקשת להביע (על כך דן ביאליק גם במסתו "גילוי וכיסוי בלשון"),38 והשני - בחינה ביקורתית חמורה של כל תג ואות בתהליך היצירה, אף לאחר שזו כבר נחתמה.

ביאליק לא הסתפק אלא במה שנראה בעיניו שלם בתכלית השלמות, ולא רק בתחום היצירה הספרותית אלא בכל מה שיצא מתחת ידיו. על כך מעיד בין היתר גם אחד ממזכיריו: "כפי שהתאונן לפני ביאליק כמה פעמים - עלתה לו כתיבתו בקושי רב. הוא היה כותב ומוחק ומעתיק ומגיה לאין שיעור, עד שעלה בידו להרגיע את חוש הביקורת העצמית שהיה מפותח בו עד למאוד [...] היתה לי האפשרות להיות עד־ראייה לעבודתו הקשה הזאת. לעתים, עמל קשה אפילו בכתיבת מכתב רגיל. ביראת־כבוד כזו היה מתייחס למילה הכתובה".39 לעולם חזר ומדד ביאליק את פרי עטו, חזר ופסל, עד שבסיכומו של דבר העיד על עצמו שמחק בחייו הרבה יותר מאשר כתב.

לא רק את יצירותיו חזר ביאליק והעמיד במבחן שיפוטו המחמיר אלא גם מפעלים ספרותיים שאותם כונן. כך, לדוגמה, יסד ביאליק בעת שהותו בגרמניה את כתב העת עֵין הַקּוֹרֵא לביקורת ולביבליוגרפיה (1923), אך לאחר צאת הגיליון הכפול השני שלו גזר על הפסקת הופעתו. וכך כותב ביאליק אל א"ד פרידמן, עורך במה זאת: "עד כמה שיקר לי עניין 'עין הקורא' עלי לצערי להסתלק ממנו [...] הגיליון ב-ג טוב מן הראשון, אבל גם הוא איננו עוד כמו שעלה במחשבתי מראש. אין ספק כי במשך הזמן היה העיתון הולך ומשביח וגם אתם, העורכים הצעירים, הייתם קונים ניסיון ומוסיפים שלמות, אבל השעה הטרופה אינה נותנת לנו לאבד את הזמן בניסיונות ועלינו לחכות לימים טובים מאלה".40

ביאליק גם ביקר את התופעה שבה כותבים סופרים לפי הזמנה, או בלחץ ההמון, ולא לפי צו לִבם, וברוח זו הוא הקדים וכתב (בעודו צעיר בן עשרים וארבע) לעורכו הספרותי, י"ח רבניצקי, באיגרת משנת 1897: "צחוק עשתה לי המודעה שנתפרסמה בקיץ, ונשלחה אלַי על ידי 'אנשים טובים', הקובעת פרס 100 או 150 פראנק עבור השיר הלאומי היותר טוב שיחובר - כאילו אין הדבר תלוי אלא בתשלומין, והם הם הגורמים לשיר שיבוא".41

בין היתר שלל ביאליק ספרות לאומית "מוזמנת" או "מגויסת" לפי צו מפלגתי כלשהו וקרא לסופר העברי לשמור על חירותו ועל נאמנותו המוחלטת לכישרונו ולעצמותו ולא להוציא לשוק שטרי סרק של מילים מזויפות.42 בערוב ימיו שב ביאליק והביע הסתייגות מספרות שהלאומיות שבה אינה פרי של הכרה פנימית ונביעה אישית, אלא תוצר מוזמן של הכתבה ממוסדת מן החוץ: "חושבני, שדברי ספרות שנכתבו בכוונה לשם ארץ־ישראל ולשם מוסדות שונים - לחרפה הם לנו. הכשמשים תעשו את סופרינו? אני הייתי מרחיק סופרים כאלה. כל אחד מביא תועלת לעם, אם יעשה לפי כוחו ויצירתו. התועלת היא אם הסופר חופשי, ודבר זה מועיל יותר גם לעם ישראל וגם לסופר".43

הערות

1. נתן ביסטריצקי, בסוד שיח, יחדיו, תל אביב 1980, עמ' 133.

2. דוד בן־גוריון, אגרות דוד בן־גוריון, ג, עם עובד, תל אביב 1974, עמ' 476.

3. דוד בן־גוריון, זכרונות, כרך שני 1934-1935, עם עובד, תל אביב 1972, עמ' 121.

4. להרחבה ראו איריס פרוש, קנון לאומי ואידיאולוגיה לאומית: ביקורת הספרות של פרישמן בהשוואה לביקורת הספרות של קלוזנר וברנר, מוסד ביאליק, ירושלים 1992, עמ' 195-202.

5. על תמורות ביחס אל ביאליק ושירתו ראו בביוגרפיה של אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, מרכז שזר, ירושלים 2009, עמ' 234-242, ובמאמרו המקיף של הנ"ל, "עלייתו ושקיעתו של המשורר הלאומי", עיונים בתקומת ישראל, כרך 21, 2011, במיוחד עמ' 29-37. כן ראו על המושג "משורר לאומי" לאור המצב הנוכחי אצל: שמואל טרטנר, מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן, הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2010, עמ' 268-270.

6. מאיר ויזלטיר, "תחת משא אהבתכם", ידיעות אחרונות, 20.7.2012.

7. מ' בן־שאול, "ביאליק פרטי", ידיעות אחרונות, 8.7.1994.

8. יאיר לפיד, "משורר אינו יכול להיות לאומי", מעריב, 31.7.1992.

9. ח"נ ביאליק, דברים שבעל־פה, א, דביר, תל אביב תרצ"ה, עמ' קעה. בדבריו אלה כיוון ביאליק את ביקורתו גם אל יוסף קלוזנר, אשר חיבר ספר בשם יהדות ואנושות, ואף חקק את צמד המילים האלה בפתח ביתו.

10. ארכיון בית ביאליק (להלן אב"ב), כתב־יד 188א, תוכנית להרצאה של ביאליק בקובנה, תרצ"א.

11. ראו בהרחבה מאמרי "ביאליק ועדות המזרח - אנטומיה של עלילה ועלבון שווא" בקובץ זה.

12. אב"ב, יונה שולמן אל ח"נ ביאליק, ו' בחשוון תרפ"ט. כן ראו בהרחבה מאמרי "מול 'עקת הריקנות התרבותית והדתית' בארץ ישראל" בקובץ זה.

13. ח"נ ביאליק, אגרות חיים נחמן ביאליק, ה, דביר, תל אביב תרצ"ט, עמ' שי.

14. ראו בהרחבה מאמרי "'לא תִמוט אוהל שם' - איך חִשמל 'עונג שבת' את היישוב" בקובץ זה.

15. אלישע רודין, בפאת נכר, הוצאת דבר, תל אביב תרצ"ח, עמ' 106.

16. לאה גולדברג, "ושוב - המשורר הלאומי", משמר, 14.7.1944.

17. נתן ביסטריצקי, "לזכרו", קול העם, 29.12.1971.

18. יוסף חיים ברנר, כל כתבי י.ח. ברנר, ג, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1977, עמ' 233.

19. ראו מאמרי "אליהו מידניק ועורכיו - סיפורים בצֵל ההתאבדות" בקובץ זה.

20. מכתב אל שמעון ביחובסקי מכ"ד בתמוז תרנ"ט, כל כתבי ברנר, ג, עמ' 220.

21. יצחק דב ברקוביץ, "משלי הסבא", כל כתבי י.ד. ברקוביץ, ז, דביר, תל אביב תשי"ג, עמ' קיח.

22. אהרן דוד גורדון, האומה והעבודה, הספריה הציונית, ירושלים תשי"ב, עמ' 283, 285.

23. ידיעות תל־אביב, אוקטובר 1932, עמ' 17-18.

24. ראו על כך בהרחבה במאמרַי "יתומים, אלמנות, נדכאים - האנושי שקודם לכול" בקובץ זה וכן ב"'עוד הערב אני אצל בן־גוריון ואתלוש את בלוריתו': ביאליק ככתובת למובטלים ולמפוטרים", הארץ (תרבות וספרות), 10.7.2020.

25. אגרות ביאליק, ה, עמ' שכ.

26. רב־צעיר [חיים טשרנוביץ], מסכת זכרונות, הוצאת ועד היובל, ניו יורק תש"ה, עמ' 127.

27. דוד כנעני, ש"י עגנון בעל־פה, הקיבוץ המאוחד, מרחביה 1971, עמ' 84.

28. דוד שמעונוביץ, "קווים", מאזנים, תמוז-אב תרצ"ד, עמ' 464.

29. "בלונדון" [סקירת מערכת], העולם, 12.7.1934, עמ' 435.

30. ביאליק, דברים שבעל־פה, א, עמ' קמח.

31. שם, עמ' קכא.

32. הספרון־דיסק יוּצר על ידי נענע דיסק, בליווי ניצן זעירא ובתמיכתו, ואת העיצוב הגרפי ביצעו אנה וולשין־אליקים וטטיאנה לוכסמבורג. למִן ייסודהּ חורשת להקת "אל המשורר" את הארץ לאורכה ולרוחבה ונושאת בצורה רעננה, קליטה ומעמיקה כאחת את דבר ביאליק בפני תלמידי בתי הספר, חיילים וקהלים מגוונים בארץ, וכן במסעות במזרח אירופה.

33. אגם בוחבוט חזרה והשמיעה את "הכניסיני תחת כנפך" בבית ביאליק, במסגרת ערב בנושא "ביאליק ואמנות הבמה", שנערך ב־30.6.2013 לרגל יום הזיכרון ה־79 לביאליק.

34. בעקבות זאת הוזמן עוזיה צדוק לשיר מחרוזת משירי ביאליק בערב "אגדה בריבוי קולות", שנערך בבית המשורר הלאומי ב־22.12.2015, עם מלאות 143 שנה להולדתו.

35. בערב חגיגי שנערך בבית ביאליק ב־11.7.2011, לציון 120 שנה ל"אל הציפור", חתם המוזיקולוג פרופ' משה זורמן את הצגתו על גלגול שירו המודפס הראשון של ביאליק בזמר העברי בהשמעת "אל הציפור" בביצועו של גבסו. בשנת 2012 ריתק פרופ' זורמן את באי בית ביאליק בסדרת הרצאותיו "מילים וצלילים - ביאליק ומלחיני הזמר העברי".

36. ח"נ ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, דביר, תל אביב 1997, עמ' ז (ההקדמה). בשנת 2008 הדפיסה הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר מהדורה חדשה לספר זה, אך חטאה בהשמטת הקדמתו העקרונית החשובה של ביאליק, אשר ליוותה את הספר למן הדפסתו הראשונה בשנת 1933.

37. ראו שורה של ציטוטים ממכתבים אלה במסגרת ניסיון להתחקות אחר יסודות דו־קוטביים באישיותו של ביאליק: אריאל סימקין וערן רולניק, "בין כוכבים לתהום רבה - לשאלת מצבי הרוח של ח"נ ביאליק", מקרוב, גיליון 12, סתיו 2003, עמ' 13-31.

38. ראו גם במאמרי "ביאליק ואהרן אפלפלד - במאבק לטוהר הביטוי" בקובץ זה.

39. חיים וויינר, פרקי חיים וספרות, קרית ספר, ירושלים תש"ך, עמ' 82.

40. אב"ב, ח"נ ביאליק אל ד"א פרידמן, 29.11.1923.

41. אגרות ביאליק, א, עמ' קה.

42. ביאליק, דברים שבעל־פה, א, עמ' רלד.

43. שם, א, עמ' קנב.