1
תאנים, כתב וטביעות אצבע:
רצח במערבל בטון
המקום: נתניה
הזמן: 1990
השחר של יום א', 27 במאי 1990 היה אולי מעט צונן מהרגיל. יוסי מאוטנר, נהג משאית במפעל "בטון עד" בנתניה, הגיע כהרגלו למפעל בשעה מוקדמת והמתין לתורו למילוי מערבל הבטון המורכב על גבי המשאית. משהסתיימה העמסת המערבל באגרגטים השונים (חומרי בנייה), יצא מאוטנר משער המפעל בדרכו לאתר בנייה במבשרת ציון. זה נראה כמו עוד יום עבודה שגרתי, לא שונה במאומה מימים אחרים. שום דבר לא הכין אותו להפתעה שציפתה לו בהמשך.
הוא נסע בלי לעצור בדרך עד שהגיע לאתר הבנייה, ונערך לרוקן את המערבל אל המשאבה, המעלה את הבטון למקום היציקה. כשהחלה הפעולה, עלה מהמערבל רעש מוזר, שעורר את חשדו. הוא עצר את המנוע וטיפס על המשאית כדי להציץ לתוך המערבל. לתדהמתו, לא רק בטון נגלה לעיניו, אלא גם גופה. של אישה.
הוא הזעיק את המשטרה, שהגיעה מיד למקום. הגופה חולצה מהמערבל, והתברר שאין עליה שום מסמכים מזהים. לאחר בדיקה ראשונית היא הועברה למכון לרפואה משפטית והחקירה החלה.
הגופה לא נשארה אנונימית לאורך זמן. היו אלה בלשי מפלג המוסר בימ"ר תל אביב שזיהו את המנוחה: אסתר (אתי) מזוז, אישה בזנות, שהיתה מוכרת להם מעבודתה בחוף תל ברוך. מאוחר יותר אימתה מז"פ את הזיהוי על פי טביעות אצבעותיה.
ד"ר פיליפס–דניאלס, הרופאה המשפטית שבדקה את הגופה, קבעה שהמנוחה הוכנסה למערבל בעודה בחיים, והמוות נגרם כתוצאה משבירת מפרקתה בהפעלת המערבל. הממצא השני שלה התייחס לשעת המוות. היא העריכה כי המוות נגרם בטווח של שתים־עשרה שעות, בין שתיים בצהרי שישי ה־25.5.1990 לבין שתיים בלילה.
הרופאה לא היתה מודעת לעובדה שבמערבל שורר חום גבוה, הנוצר מהתגובה הכימית פולטת החום (אקסותרמית) בין אבקת המלט המתערבבת לבין המים והמרכיבים האחרים היוצרים את תערובת הבטון. חום גבוה מאיץ את תהליך צפידת המוות.
צפידת המוות (Rigor Mortis) היא אחד הסימנים המסייעים לרופא המשפטי לאמוד מתי אירע המוות. שעות אחדות לאחר המוות השרירים מתקשחים. הם מגיעים לקשיחות מרבית לאחר כשתיים־עשרה שעות ונשארים במצב זה כעשר עד שתים־עשרה שעות. בשתיים־עשרה השעות הבאות הצפידה נעלמת לאיטה, והגוף הופך להיות רפוי כמקודם. משהובא הדבר לידיעת הרופאה היא תיקנה את חוות דעתה, והעריכה כי המוות נגרם ביום שבת, בין השעות ארבע לפנות בוקר לשתים־עשרה בצהריים.
מאוטנר, נהג המשאית, נוקה מכל חשד, והחקירה התמקדה במפעל הבטון בנתניה, שממנו יצא המערבל באותו בוקר. צוות המעבדה הניידת לזירות פשע חמור נשלח לשם, והם עסקו שעות רבות בסריקה יסודית של השטח. ואכן היה שכר לפועלם. בזירה התגלו ממצאים המצביעים בבירור כי המנוחה שהתה במפעל:
במכל שנועד לאיסוף פסולת מחדרי המפעל, נמצאה חפיסת סיגריות מרלבורו. החפיסה הועברה לבדיקה במעבדות מז"פ, וטביעת אצבע אחת, מבין אלה שאותרו עליה, נמצאה כטביעת אצבע של המנוחה. ממצא זה נקבע אמנם על סמך נקודות השוואה שמספרן היה נמוך מהסטנדרט הדרוש לזיהוי טביעת אצבע בביטחון מוחלט, אך היה בו די כדי לספק לחוקרי המשטרה כיוון, לצד עדות שלפיה זה היה סוג הסיגריות שהמנוחה נהגה לעשן.
בנוסף, בחצר המפעל מצאו קציני הזירה תאנים יבשות שרופות. בבדיקת הרופאים המשפטיים, התגלו שרידים של תאנים יבשות גם בקיבתה של המנוחה.
במאמץ לאתר פרטים נוספים שיסייעו בפענוח הרצח המשיכו קציני הזירה בסריקה. הואיל ומניסיונם אין כמו מכל אשפה לספק ממצאים שמבצעי פשע מבקשים להעלים, הם צללו, פשוטו כמשמעו, לתוך "צפרדע" האשפה שהיתה מוצבת בחצר המפעל. הנבירה בזבל העלתה חפצים שונים, שהסתבר שהיו שייכים למנוחה: שרידי תיק שרוף, בושם, שפתון וגם תכשיט, שאמה של אתי מזוז זיהתה שהיה שייך לבתה. אבזם שנפל מהתיק נמצא על השביל המוביל למכל האשפה.
זה המקום לעבור לסיפור שבתוך הסיפור.
שנים רבות קודם לכן, ביום א', 11 בנובמבר 1968, נרצחה בתל אביב בלה קירשנבוים, מנהלת בית הספר "שלווה" לילדים בסיכון ביפו. הממצאים בזירת הרצח הראו שהיא נרצחה בחניקה בגרב ניילון, וכן שמדירתה נשדד סכום של 150 לירות. בתוך פרק זמן קצר פענחה המשטרה את המקרה. הרוצח, כך נמצא, היה לא אחר מאשר אחיינה בן החמש־עשרה של הנרצחת, שמואל קירשנבוים. הוא וחברו הרגו את הדודה כי רצו לקחת ממנה כסף. השניים נידונו למאסר של שמונה שנים, מתוכן ריצו חמש. לאחר השחרור, שינה קירשנבוים את שמו לקריב וחי לכאורה חיים נורמטיביים, אך כבר בשנת 1977 הוא נעצר והורשע בעבירה של אינוס ברוטלי של אישה בזנות. הוא ריצה כשלוש שנות מאסר.
ובחזרה לחקירת הרצח של אתי מזוז.
כשישה חודשים לפני הרצח, אותו שמואל קריב התקבל לעבודה במפעל "בטון עד" כשומר ואיש תחזוקה. הוא התגורר במקום, במבנה טרומי שהוצב בחצר. רישומי הנוכחות הראו שביום הרצח הוא שהה במפעל.
החקירה העלתה שקריב נהג לאסוף ברכבו נשים בזנות ולקיים איתן יחסי מין בחדרו במפעל. במהלך החקירה הגיעו החוקרים אל אחת מהנשים הללו, רחל חן. היא סיפרה להם, שזמן קצר לפני הרצח הביא אותה קריב באחד הלילות למפעל ונהג כלפיה באלימות רבה. לדבריה, הצליחה להימלט מהמפעל בעור שיניה, כשקפצה מעל לשער הנעול.
בעקבות זאת, כשבוע לאחר מציאת הגופה, נעצר קריב. בחקירתו, הוא הכחיש כי המנוחה היתה אי פעם במפעל, והוסיף וטען שגם רחל חן מעולם לא היתה במפעל והוא לא מכיר אותה כלל. בפעולה שקדנית של אנשי מז"פ הופרכה טענתו זו: במקלחת המבנה שבו התגורר החשוד, התגלו טביעות אצבעותיה של רחל חן, והן דיברו בעד עצמן.
החקירה לא היתה פשוטה. נסיבות מותה של אתי מזוז לא הותירו ספק בלב החוקרים כי היא הומתה באכזריות רבה, אך לא היו עדים למעשה והחשוד הכחיש בהתמדה כל קשר למותה. בשלב זה, כל שהיה בידי החוקרים התבסס על ראיות נסיבתיות, שחוזקו אמנם בעקבות שקריו של קריב והתנהגותו המפלילה, אך לא היה די בכך. הם נזקקו לדבר מה חזק יותר, חד־משמעי, שישפוך אור על מעשיו של קריב באותה שבת וישלול את האפשרות כי אדם אחר הכניס את המנוחה למערבל הבטון.
התפנית הגיעה ממקום לא צפוי.
כשלושה חודשים לאחר הרצח, הוחזר למקומו ארון מתכת שנלקח לניקוי ממקלחת המבנה שבו התגורר קריב. למחרת פתח אותו אחד מעובדי המפעל ומצא בו דף נייר. איש לא ידע כיצד הגיע לשם. זה היה מכתב, בחתימתה של אתי מזוז, הנושא את התאריך 26.5.1990, המועד שנקבע כיום מותה.
וכך נכתב בו:
"אני אתי מרג' מזוז ת.ז XXXX עובדת כזונה ובעקבות הצעה של דני לוי לשהות עמו במשרדו תמורת תשלום של 1000 ש"ח ביליתי עימו מרצוני החופשי ומילאתי אחר כל בקשותיו מרצוני החופשי. ניסיתי ברגע של חלשה לגנוב מארנק של ש (האות "ש" מחוקה) דני כסף. בעקבות כך כשר (כך במקור) אותי ורצה לקחתי למשטרה לאחר תחנוני ויתר לי ושלח אותי לחופשי. אין לי שום דרישה וכל טענה כלפי הנ"ל כל אשר כתבתי נכתב בכתב ידי מרצוני החופשי וללא כל הכרח.
אתי מזוז"
המכתב, שצץ יש מאין, הועבר לבדיקה במעבדות המשטרה. במקביל, סיפקו חוקרי המשטרה למז"פ כרטיס ברכה שכתבה המנוחה ליום ההולדת של אמה.
מומחי מעבדת המסמכים של מז"פ השוו את כתבי היד וקבעו בוודאות שאותה היד היא שכתבה הן את הברכה והן את המכתב. קריב, ולא במפתיע, הכחיש שראה אי פעם את המכתב, אך בבדיקת המסמך במעבדת טביעות האצבע במז"פ התגלו עליו טביעות אצבעותיו לצד טביעות האצבע של המנוחה.
הטביעות הוכיחו כאלף עדים שקריב החזיק את המכתב בידו וגם שנפגש ביום הרצח עם אתי מזוז. האות "ש" שנמחקה היא האות הראשונה בשמו הפרטי של קריב, שמואל. ככל הנראה, המנוחה התכוונה, באופן אוטומטי, לכתוב את שמו, והנאשם הורה לה למחוק ולכתוב את השם הבדוי, דני לוי. המכתב הזה, כך עלה מהחקירה, היה אמור לשמש לנאשם כ"תעודת ביטוח". אך הוא השיג את התוצאה ההפוכה והיה גורם מרכזי בהרשעתו.
שמואל קריב הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת רצח אתי מזוז ובאשמת איומים וכליאת שווא של רחל חן.
במהלך המשפט שינה את גרסתו לגבי חן. הוא הודה כי קיים יחסי מין במפעל עם עובדות מין, וכי ייתכן שחן נמנתה עמן. ואולם הוא הכחיש את סיפורה, ואף טען כי לא היה ביכולתה לקפוץ מעל השער הנעול. החוקרים הגיעו עם רחל חן למפעל, ושם היא הדגימה להם איך קפצה מעל השער ונמלטה. השקר הזה הוזם.
לגבי הרצח של אתי מזוז, טען קריב כי לא ייתכן שהמנוחה הוכנסה על ידו למערבל הבטון, כי אדם בודד לא היה מסוגל לעשות זאת.
כדי לבחון את הטענה הזו ערכו אנשי מז"פ ניסוי, בהובלת פקד ברוך סגל, קצין המעבדה הניידת. הוא נשא על כתפו את אחד מעמיתיו, וכך התברר כי אדם בעל כושר גופני סביר יכול לשאת גופה בממדים של המנוחה, ואף למעלה מכך, במעלה המשאית ולהשליכה לתוך מערבל הבטון. ב־5.9.91 הרשיע בית המשפט המחוזי את שמואל קריב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש מאסר עולם ועוד שש שנות מאסר.
ב־27.9.93 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של קריב על הרשעתו ועל גזר דינו. בסיכום הנימוקים לדחיית הערעור כתבו השופטים: "שרשרת הראיות — הפגישה האלימה בין המערער למנוחה במפעל, העובדה שמאז אותה פגישה שלמחרתה התברר כי נרצחה במפעל, איש לא ראה אותה בחיים, ושלילת אפשרות ריאלית כי נרצחה על ידי אחר — מוליכה למסקנה כי המערער הוא זה שרצח את המנוחה."
מדע פורנזי בפרק זה:
● פיתוח טביעות אצבע ממכתב
● פיתוח טביעות אצבע במקלחת
● פיתוח טביעות אצבע מקופסת סיגריות
● השוואת כתבי יד
רפואה משפטית:
● קביעת סיבת המוות
● זיהוי תוכן קיבה
● אומדן זמן המוות
נמרוד מרמור –
לא קראתי. למה אין לקינדל?