כמעט טוב מאוד

מירב

אחת־עשרה בלילה זה לא זמן טוב להיות במשרד. היא תחשוב על זה אחר כך, כשתנסה להיזכר איפה הכול התחיל.

היא נכנסה הביתה וחלצה את העקבים, ואז ראתה שהדוד דולק מאתמול בלילה. היא כיבתה אותו ושכבה על הספה ככה, בלי תזוזה, יודעת שהיא בדרך להירדם ולכי תקומי בשלוש בבוקר להוריד את האיפור.

הייתי אלופה היום, היא חשבה, אלופת העולם, ואף אחד לא יודע. סיימתי לראיין עד שתים־עשרה ותיאמתי עם כל הספקים. לא עשיתי את הטעות של הפעם שעברה והזמנתי את המנקה יום קודם. השירותים הבריקו והמפות התאימו. אפילו כתבתי למיכאל את המצגת, היה ברור שהוא ישכח להכין אותה ויבקש ממני שעה קודם, אז הכנתי אותה יומיים מראש, והכול תקתק והמשתתפים שאלו שאלות נכונות ואפילו שמרתי תקציב לטיול עובדים.

אז למה אני מרגישה ריקה כל כך?

אני לא צריכה הרבה, היא התיישבה על הספה ודיברה עם בן זוג דמיוני, לא הייתי חופרת לך עכשיו על כמה הייתי מדהימה ואיך המשרד הזה היה קורס בלעדיי, באמת, הייתי מסתפקת בלהגיד שהיה טוב ואם בא לך לראות איתי עוד פרק מהסדרה שהתחלנו אתמול.

הטלפון שלה צפצף בגלל הודעה בפייסבוק. הצליל היה שונה מהתראה רגילה והיא מיד הבינה מה זה אומר. מישהו שכותב לה בפייסבוק זה אומר שאין לו את המספר שלה, ואם זה מגיע אחרי שתים־עשרה בלילה יש לזה משמעות מסוימת מאוד. היא לא אהבה את זה שהיא מתמצאת בעולם הזה. לא רצתה להכיר את ההבדלים בין מישהו שמתחיל איתך במסיבה לבין מישהו ששולח הודעה באפליקציה, אבל כבר הרבה שנים שהיא יודעת לקרוא את המפה: רציניים קובעים דייט, חרמנים קובעים סרט על הספה.

היא פתחה את ההודעה אבל לא כתבה כלום. בהתחלה היא לא זכרה מי זה, הוא כתב שהם טיילו פעם ביחד וכמה היא ספונטנית מאחת עד לשבת איתו לבירה.

מירב שילבה רגליים על הריפוד והניחה את הטלפון על המשענת.

את לא רוצה את זה, היא חשבה, לא ככה, וכבר יכלה לשמוע את הקול של קרן כשהיא מצטטת את עצמה וחושבת שזאת הפעם הראשונה שהיא אומרת את זה: גבר שרוצה, רוצה כל היום, לא נזכר שאת קיימת רק באמצע הלילה. היה לה ברור שהם לא ינהלו שיחה על שינוי קריירה בדור ה־Y, ושכל מה שהוא ישאל או יגיד או יחמיא, יהיה רק כדי לקרב את הרגע הזה, של הפורקן. לא אותה הוא רואה, היא ידעה, לא אליה הוא מתגעגע. היא כבר היתה ערה לגמרי ורצתה לקבל את ההחלטה באופן שקול, פעם אחת לא להצטער בבוקר.

היא נכנסה לפרופיל שלו ואז נזכרה שהם ישבו איזה ערב מחוץ לבית חב״ד ברישיקש, כן, היא ראתה עכשיו את המדרכה. מוצאי יום כיפור.

העיניים שלה עוד לא התייבשו מהשבע פעמים שצעקה השם הוא האלוהים. כל נעילה היא חשבה על המשפחה שלה והעבירה אותם אחד אחד בראש וביקשה שיהיה להם טוב. ולא רק בגלל שכל המתפלל על חברו נענה תחילה. היא רוצה באמת שאמא שלה תהיה שמחה יותר, שאבא שלה ירגיש מוערך. היא היתה נותנת את כל מה שיש לה בשבילם. והיא שמעה אותו מקשיב, את אלוהים. והיא הבטיחה לו שהיא תשתדל לשמור על עצמה אבל שהוא מצידו ישמור עליה גם. והיה רגע אחד בתפילה, בצהריים דווקא, בחלק הקשה, כשלא רואים לא את תחילת הצום ולא את סופו, שדווקא שם נפתח לה. והיתה כמו נוכחות סביבה, והיא אמרה אני אעשה הכול, הכול, אבל אתה חייב להבטיח שבסוף זה יקרה גם לי. שאמצא מישהו ואוכל להוריד את התיק. שאדע שהגעתי הביתה.

החזן רץ על קטעים פחות פופולאריים, ומירב הרגישה שהיא מקבלת את התשובה שלה: עוד קצת. רק עוד טיפ־טיפה ואת שם. באותו רגע הבינה את הכול, גם את הפרידה מדן, קיבלה את כל הטוב ואת כל הרע והרגישה שזה היה צריך לקרות בול ככה. וכשהרימה עיניים לתקרה, ראתה לא רק פלורסנטים לבנים. היא הרגישה ששער השמיים פתוח. בסדר, היא אמרה בקול חלש לתוך הסידור, בוא ננסה שוב. אלוהים היה איתה והיא האמינה. האמינה לו והאמינה בו.

כשהתחיל להחשיך היא בכתה בכי של הקלה, הפנים שלה הרטיבו את מחזור התפילה והיא חשבה על זה שבארץ עוד צהריים, בטח עוד לא הגיעו אפילו למראה כהן, ולמרות שהם לא באותם זמנים היא מרגישה כאילו תפילת הנעילה הזאת מטהרת את כולם ביחד. אחרי ההבדלה היא שתתה צ'אי מקומי וחשבה שהיא לא באמת רעבה, רק חלשה קצת. היא התיישבה על המדרכה והישראלי הזה הגיע והתיישב לידה. תור של מקומיים התקבץ ליד דוכן של בננות מקורמלות. מירב הרגישה שכל הגוף שלה טהור, ושמה לב שאפילו על דן הצליחה לא לחשוב, כאילו רק בתפילה נפרדה ממנו באמת, ושאלה את עצמה כמה זמן עובר עד שכמוסת הטוהרה מתפוגגת, עד שכל יום מפסיק להיות משהו נשגב והופך להיות סתם אוסף של בוקר וצהריים וערב.

היא זכרה אותו מהתפילה של הבוקר. הוא היה שם וגם צם, לא הגיע בסוף כמו כל הישראלים כדי לשמוע שופר ולשיר לשנה הבאה בירושלים. אני יושבת כאן ומסתכלת וזה כאילו אני רואה משהו אחר ממה שכל אלה רואים, היא אמרה אז, קצת לו וקצת לעצמה. משום מה זכרה את זה, אבל מה הוא ענה? היא ניסתה עכשיו להיזכר ולא הצליחה. אם זה היה מעניין, היא בטח לא היתה שוכחת.

היא לא ראתה אותו מאז. שנתיים. גם אז לא ראתה אותו ממש. הטיול הזה שרף לה בכל הרמות של הגעגוע ולכל מקום שהיא הגיעה היא חשבה מה דן היה אומר, מה הוא היה עושה, איזה קינוח הוא היה מעדיף. כשהיא פגשה בחורים אחרים המוח שלה היה הולך אוטומטית להשוואות חסרות טעם, ללמה הם לא הוא. שכחה כמה פגע בה, כמה הצטערה על היום שנפגשו. ניסתה להיזכר במשפטים האחרונים שלו שמחצו לה את קנה הנשימה, אבל זה היה כאילו מישהו נכנס לתוך המוח שלה ומחק את החלק הזה מהזיכרון.

עכשיו היא עברה להסתכל עליו באינסטגרם. הבחור נראה דווקא סבבה, לבן מדי, בסדר, אבל זה לא שאי־פעם הם יבלו יחד באור יום. היה לו שיער מלא ולסת קצת מגושמת וחזה רחב שכאילו מתחנן שתשימי עליו ראש. היא נזכרה שהיא סימנה את זה כבר אז.

לפעמים לילה כזה זה כל מה שצריך, היא אמרה לעצמה, יש את הרגעים האלה שאת פשוט לא יכולה לישון לבד. אז תדעי שזה זה, היא ניסתה לשכנע את עצמה, אתם בסך הכול שני אנשים עם אינטרס משותף, אין סיבה שלא תעשו עם זה משהו.

אבל יש סיבה, היא חשבה. וזכרה כמה מטונפת היא מרגישה אחרי לילות כאלה, כמה רחוקה, כמה בלתי נראית. והיה הדיל שלה עם אלוהים שהיא נזכרה בו לפעמים עדיין — אבל אם הוא לא מקיים את החלק שלו, מה זה אומר לגבי החלק שלה?

וכבר לפני שהכול התחיל כבר ידעה איך ייגמר, וראתה את עצמה מתחרטת, מחוללת, שוקעת בתוך באר של אשמה. למה היא לא יכולה להיות ללילה אחד כמו הבנות מהמשרד, שצריכות משהו ועושות אותו ובוקר אחר כך קמות כאילו כלום?

אחר כך היא ראתה איזה כתם לידה מעצבן על העורף של הבחור, מתמונה שהוא מצולם מאחור, וחשבה שאולי זו בכלל צלקת ממשהו, ושהוא קצת דוחה אותה עוד לפני שהוא כאן — והרי ברור שהתמונות שמעלים לרשת הן התמונות הכי טובות, ובטוח במציאות זה יותר גרוע.

את כאן? הוא שאל שוב.

מירב זיהתה הודעה שלישית ואחרונה לפני ויתור, וכבר רצתה לנצח, להיות עם עצמה ולבחור בזה, אבל ידעה שגם לילה לבד לא נחשב לניצחון, והיא בוחרת בעצם בין גרוע לגרוע יותר, השאלה היא רק מה זה מה.

אני כאן — היא כתבה, מצטערת, יום ארוך.

גם אצלי, הוא החזיר. נוריד אותו ביחד?

עד שהוא הגיע היא התקלחה, והספיקה להתחרט שוב.

כשקרן היתה רווקה, היתה תקופה קצרה שהן ניסו להיות חילוניות אינסייד אאוט. הן ישבו וניסחו כללים, למרות שבפועל לאף אחת מהן לא היה אומץ להשתמש בהם. היו להן את לילות חמישי שנקראו על שם המטרה שלהם — לאסוף ולהיאסף. קרן חישבה את הנתונים ואמרה שתמיד עדיף לאסוף, זה חוסך את ה־walk of shame בבוקר, וגם אם היה גרוע, לפחות את במיטה שלך. מירב הוסיפה שאסור לשפוט רק לפי המראה וצריך לרקוד איתו קצת כדי שיעבור את מבחן הריח. בכל מקרה — לפי הכללים, אם מישהי אוספת או נאספת מותר לה להתקפל בכל שלב של הערב, גם אם השנייה נשארת לבד.

ובכל זאת, כמעט תמיד היו חוזרות הביתה יחד, וקרן היתה אומרת, הקירח דווקא היה חמוד, ההוא עם השיניים הלבנות היה בעניין שלך, ושתיהן היו יודעות שהמשחק הזה לא באמת. שהן אולי נראות חילוניות אבל במאני טיים מתקפלות כמו בנות אולפנה, מצחקקות ואומרות שבעצם יש להן חבר.

אבל עכשיו קרן שולחת לה צילומים מהאולטרסאונד, ומתלבטת איתה אם כדאי לעשות בדיקת מי שפיר למרות שזה עלול להיות מסוכן בשלב הזה. היא הכי רגישה ושואלת את מירב אם זה בסדר שהיא מתלבטת איתה, אבל מירב אומרת לה, הכול גם ככה גרוע, מה שחסר לי עכשיו זה לאבד גם אותך.

הוא דפק בדלת ומירב פיזרה את השיער. לרגע חשבה על זה שהיא עשתה את אותו דבר לפני שהתחיל הכנס. היא חייכה לעצמה במראה הקטנה שליד העינית. איפה היית לפני חמש שעות ואיפה את עכשיו. כשהוא נכנס היא נתנה לו חצי־חיבוק, ומיד הבינה למה היא לא זכרה אותו. הוא היה נמוך ממנה בחצי ראש. אין סיכוי שהיא נותנת לזה צ'אנס, לא אז ולא עכשיו. אבל לזרוק אותו ישר אי אפשר, אז היא פתחה בקבוק יין אדום שקיבלה באיזו הרמת כוסית במשרד. הוא גלגל ג'וינט, וסיפר משהו על הפי האוור, ומירב חשבה שהעבודה שלו סתמית כמו הערב הזה, ואמרה לו שהיא לא מעשנת לפני יום עבודה, אחר כך היא לא מצליחה לתפקד חצי יום. היא מזגה להם יין והוא הרים את הכוס.

אז לחיי הודו, הוא אמר.

מירב חייכה. סאב קוץ' מילגה.

את נראית אחרת מאשר שם. הוא שם לה יד על הירך וזה היה מהר מדי, מלאכותי מדי.

אחרת איך?

לא יודע, הוא צחק בלי שום סיבה, כאילו... משוחררת יותר.

הייתי אחרי פרידה, אמרה מירב, אפילו לא זוכרת איך הגעתי להודו.

וואלה, הוא אמר. החיים מבאסים לפעמים.

היא הסתכלה עליו ופתאום חשבה שלא בא לה, שכל העניין הוא טעות. היא רצתה מישהו שיחבק אותה, שיצייר לה על הגב כשהיא נרדמת. מה לעשות שהדרך היחידה להשיג את זה היא סקס, וכמה חבל שעוד לא פיתחו אפליקציה לחיבוקים וציורים בלבד.

הוא ישב על הספה והיא נשענה עליו. הוא התחיל ללטף אותה, לאט, ולרגע שקלה לשאול אותו אם הוא יכול פשוט להישאר ככה.

היא נזכרה בזוג תיירים אוסטרליים שהתנשקו לידה בחוף גורדון ואפילו לא טרחו להתרחק. It's all about you tonight, הגבר אמר לבחורה, והיא שאלה את עצמה למה היא לא יכולה להיות משוחררת כמוהם, מה יקרה אם פעם אחת זה באמת יהיה אבאוט הר.

את הכוס הראשונה הם שתו מהר, השיחה לא זזה והיא הרגישה צורך לעשות משהו אחר עם הפה. מירב מזגה שוב, והרגישה קצת יותר בנוח עם הידיים שלו, הוא אמר שהיין מעולה והיא אמרה תודה, ולא אמרה שהיא תכננה לפתוח אותו במסיבת אירוסים.

אחרי שלוש כוסות היא הרגישה את ההקלה שבטשטוש, והתחילה לגעת בו חזרה וחשבה, כל הכבוד מירבוש, היית מהממת היום, עשית עבודה מעולה. מותר לך. היא היתה מוכרחה לחשוב חזק חזק כדי להשתיק את הקולות האחרים. מי שכתב את הלכות הצניעות לא היה לבד יום אחד בחיים שלו. כשהזרועות שלו התעכבו על המותן, היא חשבה אולי באמת אני צריכה לשאול רב. מישהו הרי חייב להתיר את זה. איך גוף יכול להישאר ככה שנים בלי שייגעו בו? וידעה שאם היא צריכה לחשוב כל כך חזק, זה רק בגלל שהיא לא מאמינה לעצמה.

הוא עלה וירד לאורך הצד שלה והיא נמתחה בכל פעם שהוא עבר שם, הגוף שלה היה דרוך וזה היה חצי־מדגדג חצי־מרגש, ולרגע הצליחה להרגיש רק את זה. הוא היה רגיש אליה, שם לב איפה היא מתכווצת וחזר לשם שוב, לאט, והיא אמנם לא דיברה, אבל הוא הצליח לשמוע. משהו באיך שהוא נגע בה כמעט שכנע אותה שהוא היה איתה לאורך היום. האצבעות שלו קילפו לה את הגרביונים, לאט, והיא יכלה לשמוע אותן אומרות, העבודה נגמרה, עכשיו את יכולה לנוח. היא לא זכרה מתי היתה עם מישהו שהתעכב כל כך על הלפני. שחקר כל חלק שלה בפני עצמו, כאילו אין לו שום תוכניות להמשך. מירב תהתה אם הוא נדיב ככה גם בחיים האמיתיים, וחשבה, מעניין איך יהיה לדבר איתו דרך מילים, ואז הזכירה לעצמה שהיא לא תדע לעולם. שהיא גם לא רוצה לדעת.

הספה היתה קטנה מדי והם עברו לחדר. הוא רצה להדליק את האור.

ממש לא, מירב אמרה.

את מתביישת במשהו?

מירב רצתה להגיד לו שגם ככה היא מרגישה כאילו היא מכניסה סידור לשירותים, שהם עוד לא עשו כלום וכבר היא מייחלת לזה שהיתה בוחרת אחרת. רצתה להגיד שהיא מקווה לספור את הלילה הזה בחשבון נפרד, שלא ייכנס לעובר ושב שלה כשהיא מדברת עם אלוהים.

עזוב, היא אמרה. בוא פשוט נגיד שאני מעדיפה ככה.

כשהוא הוריד את החולצה מירב כמעט ידעה שהיא לא רוצה להמשיך. ונכון שאומרים תמיד שאפשר לעצור בכל שלב — אבל אף אחד לא מדבר על הרגע הזה שבו אתם כמעט שם, ואת יודעת שאם תעיפי אותו עכשיו זה יהיה הדבר הכי מעליב שיקרה לו השנה.

הגוף שלה כנראה דיבר אחרת מהמחשבות. היא התמסרה לידיים שלו, הרפתה מכל תחושת שליטה. אני לא צריכה לקבל שום החלטה עכשיו, היא הבינה והתרגשה מהגילוי, מישהו עושה את זה בשבילי.

הוא הרגיש אותה, והתנועות שלו הפכו להיות מהירות, בטוחות. מירב עצמה את העיניים ויחד איתן נעלמו גם הקולות בראש. איתמר קרא אותה בלי שום מאמץ. הוא התעכב על השקע במותן, חקר את הצוואר, נישק כל שפה בנפרד. היא חשבה שעם דן לקח לה כמעט חודש להתחיל ליהנות, איך יכול להיות שיש לה תקשורת כזו עם מישהו ששוכב איתה פעם ראשונה.

כשהכול נגמר היא נסגרה.

טוב, היא אמרה לו, אני קמה מחר מוקדם.

הוא עוד ליטף לה את הירך, אבל היא הזיזה לו את היד, התיישבה ונצמדה לקיר.

כשהוא התלבש היא חשבה שאין לה מושג איזה שבוע עבר עליו, וראתה איך מפגש לילי כזה חוסם את האפשרות להיכרות אמיתית. אבל היא הרי לא מסוגלת להיכרות אמיתית, היא הזכירה לעצמה, הפעם האחרונה עוד צרובה לה על הבשר.

היא נעלה את הדלת אחריו ואז נכנסה שוב להתקלח, נחושה לקרצף מעצמה את כל הקולות שאומרים לה שהיא לא בסדר.