כניעה לרגשות

שאנון הנסי בדיוק התקרבה לנקודה במהלך היום, בה תשוקתה לקפה נכנסה להילוך רציני, כלומר, אפילו בלי להביט בשעון, היא יכלה לומר שהשעה כבר כמעט אחת-עשרה. תשוקתה לקפה היתה דייקנית מאוד.

ואז, דלת הכניסה נפתחה בחריקה המוכרת.

זה לא היה צליל יוצא דופן, כך שבהתחלה, היא אפילו לא טרחה להרים את ראשה. כשעשתה זאת לבסוף, כשחיוך ידידותי על שפתיה, לכבוד כל פרצוף ידידותי שיתגלה לעיניה, לבה חדל לפעום. ברצינות! כמו התקף לב קטנטן. היא נאלצה למצמץ כמה פעמים, כדי לוודא שהיא באמת רואה את מי שהיא רואה.

לא יכול להיות שזה באמת הוא!

הוא נכנס אל אולם הכניסה שלה, סנטרו זקור לפנים. עיניים שחורות ננעצו בעיניים ירוקות.

שאנון התקשתה לבלוע. בתוך ראשה החל להתנגן לפתע – בארי ווייט.

כן, בלי שום סיבה שהיא – למעט הסיבה הברורה, הצועדת לעברה – היא שמעה את בארי וויט, שר בתוך הראש שלה.

ובינתיים קונור פלאנגן ערך סקירה חטופה של סביבותיו, לפני שעיניו השחורות שבו ומצאו אותה.

ופיה של שאנון התייבש לפתע.

הו, אלוהים. זה קונור פלאנגן.

"הי."

יופי של פתיחה, שאנון, ממש מתוחכם!

אבל למען האמת, מה היא היתה אמורה להגיד? היא כלל לא היתה מוכנה לכל זה. לא כאן. לא עכשיו. לא כשסוף-סוף היא הצליחה להשתלט על חייה! הרי זה הולך במחזוריות של שבע שנים, נכון? היא הבטיחה לעצמה שכך זה יהיה, כך שעכשיו מגיעות לה שבע שנים טובות.

בהרימה את ידה בכעס, לתחוב תלתל קפיצי של שיער בלונדיני ארוך אל מאחורי אוזנה, היא ראתה בעיניים מוצרות איך הוא חוצה את החדר לעברה. איך בשם אלוהים מישהו יכול להיראות כל כך טוב אחרי כל כך הרבה זמן? הוא היה חייב גם להתבגר בצורה יפה? הוא לא יכל לגדל כרס? לאבד קצת שיער? משהו–

משהו, לא משנה מה, העיקר שתחושת הכמיהה הישנה והמוכרת מדי הזאת לא תיווצר בשיפולי בטנה, בזמן שזיכרון שחוק מרוב שימוש עולה בלא הזמנה ומופיע למול עיני דמיונה. לכל הרוחות, הוא תמיד נראה מושך במידה שאין לעמוד בפניה, נכון?

ובארי מוסיף לשיר בראשה, בעוד המבט הכהה, הבלתי חדיר, אינו מש מפניה, והוא הולך וקרב. ובדרך קסמים כלשהי, מבטו האילם הצליח להדביק את רגליה לריצפה.

הו, הוא פשוט נראה יותר מדי טוב, נכון? כשהלך וקרב, היא זיהתה את המבט הזה בעיניו, שאמר שאולי הוא יודע משהו שלא ידוע לה, וזה משעשע אותו איכשהו. אפילו האופן בו הוא צעד היה מלא במין ביטחון עצמי יהיר שלא נבע רק מעוצמה פיזית. לא שגופו, ארך הרגלים ורחב הכתפים, שהתנשא לגובה של מטר שמונים ושבעה סנטימטרים, לא נע עם יותר מרמז לעוצמתו הפיזית, אלא שביטחונו העצמי נבע ממקור הרבה יותר עמוק. הרבה יותר...

הוא היה מודע, כנראה, לכך שרוב הנשים שומעות למראהו את בארי ווייט מתנגן בראשן.

במרחק סנטימטרים ספורים ממנה הוא עצר וחיוך איטי, שופע סקס אפיל התפשט על פיו החושני, בעוד עיניו צנחו כדי לקרוא מה היה מודפס על חזית חולצת הטריקו שלה.

מה שאילץ את שנון להשפיל את סנטרה לרגע, כדי לבדוק מה באמת כתוב על החולצה שבחרה ללבוש היום. מכל השטויות שהיו מודפסות לה על חולצות הטריקו, הכתובת שלבשה היום היתה הכי פחות בטוחה: "מקום שני באליפות האיות". רק אלוהים יודע לאיזה מבט היא היתה זוכה ממנו אילו לבשה את החולצה עם המסר החביב עליה מכל: "טוב, אני פה. אז מה היו שתי המשאלות האחרות שלך?"

אבל אפילו ככה, זה עדיין אמר שתוך שתי דקות מהרגע שהופיע בחזרה בחייה הוא מביט ישר אל החזה שלה.

בארי שר קצת יותר חזק.

שאנון כיחכחה בגרונה, ניפנפה מעלה בידה, כדי להרים את עיניו של קונור אל פניה. "קונור, העיניים שלי פה, למעלה."

הוא צחק, בקול נמוך וגברי, בעוד ריסיו העבים והכהים מתרוממים וגבותיו מתכווצות בסקרנות רגעית. "סליחה, אני מכיר אותך?"

היא נאנחה בהשלמה. הניצוץ בעיניו הכהות אמר לה שהוא יודע בדיוק מי היא. והוא יודע שהיא יודעת.

היה להם עבר משותף רב מדי.

"הלו, שאנון."

אלוהים, עדיין יש לו את זה, נכון – האופן הזה בו הוא אומר את שמה, בדיוק בצורה הזאת? ובארי ווייט יכול לסתום כבר את הפה שלו – היא לא הולכת לתת לעצמה להימשך בחזרה אל תוך הסבך הזה של קונור פלאנגן. הוא יכול להגיד את השם שלה כמה פעמים שהוא רוצה. שאנון כבר השתחררה לגמרי מאחיזתו.

המוסיקה בראשה נעצרה בחריקה, כמו תקליט שהמחט הורמה מעליו בפראות. הא! אתה רואה – עם השנים, אנשים לומדים לשלוט בהורמונים המשתוללים שלהם...

"מה מביא אותך לגאלווי?" היא העלתה חיוך על שפתיה, בעוד לבה מתעלם מכל נסיונותיה לאלץ אותו להלום בקצב איטי יותר.

קונור ניתק את מבטו מפניה והביט סביב לרגע קצר, לפני שמבטו שב וננעל במבטה, וקול הבריטון שלו שקט ושטוח. "באתי לגאלווי בענייני עסקים." הוא השתתק לרגע. "המקום הזה שייך לי."

שאנון צחקה בקול רם, והצליל לא היה לגמרי יציב, למרות שהיא השתדלה נורא. "לא נכון. הבניין הזה שייך לדבניש השקעות בע"מ. אני אמורה לדעת; זה השם שמופיע על חוזה השכירות שלי. אבל ניסיון יפה, בכל מקרה, בדחן שכמוך."

הוא תמיד אהב לשטות בכולם.

ניצוץ הבליח לרגע בעיניו. "דבניש השקעות זה אני."

"לא נכון."

"כן נכון."

"לא נכון." שאנון נדה בראשה בתסכול בהבינה לאיזו רמה ילדותית שקעה השיחה שלהם – כנראה שהיא עובדת כבר יותר מדי זמן עם ילדים. אין ספק שבכל רגע ממש היא תרגיש צורך להוציא לו לשון. "דבניש השקעות שייכת לפרנק מקמהון. הוא יזם נדל"ן מיליונר שמחזיק בבניינים בכל רחבי הארץ. ככל הידוע לי, אתה לא זכית עדיין בלוטו."

"את חקרת אודותי, מה?" הוא חייך אליה את החיוך ההורס שלו, שבעבר היה הופך את ברכיה לג'לי בכל פעם שראתה אותו. אבל כשהיא הגיבה רק בהרמת גבה ספקנית, הוא הסיט את מבטו, וקולו נעשה נמוך יותר כששאל, "את עדיין מדברת עם טס?"

שאנון התעלמה מהשאלה החצופה הראשונה, והתמקדה בשניה. "כן, אנחנו מדברות ומתכתבות באימייל, מדי פעם – ובגלל זה אני די בטוחה שהיא היתה מזכירה את זה, אם היית זוכה בלוטו, או מתעשר פתאום. אז מה אתה עושה פה באמת?"

זה בטח לא יהיה בגלל שהוא בא במיוחד לחפש אותה. הו, לא. חצי מהחיים שלה היא ביזבזה בציפיה שהוא רק יבחין בה. עד שבסוף היא לקחה את גורלה בשתי ידיה...

אכן, כן, ותראו איך הגורל מעניש אותה על כך, בסופו של דבר!

"דיברתן לאחרונה?" מבטו חזר להרף עין אל פניה ובחן אותה בעיון, כמעט כאילו הוא מנסה לקרוא את מחשבותיה, ואז הוא החל לשוטט בחדר המבוא רחב הידים, נעצר לקרוא כמה מהפתקים על לוח המודעות, לפני ששב להביט לעברה.

שאנון נאלצה לחשוב רגע לפני שענתה. ולא רק בגלל האופן בו הוא נשען אחורה בעצלתיים על השולחן שמתחת ללוח המודעות, בהמתינו לתשובתה בזרועות שלובות על חזהו הרחב.

היא הזהירה חרש את בארי ווייט שיסתום כבר את פיו.

טוב. שאלה. הוא שאל אותה שאלה. מה הוא שאל? אה, כן. טס. מתי בפעם האחרונה היא דיברה עם מי שהיתה בימים עברו חברתה הטובה ביותר? אה...

היא היתה כל כך עסוקה בחודשים האחרונים, בהתמקמות, בהסתגלות למקום חדש, בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן – בעת שדאגה שהכל יתפקד כהלכה והתאקלמה בסביבתה החדשה, וכן, סביר להניח שהיא כל כך התלהבה מההתחלה החדשה, שהיא הרחיקה מראשה כל מחשבה אחרת. אבל האם יתכן שבאמת עבר זמן כה רב מאז שהיא דיברה עם חברתה הטובה? בהבעה זעופה היא הבינה – כן, המון זמן חלף מאז שהן שוחחו.

זה משהו שהיא תצטרך לשנות, ומוטב שתעשה זאת מוקדם ככל האפשר, עכשיו, אחרי שזכתה לביקור הזה.

מחשבה נוספת חלפה בראשה. "קרה לה משהו רע שהייתי צריכה לשמוע עליו?"

אולי היתה זו הנימה הדאוגה באמת שבקולה בעת ששאלה אותו, ואולי היתה זאת השאלה עצמה, אבל בכל מקרה, משהו השתנה במבטו היציב של קונור. כך שכשהוא הסיט שוב את מבטו ממנה, שאנון נאלצה להשתמש במאגר הזכרונות העשיר שלה כדי לנסות לקרוא את צדודיתו המוכרת. מה שהיא ראתה הדאיג אותה מאוד.

זה הופיע שם בקו המתוח של לסתו, בגבות הכהות שהורדו על עיניו, באופן בו פיו החושני כווץ לפס דק.

משהו שם לא היה בסדר.

"קונור?" היא הכריחה את עצמה למנוע את פלג גופה העליון מלנטות פיזית לכיוונו הכללי. כי אחרי שבע שנים בנפרד, לא היתה לה כבר שום זכות לנטות לשום כיוון בקרבתו. לא שבעבר זה מנע אותה.

הנטיה הזאת היתה טבע שני, לא יותר מזה. שבע השנים הללו הביאו איתן הרבה שינויים בשאנון. רק בגלל שקונור פלאנגן צץ ומופיע לו פתאום לפני עיניה, זה לא אומר שהיא צריכה לשוב ולהשליך את עצמה לרגליו.

ולא משנה כמה טוב הוא נראה.

האם הוא שינה משהו בשיער שלו? היא כיווצה את שפתיה בעת שבחנה אותו. השיער היה קצר יותר, עם טיפת גוון ערמוני בקצוות השיער שגונו כמו שוקולד כהה, מה שהעיד על כך שהוא בילה לאחרונה זמן רב בשמש. הוא גם היה די שזוף...

בארי ווייט, סתום כבר!

כתפיו הרחבות של קונור התרוממו וצנחו, חזהו עלה לרגע כששאף אוויר. אבל במקום לענות על שאלתה, הוא מתח את ידיו, התרומם בתנועה חלקה למלוא קומתו, לפני שתחב את ידיו לכיסי מכנסיו המחוייטים והביט סביבו שוב, בעת שהתהלך לו בחדר כמו חיית טרף.

ואכן הוא נראה כמו אריה משחר לטרף. היה לו מין הליכה, שנראתה חסרת כל מאמץ, כולה עוצמה אצורה, שליטה עצמית חרישית, בעודו בוחן את סביבותיו ומפנים כל פרט. בבסיסו, הוא היה בפירוש חיית טרף.

כל הורמון נשי בגופה הבחין בכך והגיב מידית לנוכחותו הגברית רבת העוצמה. זה היה פשוט משהו שלא ניתן לעמוד בפניו.

שאנון נאלצה לטלטל מעט את ראשה, להבהיר את מחשבותיה, כשהוא שב לדבר.

"אז כאן את עובדת? אז מה את מכל אלו – התעמלות אירובית לקשישים, שיגעון הקדרות, או יאמי מאמי יוגה?"

את כל זה הוא הצליח ללמוד ממבט של שלושים שניות בלוח המודעות? הו, הוא בהחלט זריז.

"שכרתי את כל הבניין. את שתי הקומות התחתונות אני משכירה לכל מיני קבוצות, ואני גרה בשלישית. אם אתה מעוניין באחד החוגים, אני יכולה לרשום אותך" – היא לא הצליחה להימנע מלחייך למראה הניצוץ המשועשע שהופיע בעיניו בעת שהבזיק לעברה חצי חיוך – "אם כי, אם אתה חושב להעלות את שכר הדירה, במקרה שאתה באמת בעל הבית החדש של דבניש, אנחנו יכולים לנהל במקום זאת שיחה ארוכה על השיפוצים הדרושים לביוב ולמערכת החשמל. במקרה, יש לי רשימה של..."

"מפתה ככל שהצטרפות ליאמי מאמי יוגה עשויה להיות – לא, אני לא מעוניין להירשם. כרגע אני קצת עסוק מדי. ואין שום סיבה שנדבר על אינסטלציה או חשמל, כי לפני יומיים הגענו להסכמה על מכירת הבניין."

נשימתה של שאנון נעתקה. "מה?"

משיכת כתף נוספת. והפעם, למרות המפנה בשיחה, שאנון קלטה לפתע איך הוא היה לבוש. היא מעולם לא ראתה את קונור בחליפה, ככל שהיא היתה מסוגלת לזכור. ובטח שלא בחליפה שנראתה כאילו עלתה יותר ממה שהיא שילמה כשכר דירה חודשי עבור כל הבניין. חליפות כאלה נתפרו רק לפי מידה, נכון? גיזרתה הדגישה את מבנה גופו הדק והשרירי. הו, לא. החליפה הזאת לא נרכשה מעל המדף, נכון? אפילו שגם בחליפה מוכנה מראש הוא היה נראה מצויין, וגם בלעדיה.

שאנון ידעה, בכל מקרה – ככה נראה גבר מדהים. היא לא שכחה דבר.

היא בלעה במאמץ.

אבל החליפה החדשה היתה הדבר הראשון שהחל לשכנע אותה שאולי זאת אינה מתיחה – שמה שהוא אמר לה, עשוי להיות אמיתי. כי קונור שהיא הכירה, היה בחור של ג'ינס וחולצות טריקו, ופשטות הבגדים שבחר ללבוש רק הוסיפה, בזמנו, על המשיכה שלו. הוא לא היה צריך להתהדר בלבושו כדי להרשים, לא כשיש לו את היכולת המולדת לשייט לו בחיים בהסתמכו רק על שילוב של חוכמה, קסם אישי ומראה נאה וסקסי.

בחליפה, הוא היה גבר לגמרי שונה. לא רק בעל מראה של איש עסקים חלקלק, כמו שהחליפה היתה אמורה להציגו ללא ספק, אלא גם שופע סמכותיות, במיוחד עם מראה כמו שלו; היה לו מראה של אדם בעל עוצמה – אדם השולט במצב. למען האמת, כשהוא לבוש ככה, הוא באמת נראה כמי שיכול להיות הבעלים של דבניש השקעות בע"מ.

אם הוא באמת הבעלים של החברה, זה אומר שהוא מין מולטי-מיליונר, נכון?

אבל גבר עם כל כך הרבה כסף, בטח לא מעניין אותו על מי הוא דורך בדרכו, נכון? וזה לא מתאים לקונור פלאנגן שהיא הכירה פעם, מזמן.

בכל מקרה, זה לא משנה. מי שהוא לא יהיה עכשיו, הוא כבר לא קונור שהיא אהבה אז, נכון?

נכון מאוד. הספינה ההיא כבר הפליגה לה. הפליגה וטבעה, כמו טיטאניק.

המחשבה העלתה בלבה את התחושה הרגעית המוכרת, כאילו משהו אבד לה. תחושה אותה היא קברה עמוק, ועכשיו צצה והופיעה בנימת קולה.

"אז מה, פתאום אתה מיליונר?"

פיו של קונור התעקל בחיוך. "מסתבר שכן."

"ככה, בבת אחת?"

"כבר היו דברים מעולם."

היא לא הצליחה לבלום את נחרת הצחוק שחמקה מפיה. "כן, בוודאי. לפעמים אי אפשר להסתובב פה בלי לדרוך בטעות על איזה מיליונר. זאת ממש בעיה. אני לא יכולה להגיד לך כמה שמלות של דיוֹר כבר קיבלתי במתנה."

בתגובה, קונור נאנח בקוצר רוח. "שאנון, זה לא משנה באמת איך זה קרה. עכשיו אני הבעלים, והבניין הזה נמכר. זאת הסיבה שאני פה."

ההשלכות של מה שהוא אמר החלו לחלחל להכרתה לאט, כמו מים דרך סדקים זעירים בקיר. "ככה פשוט? בלי שום הודעה מוקדמת? העיסקה נחתמה ואנחנו פשוט צריכים לזוז. הו – יש לנו בכלל זמן לארוז, או שמדובר פה בפינוי מיידי? מחכות בחוץ משאיות לדברים שלנו?"

בעודו מוסיף להסתובב לו בחדר, תוך התעלמות מהסרקזם שלה, הוא השיב בנימה עסקית כמותה לא שמעה מעולם בוקעת מפיו. "אני מצמצם את מספר הנכסים בספרי החברה, כך ש–"

"טוב, יופי לך."

הוא הרים גבה כהה לנוכח ההפרעה שלה. "יש פה בעיה?"

"למה שתהיה פה בעיה?" היא היטתה את ראשה הצידה. התלתל השתחרר מאחורי אוזנה והתנדנד מול לחיה. "זאת אומרת, הרגע נכנסת הנה והודעת לי שאתה מין איל-נדל"ן כביר, ושאני עומדת לאבד את הבית ואת מקור ההכנסה שלי בבת-אחת. למה שזאת תהיה בכלל בעיה?"

"כמובן, אנחנו נארגן לך בניין חלופי."

"כמה יפה מצדך."

הוא הפסיק להסתובב והפנה אליה חיוך קטן ומשועשע. "שאנון, זה לא עניין כזה גדול."

טוב, בזה הוא טעה. זה בהחלט היה עניין ענקי. קונור שהיא הכירה אז היה טורח לברר את זה לפני שהוא מופיע כאן, אחרי שההחלטה שתשנה את המציאות של חייה כבר התקבלה – ולא מדובר רק בחיים של שאנון.

הבניין הזה, הקהילה הקטנה שקמה בתוכו, היו בשבילה עולם ומלואו. בפעם הראשונה מאז שסבתה מתה והותירה אותה לבד בעולם, היה לה מקום בו היא הרגישה בבית; כולל אוסף האנשים המשונים שהיו מעין משפחה עבורה.

ועכשיו האדון מיליונר הזה הולך לגזול את זה ממנה. היתה בזה אירוניה מסויימת...

סנטרה של שאנון התרומם במרי. "מבחינתי זה כן עניין גדול. קונור פלאנגן שאני הכרתי היה טורח לברר את זה מראש."

קונור בחן אותה בעיניו הכהות במשך מה שנראה לה כנצח נצחים, בעוד שאנון משתדלת להחניק את גלי הזעם והטינה הנבנים בתוכה.

זה כל כך שונה ממה שהיא חשבה שיקרה אם היא תשוב ותפגוש אותו. אבל, היי, לפחות היא כבר לא שומעת את בארי ווייט שר לה בראש. גם זה משהו, נכון?

"למה?"

"למה?" מה, הוא עושה צחוק?

"כן – למה? למה זה עניין כל כך גדול?" כשמבטו לא מרפה ממבטה, הוא הוציא יד גדולה אחת מהכיס ונופף בה בקשת רחבה לצד גופו. "זה רק בניין ישן, מתפורר, ולמען האמת, מכוער נורא. ואין לי שום בעיה לעזור לך למצוא לו חלופה. לפחות את זה אני חייב לך."

היא עמדה להגן על חזית הבניין הגותית-ויקטוריאנית הקלסית שהיא כה אהבה, אבל אז הוא הוסיף את החלק האחרון.

"אתה חייב לי?" הצבע אזל מלחייה וידיה הפכו לפתע קרות מאוד. "מה זה אמור להביע?"

משיכת כתפים נוספת. "אנחנו מכירים זה את זה. בגלל העבר המשותף שלנו, אני מוכן לחרוג קצת ממנהגי."

שאנון עמדה קפואה כמו פסל והביטה בו. לבה החסיר כמה פעימות בעת שהיא התאמצה למצוא את המילים שיבטאו את חוסר האמון שלה, בלי להסגיר שום דבר אחר.

בדממה שהשתררה, פיו של קונור התעקל וצחקוק נוסף חמק ממנו. "מה עשיתי שאני זוכה במבט הזה?"

שאנון נדה בראשה והפנתה לו את גבה כדי לפתוח את היומן הגדול שעל הדלפק, מאחוריה, תוך שהיא מתפללת חרש שלא הבינה נכון את כוונתו.

"אולי מוטב שתלך ותחזור כדי שנתחיל מחדש את השיחה הזאת, כי באמת, כרגע זה סוריאליסטי מדי. עוד לא שתיתי אפילו את ספל הקפה השני שלי היום. עד שאני שותה את הקפה השני, אני לא מסוגלת לחשוב בהגיון. אז לך, ותחזור מאוחר יותר, ואז נתחיל לדבר על מזג האוויר, ונעבור בהדרגה לדברים היותר קשים."

הצליל היחידי שנשמע בחדר ברגעים הבאים היה קול תיפוף העט של שאנון על דלפק העץ, בעוד היא מחכה שהוא יאמר משהו או יעזוב. כשעזיבתו היתה האפשרות העדיפה בעיניה.

והיא היתה זקוקה לזמן הזה. להפוגה הקצרה מלהביט בו כך. על מנת לנסות להרגיע את מחשבותיה, לדחוק אחורה את תחושת הפניקה הרגעית שחשה כשהוא אמר שהוא "חייב" לה משהו, בגלל "העבר" שלהם.

אולי אם היא תעצום את עיניה ותקיש שלוש פעמים בעקביה, הסיוט הזה פשוט יעלם? יכול להיות ששווה לנסות...

היא כמעט קפצה מתוך עורה כשהוא נגע בה.

לולא היתה בחולצת טריקו, אולי הוא לא היה נוגע באצבעותיו הלוהטות בעורה החשוף והצונן. אם היא לא היתה מנסה עדיין להתאושש מההלם של הפגישה עמו ושל כל מה שאמר לה בתוך דקות אחדות, אז אולי להט מגעו על עורה הצונן לא היה מכה בה כמכת חשמל כה עזה.

ואז, אולי היא לא היתה מסתובבת ומושכת את זרועה מאצבעותיו הארוכות בכזאת מהירות שגרמה לה לחבוט את מרפקה בקצה הדלפק.

"לכל הרוחות!"

בהישענה ממנו והלאה, היא אחזה במרפקה, בעווית על פניה, בגלל הכאב המטפס בזרועה לכיוון הכתף, בעוד דמעות עולות בעיניה.

זה ממש כאב! והכל היה באשמתו!

היא נתנה בו מבט מלא ארס.

פיו של קונור התעוות בהושיטו את ידו שוב לעברה. "תני לי לראות."

שאנון חמקה מידו. "לא. קונור, לך מפה."

"אני לא הולך לשום מקום לפני שאת נותנת לי לראות את המרפק שלך." הוא שב והתייצב לפניה.

בגיחוך, היא הרימה את ידה מעל לכתפה, כשמרפקה מופנה אליו. "אתה מרוצה עכשיו? או שאתה רוצה לנשק אותו כדי שהכאב יעבור?"

עיניו הכהות התלקחו לרגע, ושאנון עצרה את נשימתה.

אבל כשהוא ניסה לשלוח שוב את ידו אל זרועה והיא שוב משכה אותה, הפעם תוך עווית של כאב, הוא נאנח בקול רם.

"מתי נעשית כזאת עקשנית?"

שאנון הרימה את ראשה, שירבבה את שפתיה בכעס, עיפעפה אליו בעיניה. "הו, אולי באותו זמן בו אתה נהפכת פתאום למיליונר?"

לאחר שכל נסיונותיו לעזור לה נדחו, הוא שב לבסוף לשלב את זרועותיו על חזהו הרחב, והיטה את ראשו, בלי לשרבב שפתים או לעפעף. הוא לא היה צריך לעשות דבר חוץ מאשר לנעוץ בה מבט, כדי להבהיר את עצמו. סבלנותו הלכה ואבדה. במהירות.

והדברים שאמר אישרו זאת. "סיימת, פחות או יותר, עם התקף הזעם שלך?"

שאנון נעצה בו מבט עוד יותר זועם.

בעודו מרים טיפה את זרועותיו, הוא משך את השרוול כדי להציץ בשעונו. "כי יש לי עוד פגישה, בעוד חצי שעה, אבל אני יכול להתעכב עוד כמה דקות עד שתירגעי, אם זה יעזור."

היא פצתה את פיה כדי להגיד לו כמה זה נחמד מצדו, אבל בינתיים הוא נע קדימה, כך שהיא מצאה את עצמה לכודה בין הדלפק לבין גופו הגדול.

הו, לא.

כשהוא שב ודיבר, קולו היה נמוך ועמוק יותר; היתה בו נימה פסקנית יותר. כך שדעתה הוסחה מכל נסיונותיה להיות סרקסטית והיא קפאה מעוצמת גבריותו. האם תמיד היה כל כך מהמם להימצא בכזאת קירבה אליו? את החלק הזה היא לא זכרה.

בארי ווייט שב לשיר בתוך ראשה.

"הייתי יכול פשוט לשלוח לך מכתב, שאנון. אבל כשראיתי מי חתום על החוזה, החלטתי לבוא הנה ולדבר איתך פנים אל פנים, מתוך כבוד. זה לא עניין אישי, מכירת הבניין, זה מהלך לגמרי עיסקי. ואני אוודא שיהיה לך לאן לעבור. כבר אמרתי לך את זה. יש עוד הרבה מאוד בניינים, באזורים הרבה יותר טובים, ובהם תוכלי לנהל את כל הפעילויות הללו שאת עושה כדי לשעשע את עצמך."

שאנון הזעיפה פנים. היא פתחה שוב את פיה, הפעם כדי לדון איתו במשמעות המילה "התנשאות".

אבל קונור כבר היה בתנופה. "תאמיני לי או לא – אני לא באתי הנה בשביל לריב איתך. האמת היא שאני רציתי לראות אותך."

עיניה נפערו. "למה?"

הפעם חיוכו היה איטי, חם וחושני. ולא משנה מה עוד השתנה בו, את החיוך הזה שאנון זיהתה. הוא הפעיל את הקסם שלו עליה. למענה. שבע שנים מאוחר מדי.

"תמיד שאלתי את עצמי למה עזבת בלי להיפרד. את לא חושבת שזה היה קצת לא מנומס מצדך?"

"באת הנה אחרי שבע שנים כדי לנזוף בי על הנימוסים שלי? אתה בטח צוחק עלי!"

היא הביטה בו בעת שעיניו בחנו את פניה ביסודיות, מקצה ראשה, דרך כל אחת מעיניה, לאורך אפה ועד שנחו לבסוף על שפתיה – השפתיים עליהן היא העבירה, שלא מרצונה, את קצה לשונה – לפני שפשקה אותן כדי לקחת כמה שאיפות קצרות.

"רק חשבתי שבעקבות מה שקרה בינינו, היית יכולה לקחת חמש דקות כדי לבוא להגיד ביי-ביי, לפני שטסת מהארץ. זה לפחות מה שאני הייתי עושה."

שאנון בלעה במאמץ. "בעקבות–מה שקרה–?"

מבטו התרומם, באיטיות רבה מאוד, עד שננעל בעיניה המשתוממות, כשראשו מוטה קצת קדימה וקולו דועך ללחישה. "האם היה לך כל כך קל לשכוח? תמיד חשבתי שהפעם הראשונה אמורה להיות אירוע בלתי נשכח."

נשימתה נעצרה. הו, לא!

"אתה ידעת שזאת הייתי אני."

הוא צחקק וגומות החן נחרצו בלחייו. "כמובן שידעתי. את ידעת שאני ידעתי. זה היה חלק מהמשחק של אותו לילה. הרי לא יכולת לחשוב שהתחפושת ההיא הסתירה את זהותך!"

טוב, האמת היא...

למרות הכאב במרפקה, שאנון הרימה את שתי זרועותיה ושלחה את שתי ידיה קדימה, להדוף את חזהו בכוח. גל של בושה, ילדותית כמעט, דחף אותה להתרחק ממנו עד כמה שרק ניתן.

"תתרחק ממני."

היא היתה באמצע הדרך אל צידו השני של החדר, לפני שהוא שב לדבר, ושמץ של הומור נשמע עדיין בקולו. "עוד לא סיימנו לדון בבניין הזה, ולאן שאת עוברת ממנו."

שאנון צחקה בלעג. "הו, אנחנו סיימנו. תאמין לי. ואין בכלל מה לדבר בקשר לבניין הזה. יש לי חוזה שכירות ארוך טווח, ואני לא עוברת לשום מקום."

"עיסקת המכירה כבר נסגרה, ויקח בערך שישה שבועות עד שעורכי הדין ישלימו את הטיפול בה. כך שאין לך ממש ברירה. והבעלים הבאים לא יפגינו בהכרח כזאת התחשבות בגורלך – אלא אם כן יש לך עבר משותף גם עם אחד מהם."

בן זונ–

היא הסתובבה וצעדה בחזרה לעברו, בנחישות כועסת. היא כבר לא איזו בת טיפש-עשרה נאיבית. וככל שהוא יקדים להבין את זה, כך ייטב.

"דווקא כן יש לי ברירה. אני אלחם בך על המקום הזה, אם לא תהיה לי ברירה. אבל אני לא מצפה ממך להבין את זה, בדיוק כמו שאני לא מצפה ממך להבין כמה שפל היה מה שהעלית הרגע, בקשר למה שקרה בעבר הרחוק. תאמין לי, אם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי עושה דברים לגמרי אחרת."

השעשוע נעלם מפניו בבת-אחת. "כולל מה שקרה אתי?"

תשובתה היתה מהירה, ונבעה מהפצע הפעור שהיא עדיין נשאה במסתרים, עמוק מאוד בתוכה.

"בעיקר את מה שקרה אתך. זאת היתה הטעות הגדולה ביותר של חיי. ואם הייתי יכולה לחזור בזמן, זה לעולם לא היה קורה!" היא הביטה בו ומבטה נע מלמעלה למטה ובחזרה. את מילותיה הבאות היא ביטאה בנימה קפואה במיוחד. "בחיים לא!"

האוויר בחדר המבוא הפך צונן. ממש קפוא, למען האמת.

"טוב, אז זכיתי אם כך לקבל תשובה לכל שאלה שעוד היתה לי בקשר לעזיבה שלך, נכון?" הפעם, כשהוא חייך, לא היה אצלו שום שמץ של ההומור שהוא הראה קודם לכן, וקולו היה שליו לגמרי. "בעוד ימים אחדים את תקבלי הודעה בכתב על השלמת המכירה, בצירוף רשימה של בניינים חלופיים. תבחרי לך אחד."

"אל תטרח לשלוח לי שום דבר. אני לא עוברת."

תוך הינהון, הוא הציץ שוב בשעונו. "טוב, אז תעשי מה שאת רוצה."

אפילו אחרי שהדלתות נסגרו בחריקה מאחורי גבו, שאנון נותרה עומדת באותה נקודה, כשידיה על מותניה וראשה מוטה אחורה, והיא מתנשמת בניסיון להירגע.

קונור פלאנגן.

אבל כשהנשימות העמוקות הצליחו להביא בהדרגה את לבה ההולם להאט את מהלכו, העובדות העירומות שעלו בשיחתם התחוורו לה במלוא עוצמתן.

היא חייבת לעצור אותו.

אבל האם תוכל היא, שאנון הנסי – שלא נאבקה מעולם כדי להישאר בשום מקום – להתייצב ולהילחם עכשיו על המקום לו היא קוראת ביתה?

כן, היא תוכל, והיא תילחם. בכל כלי הנשק שיש בארסנל שלה כאישה בוגרת.

צרות צרורות מחכות לקונור פלאנגן!