כנפיים

מצחיק.

אף פעם לא ידעתי שרק צד אחד של הפה לועס. זאת אומרת, כשאוכלים אמורים ללעוס בשני הצדדים, לא? בגלל זה יש שיניים בכל הפה. אבל משום מה, רק צד שמאל של הפה עולה ויורד, לועס במרץ.

בדרך כלל אני לא בוחנת איך אנשים לועסים. באמת שלא. מה לי ולהרגלי אכילה? פשוט משעמם לי, ואין לי דבר טוב יותר לעשות. תחילה בהיתי בכתם לבן קטנטן בזווית הפה שלו. אבל הוא שם לב שאני נועצת בו מבט והשפלתי את הראש. כשהרמתי את העיניים הוא כבר לא היה שם. הכתם, אני מתכוונת, לא הוא. הלוואי שגם הוא היה נעלם.

והוא גם מדבר. לא מפסיק לדבר. בין הלעיסות הנמרצות שלו הוא מצליח לספר לי על לקוח מעצבן בעבודה, על הגרושה הנוראית שלו, ותוך כדי גם מקשקש משהו על בית השקעות. אני לא מצליחה לעקוב. הוא קופץ מנושא לנושא כמו איזה צפרדע נמרצת, ואני, שרק רוצה לסיים את הסאגה המעייפת הזו , כמה שיותר מהר, מהנהנת בראש מדי פעם, מחייכת בקטנה, בנימוס, ומריצה לעצמי בראש את כל מיליון הדברים שיש לי לעשות כשאחזור הביתה.

בא לי להרביץ לעצמי. כאילו, בחיאת, בשביל זה, היה שווה לך, נועה, כל הטירוף היום?

יצאתי מוקדם מהעבודה כדי להספיק להיות עם הילדים, מאוחר יותר תקתקתי ארוחת ערב ומקלחות בקצב שיא, התלבשתי, התאפרתי והזמנתי בייביסיטר שכמובן איחרה והכניסה אותי לפאניקה. בחישוב הכולל של הדלק, החניה והקפה הדלוח שהזמנתי כאן, הדייט הזה יקר. יקר מדי. הרבה יותר מדי. בסכום הזה הייתי יכולה לקנות שמלה חדשה לליה, או את נעלי הספורט הזרחניות הנוראיות האלו, שאופיר מבקש כל הזמן. אלוהים יודע כמה כל שקל מחושב אצלי.

אבל בכנות? זה לא רק הכסף. זה כאב הראש. ההתארגנות המיותרת, המלחיצה, ובשביל מה? בשביל הקשקושים של הבחור מולי, שלא נעים להודות, אבל אני ממש לא זוכרת איך קוראים לו.

אני תוהה אם זה מנומס להסתכל בפלאפון באמצע דייט. זה די הגיוני, לא? אולי הבחורה הזו ששומרת לי על הילדים רצתה לעדכן אותי במשהו? זה תירוץ מספיק טוב, אני מחליטה, ומציצה בנייד.

אין הודעות. רק השעון הקטן, בפינת המסך של הנייד, מראה לי שהזמן לא זז.

זה לא ברור. השעון. כאילו, מה הסיפור שלו?!

ביומיום בבית אני לא מספיקה כלום. בין כמויות הכביסה האינסופיות שנערמות לי על הספה, והררי הכלים שמצטברים בכיור, אני תמיד מרגישה שזו תחרות. תחרות אינסופית - אני מול המחוגים שלא מפסיקים לטוס. אגב, הם תמיד מנצחים. אני לא מספיקה חצי מכל מה שהחלטתי לעשות. וכאן? עכשיו? המחוגים זוחלים באטיות מעצבנת.

לליה יש הצגה מחר בחוג, ואני עוד צריכה לכבס לה הלילה את השמלה הוורודה שהיא אמורה להופיע בה. תומר חזר אחר הצהריים מהמעון עם נעליים מלאות בוץ שעוד לא הספקתי לנקות, ולאופיר הבטחתי לחפש את מחברת החשבון שאבדה לו. אז מה לעזאזל אני עושה פה, מול הבחור הזה, שפתאום הפסיק לדבר, ומסתכל עלי, כאילו הוא מחכה למשהו?

שיט. הוא בטח שאל אותי משהו.

“נועה? את פה?“

“כן, סליחה, ריחפתי לרגע. אני אתך. מה אמרת?“

משהו בתנועת הידיים שלו מזכיר לי את נתי. איך שהוא מחזיק את המזלג בזמן שהוא אוכל, כאילו עוד רגע המזלג נופל. מין תנועה עדינה כזו, עדינה מדי. כן, אני יודעת, וגם צועקת על עצמי בתוך הראש: “נועה, צאי מזה, הבטחת!“ באמת הבטחתי. הבטחתי לא להשוות. ואני באמת משתדלת שלא. הוא לא נתי. נתי לא פה. זה רק את, מול גבר זר, שאת לא מכירה, שמזכיר לך את האחיזה של נתי במזלג.

בשבוע הראשון אחרי שהתחתנו כל כך התלהבנו מלאכול יחד, בדירה השכורה שלנו. זה הרגיש פתאום נכון, מיוחד. גבר ואישה אוכלים יחד. זוג נשוי. הדבר היחיד שהציק לו, הייתה טבעת הנישואין שלו, שהמזלג נתקע בה כל הזמן. כגבר שלראשונה עונד טבעת, היה לו לא פשוט לאכול איתה, ובמקום להוריד ולהניח את הטבעת לצד הצלחת בזמן הארוחה, הוא שינה את האחיזה במזלג כדי שיהיה לו יותר נח. אז, כשראיתי את זה לראשונה, הייתי בטוחה שזה הדבר הכי רומנטי בעולם. גבר שמשנה הרגלי אכילה של שנים ארוכות, בשביל אשתו, ובשביל להשאיר את טבעת הנישואין שלהם על האצבע. זה מצחיק, אבל היום אני יודעת שזה היה הסימן הראשון. זו הייתה הדרך שלו להפגין את עוצמת כוח הרצון שלו והביצוע. איך הוא תמיד אומר לילדים? “אם רוצים, מצליחים“.

והנה אני עושה את זה שוב. חושבת על נתי. איך הוא מצליח תמיד להיות פה, גם כשהוא לא פה? גם כשאני לבד, מנסה משהו חדש סוף סוף, לראשונה בחיים, אני לא לבד. איכשהו תמיד נתי מגיע.

אני מבינה שלבחור הזה, שכאן מולי, באמת אין סיכוי. יכול להיות שהוא מקסים ומוצלח, וגם מאוד ערכּי, כמו שהבחורה בעבודה ציינה בפני, ושבעצם בגללה אני יושבת פה מולו. היא זו שכל כך דחפה וגרמה לי לצאת איתו. בן דוד שלה או משהו כזה. אבל איך? איך אני באמת יכולה לתת לזה צ’אנס, אם הראש שלי רק בטבעת הנישואין של נתי, או בערמות המשימות והכביסות שבבית ובגיהוצים שעוד מחכים לי?

סיימתי את כוס הקפה שלי מזמן, והצלחת שלו כבר די ריקה. אני מתנצלת בנימוס שמאוחר לי, ושאני ממהרת. מזמינים חשבון. הוא מתעקש לשלם. לא מתווכחת. מוותרת.

אני הולכת. בעצם חוזרת.

פחות מתאים לי הדייטים, האיפור, העקבים. אני לא מחבבת חיוכים עדינים או נימוסים מזויפים.

אני סוף סוף חוזרת להיות נועה של הכביסות, הבישולים, והפיג’מה.

חוזרת לעצמי.

חוזרת להיות נועה. נועה האמתית.

אימא של אופיר, ליה ותומר.