כפל ראייה

קוּלְטוּרקַמף

13 בינואר 1947, כביש 62 להיימבולדסהאוזן, גרמניה

05:05

הג'יפ עזב את מבואות ברלין ועלה על הכביש המהיר 62 בכיוון דרום־מערב. רכב שטח גבוה, אפור־ירוק, מסוג ויליס, שתי דלתות. הוא היה מן הדגם ששירת את הצבא האמריקאי בגרמניה, אך לא נשא כל סממנים צבאיים. עם זאת, היה מצויד באורות הסוואה, גג מתקפל, יריעות מחזירות אור, כלי עבודה, שימורים, סרבלים לבנים, ציוד חילוץ וקסדות עם פנסים. השעה הייתה מוקדמת והתנועה דלילה. שני הנוסעים שתקו והאזינו לשאון המנוע ולקול הממטרים מכים בגג. שנתיים קודם לכן הצטלמו חיילים רוסים ואמריקאים מחובקים על גדות נהר האלבה. עולם מוכה, למוד זוועות, נשם לרווחה. בעוד רגע, סברו כולם, יעלה המסך על התיאטרון הגדול של העולם־שאחרי, אלא שבמקום זאת צנח המסך בקול חריקת ברזל וחצה את אירופה לשניים.

06:10

הג'יפ האט לפני מחסום דרכים מאולתר של הצבא האמריקאי, כחמישה קילומטרים צפונית לפוסטדם, כשלושים וחמישה קילומטר מדרום־מערב לברלין. הנהג הלבוש אזרחית שלף תעודת קצין אמריקאי בדרגת קפטן. חייל בקסדה ירוקה, סרט של משטרה צבאית על זרועו הימנית, הצדיע לו. ארבעת חבריו, בקסדות ירוקות גם הם, הסתופפו מפני הגשם מתחת לברזנט משאית שעמדה בשולי הכביש.

"לאן, אדוני?"

"היימבולדסהאוזן."

"אדוני מצויד במפות הסגולות המעודכנות? אני שואל כי התוואי השתנה. הגבול החדש עובר באמצע העיירה."

"אני מכיר את האזור," ענה הקפטן. חוסר הסבלנות ניכר בקולו, ולצדו שמץ של מבטא רוסי.

החייל הביט בו. "תיזהרו מהאיילים," אמר. "הם דוהרים לתוך הכביש."

הקפטן הנהן והשיב את ידיו אל ההגה.

06:20

הוא לחץ על דוושת התאוצה ומנוע הג'יפ רעם. את הכביש לא חצו איילים דוהרים, רק רוחות עזות. הם הותירו מאחורי גבם את ברלין על צינורות המים הקפואים שלה, על שכבת הקרח העבה ברחובות, על הגופות שגדשו את התעלות, על הריחות הנוראים. העיר איבדה במלחמה שליש מאוכלוסייתה, והנותרים היו מובסים ונואשים. הצבא האמריקאי לא הצליח להשתלט על הכנופיות, על העריקים ועל גדודי הפליטים שמילאו את הרחובות. עשרות אלפי ילדים הסתובבו על המדרכות הסדוקות. כמה מהם הציעו שירותי מין לחיילים הצעירים והדרוכים, שהיו רגוזים ומתוחים, כאילו מאחורי כל בית הסתתרו צלפים. המאפיות היו ריקות. לא ניתן היה להשיג כיכר לחם. חפיסת סיגריות שנמכרה לחיילים בחצי דולר עלתה בשוק השחור מאה ושמונים דולר. תמורת ארבע חפיסות סיגריות יכולת לשכור את האופרה של ברלין.

המגבים הדקים לא יכלו לקיתונות המים ששצפו על השמשה. הג'יפ היטלטל בין שלוליות ענק, חלף על פני ערוצי נחלים וחורשות אורן עוטות קרה.

"עד אחת־עשרה כבר נהיה בהיימבולדסהאוזן," אמר הקפטן.

"לא בחרנו יום מוצלח לנסיעה," רטן הנוסע ברוסית. "הייתי מעדיף להיות במיטה במקום לנסוע לחור הזה."

"ניק, תפסיק להתלונן."

בימין הדרך ניצבו כמה בתים מטים לנפול, ובחזיתם שלטים בגרמנית ובאנגלית: "סכנת התמוטטות".

"זה לא יום טוב להיכנס למחילות. הכול רטוב, לך תדע מה... וחוץ מזה, הארגזים טמונים שם שלוש שנים. מה כבר נמצא בהם?!"

"תירגע. אנחנו צריכים רק לאתר את הפיר. חמישים ארגזים, אמרנו? מחלקת הנדסה תגמור עניין בתוך שלושה ימים."

שתי משאיות עמוסות עפר מכוסה בברזנט נסעו בכיוון הנגדי. ניק ליווה אותן במבטו. "תגיד, מרק," הוא אמר. "ראית פעם מכרה מלח?"

מרק יוסילביץ' היה קצין התרבות של הצבא האמריקאי בברלין. הוא נולד באסטוניה למשפחה יהודית מן המעמד הבינוני, שעקרה לברלין כאשר היה ילד. הוא למד באוניברסיטה בברלין, אחר כך היגר לארצות הברית וסיים תואר שני באוניברסיטת ברנדייס. בזמן המלחמה חזר לאירופה, הפעם כקצין אמריקאי.

הג'יפ היטלטל וקרטע, ומרק הידק את אחיזתו בהגה וניסה למנוע מן הרכב להחליק על הכביש הרטוב. כשלחץ על הבלמים, חברו ניק שישב בכיסא הנוסע הוטח קדימה ואפו כמעט נשק לשמשה. הוא ניער את ראשו הגדול ושב להביט מבעד לחלון. ניק היה איש גדל גוף, בהיר עור ועב בשר, ושערו הפרוע הלם את תוויו הסלאביים, ובכללם אפו הגדול. פניו הוורודות היו מאדימות כסלק כאשר שתה. שמו המלא היה ניקולאי נבוקוב, והוא היה בן למשפחת אצולה שנמלטה מסנט־פטרבורג לאחר שסבתו בת השמונים ושבע נרצחה בידי הבולשביקים. סבו היה שר המשפטים של הצאר אלכסנדר השלישי, ואילו את אביו רצח מתנקש בברלין, שכונתה אז "המחנה הרוסי".

הוא היה אציל מסנט־פטרבורג, אבל נראה כמו דמות מהפרובינציה של צ'כוב. כזו שמחליפה כל יום צורה. בוקר אחד הוא מכה על חזהו בדרמטיות, למחרת שופע חיבה ורוח טובה, ובבוקר השלישי משמיע צחוק מתגלגל. הוא היה איש רעים להתרועע, ונודע בסיפוריו הנרגשים ובלשונו הקלה. הוא נמנה עם יחידי הסגולה שהכירו את צפונות לבו של חברו המאופק והשתקן. אף שהיה מבוגר מיוסילביץ' בחמש שנים, הוא העריץ אותו הערצה עיוורת, ונהג לומר שיש לו "פרנישד הד", כלומר "ראש מרוהט". ברוסית, יש לשער, זה נשמע יותר טוב.

07:40

יוסילביץ' האט. הוא הדליק אורות גבוהים, אך במקום לחדור את הערפל, הם נבלעו בו.

07:50

יוסילביץ' הציץ במראה וראה את מערבל הבטון שזינב בו, האט ועצר את הג'יפ בצד הדרך, שיעקוף. במקום לשוב לכביש, המתין בתקווה שהגשם ייחלש. טנדר צבאי אמריקאי נעצר לידו. הנהג פתח את החלון הימני ושאל אם הם צריכים עזרה.

***

מלחמת התרבות, שכונתה בברלין "קוּלְטוּרקַמף", החלה כבר בשנת 1945, עוד לפני שהמתים נטמנו באדמה. הרוסים הפעילו תחנות שידור ברוסית ושינעו לעיר אופרות, מופעי בלט, קונצרטים, להקות רקדנים וזמרים. מכל עבר נשמעה מקהלת הצבא האדום עם הטנור הגדול איוון קוזלובסקי, שנחשב לבעל קול ענוג. נבוקוב, מצדו, כינה אותו "טנור בעל איכויות ליריות שמנוניות". בחודש אוקטובר 1945 העלו הרוסים ביצוע עוצר נשימה של האופרה "אורפאו ואֶוּרידיצ'ה" מאת כריסטוף ויליבלד גלוק בתיאטרון סטאטסופר באונטר־דן־לינדן אל מול עיניהם המשתוממות של הקצינים האמריקאים. למשרד התרבות של הצבא האמריקאי בברלין הגיע באותו היום שדר דחוף ממשרד החוץ בוושינגטון: "יש להפעיל לאלתר את האופרה של ברלין. להחיות את נשמתה ותרבותה של אירופה..."

תוכנית מרשל תרבותית, בניצוח צבא ארצות הברית, הושקה עוד לפני שתוכנית מרשל לשיקום אירופה יצאה לדרך. ב־1 בדצמבר 1946 הכריזו האמריקאים והבריטים על שיתוף פעולה תרבותי, שלרוסים לא היה בו חלק. קפטן יוסילביץ', קצין התרבות האמריקאי בברלין, נדרש להעלות מופעי תרבות, להקים ולשנע קברטים, תיאטראות ובתי אופרה. חברו נבוקוב — מלחין ששלח ידו גם בדיפלומטיה תרבותית — כבר החל לחשוב על הפקת "חלום ליל קיץ" של פליקס מנדלסון. ואולם, כאשר שמע את הביצוע הרוסי המצוין של "פידליו" (יצירה שהייתה אסורה לביצוע בתקופת הנאציזם), הבין שאין מנוס משיתוף פעולה עם הרוסים. יוסילביץ' ונבוקוב, שני דוברי רוסית מלידה שאהבו את תרבות אירופה ושנאו את הבולשביקים, נשלחו לייצג את צבא ארצות הברית בפני הרוסים.

גנרל סרגיי טולפנוב וקולונל אלכסנדר דימשיץ מן הצבא האדום אישרו את שיתוף הפעולה. זמן קצר לאחר מכן הציג קפטן יוסילביץ' בפני מאיור ניקוליביק סודקוב מן הצבא האדום בברלין את הרפרטואר המוסיקלי שגיבש נבוקוב, שכלל בין השאר גם את "יֶבגני אוֹניֶיגין" בגרסתו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. מאיור סודקוב העלה על פניו חיוך של שביעות רצון והוסיף תנאי אחד: "בלי אופרות של וגנר!"

"בלי אופרות של וגנר!" הסכימו יוסילביץ' ונבוקוב.

על הפרק עמדו הפקות משותפות, אמריקאיות־רוסיות, של "דונה אנה", "אאידה" ו"טוסקה". יוסילביץ' ונבוקוב חגגו בארוחת ערב רוסית צנועה במזרח העיר. הם כילו חביתיות בְּלִינִי עם קוויאר וגבינה חמוצה, ולאחר שהשתכרו היטב נשאו קולם בשירה. לסיום שאגו ברוסית את "אנחנו עובדי מסילות הברזל".

נשאר להם רק להשיג את התלבושות, התחפושות והמסכות של בית האופרה בברלין. את כל אלה טמנו הנאצים בשנת 1944 במכרה המלח.

***

08:10

חזרו לנסוע.

נבוקוב החזיק בידו את תיק המסמכים שהכינו עבורם אנשי הממשל הצבאי בגרמניה. מושב הג'יפ היה קטן למידותיו והוא נע בחוסר נחת. לבסוף הפנה את גופו הגדול לעבר יוסילביץ'.

"חשבת פעם איך נוצר מכרה מלח?" שאל. קולו היה גבוה ומתנגן מטבעו.

יוסילביץ' לא השיב. נבוקוב קרא מן הדף ברצף אחד, בלא הפסקות לנשימה: "...בתקופות של מחסור לא נהגו להמליח את הלחם, ומשום כך קוראים לזה לחם תפל. בזלצבורג היה כנראה הרבה מלח... המלח שימש לא רק להמלחת האוכל, אלא גם לטיפול במחלות נשימה. המלח ממכר כמו טבק וסמים," המשיך. "ככל שאנו צורכים יותר מלח אנחנו רוצים יותר."

יוסילביץ' נאבק עם ההגה ועם שברי מחשבותיו. כל עת שהצליח לנסח מחשבה בהירה, שוב נכנס לשלולית שהציפה שטף דיבור של נבוקוב. וחוזר חלילה.

כביש 62. ענני חורף וגשם זלעפות.

09:10

יוסילביץ' עצר שוב את הג'יפ. הראות הייתה בלתי אפשרית. משאית גדולה שהגיעה מן הכיוון הנגדי חלפה על פניהם והתיזה בוץ על שמשת הג'יפ. הגשם שטף אותו עד מהרה. מימינם התנוסס שלט "זהירות מוקשים". נבוקוב ניצל את ההזדמנות, שלף מן התיק תצלום של המכרה מבפנים ונופף בו בפני חברו. "תראה את זה! מדהים, לא? נראה כמו עיר תת־קרקעית. תשמע מה כתוב בעלון: יש שם תשעה מפלסים של רחובות, תעלות, מנהרות, מחילות, אולמות וחדרים, מלאים כולם חריטות דקורטיביות, פסלים ומבנים עשויים מלח. ותסתכל, הנה עבודות אמנות של הכורים. רק תחשוב, את רוב החיים הם העבירו מתחת לאדמה..."

"תשמע, ניק..."

"אתה רואה את הבלוק הזה של המלח? פעם יכולת לקנות איתו כפר שלם, עם התושבים והכול..."

09:25

אף שדבר לא השתנה בתנאי מזג האוויר, יוסילביץ' הכניס להילוך ראשון, סובב את ההגה שמאלה ועלה על הכביש. ממעל נשמע רעש של מטוסי תובלה מנמיכי טוס. הוא לא נסע מהר, ארבעים או חמישים קמ"ש לכל היותר. מימינם השתרעה חורשת עצי אורן ירוקים שהיו מכוסים בשכבה לבנה של קרה.

09:50

יוסילביץ' האט, הוריד הילוך ופנה שמאלה אל כביש 3172. ממרחק נראה הג'יפ כאילו נסע בתוך ענן סמיך של צמר. הוא ניתר שוב ושוב ובכל פעם נחת בקול מחאה רם על הדרך הכפרית המשובשת. יוסילביץ' משך בהגה שמאלה. מוט ההילוכים רטט, הצמיגים החליקו על הכביש הרטוב ונבוקוב לא סתם את הפה. יוסילביץ' העיף לעברו מבט, שישתוק כבר.

"מרק!" הזדעק נבוקוב. "מה אתה עושה?!"

מאוחר מדי. הג'יפ שעט אל עבר סוללת בטון ענקית שהוצבה בחזית מחסום דרכים של הצבא הרוסי. למרבה המזל, לפני שהתגלגלה אנרגיית התנועה של הג'יפ למעיכה רבתי, החליק הרכב, התהפך ונחת בצד הדרך לעיניהם הנדהמות של החיילים הסובייטים, שנדרכו ודרכו את רוביהם. המחסום, אחרי הכול, ניצב בדיוק על התוואי החדש של מסך הברזל. החיילים התקרבו אל הג'יפ בזהירות, ובראשם צעד קצין עם קסדה שחורה. בידיהם אחזו רובים חצי־אוטומטיים מדגם טוקרב, 600 קליעים לדקה.

09:51

ראשית ניכרה תנועת השיער הפרוע. אחריו הזדחל מן הג'יפ הגוף הגדול כולו. "מרק! מרק! אתה שומע אותי?" קרא לחברו ברוסית.

מרק לא ענה. הוא שכב חסר הכרה בשלולית מים. רגלו השמאלית נלכדה מתחת לג'יפ. נבוקוב הרים ידיים כמו שבוי מלחמה והמתין לחיילים. כשהגיעו, קירב אחד מהם את מכשיר הקשר אל פיו, להזעיק צוות רפואי מן המחנה הסמוך.

10:05

הרופא הרוסי הצעיר ניסה לפתוח בכוח את פיו של הקצין האמריקאי, שלסתו התרסקה לאחר שנחבטה בהגה. הגוף חסר ההכרה התעוות והתכווץ בניסיון שווא לנשום, אך השיניים נותרו חשוקות. הרופא התאמץ ולבסוף התייאש. הוא שלף אולר מנרתיקו, הניח את ראשו של הקצין האמריקאי על ברכיו וביצע חתך דק בגרונו. ריאותיו של האמריקאי התמלאו באוויר. הרופא שלף עט כדורי מכיס חולצתו, פירק אותו, השליך את המילוי ונעץ את הצינורית בחור שבגרונו של הפצוע. קנה נוסף לנשימה.

10:10

האמבולנס שעט לעבר בית החולים הסובייטי שבמבואות העיר. הפצוע פרפר בין חיים ומוות.

10:50

קבוצות־קבוצות של מטופלים התקהלו בפתח בית החולים עם סיגריות בפיהם. האמבולנס בקע את עננת העשן. בבית החולים הגרמני הישן, שנכבש בידי הרוסים, היו כמאה וחמישים מיטות, והתפוסה הייתה מלאה. על הרצפה כתמי דם, הקירות מקולפים, באוויר ריח כלורופורם וחומרי הדברה. בית החולים נראה כאילו הוא בעצמו זקוק לאשפוז דחוף.

11:00

הפרוצדורה שביצע הרופא הרוסי בשדה הצילה את חייו של יוסילביץ', אך הנזק שנגרם אגב כך לכלי הדם עורר חשש שהמטופל יסבול מנזק מוחי. יוסילביץ' חובר למכשיר הנשמה. במשך שמונה שעות עמלו עליו הרופאים בניתוח חירום, שתכליתו הייתה להחזיר אל המוח את אספקת הדם שנפגעה בניתוח המאולתר.

02:00

יוסילביץ' פקח את עיניו. רגלו הייתה מרוסקת. הנשימה ייסרה אותו. צינורות האינפוזיה נמתחו אל גופו וממנו. שבר כלי. הוא לא הצליח להקיא את כל הדם שבלע. גם הסינוסים נחסמו. על צווארו נותרה צלקת אדומה, שאותה כינה לימים "צלקת מסך הברזל". במשך שבועיים נשאר שם, עד שהועבר לבית החולים הרוסי קוניגין־אליזבת שבמזרח ברלין, ומשם למחלקת האורטופדיה של בית חולים דויטשה במערב העיר. בכל אותם ימים ישב נבוקוב לצד מיטתו וניסה לפלרטט עם האחות אולגה, שמצאה אותו מקסים, אך התאהבה דווקא בקצין האמריקאי הפצוע.

לימים ניסה יוסילביץ' לאתר את הרופא הרוסי ד"ר יורי פיודורוב שהציל את חייו לצד המחסום, אבל איש לא ידע היכן הוא. הוא תהה לאן הוא נעלם. האם קודם והועבר למוסקבה? האם נשלח לרפובליקה העממית של סין? אולי הגיע לקובה. כך או כך, הם לא שבו להיפגש.

***

מאי 1947. ארבעה חודשים חלפו מאז הפציעה — חודשים אינטנסיביים של פיזיותרפיה, עם סבלנות אין קץ, ותרגילים שהמציא בעצמו. רגלו השמאלית חזרה לתפקד, אבל הצליעה נותרה, כרונית. הוא נאלץ להשתמש במשככי כאבים באופן קבוע, והפסיק את משחקי הטניס הקבועים שלו עם הסופר ולדימיר נבוקוב, בן דודו של המלחין.

משחזר לעבודה, הקדיש את עיקר זמנו לבדיקת עברם של בעלי התפקידים בתקשורת ובתעשיית הבידור הגרמניות. בתיקו החזיק תמיד את החוברת "מיהו נאצי" שהפיץ הצבא האמריקאי. ובאמת, מי הוא נאצי? במו עיניו ראה כיצד הפרויקט לעיקור הנאציזם והחינוך מחדש של אירופה מקרטע, והכול משום שהאמריקאים התקשו לקבוע מי הוא נאצי. על שולחן העבודה שלו היה מונח אינדקס עמוס כרטיסיות עם שמות של מבוקשים, ובהם קלמנס קראוס, קלאוס ברבי וקארל אורף; ברחבי גרמניה נתלו כרזות "הרוצחים מסתובבים בינינו"; ועל מכתבתו נערמו טפסים שמילאו מחפשי עבודה גרמנים, והוא נדרש לשמש פוליגרף אנושי שחיפש את הנאצי הקטן בכל אחד מהם. מנקים ושליחים שעבדו במשרדי הגסטאפו נשלחו לכלא, אך מדענים, תעשיינים ופקידים גבוהים הסתובבו חופשי. האמריקאים שחררו אותם כדי למנוע את קריסתה של גרמניה. העבודה הייתה מתסכלת, משמימה, מַלְאָה, בלתי נגמרת. לא חיפוש של מחט בערמת שחת, אלא ערמת שחת שנדרש להשחיל, גבעול אחר גבעול, דרך קוף המחט.

יוסילביץ' התאים לתפקיד. היה לו ניסיון רב בריגול נגדי ובמלחמה נגד הנאציזם מן השירות ביחידת המודיעין והלוחמה הפסיכולוגית של הצבא האמריקאי. ימים רבים הסתובב במחנות המעצר בצרפת וגרמניה במסווה של שבוי מלחמה והאזין לשיחות בין השבויים הגרמנים. גם אחרי המלחמה הוא וניק נבוקוב, שאותו מינה לראש אגף המוסיקה של התוכנית, חשפו יחדיו רשתות של מוסיקאים נאצים, השגיחו שהפסטיבלים והקונצרטים בגרמניה לא יגלשו לחגיגות לאומניות והחליפו את גרמניה הישנה בגרמניה חדשה. בקיץ האחרון הם סגרו בצו מנהלי שמונה־עשרה תזמורות סימפוניות שהעסיקו מלחינים בעלי עבר נאצי, שהחליפו את שמותיהם.

המטלות שהוטלו עליו בצבא היו רבות. כל פעם נדרש לסייע בעניין אחר לקצין אחר. הוא לא סירב לאף אחד. באחרונה חיפשו חומר מרשיע על מעורבותו של המלחין הנאצי וילהלם פורטוונגלר בפיטורי מוסיקאים יהודים בתחילת שנות השלושים. פורטוונגלר ניצח על התשיעית של בטהובן בפני הפיהרר כמחווה ליום הולדתו. יוסילביץ' ונבוקוב ביקשו שהמלחין יעמוד לדין בפני הטריבונל הבינלאומי בנירנברג ודאגו למאסרו. הם נפגשו איתו בתאו הקטן, במבנה בנירנברג, שבו ישב כמעט שנה שלמה. היה בו שולחן נמוך, מיטה צרה, מעט ספרים ובית שימוש קטן. כשהגיעו לשם ישבו עם המלחין לשולחן ושוחחו איתו ארוכות, בגרמנית. כאשר היה במצב רוח טוב, פורטוונגלר התמסר ודיבר. כמו כולם, טען שלא ידע. כאשר היה במצב רוח קודר, כפי שקרה ברוב הפגישות, שמר על זכות השתיקה.

יוסילביץ' פשפש בין המסמכים שעל שולחן משרדו: שרשרת עדויות וראיות בעניינו של פורטוונגלר שנמתחה בין ברלין, מינכן, באדן־באדן, מקסיקו סיטי וסוקרה שבבוליביה. קצה חוט שנמצא באחרונה הוביל אותם בחזרה לארכיון התזמורת הסימפונית של וינה, שהכיל כנראה מידע על היקפי הפיטורים של המוסיקאים היהודים ועל מועדם. הוא קם מן השולחן והתמתח. הציץ בשעון. עוד מעט צריך לפגוש את ניק ולצאת לדרך. וקודם לכן, כמובן, להחליף בגדים.

עם התקרב יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, התחרו המעצמות המנצחות גם על החגיגה המרשימה ביותר. הרוסים קבעו מועד אחד, האמריקאים קבעו אחר, הבריטים השתהו, הצרפתים התנצחו בינם לבינם והאנדרלמוסיה הייתה גדולה.

יוסילביץ' ונבוקוב, מצדם, לא התכוונו להגיע למסיבה של המערב. הם העדיפו לחצות את הגבול ולחגוג עם הרוסים במזרח. הם הגיעו ברכב אל הגבול שבין אזורי הכיבוש, ושם המתינו להם בשלוש מכוניות שחורות נציגי אגודת התרבות של ברלין, מכורבלים במעילי חורף שחורים וארוכים. הם נכנסו אל המכונית האמצעית. בדרכם אל המסיבה — שהייתה בסיכומו של דבר רשמית ומאופקת, רחוקה מאוד ברוחה מן האנדרלמוסיה הראוותנית של הנשף הפריזאי — חלפו על פני טורים של עגלות ומשאיות סובייטיות, ועל פני תלוליות ענק של פסולת בניין. קילומטרים על קילומטרים של עיי חורבות, שברי זגוגיות, מחסומים וגדרות תיל, שלוליות מים ענקיות.

הטרקלין של מועדון אגודת התרבות היה מלא וגדוש. נבוקוב נעץ מרפק בצלעותיו של יוסילביץ'. "תראה," אמר והצביע על הזמר המפורסם. "הנה לב לצ'נקו."

הנאומים הקצרים היו מלאי פתוס. אחר כך הקריאו שירים. הכול מחאו כפיים. הם ניגשו אל הבר והזמינו וודקה.

"קרח?" שאלה הברמנית בגרמנית.

המתורגמנית שהוצמדה אליהם הייתה חסרת עבודה. שניהם ידעו רוסית וגרמנית על בוריין.

"נקי," הם ענו.

הברמנית מזגה מן הוודקה והקפידה שקוביית הקרח שבמסננת לא תחליק לכוס. גבר גבוה ונאה התקרב אל הבר והעביר יד בבלוריתו המאפירה. היה זה הבמאי ארווין פיסקטור. הוא חייך אל נבוקוב כמי שפגש מכר ותיק. "ניק! מה שלומך? מי החבר?"

פיסקטור היה במאי נערץ, שהקים בשנות העשרים את התיאטרון הפרולטרי בברלין. עם חבריו נמנה אז גם ברטולד ברכט הצעיר. מאוחר יותר לימד משחק בארצות הברית, ובין תלמידיו היו שחקנים אמריקאים ידועים כמו מרלון ברנדו, טוני קרטיס והארי בלפונטה. גם טנסי ויליאמס למד אצלו. נבוקוב פגש אותו לראשונה רק שנה קודם לכן, בביתו של איגור סטרווינסקי בניו יורק. שניהם התמוגגו מן התוכי שהחזיק סטרווינסקי בסלון ביתו: תוכי ירוק שהתהדר באוצר מילים רוסי מרשים. בעליו התעקש לקנות תוכי שלא יהיה אדום כמו הבולשביקים.

"תסלח לנו רגע?" אמר פיסקטור ליוסילביץ'. הוא משך את נבוקוב הצידה. "אני עומד לחזור לברלין," גילה את אוזנו. "גם ברכט עומד לחזור, יחד עם הלן. הם ינהלו את הברלינר אנסמבל. איזו אנרגיה יש במקום הזה! איזו תסיסה! שמעת את המוסיקה של בלוך? שמעת שצווייג חזר מפלשתינה?"

יוסילביץ' ביקש מן הברמנית למלא את כוסו שוב בוודקה ופנה לסקור את הקהל. אישה מרשימה בשנות הארבעים לחייה צדה את עיניו. היא הייתה בדרכה אל הבר בחליפה שחורה גזורה היטב. חולצתה המכופתרת הייתה לבנה ומעומלנת צווארון, עיניה היו גדולות ושחורות כפחם, שׂערה נמתח לאחור והיו לה גבות עבות. גבות של מלומדת, חשב יוסילביץ'. היא גררה רגל.

"נטי ריילינג," אמר פיסקטור לנבוקוב והציג את חברו בפניה: "נטי, תכירי את ניקולאי נבוקוב."

נבוקוב שמע עליה. בתקופת המלחמה היא נמלטה מגרמניה וספריה — שעליהם חתמה בשמה הספרותי, אנה זגרס — הועלו באש על ידי הנאצים. היא בילתה את שנות המלחמה בפריז ואחר כך במקסיקו סיטי, שם עברה תאונת דרכים קשה. נבוקוב לחץ את ידה.

"אתה רואה, חבר נבוקוב?" אמרה לו. "כאן אנחנו בונים את גרמניה האמיתית, בלי אבטלה, בלי השפלה. במערב יושבים הנאצים בבתי קפה עם גנרלים אמריקאים."

נבוקוב הנהן.

"בוא, חבר נבוקוב," אמרה. "אציג בפניך את השגריר הרוסי, החבר פיוטר אנדרייטביטש אברסימוב."

נבוקוב פתח את פיו להשיב, אך עצר לשמע צלילי המוסיקה העליזה. לב לצ'נקו החל לשיר את "יום הניצחון" והקהל קם על רגליו ומחא כפיים לצלילי המארש.

אִמָא, חַצִינוּ את כּל אֵירוֹפָּה,

את חָצִי כּדוּר האָרֶץ.

לֹא כּולָנוּ חָזַרְנוּ

כּדֵי להָגִיע ליוֹם הזֶה, יוֹם הנִיצָחוֹן.