כריות האבן של אמי

“מִי שֶׁכּוֹתֵב, תָּלוּי עַל חוּט רוּחַ. / פּוֹעֵר שְׁתֵּי יָדַיִם עַל צְלָב בָּאֲוִיר / בֵּין בִּנְיָנִים גְּבוֹהִים / בְּאֶמְצַע עִיר” – כותבת מירי גול בפתח ספר שיריה, ונועצת בנו מבט ישיר ומטריד: כלום ניתן בכלל להיתלות על “חוט רוח”? האם לקום ולהציל את הכותב המִטלטל על צלב בנייני העיר; ואולי בכלל לעצום עיניים, לצאת מן העיר ולא לקרוא שירה?

כאגרוף קפוץ ההולך ונפתח מול פנינו המשתאות, כך משתחרר לאטו, בחוכמה ובעדינות, משפט הפתיחה של הספר לכדי מבע אישי, עשיר בחושניות וברגישות אין קץ לפניה השונות של התודעה – הנקרא כדרמה מרעישה על חיי הנפש, הזכרון, הכתיבה, הבדידות והאהבה.