כשהגלים מתחזקים

עיניי נפקחות לקולות ציוץ הציפורים העליז מחוץ לחלוני, שנותר פתוח במשך הלילה החמים. הרוח הקיצית חודרת מבעד לחלון במשבים קצרים, משחקת בכנפי הווילון הקליל שעליו רקומים פרפרים בוורוד ובסגול, גורמת להם לפזז בריקוד שמח.

זאת עומדת להיות שבת נפלאה, אני חושבת לעצמי באושר, מתמתחת במיטה. שבת שבה אבא בבית, והוא הבטיח לי בפעם האחרונה שהתראינו, שאת השבת הבאה שבה הוא ייצא לחופשה מהצבא הוא ייחד אך ורק לנו, למשפחה.

קירותיו הוורודים והעליזים של חדר השינה מחמיאים באופן מושלם לווילון הפרפרים, ולא בפעם הראשונה אני קצת שמחה שאני בת יחידה ואינני צריכה לחלוק את חדרי עם אחות נוספת בעוד ששני אחיי הגדולים, אסף וגידי, צריכים לחלוק חדר אחד, שתמיד מבולגן, בדיוק כמוהם.

הפסטורליה המלודית של ציוצי הציפורים מופרעת על ידי קולות עמומים המגיעים לאוזניי, מסתננים מבעד לדלת חדרי, עולים לפרקים לטונים גבוהים יותר במקטעים חדים וקצרים- אני מצליחה להבין שאלו צעקות, אם כי איני מצליחה לשמוע את תוכן הדברים. אני מרגישה היטב את הכעס בחילופי הדברים. הוריי רבים שוב. אני נאנחת עמוקות, מתחפרת במיטה. אבי מגיע מהצבא רק בסופי שבוע, והם קצרים מדי, חולפים מהר כל כך. בזמן המועט שהוא כאן הם כמעט תמיד רבים.

אני מרחיקה את השמיכה מעליי ויוצאת מהחדר אל המסדרון, מתיישבת על המדרגה הראשונה בראש גרם המדרגות, מטה את אוזני למתרחש בסלון, בקומה מתחתיי.

״אתה הבטחת לילדים, שלמה!" אני שומעת את קולה של אמי, הפעם מעט פחות גבוה, כאילו היא עושה מאמצים שלא לצעוק, חוששת שמא תעיר אותנו. אין לה מושג שכבר מאוחר מדי לדאוג לכך. ״אתה בקושי נמצא בבית וגם כשאתה בבית אתה עסוק, טרוד בענייני צבא! יש לך שלושה ילדים, שלמה! גם הם צריכים את היחס שלך!״

״פנינה!״ עולה באוזניי קולו חסר הסבלנות של אבא, קר ותקיף. האינטונציה שלו חותכת כפי שהוא בוודאי נשמע כשהוא מדבר עם החיילים שלו בצבא. ״אין לי כוח לנהל אתך את אותו הוויכוח שוב ושוב! לא יקרה דבר אם נדחה את הביקור בים לפעם אחרת! יש לי דברים על הראש ואני צריך לנוח, לא בא לי לצאת מהבית, כל השבוע הייתי בדרום בתרגיל חיילי ואכלתי חול ואבק- לא מגיע לבן אדם להירגע קצת?״

״כבר שכחת שיש לך גם משפחה,״ היא תוקפת אותו, ״וילדים שמחכים לך בבית. שום דבר אחר לבד מהגדוד לא חשוב לך- לא ימי ההולדת של הילדים, לא מסיבות כיתה, לא טיולים שנתיים, לא מה קורה אִתם בבית ספר, לא מה קורה אתם בחיים. גם אני לא מעניינת אותך! כמה אפשר להתנהל ככה, כשאתה מגיע הביתה פעם בשבועיים?!״

״התחתנת עם איש קבע, פנינה!״ קולו עולה, ״ידעת מה את מקבלת! אני איש צבא! אני מפקד על גדוד קרבי, לא על חבורה של שקמ״יסטים1! אני לא יכול לעשות מה שבא לי ואני לא יכול לנסוע בכל לילה מהבסיס בדרום עד הבית רק כדי לישון פה!״

״לא משנה,״ אמי אומרת בתבוסתנות, קולה נרגע, הייאוש המסתנן אליו הופך אותו לאדיש. ״חבל על הוויכוח העקר. לך לנוח, אקח את הילדים לים לבד.״

אני יכולה לשמוע את האנחה הכבדה של אבא, את הרצינות בקולו כשהוא אומר: ״אני מצטער פנינה, נלך ביחד לים. תני לי רק לשתות קפה ולהתעורר. לכי תעירי בינתיים את הילדים.״

אני ממהרת לקום ממקומי, מזדרזת במורד במסדרון לחזור אל חדרי, לא רוצה שאמי תתפוס אותי במעלה המדרגות מצותתת לשיחתם.

לאחר מכן, בחוף הים של הרצליה, אני יושבת על החול הרטוב, גלי הים מכים שוב ושוב בכפות רגליי, הורסים את ארמון נטיפי החול שבניתי, שאותו אני טורחת לעצב בכל פעם מחדש. אמי יושבת על מחצלת כמה מטרים מאחוריי, מוגנת על ידי שמשיה גדולה וקוראת ספר. אבא משחק בין הגלים עם אסף וגידי. הם עורכים תחרויות של מי מסוגל לעצור את נשימתו לזמן ממושך יותר במים, מי יכול לעבור את הגלים הגבוהים בצלילה ומי מסוגל לעבור מעליהם בלי להרטיב את הראש.

כשהם לבסוף יוצאים בריצה מהמים, רטובים ומאושרים, אסף וגידי לוקחים מטקות ומתחילים לשחק ביניהם, ואבא מתיישב לצדי על שפת המים, גורף בידו חול רטוב ומטפטף, מעביר אותה מעל צריחו של הארמון שלי. החול מטפטף בין אצבעותיו, יוצר מגדלים חדשים של נטיפים.

אני מרימה את מבטי אל הים. הרחק מעבר לגלים אני רואה ספינת מלחמה גדולה ואפורה מפליגה מדרום לצפון ובעקבותיה שטות כמה סירות גומי שחורות, נושאות עליהן דמויות לבושות שחורים.

״מה זה, אבא?״ אני מצביעה לעבר כלי השיט במרחק.

״אלו ספינות השייכות לצי של חיל הים,״ הוא מסביר לי, ״זאת ספינת מלחמה שנקראת סטי״ל- ספינה נושאת טילים, סירות הגומי ששטות בעקבותיה שייכות גם הן לחיל הים, ליחידת עילית של הצבא שנקראת השייטת, והן נושאות עליהן חיילי קומנדו.״

אני מביטה בים, מקשיבה לאבא, ללהט החם שבקולו בכל פעם שהוא מדבר על הצבא.

כדור המטקות השחור נוחת בחבטה על הארמון, מרסק את המגדלים. ״הי, יא חתיכת טיפשים!״ אני צועקת על אחיי, ״תיזהרו קצת!״

״תפסיקי להתבכיין כמו בת.״ צוחק עליי אסף, קורס על החול לצדי ואוסף באצבעותיו את הכדור השחור. ״אז מה קרה? נהרס לך קצת הארמון? שימי לב:״

הוא רוכן על ברכיו, תופס שתי צדפות באצבעותיו ומתחיל להסביר לי: ״הארמון שלך הוא שטח עוין, והגדוד שלי יכבוש אותו! הצדפה הזאת...״ הוא משרטט עם הקונכייה האחוזה בידו הימנית קו מעוקל אל הארמון, ״הצדפה הזאת תאגף את המבצר שלך מימין, בזמן שהצדפה הזאת...״ הוא מוביל את הצדפה שאחוזה באצבעות ידו השמאלית על החול לכיוון הארמון, ״היא חיל החלוץ, והיא תתקוף את המבצר ותהרוס אותו! בום!״ הוא מנחית את אגרופו על הארמון והורס אותו. גלי הים שוטפים את עיי החורבות החוליים.

״עכשיו, אחרי שנפטרנו מהארמון התינוקי שלך, אני אבנה לך מבצר של גברים!״ הוא מכריז, משקיע את אצבעותיו בחול ומעלה בהן חול מטפטף, מתחיל בעבודתו. למודת ניסיון, אני לא בוכה או מתעצבנת- זו תהיה התנהגות חסרת טעם שתגרור תגובות מעליבות נוספות על שאני בת מעצבנת, לכן אני נושכת את השפתיים ועושה אותו דבר כמוהו, ביחד אתו מגבבת חול בטפיחות לכדורים מהודקים, בונה אתו את המבצר. אני כבר רגילה לכך שאם ברצוני שיהיה לי מישהו לשחק אתו בבית, עליי להתאים את עצמי למשחקי הבנים של אחיי.

״אתה תהיה מפקד מצוין יום אחד,״ מחמיא לו אבי, פורע את שערו בחיבה. גוש של קנאה נוצר בגרוני.

״גם אני רוצה להיות כמוך, אבא.״ אני מכריזה, ״כשאהיה גדולה, אתגייס לצבא ואהיה מפקדת גדולה כמוך.״

״בנות לא יכולות להיות מפקדות, טיפשה.״ מצהיר אסף וקם במהירות, רץ לים לשטוף את החול מעליו.

"בטח שהן יכולות, אידיוט!" אני מחזירה לו.

אבא רוכן לעברי, מנשק אותי נשיקה קצרה על המצח, מנתר על רגליו והולך לעבר מקום מושבה של אימא, קורס על החול לצדה, נשכב על המחצלת ומכסה על עיניו בזרועו. אני ממשיכה לבנות את המבצר לבדי.

לא הרחק ממני נער יוצא מהמים, אוחז תחת זרועו גלשן גלים. הוא חולף בריצה על החול לפניי, מתיז עליי טיפות מי ים. אני עוקבת אחריו בעיניי. הוא רץ לעבר אישה וילד שיושבים על החוף תחת שמשיה צבעונית, לא הרחק ממקום מושבם של הוריי.

״אימא, יובל!״ הוא קורא בקול, גורם לי להרים את מבטי לעברו, מצביע לעבר הים. ״תראו! יכול להיות שאבא שם!״

אני מביטה שוב לעבר ספינות חיל הים השטות על פני הגלים ואז קמה, דורכת על המבצר שלי והורסת אותו ונכנסת לים לשטוף מעליי את החול שדבק בי.

1 שק"ם הייתה רשת קנטינות שהופעלה על ידי משרד הביטחון והופעלה בעיקר בתוך בסיסי צה"ל