כשהלילה

1

הסטייק על משטח־הצלייה, רצוי להשאיר את החלון פתוח. עננים נמוכים מעל הר־הענק, באכסניית־ההרים יורד גשם, אבל מחר אמור להיות יפה. אקח את הגרמנים למחנה שבפסגה, נקווה שהם מיומנים כפי שהם אומרים. עליהם להעפיל רק אל מעל לקיר־הסלע הראשון, אחר־כך כבר יש מדף, והנקיק האחרון קל לטיפוס. אם אינם מסוגלים, אבחין בכך מיד ואחזיר אותם למטה, לגיא הצר, שם הם יוכלו לצלם את עזי־הבר, ואז נעצור ביער כדי לאכול.

עדיין יש אור בקומה למעלה, עוד מעט היא תכבה אותו, היא הולכת לישון לפני. הילד קורא לה עם שחר. לי זה לא מפריע, אני כבר ער. היא דוחפת את העגלה הלוך־ושוב במעלה הדשא ומדברת אל הילד, מספרת לו כל מה שהם עושים, כאילו אינו רואה בעצמו.

"נלך לפרות, ואחר־כך לקונדיטוריה לקנות לנו קְרַפְּפֶן, מה אתה אומר?"

כלום, הילד אינו אומר דבר. עדיין לא שמעתי את קולו. אבל באחד הלילות הוא בכה, לא חדל לרגע.

לונה לא דיברה ככה אל הילדים שלנו, היא היתה שולחת אותם לשחק על הדשא מבלי להשגיח עליהם. וטוב עשתה, אפילו שקרלה שברה את הזרוע על האופניים וגיבסו לה אותה לשלושה חודשים. אם אַת אף־פעם לא נופלת, תמותי בפעם הראשונה שזה יקרה לך, כמו בהרים.

חרא, הוא נשרף! אבל אוֹכַל אותו ככה, ממילא אני לא רעב, והוא יהיה אפילו יותר טעים. הערב סטייק ותפוחי־אדמה. הם ישָׁנים וצריך לאכול אותם. לונה אף־פעם לא חיממה מספיק את משטח־הצלייה.

"הוא מוציא עשן".

מה הבעיה? פותחים את החלון.

"קר".

מחר אזרוק את הקבקבים שלה. אנקה את כל הבית מהחפצים שלא לקחה איתה. אגרטלים גדולים, אגרטלים קטנים.

"מה את עושה? אין צורך ביותר מסבון".

היא היתה קונה קרֶמים ומחביאה אותם במקרר. ולילדים, עפרונות צבעוניים, קלמרים, צעצועים, בגדים.

די בזוג נעליים אחד לכל עונה. אין צורך בנוסף. אנחנו לא רוצים להפוך להיות כמו התיירים שבאים בקיץ לצעידות ובחורף לסקי. אני מוביל אותם בהר והם שואלים מיד על האכסניה, מה נותנים שם לאכול. קונים נעליים, מעילי־רוח, ובחוץ חום־כלבים, והקרחון נמס כל שנה.

בתקופה הראשונה לונה הסכימה אתי: הילדים יצאו החוצה בחולצה, ולכל אחד מהם היתה אפודה. סבון־כביסה שימש גם לחפיפת השיער.

מחר אזרוק הכל. לא רציתי להתחתן, היא שהתעקשה. חשבתי על כך קצת. היא גרה בעיר, אבל היא יפה, קשוחה. היא יודעת לצעוד והיא משכילה. בהרים היא לא מדברת. נכנעתי. אבל הייתי כן, סיפרתי לה איך אני, שאני לא מכיר נשים, אמי נטשה אותנו אצל אבא שלי כשהיינו ילדים וברחה מאכסניית־ההרים עם גבר אמריקני. לא ראיתי אותה יותר. אני יודע שהתחתנה שוב ונולדו לה ילדים אחרים באמריקה, אבא שלי סיפר לנו באחד הימים.

אנחנו יורדים ברכב־השלג מהאכסניה כדי להגיע לבית־הספר. בחוץ אי־אפשר להבחין בין שלג לשמיים; ואם יורד שלג, או מתחוללת סופה, לא רואים אפילו את העצים. אלברט התנגש עם המזחלת בעץ ביום כזה. הוא טס למטה כמו מטורף. הסתכלתי בו כשירד.

הוא רצה להיהרג.

אמא לא היתה מרשה לו, היתה צועקת מהחלון שיאט, שהיא מפחדת. עכשיו היא כבר איננה, וגם הפחד איננו, ואלברט מתנגש בעץ.

אבא שלי נוהג עכשיו בשקט, כמו בכל בוקר, ופתאום הוא אומר לנו:

"אמא שלכם התחתנה שוב, ויש לה ילדים אחרים. אם בכפר ישאלו אתכם על כך, או ילעגו לכם, אתם תענו: אנחנו נולדנו לאבא שלנו ולמלכת־השלג".

"מי היא?"

שְׁטֶפָן קטן ושואל המון שאלות. אבא שלי סבלני, אף־פעם לא ראיתי אותו מאבד את עשתונותיו, מלבד הפעם הזאת, אבל איני יודע אם חלמתי עליה או שכך אכן היה. הוא עונה לשְׁטֶפָן:

"היא מלכת־השלג, היא גרה בנקיקים. ואם גבר נשאר לבד, היא מפשירה, עושה אתו ילד, ואחר־כך חוזרת לקרח".

לונה היתה מלכת־השלג שלי, ועכשיו הסתלקה לה, כמו אמא שלי. רק שהיא לקחה איתה את הילדים.

בלעדיהם אני עובד טוב יותר, מפטפט קצת עם הלקוחות בזמן הטיפוס. הם מעוניינים בסיפורים על אסונות בהרים ורוצים לדעת איפה האוכל הכי טוב. בערב, בבית שלי, אני יכול לשבת בדממה, אף־אחד לא שואל אותי שאלות, אני לא צריך להקשיב ללונה שמדווחת לי על הרכילויות בכפר, ונחסך ממני הבלגן של הילדים. הם מגיעים בסוף כל חודש. ביום הראשון שלהם אני מניח בצד את המזוודות שהיא ארזה להם ומביא להם את נעלי ההרים, את הטי־שירטים, את המכנסיים המשומשים. שום דבר אחר, כל עוד הם כאן. קלרה מצייתת. סימוֹן עצלן ושונא לצעוד, אבל אתי הוא לא מתווכח.

בתקופה האחרונה שלה כאן היתה לונה קונה בכל יום איזה סיר, צלחות, מפות־שולחן. מעולם לא הגיע אלינו מישהו לארוחה.

ואילו בשנים הראשונות היא היתה קשוחה הרבה יותר ממני: מזון אורגני, שום עזרה מאחרים, היתה נוסעת בכל בוקר לעיר ללַמד, בדרך היתה משאירה את הילדים בגן, וכשהיתה חוזרת הביתה היתה מנקה, מכינה אוכל, והיינו מקדימים להיכנס למיטה, להתעלס. הרבה והיטב. והיא, מרוצה, נרדמה מיד, והרגליים השריריות שלה לפתו את שלי כמו צבת. לפעמים, בלילה, הדלקתי את האור והסתכלתי בשדיים הגדולים שלה. לא עשיתי את זה בזמן שהזדיינו, חששתי שאגמור מיד, שלא אוכל לעמוד בפני הנגיעה בהם. שני הרים כיפתיים מושלמים, שפסגת כל אחד מהם מתחדדת בוורוד. הילדים שלנו חיפשו את הפסגה הזאת בעיניים עצומות, נצמדו אליה ברעד, שאבו, נרדמו בלחיים אדומות לאחר שרוקנו אותה. חשבתי לנתק אותם ממנה בבת־אחת ולראות אותם בוכים.

באחד הערבים אמרה לי:

"אתה אף־פעם לא נוגע בחזה שלי בזמן שאנחנו מתעלסים".

"זה מפריע לך?"

"לא זה מה שאמרתי. רק שמתי לב שאתה לא עושה את זה".

"זו בעיה?"

"אי־אפשר לדבר אתך, מַנפְרֶד".

"יש דברים שלא מדברים עליהם, עושים אותם וזהו".

בלילה נגעתי קלות באצבעי בקצה השד. היא יָשנה שינה עמוקה, היא עובדת הרבה.

הסטייק לא טעים, צליתי אותו יותר מדי. אני צריך למצוא אשה שאזדיין איתה. זאת מהחנות, שאין לה בעל. היא מכוערת, אבל יש לה שדיים גדולים והיא נותנת. קרל סיפר לי, הם עשו את זה במנסרה, הוא הפעיל את המסור החשמלי וככה אף־אחד לא שמע אותם. הביתה לא אביא אותה, שום אשה לא תיכנס לכאן שוב.

אבל עוד ילדים הייתי רוצה. הסיפור הגיע לסיומו כמו שהיה צריך להסתיים, כמו האגדה שסיפר לנו אבא בשעה שנהג ברכב־השלג. אף־פעם לא ראיתי אותו מדוכדך מפני שחסֵרה לו רעיה. פרט לפעם ההיא.

איש ברזל, גידל אותנו בכוחות עצמו, ולכל אחד מאיתנו מסר משהו: לי את הבית בכפר, לאלברט את ניהול האכסניה, לשטפן את השכרת ציוד הסקי. ועכשיו הוא חי בדירה בעיר. מי היה מאמין? שלושים שנה ניהל את האכסניה וטיפל בשלושה ילדים, ועכשיו הוא מפעיל את מדיח־הכלים וחושב שהקִדמה היא לא דבר רע. שטפן אומר שיש לו שם אשה, לכן הוא נשאר בעיר, אך אף־אחד מאיתנו לא יודע מיהי. ביום ראשון ביקרתי אצלו.

כבר עשר דקות אנחנו שותקים, אני עם כוס בירה ביד. הידיים שלו, התפוחות והנוּקשוֹת בגלל העבודה בקור, נחות עכשיו על שולחן המטבח כמו שתי קליפות אגוז ריקות. גם שלי יהיו כאלה. הוא שואל אותי:

"מה נשמע אצלך?"

"טוב, ואצלך?"

"טוב. אשתך חסרה לך?"

"לא. גם לך אשתך לא חָסרה".

"הייתם אתם".

"סימון וקלרה יבואו בסוף החודש".

"הנשים לא יודעות לגדל ילדים".

"ובכל־זאת הן מי שתמיד עושות את זה".

"הגברים רואים בזה תפקיד של נשים, הם לא מבינים כלום. אני גידלתי אתכם לבד ואני יודע מה שאני אומר. הנשים לא אוהבות את הילדים".

"כולם אומרים את ההיפך".

"כי הם לא יודעים. אח שלך, אלברט – מה קורה עם אשתו באכסניה, היא עוד לא הסתלקה?"

"לא, ביאנקה אוהבת לגור שם למעלה".

"עוד נראה".

ביאנקה חזקה, אבל אבא צודק, מי יודע כמה זמן עוד תחזיק מעמד. אלברט אומר שהיא מרוצה. אל תאמין לזה, אחי, אני יודע משהו על האושר של הנשים. לא לאושר יש להקדיש את תשומת־הלב, אלא למצב־הרוח. לא טוב אם הן נלהבות יותר מדי, או אם הן קונות דברים שכבר יש להן, ישֵׁנות מעט, יושבות בבוקר ליד החלון בדממה. וגם אם הן מאוד יסודיות, ורוצות לדבר על הכל.

בשנות הנישואים הראשונות שלנו בטחתי בה. היא לא שאלה אותי למה אני לא נוגע בחזה שלה כשאנחנו מתעלסים. בלילות הייתי מזיין אותה חזק וברוגע, זמן ממושך, ידעתי מה לעשות. העיניים החומות שלה נעשו ירוקות, היא נראתה ילדה. ילדה ואשה, ואני גמרתי.

אבל בשנים האחרונות היא היתה מאושרת יותר מדי, או עצובה לפתע, וכשקמה משנתה הסתכלה מהחלון בדממה, דיברה על הכל, וההסברים אף־פעם לא הניחו את דעתה. בערב נהגתי לתת לה לשתות, אבל זה לא היה אותו דבר. הילדה בעלת העיניים הירוקות נעלמה, והאשה שאיתה התחתנתי לא עִניינה אותי יותר. אבל אני לא הייתי מעז לעולם לנטוש אותה לבד עם הילדים. היא מי שהסתלקה, הבינה בעצמה.

מחר אתן את תפוחי־האדמה לברנרדו בשביל החזירים, הם מגעילים.

לא רציתי להשכיר את הדירה לאשה הזאת. אבל במשרד התיווך אמרו לי שאין שוכרים אחרים לחודש יולי. לונה ריהטה אותה אחרי מותו של הנגר שגר בה.

"ככה נוכל להשכיר אותה לתיירים ונעשה קצת כסף".

"נשכיר אותה למישהו מהכפר ויהיו לנו פחות בעיות".

"הייתי רוצה לרהט אותה".

"ככה תוכלי לקנות את כל הדברים שכבר אין להם מקום בבית שלנו".

"מה אכפת לך אם זה מוצא חן בעיני".

השכרנו אותה, היה לנו יותר כסף, שכלל לא הועיל לנו. אני אף־פעם לא נכנס לשם. משרד התיווך דואג לניקיון, מוצא את התיירים, שם לי את הכסף בבנק. הפעם, לראשונה, הם השכירו את הדירה לאשה בודדה, אבל זה לא ענייני. היא גרה למעלה, אני למטה, למשך חודש.

אני לא זקוק למדיח־הכלים, אף־פעם לא הפעלתי אותו. אני הולך לישון מוקדם, מחר אוליך את שני הלקוחות לאכסניית־ההרים ואפטפט שם קצת עם אלברט וביאנקה.

הלילה אישן בצד השמאלי, אם אתה מחליף צד במיטה אינך מרגיש בודד.