כשתגיע אלי

דברים ששומרים בקופסה

היום אמא קיבלה את הגלויה. כתוב בה באותיות גדולות מסולסלות ברכותינו, ובראש הדף מופיעה הכתובת של אולפן טי־וי 15, ברחוב 58 מערב. אחרי שלוש שנים של ניסיונות היא סוף־סוף הצליחה. היא תשתתף בתוכנית פירמידת עשרים אלף הדולר, בהנחיית דיק קלארק.

בגלויה יש רשימה של דברים שצריך להביא. היא צריכה בגדים נוספים למקרה שתזכה ותעבור לתוכנית הבאה, כי הם מעמידים פנים שהיא מצולמת למחרת, אבל בעצם מצלמים חמש תוכניות באותו אחר הצהריים. לא צריכים להביא סיכות ראש, אבל היא חייבת להביא איתה כמה; שלא כמוני, לאמא יש שיער ג'ינג'י מבריק וגלי שעשוי להתפזר ולהסתיר לאמריקה את הפנים המנומשות הקטנות שלה.

ומופיע גם התאריך שבו היא אמורה להגיע, משורבט בעט כחול בתחתית הגלויה: 27 באפריל 1979. בדיוק כמו שאמרת.

אני בודקת את הקופסה מתחת למיטה שלי, שבה אני שומרת בחודשים האחרונים את הפתקים שלך. והנה, בכתב היד הזעיר שלך: 27 באפריל: סטודיו טי־וי 15, והמילים נראות קופצניות, כאילו כתבת אותן ברכבת התחתית. ה"הוכחה" האחרונה שלך.

אני עדיין חושבת על המכתב שביקשת ממני לכתוב. זה מציק לי, למרות שאתה כבר לא כאן, וכבר אין לי למי לתת אותו. לפעמים אני עובדת עליו בראש, מנסה למפות את הסיפור שביקשת ממני לספר, על מה שקרה בסתיו ובחורף האחרונים. הכול עדיין שם, כמו סרט שאני יכולה לצפות בו מתי שאני רוצה. ואני אף פעם לא רוצה.

דברים שנעלמים

אמא פילחה מהעבודה לוח שנה גדול מנייר והדביקה את חודש אפריל בסלוטייפ לקיר המטבח. היא השתמשה במרקר ירוק עבה, שגם אותו פילחה מהעבודה כדי לצייר פירמידה על 27 באפריל, עם סימני דולר וסימני קריאה מכל הצדדים. היא יצאה וקנתה טיימר מהודר להכנת ביצים, שיכול למדוד חצי דקה בדיוק. בארון האספקה בעבודה שלה אין טיימרים מהודרים לבישול ביצים.

עשרים ושבעה באפריל הוא גם יום ההולדת של ריצ'רד. אמא שואלת את עצמה אם זה סימן מבשר טובות. ריצ'רד הוא החבר של אמא. מעכשיו הוא ואני נעזור לאמא להתאמן מדי ערב, וזאת הסיבה שאני יושבת ליד שולחן העבודה שלי במקום לראות טלוויזיה של אחרי הלימודים, שהיא זכות מלידה של כל ילד מפתח. "ילד מפתח" הוא הכינוי לילד עם מפתחות שנשאר לבד אחרי הלימודים עד שמבוגר מגיע הביתה להכין ארוחת ערב. אמא שונאת את הביטוי הזה. היא אומרת שהוא מזכיר לה מרתפים, ושבטח המציא אותו מישהו מחמיר ונורא עם תקציב בלתי מוגבל למעונות יום. "בטח איזה גרמני," היא אומרת ונועצת מבט זועם בריצ'רד, שהוא אמנם גרמני, אבל לא מחמיר ולא נורא.

זה אפשרי. ריצ'רד אומר שבגרמניה אני הייתי אחת מה שְׁלִיסְקִינְדֶר, שזה אומר "ילדי מפתח".

"יש לך מזל," הוא אומר לי. "מפתחות הם עוצמה. כמה מאיתנו צריכים לדפוק על הדלתות." באמת אין לו מפתח. טוב, יש לו מפתח לדירה שלו, אבל לא לדירה שלנו.

ריצ'רד נראה כמו הבחורים שמפליגים בסירות המפרש, לפחות כפי שאני מדמיינת אותם — גבוה, בלונדיני ולבוש מאוד בקפידה, אפילו בסופי־שבוע. ואולי אני מדמיינת ככה בחורים בסירות מפרש בגלל שריצ'רד אוהב להפליג. הרגליים שלו מאוד ארוכות, והן לא לגמרי נכנסות מתחת לשולחן המטבח, אז הוא צריך לשבת קצת עקום, כשהברכיים שלו פונות לכיוון הפרוזדור. הוא נראה גדול במיוחד ליד אמא, שהיא נמוכה וכל כך זעירה, שהיא צריכה לקנות את החגורות שלה במחלקת הילדים ולנקב עוד חור ברצועת השעון שלה כדי שהוא לא ייפול לה מהיד.

אמא קוראת לריצ'רד מר מושלם בגלל המראה שלו ובגלל שהוא יודע הכול. ובכל פעם שהיא קוראת לו מר מושלם, ריצ'רד טופח על ברך ימין שלו. הוא עושה את זה בגלל שרגל ימין שלו קצרה מהרגל השמאלית. לכל הנעליים הימניות שלו יש פלטפורמות של חמישה סנטימטרים שמחוברות במסמרים לעקב, כדי שהרגליים שלו יתאימו. כשהוא יחף, הוא קצת צולע.

"אתה צריך להיות אסיר תודה על הרגל הזאת," אומרת לו אמא. "זאת הסיבה היחידה שאנחנו מרשות לך לבוא לבקר." ריצ'רד "בא לבקר" כבר כמעט שנתיים.

יש לנו בדיוק עשרים ואחד ימים להכין את אמא לשעשועון הטלוויזיה. אז במקום לצפות בטלוויזיה, אני מעתיקה מילים לאימון שלה הערב. אני כותבת כל מילה על אחד מכרטיסי התיוק הלבנים שאמא פילחה מהעבודה. כשיש לי שבע מילים, אני מחברת את הכרטיסים יחד בגומייה, שגם אותה אמא פילחה.

אני שומעת את המפתח של אמא בדלת והופכת את הערמות של כרטיסי המילים, כדי שהיא לא תוכל להציץ.

"מירנדה?" היא מתקדמת בפרוזדור בנקישוֹת — לאחרונה יש לה חיבה לקבקבי עץ — ומשרבבת את הראש שלה לתוך החדר שלי. "מה מצב הרעב שלך? חשבתי שנחכה עם ארוחת הערב לריצ'רד."

"אני יכולה לחכות." האמת היא שבדיוק חיסלתי שקית של חטיפי גבינה. ג'אנק פוד של אחרי הלימודים הוא עוד זכות בסיסית של ילדי מפתח. אני בטוחה שזה נכון גם בגרמניה.

"את בטוחה שאת לא רעבה? רוצה שאני אחתוך לך תפוח?"

"איזה ג'אנק פוד יש בגרמניה?" אני שואלת אותה. "צ'יפס וינאי?"

היא מביטה בי. "אין לי מושג. למה את שואלת?"

"סתם."

"את רוצה תפוח או לא?"

"לא, וצאי מכאן — אני מכינה מילים לאחר כך."

"מעולה." היא מחייכת ומכניסה יד לכיס. "תפסי." היא זורקת משהו לכיווני, ואני תופסת את מה שמתגלה כצרור של טושים חדשים בכל צבעי הקשת, שמאוגדים בגומייה עבה. היא חוזרת בנקישות אל המטבח.

לפני כמה זמן ריצ'רד ואני הגענו למסקנה שככל שאמא שונאת את העבודה, ככה היא מפלחת דברים מארון האספקה של המשרד. אני מביטה לרגע בטושים, ואז חוזרת לערמות המילים שלי.

אמא חייבת לזכות בכסף הזה.