כתר הברזל

פרולוג נאפולי, פלורידה 1978

אנתוני ביר זעם בזמן שהוא ישב על מכסחת הדשא והביט בשטח הרחב של משפחת צ'פמן. הבית המפואר שלהם ישב על מספר דונמים בקהילה היוקרתית 'אחוזות אדמה וים'. הוא הביט למטה על ידיו שאחזו בהגה של מכסחת הדשא, והבחין בדם שנשאר מתחת לציפורניו ממה שקרה באותו יום. הוא בקושי הבחין ברעש של מכסחת הדשא ועבר שוב על האירועים שהתרחשו בשעות האחרונות.

שלוש שעות קודם לכן

כשהוא גילה בבוקר ממנהל החשבונות שלו שהיה לקוח שפיגר בתשלומים בשווי של כמעט שבעים אלף דולרים, הוא היה יכול כמעט להרגיש את הדם שלו רותח מזעם. לאחר שהוא הכריח את עצמו להירגע, הוא מייד התקשר למספר שתיים שלו, אלכסנדר, שלו אנתוני קרא איקס, כדי לנסות להבין איך זה קרה. הוא כמעט נרגע לגמרי עד ששמע את האופנוע הרועש של איקס מגיע לעסק של אנתוני, 'מגע אינדיאני'.

"אתה יודע שזה תפקידו של דני, ביר. הוא זה שמוצא את הלקוחות כשהם לא יכולים לשלם ולוחץ עליהם," אמר איקס, עיניו הכחולות רציניות, "וככל שידוע לי, מעולם לא הייתה לך בעיה עם צ'פמן. הוא תמיד שילם."

איקס לא התייחס ללקוחות הלגיטימיים שהיו ל'מגע אינדיאני'. הוא התייחס לאלו שהיו להם עסקים אחרים עם אנתוני: אלו שהיו צריכים סמים או הלוואות כדי לממן את ההרגלים היקרים שלהם, כמו סמים והימורים.

לפי מנהל החשבונות של אנתוני, האמירה של איקס הייתה נכונה עד לשלושה חודשים קודם לכן. או שדני לא מילא את תפקידו, או שהוא כן מילא את תפקידו והחליט לשמור את הכסף לעצמו. הייתה רק דרך אחת לגלות את האמת.

"תביא את דני למחנה, אפגוש אותך שם," אנתוני אמר בקול שקט אך מאיים ממקומו מאחורי השולחן שלו.

מחנה 'נאות דשא' היה מחנה קיץ של ילדים שננטש בשנות השישים. הוא היה ממוקם בביצות פלורידה, דרום מערבית לכניסה ל'סמטת תנינים', כביש מהיר ארוך שחיבר את החופים של פלורידה. שם אנתוני ביצע את כל העסקים האפלים יותר שלו.

"הוא אמר שהוא ישלם. הוא תמיד שילם לך, בוס." דני התקשה לנשום והוסיף, "הם תמיד משלמים – גם כשאני נותן להם לאחר!" דני ישב על כיסא עם הידיים קשורות מאחורי הגב. דם טפטף מאפו ומחתך במצח שלו.

"הם? אתה אומר שכבר נתת אשראי בעבר, לא רק לוואן צ'פמן אלא גם לאחרים?" אנתוני שאל. הוא דיבר בקול רגוע אך קטלני, בטון נמוך כל־כך שאיקס בקושי הצליח לשמוע אותו. איקס עמד בצד בזרועות שלובות. בדרך כלל הוא היה זה שמבצע חקירה כזאת, אבל היה ברור שאנתוני רצה להתעמת עם דני בעצמו. שבעים אלף דולרים היו הרבה כסף.

דני נראה כמו צבי שנלכד בפנסי מכונית. מבטו חשף לאנתוני שהתשובה לשאלה שלו הייתה חיובית, וזה רק הביא עוד אגרוף חזק לפנים של דני.

"וכמה שוחד אתה מקבל מלקוחות על זה שאתה נותן להם לאחר בתשלומים?" הוא שאל את האיש הרועד.

כשדני סיפר לו כמה, אנתוני הכניס לו אגרוף בפה ששבר לו שן קדמית.

"זה הכסף שלי, לא שלך," אמר אנתוני. היה משהו מאיים ומפחיד בקולו. "אני הולך לשחרר אותך ולתת לך שעה להגיע לוואן ולחזור עם הכסף שלי. ואני רוצה שוואן יסתכל טוב־טוב על מה שעשיתי לפנים שלך."

דני התחיל לבכות. "אני לא יכול להשיג את הכסף שלך תוך שעה, בוס. ואן נסע לאנשהו ולא אמר לאן. הוא אמר לי שהוא יחזור בעוד כמה ימים כדי לסגור את החשבון איתך ועם כל אלה שהוא חייב להם כסף. הוא תמיד שילם," הוא בכה, "הוא תמיד שילם."

"אתה נתת ללקוח שחייב לי שבעים אלף דולרים פשוט לנסוע לאנשהו?" אנתוני שאל, עיניו לוהטות וקולו נמוך, "ועוד ללקוח שחייב לעוד מלווים בריבית חוץ ממני?"

"שבעים אלף?" דני שאל, דם, זיעה ודמעות זולגים על הפנים שלו.

"אתה אומר שהוא לא חייב לי שבעים אלף דולר?" אנתוני היה בטוח שזה היה הסכום שאמר לו מנהל החשבונות שלו.

"אני חשבתי שמדובר בשבעים וחמישה אלף, אבל אולי אני טועה," ענה דני וירק דם על הרצפה.

אנתוני התכווץ כשהבין שאולי גם מנהל החשבונות שלו גנב ממנו כסף. הוא עבד בתור רואה חשבון בחברה גדולה ובערבים ניהל את החשבונות של אנתוני. הוא היה צריך עוד כסף עד כדי כך שלקח סיכון וסיפר לאנתוני על החוב של ואן צ'פמן? או שדני טעה? כך או כך, אנתוני האשים את עצמו. הוא נעשה שאנן מדי, חשב שהוא כבר ביסס את עצמו בתור מישהו שלא מתעסקים איתו. אף אחד מעולם לא ניסה לעשות עליו תרגיל, אבל התברר שזה התחיל לקרות עכשיו. ככל שחשב על זה יותר, זה יותר עצבן אותו.

"תוריד לו את האזיקים," אנתוני דרש.

לאחר פחות מעשר דקות, איקס נשאר עם בלגן לנקות וגופה להיפטר ממנה.

"הוא מת," איקס אמר לאחר שבדק את הדופק של דני. גם אחרי שאנתוני המשיך להכאיב לו במהלך החקירה שלו, דני לא מסר את המיקום של ואן. הוא בטח באמת לא ידע. מטונף מסכן, איקס חשב לעצמו.

"כמה חבל," אנתוני ענה בציניות כשניגש לכיור.

"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" איקס נעמד והביט בגופה של דני. הוא הריח את סירחון הדם הטרי והניד בראשו.

"אני אוסף צוות לכיסוח דשא והולך לבית של צ'פמן," אנתוני אמר כששטף ידיים והביט מהחלון. הוא בהה בחצר המחנה ושקל את צעדיו הבאים. רעש של שני אופנועים הפריע למחשבותיו. "ראיתי בלו"ז השבועי שהם לא אמורים להגיע אליו עד המשך השבוע, אבל צ'פמן הקדים את העבודה אצלו." זה היה לטובת אנתוני שצ'פמן גם במקרה שכר את שירותי 'מגע אינדיאני' לטפל בחצר שלו.

אחרי שניגב את ידיו ולבש מחדש את החולצה שהסיר כדי לתחקר את דני, הוא הרים את המצ'טה שלו וניגב אותה על הגופה של דני. "אחרי שתסיים פה, תעשה כמה שיחות טלפון. תראה אם אתה יכול למצוא את ואן באופן דיסקרטי." הוא הסתובב לאיקס. "אין לנו שום דרך לדעת אם דני סיפר את האמת לגבי זה שוואן לא נמצא. אם מלווים בריבית אחרים מחפשים אותו, אני לא צריך לספר לך שאני רוצה לוודא שאנחנו נגיע אליו ראשונים."

איקס הנהן.

אנתוני הסתכל על מה שהוא השאיר על הרצפה לצידו של דני. "זרוק את זה אל האש. שתהיה תזכורת לצוות מה קורה לכל מי שגונב ממני," הוא אמר ואז יצא וטרק את הדלת.

אם זה באמת היה נכון שוואן עזב את העיר, אנתוני ינצל את הזמן כדי לגלות עוד על אודות האיש ומשפחתו. אם היו חולשות או נקודות תורפה, אנתוני רצה לגלות אותן עכשיו כדי שיוכל לעשות בהן שימוש אחר כך. הכעס שלו כלפי עצמו גבר, אבל הוא הצליח לשלוט בו. הוא כבר שחרר מספיק לחץ היום. הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

ריח דשא קצוץ מילא את האוויר ואנתוני נשם עמוק. המכות והמוות של דני כבר הפכו לזיכרון ישן. בדרך כלל הוא לא עבד עם צוות עבודת השטח שלו, אבל הוא רצה לנצל את הזמן אצל צ'פמן כדי לתצפת על הבית. חוץ מזה, הוא לא חשב על נהיגה במכסחת דשא כעל עבודה. הוא אהב את הזמן הזה לבד כי זה אפשר לו לחשוב.

זבוב מעצבן הפריע עכשיו למחשבות שלו. הוא העיף אותו, ואז השתמש בגומייה שהייתה על היד שלו כדי לאסוף את שערו הארוך והשחור. הוא החזיר את שתי ידיו להגה והמשיך להרהר במצבו.

אנתוני פגש את ואן פעם אחת, ורק כדי לוודא שהוא ידע עם מי יש לו עסק. הרבה מלווים בריבית ניסו להסתתר מאחורי הצוות שלהם, אבל לא אנתוני. הוא רצה שאנשים ידעו מי בדיוק יבוא לדרוש את הכסף אם הם לא ישלמו.

להראות את הבן־אדם מאחורי הכסף תמיד היה שימושי, עד עכשיו, והוא כמעט היה יכול להבין למה דני הרגיש בנוח במערכת היחסים שלו עם ואן. אחרי פגישה אחת בלבד, אנתוני הבין שוואן היה מוכר מכוניות טיפוסי. היו לו חליפות משי יקרות ודיבור חלקלק שעזר לו לטפס במעלה הסולם הארגוני ישר לתוך המיטה של יורשת עשירה. אנתוני לא באמת היה מופתע מכך שוואן הצליח לרמות גם את דני.

אנתוני סובב שוב את מכסחת הדשא והחזיק חזק בהגה עד שאצבעותיו נעשו לבנות. הוא היה נחוש להשיג בחזרה את מה שהגיע לו, ולא משנה באיזה מחיר. הוא היה בעסק של כסף, לא בעסק של רחמים, ולאנתוני לא היו שום כוונות לרחם על חלאה כמו צ'פמן.

'קורבט' אדומה בעלת גג פתוח פנתה פתאום לכיוון הבית והפריעה למחשבותיו. הוא לא הצליח לראות מרחוק מי נהג ברכב; כל מה שהוא ראה היה שיער בלונדיני. הוא כיוון את מכסחת הדשא לכיוון היעד של המכונית וצפה בה מקיפה את הכיכר ועוצרת מול הדלתות הענקיות מאחורי המזרקה המכוערת.

כשהוא התקרב הוא ראה אישה קטנה ומעוגלת בעלת שיער בהיר יוצאת מהמכונית וניגשת לאחד האנשים שלו, שניכש עשבים שוטים בכניסה לבית.

אנתוני עצר את מכסחת הדשא, ירד ממנה והתחיל ללכת לכיוונם. היא הייתה עם הגב אליו והוא הרגיש את המתח בשרירי הלסת שלו כשזיהה את שפת הגוף שלה. הוא כיסח את הדשא במספיק חצרות כאשר היה ילד בצד השני של ארצות הברית כדי לדעת בדיוק איזה סוג של אישה עומדת מול העובד שלו, לסטר. אווירה של עליונות מולדת נטפה ממנה. עוד נסיכה בעלת זכויות־יתר.

לסטר נעמד וצחק ממשהו שהאישה אמרה. כשלסטר הביט אל מעבר לכתפה וראה את המבט של אנתוני החיוך שלו נעלם.

"סליחה, בוס. מיס כריסטי פה פשוט סיפרה לי משהו מצחיק," הוא אמר בחיוך זהיר ומבטא דרומי. לסטר היה איש מבוגר, חייל ותיק שלחם בווייטנאם ואלכוהוליסט נודד שמצא את דרכו מג'ורג'יה לפלורידה. אנתוני החליט לתת לו הזדמנות והוא הוכיח את עצמו כעובד טוב שאפשר לסמוך עליו. הוא הופיע לעבודה מדי בוקר, עדיין מסריח ממה שזה לא יהיה ששתה בלילה הקודם, אבל תמיד הופיע בזמן וזה כל מה שעניין את אנתוני.

הבלונדינית הסתובבה כדי לראות עם מי לסטר מדבר והחיוך שלה נעלם. עם ידיים על המותניים ובכתפיים מתוחות, בהתה באנתוני במבט מבולבל. היא הביטה בו מלמעלה למטה, ואז הרימה את הסנטר שלה מעט, אך מספיק כדי שהוא ישים לב.

"אתה כנראה חדש." אי אפשר היה לפספס את הבוז בקולה.

הנה זה היה. היחס המזלזל. זה בדיוק מה שציפה לקבל, אבל העיניים הכחולות והבהירות שלה הפתיעו אותו. הוא אף פעם לא ראה מישהו עם עיניים שמתחרות בצבע השמיים. אפילו לא עיניו של אלכסנדר. העיניים של איקס הזכירו לאנתוני קרח. העיניים שלה, יחד עם שערה הבלונדיני והחלק שהגיע עד סנטרה והיהירות שלה, העלו בו זיכרונות לא נעימים. זיכרונות של נשים ובנות מפונקות של אנשים עם יותר מדי זכויות־יתר, שהיו מנופפות בגוף ובכסף שלהן לעיני אנתוני הצעיר והמושפע בקלות כשהוא עבד במיאמי, בעבודה הראשונה שלו בצוות גינון.

"את גרה פה?" הוא שאל בלי להגיב לאמירה שלה. הוא לא נתן לעיניו לבחון את הגוף שלה. הוא היה הרבה יותר גבוה ממנה ובלי להביט בה ישירות ידע להבחין בכך שהיו לה שדיים גדולים שלא זזו או קפצו כשהיא הסתובבה. בוודאות שתלים. הפטמות שלה הזדקפו מתחת לגופייה הדקה, על אף החום. המכנסיים הקצרים הלבנים הבליטו את עורה השזוף.

ברור שהיא שזופה, הוא חשב. זה בטח כל מה שהיא עושה כל היום. שוכבת בשמש, אוכלת צהריים בקאנטרי קלאב, ואז מבלה את אחר הצהריים בעיסויים, במניקור־פדיקור ובפגישות עם מנתחים פלסטיים.

"כבר לא," ענתה בטון מזלזל.

הוא הרגיש את ידיו נסגרות לאגרופים.

היא סובבה את הגב לאנתוני וחזרה למכונית שלה כדי להוציא ממנה תיק ים. "היה נחמד לראות אותך, לסטר," היא אמרה בדרכה אל דלת הבית. הוא כבר היה על ברכיו ושב לנכש עשבים שוטים מגינת הפרחים, "ותודה על האזהרה!"

היא הוציאה מפתח מכיס מכנסיה, פתחה את הדלת הראשית ונכנסה. אנתוני שמע את הדלת ננעלת. הוא החזיר את מבטו ללסטר, שנעמד והתחיל לנגב בלחץ את ידיו על מכנסיו. הוא ידע שהבוס שלו ירצה הסבר, אז לפני שאנתוני הספיק לדרוש, הוא ענה לו.

"היא הבת של הצ'פמנים. מיס כריסטי כבר לא גרה פה, אבל היא אוהבת לבוא לבית כשהיא יודעת שהם לא פה."

אנתוני הביט בלסטר במבט קשוח ומלא חשדנות. "איך היא ידעה שהם לא יהיו פה?"

לסטר הבין שהבוס שלו כנראה לא יאהב את מה שהוא עשה בשביל כריסטי, אז הוא התחיל לנוע בלחץ והסיט את מבטו. אנתוני היה בגובה של מטר תשעים ושמונה, חזק ומרתיע מאוד. לסטר שמע מחבר'ה אחרים על העסק של אנתוני. נאמר לו שאף שזה היה נראה כמו עסק לגיטימי, נראה שאנתוני השתמש בעסק כחברת קש לעסקיו הלא חוקיים. לסטר גם שמע שאנתוני עמד בראש מועדון אופנוענים אכזרי. היה למועדון מוניטין של משליט טרור בחוף המערבי של פלורידה ומשום מה, אף שלסטר ממש לא הבין איך, חבריו הצליחו לא להיתפס רוב הזמן.

הוא בלע את רוקו והסיט את מבטו מעיניו הבוחנות של אנתוני. "בכל פעם שאנחנו באים לפה וההורים שלה לא בבית, אני משאיר לה הודעה."

אנתוני הביט סביב ולקח את הזמן לפני שענה. בלי להסתכל על לסטר, שאל אותו, "איך אתה שולח לה הודעה? אין טלפון ציבורי באזור."

"מיס כריסטי סיפרה לי איפה המפתח הרזרבי מוסתר. אני נכנס לבית ומשתמש בטלפון כדי להשאיר לה הודעה. אני משתמש בקוד שלנו כדי שתדע שזה אני ושאין פה אף אחד." לפני שאנתוני הספיק לענות, הוא הוסיף, "אני לא נוגע בכלום כשאני נכנס, בוס, אני נשבע. אף אחד מהצוות לא רואה שאני עושה את זה. אני מוודא שהם לא בסביבה." הוא הצביע לעבר שלושת הגברים שעבדו מסביב לשטח. "נכנסתי כשהיית מאחור עם מכסחת הדשא." הוא המשיך לבהות באדמה. כאשר הוא הרים את מבטו, הוא הופתע לראות שאנתוני מחייך. הוא עבד בשבילו כבר שמונה חודשים, וראה אותו מדי בוקר כשבא להחתים שעון במשרד. הוא גם ראה אותו כשהוא היה מופיע פתאום בכל מיני אתרים שהם עבדו עליהם, כדי לעשות להם בדיקות פתע, והוא מעולם לא ראה אותו מחייך. אפילו לא פעם אחת בשמונה חודשים.

"תראה לי איפה המפתח," אנתוני אמר בקול נמוך וסמכותי. עיניו נצצו. "ואז תגיד לצוות לארוז הכול ולעוף מפה."

"בטח, בוס. אבל מה איתך? לא תהיה לך מכונית. אני לא רוצה להשאיר אותך תקוע כאן."

"אל תדאג, תהיה לי מכונית," הוא ענה והביט ב'קורבט' של הבלונדינית.

אנתוני חייך לעצמו והלך אחרי לסטר לצד של הבית. הוא הביט בו מוציא מפתח מאחורי ארון חשמל, שהיה מוסתר מאחורי כמה שיחים.

עשר דקות לאחר מכן אנתוני עמד בזרועות שלובות על החזה והביט בצוות שלו נוסע מהבית. כשהטנדר פנה ימינה ונעלם, הוא הלך לדלת הראשית עם המפתח ביד. הוא חשב על האישה שנכנסה לפני פחות מרבע שעה וידע שלא יצטרך לחפש קלף מיקוח להשתמש בו מול ואן צ'פמן. קלף המיקוח נפל לו ישר לתוך הידיים, בתוך 'קורבט' אדומה.