1
פטר שטיין, קצין בדימוס, נאמן להרגליו הישנים: משכים קום, מתעמל, מתקלח, ולאחר שהוא מנגב את פניו ואת גופו, לובש את החלוק, עומד מול הראי הרחב בחדר הרחצה ומתגלח.
מאז שהשתחרר מן הצבא הזמן ברשותו. הגילוח והבישום שהיו בצבא שעת לחץ הם עתה אחת משעותיו הנעימות של היום.
הוא מתלבש, וכנאה לבוקר אביבי הוא לובש בגדים ספורטיביים למחצה ועושה את דרכו אל בית הקפה זיכר.
בדרך הוא חוצה שדרה ארוכה. כמה בתים מטופחים והמון עצים בפריחתם. הוא מכיר שדרה זו מאז ילדותו. עתה היא לבושה בכל צבעי הפריחה. מתחשק לו לשבת על הספסל ולהתבונן ביפעה זו, אך רעב הבוקר מושך אותו בחבלים אל בית הקפה.
כשהוא מגיע לבית הקפה מקדמת את פניו גברת זיכר ומברכת אותו בקול מלא גינונים: "בוקר טוב, רב־סרן פטר שטיין. מיד אביא לו את העיתון."
פטר שטיין קד קידה קלה ופונה אל מקומו השמור לו ליד החלון.
לבית הקפה זיכר יש מסורת של שירות אדיב. לפני כשבע שנים, אחרי מות אביה, עבר השרביט לבתו, פאני זיכר, אלמנה צעירה, נאה, שירשה את כל הגינונים והנימוסים של אבותיה.
לא עובר זמן רב וגברת זיכר מביאה לו טס מלא מטעמים: לחמניות בסלסלה, חמאה, גבינה, סלט של מלפפון ועגבנייה ושתי ביצי עין מבהיקות.
"מתי להגיש לו את הקפה היום?" שואלת גברת זיכר בקול שקט.
"בעוד עשרים דקות," עונה פטר שטיין, בלי להרים את ראשו.
"היום נאה, כליל השלמות," אומרת גברת זיכר.
פטר שטיין מרים את ראשו, תמה על המליצה המשונה שיצאה מפיה של בעלת המקום. מה כאן שלמות הוא עומד לשאול, אך מתאפק. גברת זיכר מרגישה את הסתייגותו ושואלת, "האם לא נאה היום?"
"נאה," הוא אומר בלא להוסיף דבר.
מצב רוחו של פטר אינו נוח הפעם לשיחה קלה. לאחר שריפרף בעיתון סקר את המאכלים שגברת זיכר הביאה לו והתחיל בארוחה.
כשחזר ונזכר במילים ׳כליל השלמות׳ עלה חיוך על פניו.
בשעה זו מעטים האנשים בבית הקפה. ריחות המאפים, שאך לפני זמן־מה הוצאו מן התנור, ממלאים את האולם. גברת זיכר טרודה בהנחת אגרטלי פרחים על השולחנות. על שולחנו של פטר כבר עומד אגרטל מוארך ובו שלוש שושנים לבנות.
מאז שובו מן המלחמה הוא סועד כאן לעתים את ארוחת הבוקר. אך גם לארוחת צהריים הוא סר לפרקים. זה ביתו השני, כמו שאומרים.
הוא אוכל במתינות. האוכל הפשוט הוא לטעמו. ספל הקפה ומאפה התפוחים שלצדו אינם בוששים לבוא.
לאחר הארוחה הוא מדליק סיגריה וחוזר לעיין בעיתון. שעה רבה הוא קורא. לבסוף מזיז אותו הצידה, כאומר: חבל שביזבזתי את הזמן על הבל זה.
באי בית הקפה אינם אדישים לנוכחותו המוּפרשת. סקרנותם רבה, אך איש אינו מעז לגשת אליו. רב־סרן יהודי הוא יצור נדיר מאוד בעיר.
להפתעתו, אחד הוותיקים, אחד המכובדים בבית הקפה, העז וניגש אליו ושואל, "מה שלום הרב־סרן?"
"הכול כשורה," הוא עונה, נדהם מן הפלישה.
"השמע על הרצח בשכונתנו?"
"לא," עונה פטר בקוצר רוח.
"בעל רצח את אשתו."
"על שום מה?" תמה פטר בלי להסתכל בפניו של האיש.
"היא בגדה בו. הכול ידעו שהיא בוגדת בו. שנים בגדה בו."
"משונה," אמר פטר ונחלץ מן האיש ופנה לדוכן הקופה.
גברת זיכר הבחינה בפנייתו והתייצבה ליד הקופה. פטר שילם ויצא בחופזה.
רק כשישב על הספסל בחורשה חש את הפלישה אל תחומו. מאז שהשתחרר מהצבא הוא ממעט להתראות עם אנשים. העיתון היומי, הירחון והספרים הם בני שיחו. לפעמים הוא פוגש חבר מן הגימנסיה. הפגישה נעימה, אך לא מאריכה, ושוב הוא עם עצמו.
הפעם הצטער שלא הביא עמו ספר. הוא קורא את סטפן צווייג ואת ארתור שניצלר. לפני כן קרא את תומס מאן. הקריאה בתומס מאן מעוררת בו את ההרגשה כי הוא אדם משכיל וכל המושגים שקנה בגימנסיה, ניסיונותיו בצבא ובחייו הפרטיים בבית הוריו, מתעשרים עם הקריאה הזאת ומעניקים הבנה חדשה לחייו.
בעוד מחשבותיו נתונות לתומס מאן נזכר באיש הגבוה שפנה אליו כדייר בשכונה וביקש לעשותו שותף למה שמתרחש בה. בין השאר, הבגידה.
הליצן שקפץ –
כתר הברזל
ספר נפלא שעל אף שעוסק בנושא ובתקופה אחרת מהווה מעין הקדמה רעיונית (על אף שעומדת לחלוטין בפני עצמה) לספריו האחרים של הגיבור על הגגורל היהודי באירופה של המאה העשרים דווקא דרך עיניהם של המשתלבים ביתרבחברה הכללית.