לאהוב ולשמור 3: הנדר של דנטה

1

דנטה

אנרגיה מבעבעת סביבי. אני מוכן. כולנו מוכנים. מוכנים להרג.

כשדלתות המעלית נפתחות, אני מרים את מבטי אל המצלמה, מחייך חיוך רחב וזוקר לעברה אצבע משולשת. אני רוצה לוודא שפטרוב ידע שאני לקחתי אותה. שלא יהיה לו שום ספק. ואני רוצה שהוא ידע שאחר כך אגיע גם אליו.

מוזיקה קלאסית נשמעת מתוך הפנטהאוז ואני תוהה אם היא נועדה לשוות למה שקורה בפנים אווירה תרבותית, אפילו אלגנטית. אני בטוח שמה שעובר עליה הוא הכול מלבד אלגנטי. אני שומע קולות צחוק והשקת כוסות, ממש מסיבה מזוינת. כנראה בעיניהם זו אכן מסיבה.

לשני הגברים שעומדים במבואת הסוויטה נדרש רגע כדי להפסיק לבהות בי ולהבין שאנחנו לא אורחים מוזמנים. נדרש להם רגע נוסף כדי לקלוט את כלי הנשק שאנחנו מחזיקים בזמן שהאנשים שלי מתפזרים, וקולות תתי־המקלע המושתקים משבשים את צלילי המוזיקה הקלאסית. רובים נשלפים וקליעים מתעופפים.

אני מסיט את מבטי לעבר שניים מהאורחים שעומדים ליד החלון, ממתינים לתורם עם משקאות בידיהם. משהו בהם — במיוחד בהם — מעצבן אותי. אולי זו התנוחה האגבית שלהם, העמידה הנינוחה. אולי אלה הפרצופים המרוצים והמחייכים שלהם. מה שזה לא יהיה, אני סוטה מהתוכנית. אני אמור ללכת היישר לחדר השינה, לקחת אותה ולצאת.

אבל אני לא יכול.

אולי כי אני רוצה את הדם שלהם על הידיים שלי. אולי כי אני פשוט אוהב את ההרג.

בכל מקרה, הם ימותו הלילה.

לרגע אני תוהה אם הסוטים המזדיינים הם אב ובן, כי יש להם אותו מבנה פנים. כשהצעיר יותר רואה אותי מגיע, החיוך שלו מתחלף בהבעת אימה. המבוגר מהיר יותר ושולף את האקדח שלו, אבל לא לפני שאני מכוון בין עיניו ולוחץ על ההדק. הגוף שלו נהדף וכוסית הוויסקי נשמטת מידו ומתנפצת על רצפת העץ המלוטשת.

עיניו ההמומות של הצעיר מדלגות ממני, אליו ובחזרה. הוא הולך צעד לאחור ואני הולך אחד קדימה, מנמיך את האקדח ושולח יד לפגיון שעל הירך שלי. הוא פותח את פיו כדי לצרוח כמו ילדה קטנה כשאני נועץ את הסכין לתוך הקרביים שלו וממשיך איתה למעלה במשיכה אחת מהירה.

הצרחה הופכת לנהמה או לגרגור או שילוב כלשהו של שניהם. הידיים שלו לופתות את ידיי, הגוף שלו רוכן קדימה כשאני דוקר עמוק יותר, ואז הודף אותו לאחור ושולף את הסכין מתוך בטנו. הוא על הרצפה, מדמם ליד אבא׳לה היקר. אני מנגב את הלהב על המכנסיים שלו ומחזיר את הסכין למקומה, צריך לשטוף את הידיים שלי.

אבל אז אני שומע את זה. את הצעקה העמומה. הצעקה שלה.

ומשהו מושך אותי כאילו אני מכוון אליו, אל הנערה שהפכה להיות האובססיה שלי.

אני פונה לכיוון הקול שמגיע מעבר לדלת סגורה, ולרגע אני לא יכול לזוז. רק לרגע. ואז אני הולך לעבר מה שמוכרח להיות חדר השינה.

היא שוב צועקת, הפעם חזק יותר, ואני בועט בדלת ומעיף אותה, מפתיע את החייל עם הזקפה, שצופה בגבר הרכון מעל הבחורה הצנומה שעל המיטה. מכנסיו של הגבר מופשלות עד הברכיים. אני לא מבזבז זמן על החייל ויורה כדור בין העיניים שלו. הוא נופל מייד.

הגבר מתגלגל בפאניקה מעל המיטה ואני רואה אותה. לראשונה זה חמש־עשרה שנים, אני רואה אותה.

חשוך כאן. האורות מעומעמים והווילונות הכבדים מוגפים.

אבל זאת היא.

ושוב, לרגע אחד, אני משותק.

היא עירומה על המיטה ומנסה לכסות את גופה. ברור שהיא עירומה. מה חשבתי שהם יעשו כאן, ישחקו קלפים? הפנים שלה ממוסגרות בשיער ארוך, בלונדיני בהיר, ועיניה הבורקות והבהירות פעורות באימה.

״פאקינג שילמתי,״ הגבר מתחיל לומר, מאלץ אותי להסב את תשומת ליבי ממנה, ומושך אותה אליו חזרה. בעוד שנייה הוא יתחרט על זה כי הזעם בתוכי הפך לדבר חי ונושם. הדם שלי הוא אש בוערת בעורקיי.

הוא מכניס סוף־סוף את הזין המדובלל שלו לתוך המכנסיים ורוכס אותם.

״פטרוב הסכים שאהיה הראשון.״

״באמת?״ אני שואל והולך לעבר הגבר שנראה בן שישים לפחות. סוטה מזדיין. ״פטרוב לא כאן, נכון? אבל אני אגיד לך מה.״ אני דורך את האקדח שלי ומתקרב מספיק כך שקצות המגפיים שלי נוגעים בקצות נעליו. ״אתה יכול להיות הראשון. הראשון לעוף לגיהינום.״ אני מרים את האקדח רק קצת, רק עד גובה הזין שלו, ולוחץ על ההדק.

הוא צורח וכך גם היא.

היא מנסה לחמוק החוצה. כדאי לה לעשות את זה.

״אנחנו צריכים לזוז,״ אומר מתיאוס ונוגע באוזנייה שלו. ״החיילים בדרך.״

אני מסיט את מבטי מהסוטה שחופן את המקום שבו היה קודם הזין שלו, ומסתכל עליה. שוב אני משותק כאילו הכה בי ברק.

״דנטה!״ זה מתיאוס.

אני מתנער מהתחושה המוזרה ורואה שהדם שלו ניתז על פניה ועל שערה, הכתם נראה כמו לכלוך על משהו נקי. משהו טהור. עיניה מורחבות והפה שלה פעור כשהיא מצמידה אליה את הכרית כדי להסתיר את גופה העירום.

אני מתקרב אל הגבר ששוכב על הרצפה, מניח את סוליית הנעל שלי על ידיו המדממות ולוחץ. ״בן כמה אתה?״

״מה? פאק. פאק! זה פאקינג כואב!״ הוא מייבב.

אני כורע לצידו, לופת באגרופי את שערו ומושך כדי לגרום לו להסתכל עליי. ״בן כמה אתה?״

״שישים ושתיים.״

״אתה מבוגר מספיק בשביל להיות הסבא המזוין שלה, מניאק.״

״פטרוב... הוא אמר...״

״הכנסת את הזין שלך לתוכה?״

״מה?״

״הכנסת את הזין הזקן והמקומט שלך לתוכה?״

הוא מנסה להניד בראשו. ״לא. לא. אני רציתי לבדוק... אני... פטרוב...״

אני מצמיד את האקדח שלי לבטן שלו ולוחץ על ההדק, לא רוצה לשמוע ממנו עוד מילה.

יד כבדה נוחתת על הכתף שלי. ״דנטה.״

אני מסתובב להביט במתיאוס ורואה אותה מזווית העין, מרגיש דברים שאני לא אמור להרגיש, לא כאן, לא כרגע.

״אנחנו מוכרחים לזוז,״ הוא אומר בדחיפות.

אני הולך לעבר הנערה וכשהיא מציצה בפנים שלי, היא נרתעת. אני עוצר ופוסע לאחור, אל הצל. הייתי אמור לדעת.

״איפה הבגדים שלך?״ אני שואל ומנסה לרכך את קולי. זה בלתי אפשרי, אני רואה שהיא מבועתת.

היא מצביעה ביד רועדת לעבר שמלה ירוקה בהירה שתלויה על משענת כיסא. אני לוקח אותה ומושיט לה.

״תלבשי אותה. תזדרזי.״

היא מהנהנת אבל גופה רועד חזק, לא מאפשר לה ללבוש אותה. אני שומע את המסוק בחוץ.

״שישים שניות לפני שיגיעו אלינו עשרה חיילים,״ מזהיר מתיאוס. ״אנחנו מכותרים בפינה הזו.״

אני מחזיר את האקדח שלי לנרתיק, לוקח מידיה את השמלה ומושך אותה מעל ראשה. היא רחבה וארוכה, שמלת קיץ ליום חורף. בלי להסס, אני כורך זרוע סביבה ומניף אותה על כתפי. היא פולטת יללה, ואנחנו יוצאים מחדר השינה כשמתיאוס והאנשים שלי בעקבותיי, רצים אל הדלת המובילה אל הגג שעליו ממתין המסוק.

חייליו של פטרוב קרובים. אני שומע את המגפיים שלהם מהדהדים בפנטהאוז כשאני פותח את הדלת ומעביר אותה למתיאוס. הוא יעלה אותה למסוק.

הדלת למטה נפתחת ומוטחת אל הקיר כשאחרוני החיילים שלי יוצאים. אני רואה את החייל הראשון של פטרוב ומתעלם מהצעקות של מתיאוס לעלות למסוק, רוצה לוודא שההודעה שלי תגיע הלילה, לכן אני יורה ומחסל את שלושת החיילים הראשונים לפני שכדור פוגע בזרועי. כאב צורב מפלח אותי והזיכרון שלי חוזר למקום אחר, לזמן אחר. אני עוזב את הדלת וגורר את עצמי בקושי לתוך המסוק שמתרומם וסוטה ברגע האחרון מחוץ לטווח הקליעים שלהם.