לאלף את הלב

רובי

לבבות, פרחים וקרני שמש הם חלק מהדברים האהובים עליי.

ובמיוחד על הלב שלי. הוא מופרע ומוזר ונפלא, וכרגע פועם בקצב של מאה ושמונים פעימות בדקה.

אולי זאת המכונית שאני נוסעת בה, ואולי זה קצב הלב הרגיל שלי. כנראה שניהם. אולי ימי הולדת נועדו מראש לטמון בתוכם הרבה הפתעות נוראות וסוערות יחד.

אני אוחזת חזק בהגה ועוצמת את העיניים, כשצליל חריקת הצמיגים על הכביש הרטוב מהדהד לי בראש. שוב ושוב. כמו סיבוב בקרוסלה שמעיף את תכולת הקיבה שלי בסחרור אל הגרון. הלב שלי פועם חזק, כל פעימה היא כמו יריית אקדח. לבסוף החלק הקדמי של חיפושית הפולקסווגן שלי פוגע בעמוד טלפון בקול חבטה.

כשהאורות בשכונה כבים אני נתקפת בהלה, ועד מהרה מגלה שעצרתי רק מטרים ספורים מ'לבלובי בלום', חנות הפרחים עם התריסים הלבנים שאבא שלי ואחי מנהלים.

אוי לא. לא, לא, לא.

לעולם לא ייתנו לי לצאת שוב מהבית.

סעי בזהירות, זה מה שאבא שלי אמר היום כשיצאתי. זה תמיד סעי בזהירות, תשמרי על עצמך, אף פעם לא תעשי חיים.

'זהירות יתר', ככה אחי הגדול מקס מכנה את התופעה. אני מכנה אותה 'נטייה מוגזמת לגונן'.

אני צריכה חמצן, גלגל הצלה, פתח מילוט, כי בעוד חמש שניות כל עיירת כרמל שבאינדיאנה תסתער עליי. אני פותחת את דלת הרכב ונופלת על הכביש הרטוב, גומעת את האוויר הלח ובודקת את הנזק — פגוש מעוקם. מכסה מנוע מעלה עשן. מילקשייק תות מרוח על כל לוח המחוונים. אני נאנחת בכבדות, כי באמת רציתי לשתות את המילקשייק. ובכל זאת, הגשם שיורד מהשמיים נעים, והייתי נותנת הכול כדי להשתרע עכשיו בתנוחת מלאך שלג ולהאזין לפסקול העדין של הגשם.

לא עוברות אפילו חמש שניות, ודלת הכניסה לחנות הפרחים נפתחת בחבטה. אבא שלי ואחי הגדול רצים החוצה בפרצופים מבוהלים. אבא מחזיק ביד את המזמרה שלו, מה שאומר שתפסתי אותו בשעת מעשה, כזה שהוא מכנה 'להרשים את ורדי הבר'.

שיט. אין סיכוי שהם יאמינו שזה לא קרה בגלל הלב שלי.

הכול תמיד קשור ללב שלי.

כי למה שזה לא יהיה?

אני פוזלת לעבר השיחים מימין וקולטת קצה נעלם של זנב אדום עבות.

אני מחייכת חיוך גדול. לפחות דבר אחד הסתדר כמו שצריך היום.

"רובי!"

פתאום אחי ואבא שלי כורעים מולי על הברכיים, והידיים שלהם נשלחות לכל מיני מקומות בגוף שלי כאילו אף אחד לא הסביר להם את החשיבות בשמירה על מרחב אישי.

"רובי ג'יין, את בסדר?" טד בלום מרעים בקול שמכווץ לי את הלב. זו תמיד אותה נימה של עצב. תמיד השם האמצעי שלי, שמזכיר לו את אימא שלי.

אני נשענת לאחור על המכונית ומסלקת בנשיפה קווצת שיער מהעיניים. "אני בסדר, אבא," אני משיבה בחיוך קורן. להדאיג את אבא שלי זה כמו לתקוע לי גרזן בלב. אני תמיד רוצה להרגיע אותו שאני בסדר. "אפילו לא שריטה."

הידיים שלו נכרכות סביב כתפיי. "נוסעים לבית חולים."

אני מנידה בראשי ומביטה בפנים המחוספסות שלו. "אני לא רוצה עוד בתי חולים. לא נפצעתי, אני נשבעת."

עיניו הכחולות של מקס מצטמצמות בחשדנות. "היה לך פרפור?"

פרפור זה הביטוי שמתאר כל אחד מאירועי ההתעלפות שלי. בכל פעם שקצב הלב שלי מרקיע שחקים, הגוף שלי מוצף אדרנלין וזה גורם לכך שאתעלף. השנה הייתה לי רק תקרית אחת של פרפור. אני לא בכוננות חירום עדיין, לפחות לא עד שאתעלף על ההגה או במקלחת.

אני חובטת בזרועו של אחי. "לא, אידיוט."

"אז מה קרה?"

"סטיתי מהנתיב כדי לא לפגוע בסנאי."

מקס נראה מבועת. "אלוהים, רובי." הוא מגיב כאילו זה דבר רע לנסות להימנע מדריסת בעל חיים חסר ישע.

אני מטה את ראשי מעלה כדי לנסות למצוא שוב את הזנב האדום המדובלל, ורואה עשן שחור שממלא את השמיים.

אני זוקרת גבה ומתרשמת. זה הכי הרבה אקשן שזכיתי לו בחיים האלה. "אוי לא, עשן נפלט מהמכונית, נכון, מקס?"

"המכונית? את דואגת למכונית? יכולת פאקינג למות!" מקס ספק לוחש, ספק נוהם, והמילים, כמו קוביות במשחק טטריס, נופלות במקום המדויק שישלים את התמונה.

באמת יכולתי למות. היום.

"טוב," אני אומרת בעליצות מדומה, "נכון, יכולתי למות. זה ממש דפוק."

אחי מסתכל עליי כאילו השתגעתי. אבא שלי נראה כאילו הוא עומד לחטוף אירוע מוחי, לפי הווריד האופייני של משפחת בלום שפועם לו ברקה. אני ניצלת בזכות גברת הֶסטר הזקנה, שיוצאת ממרכז של הלגיון האמריקני ושואלת אותו למה החבצלות שלה תמיד נובלות מהר כל כך, ובעקבות כך פורץ ביניהם ויכוח.

אם הטלפון שלי היה בהישג יד, הייתי מסתערת עליו ומנסה להרגיע את המריבה עם איזה אימוג'י של שלום. אבל אני בקושי שומעת מה הם אומרים מבעד להמולת הקהל שהתאסף סביבנו ומתלונן על הפסקת החשמל.

זה הרגע שבו אני מרימה את הראש ומבחינה בסנאי על העץ מפטפט עם סנאי אחר. דמעות חמות מציפות את עיניי בלי אזהרה.

מה שגורם לדמעות הוא המחשבה הכי מטופשת, אבל מטלטלת — אפילו לסנאי יש יותר בחיים מאשר לי. יש לו חבר הכי טוב, ואולי אפילו יותר מזה — יש לו אהבה.

הרבה יותר ממה שיש לי.

המילים של מקס שוב מרחפות לי בתוך הראש — יכולת למות.

נכון. אני יכולתי למות.

וזה לא מידע חדש.

אני יכולתי לפגוש את בוראי. היום. ומה השגתי בחיים? מה הייתי כותבת ביומן הכרת הטוב שלי בעולם הבא?

שאני, רובי בלום, אסירת תודה על לוח הזמנים המתוכנן בקפידה שלי? שאחד מענפי הספורט האהובים עליי לצפייה הוא אבא שלי ואחי דואגים לי ומכרכרים סביבי? שהמילים שמאפיינות את החיים שלי הן — מאורגנת. מסודרת. מוגנת. ירקות. שיבולת שועל. בית חולים. תרופה. עילפון. שלמרות שאני עובדת בסוכנות נסיעות יוקרתית כמנהלת המדיה החברתית והשיווק הדיגיטלי מהנוחוּת בחדר השינה שלי, אף פעם לא יצאתי מאינדיאנה. שקיימתי יחסי מין רק פעם אחת בחיים, עם גבר שהשמיע קולות של קרבורטור כשהוא גמר ושהפחדתי אותו למוות כשהתעלפתי בסוף.

אולי כל הגברים משמיעים קולות של קרבורטור, מה אני כבר יודעת על סקס טוב? אף פעם גם לא עשיתי סקס לא טוב, כמו סקס אלים, נגיד. אף פעם לא חוויתי אורגזמה. אף פעם לא הייתי מאוהבת.

אני ממצמצת. זה כמו אגרוף בפרצוף. כל הרהורי המה אם האלה.

מה אם נשארו לי רק שנתיים טובות לחיות? מה אם אמות בלי שחייתי באמת?

מה אם כל החיים שלי יעברו בלי שאחווה אהבה? בלי סקס טוב?

הלב שלי כנראה מסכים איתי כי הוא פועם כמו לב שמנסה לפלס לעצמו את הדרך החוצה מתוך החזה.

אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הלב שלי בורח הרחק מהגוף. לאן ילך? מה יעשה?

כל כך הרבה זמן חשבתי שאני מאושרת, כשבעצם רק הייתי מאושרת בתוך גבולות האומללות.

חייתי את חיי בשקט ובזהירות, למען אבא שלי, אבל הדבר הנכון מרגיש כל כך... לא נכון. עצוב כל כך. משעמם.

העולם הזה יפה כל כך, ואני רק מתבוננת בו חולף על פניי.

אני פולטת צווחה חנוקה, ומרגישה את הגרון שלי מתכווץ כמו בהתקף חרדה.

ואז אני מבינה.

אני לא פוחדת למות. אחרים פוחדים שאמות.

"רובי?" הקול של מקס מרחף אליי.

"יש לי יום הולדת היום," אני אומרת לו.

"נכון, רוּבס." הוא נשמע מודאג. "אני יודע. יש לנו בפנים עוגה שנמסה."

אני נמסה.

חם לי ואני מזיעה למרות הגשם שלא מפסיק לרדת. אבא שלי מדבר בטלפון ועכשיו אני שומעת את האמבולנס, שרק גורם לי לרצות להתכרבל באיזו פינה ו... טוב, לא למות, לא בדיוק, כי כבר הייתי בסרט הזה היום. אני רוצה לשקוע לתהום של ייאוש קיומי, כי אני רוצה שכולם פשוט יניחו לי.

יניחו לי לחיות את החיים שלי.

"את בסדר?" מקס שואל. "רובס?"

בתגובה, אני מתרחקת מהמכונית, נשכבת על המדרכה הרטובה ופורשת את הזרועות לצדדים. אבן קטנה נלחצת לכתפי בזמן שהגשם של מאי נספג בשמלה שלי ומצנן את עצמותיי.

אני מניחה שתי אצבעות על הגרון. אני חיה עם SVT — הפרעת קצב לב — זמן רב מספיק כדי להיות מסוגלת לנטר את פעימות הלב שלי. אני עוקבת אחרי התקתוק המהיר של הדופק, והוא נשמע כמו...

עוד זמן. עוד זמן. יש לי עוד קצת זמן.

"פאק." מקס רוכן מעליי. הידיים שלו תחובות בשערו הבלונדיני הפרוע, כאילו בעוד רגע יתלוש את כולו. אני רואה את הכחול הרך בעיניו, כמו שלי, כמו של אימא שלנו. "איפה כואב לך?"

אני מסתכלת על הסנאי, עכשיו הוא רק מצייץ מעליי על העץ. השמש חזקה יותר. קולו המבוהל של אחי מטרטר לי בראש. מזווית העין, השיער שלי, בצבע בלונד־תות זהוב, מתערבב עם מי הגשם ולאט הופך לאדום־חום בוצי.

הלב שלי מאיץ את פעימותיו.

אני מניחה כף יד על החזה ונאנחת. "איפה לא?"