לא אמות כי אחיה

הסיפור המרתק של ידידת נעוריי, אדית, שהיא מגלה בו את ניסיונה במחנות המוות של הנאצים מרגש אותי מעל לכל תיאור.

הדמויות של הוריה של אדית ושל בני משפחתה נעוצים בזיכרוני עוד מלפני שהחל חלום הבלהות וזאת, למרות שאדית מבוגרת ממני במספר שנים. משפחתה השתייכה לבית הכנסת ולקהילה שאבי כיהן בהם כרב. אבי, הרב אלי מונק זצ"ל היה רב בבית הכנסת ברחוב קדה (rue Cadet). הקהילה ובית הכנסת היו הידועים ביותר מבין בתי הכנסת האורתודוקסים המעטים שהיו באותה עת בפריס. ברחוב קדה זכינו בקהילה נהדרת ויחידה במינה מבחינה רוחנית. הקשר הרגשי שכל אחד מחבריה רחש לקהילה בכלל ולחבריה בפרט, נשאר בעינו, אצל המעטים ששרדו את הזוועה של רדיפות הנאצים.

בהכנעה רבה, אך בכל זאת מלאה בהכרת תודה לבוראי שהעניק לי את ההזדמנות להביע בכתב את ההערכה העצומה שאני רוחשת לאדית – אחת הנשים הדגולות הראויות להערצה, שפגשתי – הערכה המשותפת לי לחבריי וחברותיי שכל אחד ואחת מהם משמרים בעומק נשמתם את הזיכרונות האיומים מאותן השנים.

אני זוכרת, ועוד איך, את התשבחות של אבי על אומץ המחשבה ואומץ ליבה של אדית ועל טוב ליבה. מעט מאד אנשים יודעו על סבלה ומכאבה של אדית, כי היא עצמה לא הייתה מסוגלת לדבר עליהם במשך הרבה, הרבה שנים. ברם, אביה, הרב שטרן, סיפר להורי על חלומות הבלהות של אדית. עד כמה שזכור לי אדית הייתה הראשונה מהניצולים להוכיח שיש סיבה להתחיל בחיים חדשים בלב מלא שמחת חיים. היא הייתה מסוגלת להיראות עוד יותר מושכת ממה שהייתה באופן טבעי, באמצעות קצת אודם ואבקת פנים, או בשמלות "שיק" אותם ידענו שהיא תפרה בעצמה משיירי בד שמצאה בחנויות הקטנות ברובע בה גרה עם הוריה. היא הייתה זו שארגנה מחדש את פעילויות הנוער בשבת אחה"צ, בהם למדנו על פרשת השבוע, ואח"כ פרצנו בשירה ובריקודים. הודות לדוגמתה האישית למדנו ליהנות שוב ממתנת החיים.

זכורני גם שהיו בין הניצולים, בעיקר המבוגרים שבהם אשר לא שמעו על סבלה הנורא, ואשר סלדו מהתנהגותה. באותה עת, הם לא היו מסוגלים להראות שום סימן של שמחה, לאור ניסיונם המר לאורך ימים, שבועות, חודשים ואף שנים, כאשר כל בני משפחתם נספו בשואה. ניתן להבין את כאבם הגדול, כאב רוחני ופיזי כאחד.

לא אשכח לעולם את דרשת אבי באחת מתפילות הבוקר של שבת, כאשר פנה לקהילתנו ואמר: "לעולם אין להעביר ביקורת על תגובתו של אדם לאחר אירוע או ניסיון כלשהו בעברו." והוא הוסיף: "אפילו אני, אינני יכול לנבא איך אגיב היום לאירוע אישי כלשהו לאור דחף פתאומי, ובמיוחד כאשר למחרת אני עשוי להגיב אחרת לגמרי לאותו אירוע." וכך הוא המשיך להורות לשומעיו: "לאורך השנים, ובכל דור ודור היו מספר בני אדם שהיה להם הכוח והעוז להציג בפני העולם, מעבר לנעשה בנשמתם פנימה, הרגשה שתקופה מסוימת בחייהם נסגרה. רק "אחד" יודע מהי הרגשתם האמיתית, וזה הקב"ה. איש מלבדו לא יודע ולא ויידע לעולם כמה סבל ועינוי נשאר ויישאר תמיד בתוכם. אך בני ישראל קיימים כיום הודות לכוחם האדיר והבלתי אנושי, לאומץ ליבם של האנשים והנשים הללו, אשר הראו לנו את הדרך להתחיל לנהל בעזרת הא-ל, חיים חדשים, בחייהם שלהם ובחיי כל עם ישראל. לא היינו שורדים במשך אלפי שנים ללא אנשים ונשים אלו, גיבורי עמנו." אבי נהג שלא להזכיר שמות אנשים בבית הכנסת, שבו מזכירים רק את "שמו הקדוש". אך בדרשה זו הוא התייחס ללא ספק לאדית.

ואכן היא מחוננת במנהיגות טבעית, רעיה, אם, סבתא, וסבתא רבה של משפחה נהדרת וענפה, ובהרחבה של כל עמנו. כפי שמתואר בסיפורה, ברור לכל שבטחונה האיתן בה', הוא שניווט אותה לאורך החודשים והשנים של סבל ומכאוב, והוא שאפשר לה לצאת מזה כאדם חדש מלא אהבת חיים.

אני גאה מאד להימנות בין חברותיה,

אמלי' יעקובוביץ (מונק).

ליידי אמלי' שתח' הינה בתו של הרב אלי מונק זצ"ל מפריס ורעייתו של הרב הראשי לאנגליה (בדימוס), הרב לורד עמנואל יעקובוביץ שליט"א.