לא מדברות עם אנה

אנה את חייבת לה משהו?

 

בכיתה שררה התרגשות גדולה כי הטיול השנתי התקרב והשנה הם יישנו לילה אחד מחוץ לבית. שבוע לפני הטיול מיטל המחנכת הודיעה שיש חדרים של זוגות ויש חדרים של רביעיות, וביקשה שעד מחר כולם יודיעו לה עם מי הם ישנים.

"אם מישהו לא מסתדר, שיפנה אליי." היא אמרה.

נעמי ודניאל שאלו בהפסקה, "אנה את איתנו? נציע גם לרומי ונהיה רביעייה," ואנה שמחה והוחמאה ומיד אמרה, "כן, אז אני ונטע ואתן נהיה בחדר אחד."

דניאל הרימה גבות, "לא, אנחנו לא רוצות את נטע. נציע לרומי."

"אבל אני עם נטע..." אנה אמרה בהיסוס.

"תגידי, את חייבת לה משהו?" דניאל התריסה, אבל אנה לא הרגישה שהיא מסוגלת להפנות לנטע גב, אפילו שכבר פחות נהנתה איתה. כשיצאה החוצה ומצאה אותה מטפסת על אחד המתקנים, שאלה, "אה... תגידי, עם מי את בחדר?"

נטע התנדנדה גבוה, הפוכה כמו עטלף עם הרגליים על המתח וענתה, "איתך, לא? למה, את לא רוצה?" אנה הרגישה מין בהלה כזאת שמטפסת לה בגרון ומיד ענתה - "מה? ברור שכן! רק בדקתי!"

"סבבה," נטע ענתה והמשיכה להתנדנד, ואנה אמרה, "אז ניקח חדר של שתיים, הכי טוב."

אחר כך אנה חזרה למרחב שבין שתי הכיתות וראתה שם את נעמי ודניאל.

"אז את איתנו או מה?" דניאל שאלה, ואנה ענתה, "אפשר בכל זאת שגם נטע תהיה איתנו? נראה לי שאין לה עם מי להיות."

"נו... ידעתי שתגידי את זה," דניאל נשפה אוויר בקול רם, גלגלה עיניים ואז אמרה בחדות, אפילו קצת בכעס, "תקשיבי, אנה, אנחנו לא שונאות אותה או משהו כזה, אבל די, לא בא לנו."

אנה הרגישה שהיא כמו שני אנשים דבוקים שמנסים להתפצל, אחד רוצה להגיד: "יאללה אני איתכן ונטע תסתדר," והשני מדביק לה את הרגליים לרצפה ואומר, "הבטחת לנטע וזהו."

האיש השני ניצח והיא משכה בכתפיים ואמרה, "טוב, זה רק החלק של השינה, נהיה כל שאר הטיול יחד." נעמי חייכה אליה ואמרה בשקט, "נכון." אבל דניאל עיקמה את הפנים וסיננה, "מה שבא לך."

אחר הצהריים אנה שכבה בחדר על המיטה והקפיצה כרית עם הרגליים. היא ניסתה לשלוח אותה גבוה ושתנחת חזרה בדיוק על כפות הרגליים שלה. היא דמיינה שוב את הרגע שבו דניאל אמרה לה בפנים עקומות, "מה שבא לך!" וחשבה ששום דבר כאן הוא לא מה שבא לה!

בא לה שהדברים יסתדרו מעצמם ושנטע תהיה עם מישהי אחרת בחדר, חברה שתבחר לה בעצמה, ושהיא תהיה עם דניאל, נעמי ורומי. ובא לה שאף אחת לא תכעס עליה או תעשה לה פרצופים, זה מה שהיא רוצה!

"יש אנשים שממש קשה להם להרגיש שכועסים עליהם או מאוכזבים מהם," אבא שלה אמר פעם, ואנה ידעה שהיא אחת כזו. בכל פעם שכעסו עליה הייתה נלחצת כל כך ומיד עושה מה שצריך כדי להרגיש שהכול בסדר וכולם מרוצים ממנה.

יום לפני הטיול כולם התרגשו מאוד ובקושי הצליחו ללמוד. אנה הרגישה ציפייה גדולה שמפרפרת לה בתוך הלב כמו פעמון ונטע הייתה תזזיתית וצינית מתמיד. כשכולם נפרדו בסוף היום ומיטל הודיעה, "נתראה מחר, לא לשכוח אישורי הורים חתומים!" דניאל תפסה את אנה בזרוע וסימנה לה שתבוא רגע הצידה. בזווית העין ראתה את נטע מסתכלת עליהן הולכות. הן עמדו בכניסה לשירותים, ליד הקיר, וכשכל הילדים התקדמו ורצו החוצה, דניאל אמרה, "שומעת? רציתי להגיד לך משהו." אנה ענתה, "אוקיי," והסתכלה בה במבט קפוא.

"האמת? לא כל כך הבנתי את הקטע של החדר, חשבתי שרצית לחזור להיות עם כולנו כשעברת לשבילים."

אנה עמדה שם עם פה מיובש ולא לגמרי הבינה לאן דניאל חותרת. העיניים שלה הביעו פליאה. דניאל המשיכה תוך כדי שהיא עדיין מחזיקה לאנה את השרוול, "לא יודעת, זה הזוי, את חזרת אחרי מלא זמן שלא היית, אנחנו מזמינות אותך להצטרף וזה כאילו שאת עושה לנו טובה... מה, נטע הילדה היחידה בעולם?"

המוח של אנה היה כמו כביש מהיר מלא מכוניות.

"מה? מה פתאום, אני אמרתי שנהיה כל היום ביחד, זה רק הקטע של השינה שלא מסתדר," התגוננה, ודניאל אמרה עוד כמה דברים אבל אנה איבדה ריכוז כי הלב שלה דפק חזק והיא הרגישה צמאה. ורק כשדניאל שילבה ידיים ואמרה, "סבבה, אז תעשי מה שבא לך," היא כאילו התעוררה חזרה ובפה יבש מאוד אמרה, "אוי, אני אפספס את ההסעה!"

דניאל איבדה סבלנות, "סבבה, אז רוצי, אני גם ככה נשארת לחוג."

כשעלתה להסעה, ברגע האחרון לפני שהנהג התחיל לנסוע, ראתה שנטע מחפשת אותה עם העיניים. היא התיישבה לידה ונטע שאלה, "למה כמעט איחרת? מה דניאל רצתה ממך?"

אנה ענתה, "סתם, רצתה להבין עם מי אני בחדר." ונטע ענתה, "וואלה."

השעות שלאחר מכן חלפו בצורה מוזרה - מצד אחד הזמן עבר מהר ומצד שני אנה לא הצליחה לחשוב על כלום והרגישה שהיום לא מתקדם. היא הכינה את התיק לטיול ומדי פעם קלטה שהפה שלה שוב נורא יבש ושתתה עוד פעם. זה הבהיל אותה - אולי אני חולה במשהו, חשבה, אז היא כתבה בגוגל: 'פה יבש' וקפצו לה כל מיני קישורים עם תיאורים של מחלות משונות, ואפילו תמונה הזויה של פה פעור כל כך שרואים פנימה כמעט לתוך הגרון. בקישור הראשון היה כתוב שהפה מתייבש כשמרגישים עצבנות, מתח, או אפילו חרדה. והיא קלטה שהיא באמת עצבנית ומתוחה, אבל חרדה? היא לא הייתה בטוחה מה זה בדיוק וחשבה שזה קשור לפחד ממשהו מסוים, כמו טיסה או גובה, או איזו חיה מסוכנת כמו נחש. היא שתתה מים, אולי בפעם המאה באותו יום, והתחילה לכתוב הודעה לנטע: תקשיבי, לגבי הטיול... ומחקה. ואז שוב כתבה: הי נטע, שומעת..? דניאל רוצה שאני אהיה איתן בחדר, ואז שוב מחקה, ופתאום קלטה שנטע מחוברת וזה הבהיל אותה כי אולי זה ברור שהיא כותבת לה ומוחקת. אז רק כדי לא לצאת מוזרה כתבה: הי.

הי, מה קורה?

סבבה, סיימתי לארוז עכשיו. הבאת אולי פנס?

ברור.

אנה לא ידעה מה עוד לכתוב ופתאום ראתה שנטע מקלידה... ומקלידה... והיא בהתה בטלפון, וחיכתה, אבל אז נטע כבר לא הקלידה וגם לא הייתה מחוברת יותר.

ובלילה, כשאנה הלכה לישון החוט השקוף בין הלבבות שלהן הרגיש קרוע כזה, מחוספס, והיא ניסתה לדמיין את המשפטים שאולי נטע כתבה ומחקה, דבר שרק הלחיץ אותה יותר.

נטע

בכל פעם שעלו לאוטובוס במהלך הטיול, נטע קלטה את המבט של אנה פוזל לכיוון הספסלים מאחורה, איפה שישבו דניאל, נעמי ורומי, ועוד כמה ילדים. אתמול ראתה את אנה ודניאל הולכות הצידה לדבר, ומאז לא יכלה להפסיק לחשוב שבטח דיברו עליה ושהן רוצות להיות יחד בחדר. וכשאנה שלחה לה בערב את ההודעה על הפנס, נטע הרגישה שאנה סתם עושה את עצמה, וכמעט שלחה לה, בלי חשבון: אל תעשי את עצמך ואני לא צריכה טובות. אם את מעדיפה להיות איתן פשוט תהיי וזהו. אבל בסוף מחקה ולא שלחה.

לקראת ההגעה לאכסניה, כשהשמש עמדה לשקוע וצבעה את השמיים בצבעים ורודים, היה לנטע טעם מלוח של דמעות בגרון והעלבון טיפס לה לעיניים. פתאום נזכרה איך בשנה שעברה ישבה בספסל האחורי עם כל הבנות, והן שרו ועשו צחוקים. ואפילו שהן לא היו החברות הכי טובות שלה, היא חשבה שהסתדרה איתן הרבה יותר טוב מעכשיו. היא הורסת לי, איזה מעצבנת! נטע חשבה. אנה רק הגיעה וכבר מתחברת לבנות שלפני זה בקושי עניינו אותה! כשהגיעו והתמקמו בחדרים הייתה אווירה שמחה של התרגשות וגם מלא רעש, כולם רצו ועברו בין החדרים. נטע הייתה מכונסת בעצמה ופרקה דברים מהתיק בזמן שאנה ישבה על המיטה ונראתה נבוכה. נטע חשבה שאולי אנה מרגישה אשמה במשהו, וזה שימח והביך אותה בו־זמנית. כמעט אמרה לה משהו כמו, "את שקופה אנה, רואים שאת בכלל לא רוצה להיות איתי," אבל אנה פתאום הקדימה אותה ושאלה, "את לא מרגישה טוב?"

"האמת שקצת כואב לי הראש," נטע התחמקה ונשארה עם הגב אל אנה, מוציאה ומכניסה דברים אל התיק.

"את צריכה משהו?" שאלה, אבל נטע אמרה שזה יעבור כבר לבד. דווקא המאמץ של אנה להסתיר את הרצון שלה להיות עם הבנות האחרות, ואפילו הרחמנות שלה, גרמו לנטע לחשוב כמה אנה סנובית, ולהרגיש נורא עלובה.

אבל אחרי כמה דקות אנה פתאום אמרה, "טוב, די, בואי פשוט נעשה סיבוב, נצא מהחדר קצת."

ומשהו בהחלטיות הזו שלא הייתה ממש אופיינית לאנה נתן לנטע הרגשה טובה, אז פשוט ענתה, "סבבה, בואי."

הן הסתובבו בין החדרים כמו כולם, והתעכבו קצת בחדר של עדן ומעיין, ששטפו את התיק של מעיין בכיור, כי נשפך בתוכו כל השמפו. ואפילו שזה נראה הכי מעצבן בעולם שכל התיק התמלא ונזל, עדן עשתה מזה צחוקים, ומפה לשם הן נשארו איתן מלא זמן.

פתאום מישהו בחוץ צעק, "ארוחת ערב!" והן הלכו יחד במצב רוח קליל וכיפי. לנטע השתפר מצב הרוח ורק כשראתה שוב את נעמי ודניאל נזכרה בכל מה שהרגישה קודם. אחרי הארוחה, שיחקו על הדשא בחוץ 'הרוצח'. כשכולם התיישבו במעגל נטע ראתה שדניאל מושכת לאנה ביד, כדי שתבוא להיות איתה ועם נעמי, ואת אנה מתיישבת ביניהן. כולם עצמו עיניים. מיטל עברה ונגעה בראשים של כל הילדים והסבירה שמי שתיגע לו פעמיים בראש הוא הרוצח ואחר כך אמורים לגלות מי זה ללא מילים.

נטע עצמה עיניים, חיכתה לנגיעה של מיטל, ובינתיים הרגישה שהיא משתגעת! איך זה שהיא כבר חמש שנים בבית הספר הזה, ואנה רק הגיעה וכבר לוקחת את המקום שלה, ומשאירה אותה לגמרי בחוץ? נטע נזכרה איך בימים הראשונים הראתה לאנה את כל בית הספר והכירה לה גם את הילדות שלא היו מהקיבוץ שלהן.

היא הייתה כל כך מרוכזת במחשבות שרצו לה בראש, שכשמיטל נגעה בה פתאום, טיפה נבהלה, ואפילו לא שמה לב אם נגעה בה פעם אחת או פעמיים.

כל המשחק הזה נראה לה מיותר עכשיו, המחשבות שיגעו אותה והנשימות של ערן עם האף הסתום שישב מימינה שיגעו אותה! אפשר היה לשמוע את הנזלת שלו עולה ויורדת ונטע התפללה שיקנח כבר את האף. וכשהכול כבר נהיה מרגיז מדי, גם הנשימות המנוזלות של ערן וגם הרגשות המבעבעים שלה, פתאום פקחה עיניים, הסתובבה אליו עצבנית, ואפילו שהתכוונה ללחוש יצאה לה צעקה, "טוב אולי תקנח את האף שלך כבר?! זה דוחה!" ערן היה מופתע וצעק חזרה, "תסתמי! מה את רוצה ממני?"

"שתפסיק כבר עם הקולות האלה! או שאתה לועס מסטיק כמו אני לא יודעת מה, או ששומעים את הנזלת שלך!"

בשלב הזה כולם כבר פקחו עיניים, ואנה שישבה ממש מולה, בין נעמי ודניאל, הסתכלה עליה המומה.

"זהו, מיציתי את המשחק הדבילי הזה!" נטע צעקה וקמה. וכשמיטל המחנכת אמרה לה בתקיפות, "ממש חבל שאת עושה את זה," משכה בכתפיים וסיננה, "חבל על מי שמת."

מיטל הסתכלה עליה במבט מזועזע ואמרה שהן ידברו אחר כך ושתלך הצידה להירגע. נטע התרחקה והסתובבה ליד העצים, בעטה באבנים ובגושי אדמה ולא הבינה למה כולם מעצבנים כל כך.

שוב הסתכלה על הילדים שהמשיכו לשחק, ומלמלה, "איזה משחק מטומטם."

והכי גרוע היה שאנה ישבה שם מרוכזת ובכלל לא קמה לעזור לה ולבדוק מה איתה, ונטע הרגישה שהפנים שלה פשוט בוערות, כאילו הן עולות באש! איזו מין חברה זו?! היא חזרה לחדר שלהן ונכנסה כעוסה למיטה.

נטע לא ידעה כמה זמן עבר, נראה לה שהרבה ומתישהו הדלת נפתחה והיא שמעה את אנה לוחשת, "נטע, את ישנה?"

ואפילו שהייתה ערה, שכבה בשקט ללא תזוזה, ואז שמעה את הדלת נסגרת ואת הצעדים של אנה מתרחקים. וזהו. החוט השקוף בין הלבבות שלהן נקרע בתלישה חזקה, והקצוות שלו נפרמו.