אני עומד להציג בפניכם כמה דוגמאות של תופעה שחוזרת על עצמה. המוציא לאור של המהדורה האנגלית של ספרי הוא Times Literary Supplement, שבועון ביקורת ספרותית שרואה אור בלונדון, לפיכך נפתח בדוגמה ספרותית. באוגוסט 2020, השבועון הבריטי ה"אובזרוור", שֶיחד עם בעליו ה"גרדיאן", הוא הפרוגרסיבי שבגופי התקשורת במדינה, פִרסם ביקורת על ספר הביכורים של התסריטאי צ'רלי קאופמן, "אנטקינד" (Antkind), מאת מבקרת בשם הולי ויליאמס. הביקורת לא היתה חיובית במיוחד, והטענה העיקרית היתה שהסיפור מסופר בקול שוויליאמס תיארה כ"זכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל". במילים אחרות, מובן מאליו שמדובר בזכר, בלבן, ופחות מובן מאליו שהוא בעל זהות מגדרית שאינה טרנסג'נדרית או א־בינארית, ומיניות הטרוסקסואלית. בעיני מי שמניחים שכל המבנים החברתיים מבוססים על כוח, מי שעונים על המאפיינים האלה נחשבים לבעלי זכות יתר. מכאן שזכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל מגיע לעולם עם ארבעה יתרונות. ספר שנכתב מנקודת מבט של זכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל יאבד כבדרך שגרה נקודות בביקורת שתתפרסם בגוף כמו ה"אובזרוור", ששואף למרכז מחדש את הדיון התרבותי הרחק מהמאפיינים האלה.
אלא שהמספר ב"אנטקינד" נקרא ב' רוזנברגר רוזנברג. כבר בהתחלה הוא מתאר את עצמו כבעל זקן "רבני", בעל "מראה יהודי", והבולט ביותר, הוא עונב עניבה עם הכיתוב "100% כשר". במקרים רבים דמויות אחרות בספר מתייחסות אליו באנטישמיות, מייחסות להתנהגות שלו תכונות יהודיות, מסננות בין שפתיהן "יהודי" כשהוא יוצא מחדר, או צועקות בפניו "לך תזדיין, יהודי!". אבל בביקורת ב"אובזרוור" לא תמצאו שום אזכור ליהדותו, או לאופיו הכללי היהודי של הספר, אף על פי שהוא כולל — תודה, קינדל — שישים אזכורים של המילה "Jew", ותשעים של המילה "Jewish". וכמובן צ'רלי קאופמן עצמו הוא יהודי.
אבל ככל הנראה, בעיני הולי ויליאמס, אין בכל זה כדי להשפיע על נקודת מבטו של ב' רוזנברגר רוזנברג. כלומר, אין לזה השפעה על זכויות היתר שלו.
הנה דוגמה נוספת, הפעם מהקומיקאית הדנית סופי הָגֶן. בסרט קצר — מצוין — שהיא עשתה ב־2019 על הגוף החיובי (Body Positivity), הגן מונה את "האנשים המדוכאים ביותר בחברה", רשימה שכוללת: "אנשים שחורים, אנשים שאינם לבנים, קווירים, טרנסים, מוסלמים, ובעלי מוגבלויות". הרשימה הזאת מהווה ניסיון מוצלח למדי לכלול את מי שרבים מהפרוגרסיבים היו רואים בהם את הקבוצות המדוכאות ביותר, המיעוטים הנרדפים ביותר, בחברה.
אבל ברשימה לא מופיע מיעוט נרדף אחד, אחד המיעוטים הנרדפים ביותר בהיסטוריה. עכשיו, דמיינו לעצמכם שהדמות המרכזית ב"אנטקינד" היתה משתייכת לאחד המיעוטים המוזכרים ברשימתה של הגן. הטיעון העיקרי בביקורת של ה"אובזרוור" — שהחולשה המרכזית של "אנטקינד" היא שהוא נכתב מנקודת מבט של זכר־לבן־סיסג'נדר־הטרוסקסואל — היה מתמוסס, ויחד איתו גם עיקר השלילה שבביקורת. כלומר, למרות היסטוריה של רדיפות, בעיני מי שעוקבים אחרי זכויות היתר יש מיעוט אחד בלבד שתמיד נהנה מהן.
והנה דוגמה מהספרות הגבוהה: ביום הראשון של שנת 2017 השמיע רדיו 4 של הבי־בי־סי את ג'רמי איירונס מקריא את קובץ שיריו של ת"ס אליוט, כמעט בשלמותו. כל מי שמכיר את יצירתו של אליוט יודע שהקראת כל שיריו תכלול באופן בלתי נמנע את השורות הבאות מ"גרונטיון":
בֵּיתִי הוּא בֵּית רָקָב,
וְהַיְּהוּדִי גּוֹחֵן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, בַּעַל הַבַּיִת,
הִשְׁרִיץ בְּאֵיזֶה בֵּית־קָפֶה בְּאַנְטְוֶרְפֶּן,
כֻּסָּה בַּאֲבַעְבּוּעוֹת בִּבְּרִיסֵל, אֻחָה וְקֻלַּף בְּלוֹנְדוֹן.
ומ"בֶּרְבַּנְק עם הבֶּדֶקֶר: בליישטיין עם סיגר":
העכברושים הם תחת הקרשים,
והיהודי מתחת לערימה כולה.
אני זוכר את עצמי מאזין לתוכנית, ותוהה כיצד הבי־בי־סי יתמודד עם זה. כשהגיעו לשירים האלה, הם גייסו את עזרתו של אנתוני ג'וליוס, עורך דין יהודי ומחבר הספר T.S. Eliot, Anti-Semitism and Literary Form. ג'וליוס כתב הקדמה לתוכנית הקראת השירים, שבה טען שיצירתו של אליוט הושפעה וייתכן שאף הועצמה מהאנטישמיות שהיתה רווחת ואופנתית בעת ההיא. אם לפשט מאוד את דבריו, ג'וליוס מאמין שאליוט היה משורר כה גדול עד שעלה בידו — כמעט באופן בלעדי, אלא שישנו כמובן גם "הסוחר מוונציה" — לעשות מהאנטישמיות אמנות.
לאחר מכן כתבתי לאנתוני ג'וליוס שלדעתי עמדתו שגויה. אני חובב של אליוט, אבל אני לא חושב שבכוחה של השירה לכפר על השנאה. בעקבות ההתכתבות נפגשנו לצהריים ושוחחנו על זה במשך קרוב לשלוש שעות (תגובה מאוד יהודית לכל העניין, אם יורשה לי לומר).
אבל כל זה לא הצליח לנער מעלי את התחושה, בראשית שנת 2017, שאף על פי שמדובר במשורר גדול, אף על פי שהכתיבה נפלאה, אף קבוצת מיעוט לא היתה מושווית לעכברושים, או מקבלת מרדיו 4 יחס גזעני סטריאוטיפי שלילי דומה. מתקבל על הדעת שהבי־בי־סי יבחר להקריא ספר שלם מאת אגתה כריסטי ביום השנה החדשה. אבל, מה שאינו מתקבל על הדעת הוא שג'רמי איירונס יישמע אומר, "ועכשיו, 'עשרה כ***ם קטנים'."
בינתיים, באמצע 2020, בהמשך לגל הפסלים שהופלו כחלק ממחאות "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter), מפגין שנמצא הרחק ממיניאפוליס — בבּרודסטֶרס, מחוז קנט שבאנגליה — ריסס את המילים "דיקנס היה גזען" על מוזיאון דיקנס בלונדון. שמו של המפגין היה איאן דרייבר, ואת ההשראה הוא קיבל ממכתב ביקורתי של דיקנס נגד המרד ההודי הגדול ב־1857. אין ספק שהאחרון היה גזען, אבל זה מוזר שאיאן דרייבר נאלץ לצטט מכתב נשכח למדי של דיקנס כדי להוכיח את גזענותו, בעוד שמזה שנים רבות היא גלויה לעיני כול בדמותו של פייגין ב"אוליבר טוויסט".
אבל אולי אותו לא סופרים.
השיח התרבותי המודרני שבוחן סופרים גדולים מהעבר לאור ההבנה הפוליטית העכשווית אינו בהכרח שלילי. כך, למשל, בחינה מחדש של הסופרת מהמאה העשרים אדית וורטון הביאה לשדרוג מעמדה בקנון הספרותי, מתוך הבנה שבגלל היותה אישה, היא לא זכתה בשעתה ליחס ראוי. בשלהי 2020, קבוצת הקריאה המקוונת של ה"גרדיאן" בחרה את ספרה של וורטון "עידן התמימות" כספר ספטמבר שלה. באותה העת, בעיתון ה"טיימס", אנה מרפי כתבה על אהבתה את "בית השמחה", וציינה עד כמה היא מרוצה מכך שוורטון זוכה סוף־סוף ל"מעמד דומה" לזה של הנרי ג'יימס.
אין ספק שלמעט כמה מקרים בולטים, סופרות לא זכו למעמד התרבותי שהגיע להן, וההערכה מחדש של וורטון גרמה לי לקחת ליד עותק של "בית השמחה". נהניתי מאוד מהרפתקאותיה של הגיבורה לילי בארט בעמודים הראשונים, עד שמופיעה דמות בשם מר רוזדייל — "יהודי קטן שהוצע לחוג החברתי ונדחה כעשר פעמים, עד כמה שהיא זוכרת". מובן שלב העניין אינו שוורטון, בהקשר של זמנה, כתבה דברים שכיום נחשבים לאנטישמיים. לב העניין הוא שהדבר אינו מהווה מכשול בפני הריקליימינג הפמיניסטי העכשווי שלה. בד בבד, יש מי שרואים סוגי גזענות אחרים שאולי עולים מתוך כתיבתה. במאמר לאתר הפמיניסטי גֶ'זֶבֶּל (Jezebel), חוקרת הספרות הוויקטוריאנית רייצ'ל ווֹרונָה קוט כותבת: "אם מתעלמים ממה שהיה לדמויותיה של וורטון — או לעצם העניין לוורטון עצמה — להגיד על המשפחה היהודית שלי, צבע עורי הלבן מספק לי סַכֵּי עיניים נוחים שחוסמים את הפרטים המכתימים. כשאני מפנה את תשומת לבי לאופן שבו הרומן מתייחס למי שאינם לבנים — דמויות שוליות, שזוכות ליחס מזלזל — איני מצליחה להשיב לעצמי את ההנאה השלמה מהרומן."
טוב שוורונה קוט מעלה תהיות באשר להנחותיה של וורטון. לו אני הייתי מעלה תהיה באשר להנחותיה שלה, הייתי שואל: למה להדיר את מה שהיה לדמויותיה של וורטון או לוורטון עצמה לומר על היהודים?
הנה דוגמה נוספת.
ב־2019 עמד לעלות על בימות לונדון המחזמר "הצבע ארגמן", על פי ספרה של אליס ווקר. בערך ארבעה שבועות לפני הבכורה, התברר שהשחקנית שעמדה לגלם את דמותה הראשית של סֶלי, סֶיִי אוֹמוּבָּה, העלתה ב־2014 פוסט הומופובי בפייסבוק. אומובה באה מרקע נוצרי אוונגליסטי, והפוסטים שלה הכילו מסרים נוצריים אוונגליסטיים רגילים על החטא שבקיום יחסי מין הומוסקסואליים. היא סירבה להתנצל עליהם ופוטרה.
בהקשר של הספר הזה, איני מתעניין ביתרונות ובחסרונות של תרבות הביטול. אבל מה שכן חשוב, בהקשר של הספר הזה, הוא שאומובה אכן בוטלה בגלל הומופוביה, כך לפחות מנקודת המבט של ההצגה.
אליס ווקר פרסמה ב־2017 שיר בשם "ללמוד את התלמוד". התלמוד צוטט רבות על ידי אנטישמים שרמזו לכך שהיהודים שותים את דמם של הנוצרים ומעודדים פדופיליה. כך ווקר כתבה:
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.