לבבות הארגמן

קאסי

בשניים באוגוסט, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, על גשר סאות' קונגרס, הידוע גם כמגרש חנייה, אימצתי את הזהות האמיתית שלי. חלונות הסובארו היו פתוחים, להקת קווין הרעימה בפול ווליום מהרמקולים, וזהו. באותו הרגע הפסקתי להיות אישה שלכודה בעבודה משרדית, ונעשיתי זמרת ששרה בצרחות עם פרדי מרקורי. המכוניות לפניי בלמו. בלמתי בעקבותיהן, בעודי שולחת יד כדי לוודא שהקופסה שבמושב הנוסע לא תחליק ותיפול. בתוכה הייתה תמונה של אימי ושלי בדיסנילנד כשהייתי בת חמש, ספל קפה שעליו מוטבע פרצופו של דייוויד בואי, ושלושה חטיפי גרנולה שמצאתי מתחת לתצהירים ישנים. החפצים האישיים שלי.

חצי שעה קודם לכן, הבוסית שלי בת' קראה לי למשרדה. היא אחזה את ידי בידה המרוחה בקרם לחות דוחה בריח ליים ופיטרה אותי. השפלתי מבט אל ירכיי שהציצו מבעד לשמלה הכחולה שלבשתי, ואז אל נעלי הבלט הזולות שלרגליי ותחושת ריחוף מוזרה אפפה אותי. חשתי אותה כל יום בשעה חמש כשחציתי את החניון בדרך למכונית, אבל הפעם העוצמה הייתה עזה פי חמישה. כאילו שמעתי את מחיאת הכף של הבמאי, וחדרה של בת' נשטף אורות סטודיו בהירים, ומישהו קרא, "אוקיי, סיימנו את הסצנה של העוזרת משפטית! עבודה טובה, קאסי."

וזה מה שקרה היום. עזבתי את הסט כדי להתחיל את חיי האמיתיים, בתקווה שיכללו יותר מאשר שירה במכונית. אף שנאום האהדה המזויפת של בת', שכלל את המשפט 'הלוואי שלא הייתי נאלצת לעשות את זה' גרם לי לאחר לעבודה השנייה שלי — והיחידה כעת — כבר קלטתי שהפיטורים מ'משרד עורכי הדין חימנז גוסטפסון ומוריארטי — צוואות ואישורי צוואות' נועדו לקרות. לא ברכה בתחפושת, לא קריאת השכמה, אלא דבר טוב ומתוק כמו סוכר שרציתי וייחלתי לו. נפטרתי משעות אין־סופיות של ליקוק בולים ומציאת שגיאות הקלדה, ולעיתים קרובות יותר, יציאה מהירה מצפייה בהופעות חיות של 'היאטוס קאיוט' ביוטיוב, כשבת' נעמדה מאחורי השולחן שלי.

החלפתי נתיב כדי לעקוף את הניסן שהזדחלה מלפנים. זהו, רגע האמת הגיע. היה עליי לצאת בהכרזה. השתקתי את 'קווין', חייגתי, העברתי את הטלפון לרמקול והנחתי אותו במחזיק הכוסות.

"הלו." תנועת המכוניות זמזמה ברקע. אימי בטח הייתה בדרך הביתה מאחוזת פלוריאן, שם עבדה בניקיון בימי שישי.

"היי," אמרתי, "פיטרו אותי."

שתיקה. תנועת המכוניות סביבי המשיכה לזרום. "פיטרו אותך?"

התנשפתי וחייכתי. "כן."

"פיטרו אותך?" היא חזרה ושאלה.

"כן, אימא," אישרתי.

"למה?"

"הם אמרו שהמצב בעסק חלש, ומיזגו את המשרה שלי עם זאת של סטפני, והיא יותר ותיקה שם, אז בלה, בלה." השמעתי קול עצוב. "ביי, ביי, קאסי."

"אני מצטערת, מיחה1." יכולתי לדמיין את פניה. שפתיה ודאי התהדקו, וגבותיה התכווצו. "אני ממש מצטערת שזה קרה. מה את מתכוונת לעשות?"

חשבתי על המרתף אפוף העשן של נורה, על טובי שמסתובב על שרפרף מאחורי מערכת התופים שלו ועליי מצמידה את האוזן לעץ הישן של הפסנתר שקניתי מ'קרייג'ס־ליסט', ועל כך שלא אצטרך לסיים את החזרות של הלהקה בעשר בערב, כדי להיות ערנית מספיק לגיהינום היום־יומי של גיליונות האקסל. אזכה לגלות איך זה להיות מוזיקאית אמיתית. אתעורר מחר ומחרתיים, ובכל יום אחרי זה, בידיעה שכל היום יוקדש ללהקה שלי 'דה לויאל'.

אמרתי בקול קליל, "אני בדרך ל'הנדל בר', אז זה השלב הבא, אני משערת."

"את לוקחת את זה בקלות."

"כן," ריככתי מעט את קולי, כדי להישמע עצובה יותר, מאחר שלכך היא ציפתה. "אני משתדלת."

"מה עם ביטוח הבריאות שלך?"

משאית סמוכה צפרה בקול. צעקתי כדי להתגבר על הרעש. "יש תוכניות ממשלתיות."

"מה עם שכר הדירה?" הוסיפה אימי לשאול. "אני מודאגת." המילה 'מודאגת' הייתה כנראה סוג של טריגר, כי היא פרצה את הסכר ואימי שחררה זרם מילולי בלתי פוסק. קיוויתי שהיא עדיין נוהגת לאט. הייתה לה נטייה לנופף בידיה. היא דיברה על פיצויי פיטורים. המועד האחרון להרשמה לטיפול רפואי בסיוע המדינה כבר חלף, אבל היא קיוותה שהם יאפשרו חריגה.

היא המשיכה לדבר, וחיכיתי להזדמנות לספר לה על השינוי העתיד להתרחש בחיי. בינתיים נשמתי עמוק בניסיון להרגיע את בטני המתעוותת בחשש.

למדתי לשים לב לתחושות הבטן שלי, יותר מרוב האנשים. היינו חייבים לפעול כצוות, המעיים שלי ואני, כי בחודשים האחרונים הם היו עצבניים. דמיינתי את הבטן שלי כמו דמות חכמה וזקנה בסרט מצויר. בדרך כלל, מה שהיא שידרה היה מוגבל לדברים כמו: הצ'יטוס החריפים האלה לא מפריעים לי, או: אהבתי את מרק השעועית, אני מתכוונת להמתין עד שאעכל אותו.

עכשיו נדמה היה שהיא אומרת את כל מה שאימי אמרה, אבל באופן נחמד יותר וצווחני פחות. קאסי, המהמה בטני, משגרת גלי בחילה. את לא מתמודדת עם המציאות. אימי המשיכה בשלה.

"תפסיקי להיכנס לפאניקה!" קטעתי אותה בקול רם כל כך, שהאישה בפולקסווגן לידי סובבה את הראש להביט בי. "זאת הזדמנות גדולה."

"את צודקת, קאס," היא אמרה.

ולרגע נפלא היינו שלושתנו באותה הדעה: אימא, הבטן שלי ואני. התנועה התקדמה בשלושים סנטימטר בערך, ומשב רוח נכנס מבעד לחלון הפתוח.

ואז היא אמרה, "את יכולה לנצל את הזמן הפנוי ללמוד ל־2LSAT."

המעיים שלי התמרדו שוב, והצלחתי להימנע בקושי מפגיעה בפגוש של ההונדה שלפניי. רציתי לדפוק את הראש בהגה.

עם המבטא שלה, כל אחד חוץ ממני היה חושב שהיא אמרה "אל סוט". אל סוט3 המפחיד. אימי לא עמדה לרסק את הימאהה שלי ולהכריח אותי להירשם למבחן ההוא באיומי אקדח, אבל מאז שסיימתי את לימודי המכינה למשפטים לפני ארבע שנים, הזרע של לימודי המשפטים הצמיח שורשים. כעת היא קיבלה הזדמנות לחשוף את הצמח הזה לאור השמש, להשקות ולעודד אותו להצמיח עלים ולגדול עד שיחנוק אותי. אני רציתי לנגן. לא סתם לנגן, אלא את המוזיקה שלי עם חבריי ללהקה, נורה וטובי. הסגנון שלנו נע בין אלטון ג'ון לנינה סימון וג'יימס בלייק. מוזיקה הייתה הדבר היחיד שגרם לי אושר. אבל אי אפשר לאכול אושר.

אימי הזכירה לי את זה בכל הזדמנות שהייתה לה, וכעת, כשאיבדתי את משרת העוזרת המשפטית, לא הייתה לי שום דרך להסיח את דעתה.

"כן, ה־LSAT," נשמתי עמוק.

"יש לי רעיון. אני יודעת שלא יהיה לך מספיק כסף," היא המשיכה. "אז אני אשלם על קורס ההכנה."

הבלגן שהיה לי בבטן השתלט על כל החלק העליון של גופי.

"אני חייבת לסיים," אמרתי.

"אוקיי, אני אתחיל לחפש קורסים בסביבה."

בקושי בלעתי. "את לא צריכה לעשות את זה."

"למה לא?"

"אוקיי, אוהבת אותך, אימא! ביי!"

התחושה הרעה התפשטה בכל גופי, פועמת, מסתחררת. לאחרונה, זה קרה הרבה. בערך פעמיים ביום, אפשר לומר. מכאן האינטימיות שפיתחתי עם הבטן שלי. בדרך כלל, ייחסתי את זה לחרדה הנובעת מהלוואות הסטודנטים שלקחתי. באותו הרגע, ניסיתי לפענח את מקור הלחש המסוים הזה — רעב? אכלתי יותר מדי? הייתי צריכה להשתין? בואי נלך על רעב, אמרתי לבטן שלי. לקחתי את אחד מחטיפי הגרנולה ונגסתי בשיבולת השועל המעופשת, משתדלת שראשי לא יסתחרר.

הטלפון שלי זמזם. ציפיתי להודעה חרדה מאימי.

טובי: יש לך תוכניות הערב?

חייכתי. הודעה ביום שאין לנו חזרה? לפני חצות? זה היה חדש. כשהתנועה נעצרה, התחלתי לענות, אולי אבוא אחרי העבודה, אבל עצרתי. אתן לו לחכות. טובי היה בן דמותו של קט סטיבנס, בחור גבוה עם שיער ארוך שניגן בלהקה. באוסטין. הוא יסתדר. כך או כך, בטח הייתי אחת משלוש נשים לפחות שקיבלו את ההודעה הזאת.

הטלפון שלי זמזם שוב. הפעם זאת הייתה נורה מהבר.

נורה: איפה את?

אני: בפקקים, אגיע הכי מהר שאוכל.

וגם, מה שתגידי, נורה.

אני השגתי לה את העבודה הזאת, כך שלא הייתה לה זכות להעמיד פנים שהיא האחראית. בלעדיי היא עדיין הייתה רובצת על הספה שלה, משתעלת מרוב מאמץ לקלוט את קטע הבס בשיר Psycho Killer.

הייתי חייבת להוכיח לאימא שלי שאני רצינית. אומנם עדיין אין ללהקה שלנו אלבום. גם שֵם לאלבום אין. טובי הציע לקרוא לו 'לוריין' על שם החתולה שלו. נצטרך להקליט אותו קודם. כל השאר — ביטוח הבריאות והכסף — יצטרכו לחכות. הבטן שלי הרעישה שוב, חולקת עליי.

"מה את מבינה?" אמרתי לה בקול רם, והגברתי את המוזיקה לפול ווליום. "תאכלי את הגרנולה שלך ותגידי תודה."

1 הפירוש המילולי הוא ״בתי״, אך המונח נחשב לכינוי חיבה המקביל ל״יקירתי״.

2 הפירוש המילולי הוא בתי, אך המונח נחשב לכינוי חיבה המקביל ליקירתי.

3 כינוי לטיני לשיכור/ה.