לבבות שבורים בבולברד אונירי

בבית הקפה דיי קוסטאנטי, שנמצא מתחת לדירה בה אני גר , בפיאצה סן פרנצ׳סקו, במרכז העתיק של העיר אראצו, אשר בטוסקנה, צעדים ספורים מהבזיליקה די סן פרנצ׳סקו. נפגשנו בארבע אחרי הצהרים, ארבעה חברים: אליה,קלאודיו, פבריציו ואנוכי ג׳ורג׳יו.

לא היתה זו פגישה אקראית, גם לא פגישת עסקים, היה זה אחד מהמפגשים, שנמשכים כבר קרוב לשלושים שנה באותו המקום.

דיי קוסטאנטי עבורינו אינו סתם בית קפה, עבורינו הוא ״מוסד״. כמו שנכנסים לספריה או למוזיאון, ומייד מנמיכים את טון הדיבור, נותנים כבוד למקום ולמבקריו, כך גם במקום הזה שקיים מאז 1805.

החללים הגדולים, התקרות הקמורות ,רצפת משבצות השיש האלכסוניות בלבן חום ושחור, הריהוט העתיק. כל אלה גורמים לך, אפילו בשרותים, לעשות את צרכיך ברספקט מתבקש.

בתחילה התחבקנו ונשארנו לעמוד ולדבר. היתה התרגשות רבה. אחר כך התיישבנו מסביב לשולחנות שעמדו בחזית הקפה, ומייד העלינו זכרונות מתעלולי נערותינו. צחקנו הרבה, קלאודיו ופבריציו עישנו, ואני מעת לעת ״גנבתי״ סיגריה מאחד מהם, שלושה שתינו אספרסו ואליה מים מינרלים.

חברי הרעשן קלאודיו, סימן בידו למלצרית שתבוא לשולחננו : פר פבורה1, עוד שניים אספרסו רגילים ואחד ריסטרטו, ביקש, תוך כדי ששלח לה קריצה ידידותית.

כשהתרחקה, המשיך ובחן את אחוריה קה ניוקה2 אמר, ״בטח חדשה״.

רעש ההולכים ושבים במדרחוב הפריע למהלך פגישתינו ונאלצנו לעבור לפנים בית הקפה, בחרנו בפינה שקטה ומרוחקת באולם טעימות היין, ולו בכדי לא להפריע לשאר האורחים.

״חסר לנו כאן איל נוסטרו דוטורה דל קולו3 אמר אליה בנוסטלגיה מודגשת

״ומה עם ״הרומני? אין צורך לשאול אותו אם זה בכלל מתאים לו שנבוא אליו?״ שאל קלאודיו, והמשיך ״וגם לטיפש מאוסטרליה צריך להודיע? מי יודע אם בכלל יבוא?״

״זה, הייתי מעדיף שלא יבוא״ עניתי

״חבל שאין לנו חבר בניו יורק, לשם הייתי נוסע ברצון״ נהם פבריציו, חסר סבלנות ועצבני בשל האיסור לעשן בתוך בית הקפה.

הדיבורים נמשכו עוד שעות אחדות שבמהלכן עלו שמות, כינויים, וסיטואציות מן העבר. למאזין לדברים מן הצד, היה נדמה שאין זו איטלקית. הוא לא היה מבין במה הדברים אמורים, אך אנו הבננו אחד את השני, וכל איזכור שכזה , הביא בעקבותיו לפירצי צחוק פרועים. אך מייד אשוב להמשך הפגישה.

תחילה אציג לכם את החברים, לא ממש לפי סדר הצטרפותם לחבורה. את עצמי, ברשותכם, אציג בסוף הרשימה, ולא דווקא כי הגעתי אחרון, או אחד לפני האחרון. מי זוכר? זה קרה לפני ארבעים שנה בערך.

הורינו עברו את מלחמת העולם השניה שרבים לא שבו ממנה וקפאו בשדות המוות ברוסיה, רבים נשארו ללא בתים מההרס הרב שהשאירו אחריהם הפגזות בנות הברית על הערים והכפרים, וכשהצבא הנאצי נסוג, שרף אחריו רבים מהבתים שנשארו עדיין שלמים.

כך שאנו נולדנו למציאות של תקווה ובנית עולם טוב יותר, לא היה כלום לאף אחד, ומתוך ההריסות החלו להבנות חיים חדשים. הייתה לנו ילדות מאושרת, היה חופש, ההורים היו עסוקים בעבודות שונות לקיום וכלכלת המשפחה, ואנו היינו חופשיים כציפורי דרור.

לחברות בינינו היתה משמעות, היתה נאמנות ותלות של אחד בשני, לא היה יום בו לא היינו מתראים, מספרים אחד לשני על הנשיקה או החיבוק שזכינו לקבל מאחת הבנות, היינו יוצאים יחדיו למחנות קייץ באזור המעיינות החמים של קיאנצ׳יאנו טרמה4 היינו מטפסים על גבעות הסביבה ונהנים לשכב תחת תאנה או לקטוף ענבים מגפנים עתיקים המסודרים בשורות אינסופיות במדרון הגבעות. היינו רוכבים באופניים בדרך הסנטיירו דלה בוניפיקה5 מאראצו לאורך עמק הקיאנה, במקביל לקנלה מאסטרו ועד לאגם של מונטפולצ׳יאנו6 בו היינו טובלים עירומים. לאחר רכיבה של שישים קילומטרים, לא היה תענוג גדול מזה.

אחר כך הגיע גיל ההתבגרות, כל אחד מאיתנו פנה לכיוון אחר אך עדיין היינו מתראים ככל שניתן. בסוף שנות השישים כבר היה לכל אחד מאיתנו טלפון בביתו והקשר הפך להיות בעיקרו טלפוני, אף כי מעת לעת, היינו נפגשים ומתעדכנים.