לבבות שבירים 2: שקרים שבירים

1

לקסי הווה

עשיתי משהו רע מאוד. נתתי לפני שבועיים את מספר הטלפון שלי לבחור שידעתי מייד שהוא לא מתאים לי, בחור מהסוג שאימהות מזהירות את הבנות שלהן מפניו. אתם מכירים את הסוג. סקסי בטירוף, גוף של לוחם ספרטני, פנים של מלאך, כזה שימחץ לך את הלב בלי שאפילו תראי שזה מגיע. לפעמים בחורה פשוט יודעת. ואחרי איידן, רדאר המנוולים שלי כל הזמן סורק ומחפש איומים.

אבל לשוחח עם ג'קס היה קל ונוח. התכתבנו בהודעות במשך שעות בכל יום, ועם זאת, אני חוששת לתת לזה להתקדם עוד, אפילו שהוא רוצה.

אני בוהה בהודעה שלו כבר חמש־עשרה דקות, ובסוף מחליטה להקליד תשובה.

ג'קס: את תיתני לי אי פעם לראות אותך?

לקסי: מה, הודעות לא מספיקות לך?

ג'קס: אין מצב, מותק. יש לך כזה פה גדול בטלפון, הייתי שמח לראות באופן אישי מה הוא יודע לעשות.

לקסי: אתה כזה מגעיל. למה, לעזאזל, נתתי לך בכלל את המספר שלי? טעות ענקית!

ג'קס: את יודעת מה עוד ענקי?

לקסי: האגו שלך?

ג'קס: גם זה.

הוא שולח אימוג'י של קריצה, שמפיק ממני גלגול עיניים דרמטי ומוגזם.

אני יודעת מה אתם חושבים, למה בכלל התחלתי עם הבחור הזה? לא למדתי כלום משגיאות העבר? כנראה לא למדתי מספיק.

שתיתי כמה משקאות בלילה שבו נפגשנו. תוסיפו לזה את עצמות הלחיים המגולפות בשלמות שלו ואת המבט הכחול הנוקב הזה שחורך כמו להבות של האש הלוהטת ביותר, והלך עליי.

אני נבוכה להודות בכך, אבל בתוך תוכי התעלפתי. אגב, אני לא מהמתעלפות. לא מאז איידן דרך לי על הלב כאילו הלב שלי היה לא יותר מאיזו פיסת זבל שאמורים להשליך לאשפה.

נשכחת. לא חשובה. ניתנת להחלפה.

זה מה שהייתי בשבילו, ונשבעתי לעצמי שאף פעם לא אעשה שוב את הטעות הזאת.

העניין עם ג'קס הוא שהקסם שלו הוא כמו מפולת שלגים, ולפני שאת יודעת מה קורה את נקברת תחת העוצמה שלו. זה מוצא חן בעיניי.

ג'קס: את יודעת שאני מת על זה שאת משחקת אותה קשה להשגה.

לקסי: הו, ילד גדול, לא שיחקתי.

אוי, נו, למה כתבתי את זה עכשיו? רמיזות מיניות בעוד שלוש, שתיים, אחת...

ג'קס: וואו. תשמרי אותו בתוך המכנסיים, פיליפס. עדיין לא קנית לי ארוחת ערב אפילו.

לקסי: אתה תמיד כזה מקורי?

חיוך קטנטן מתעקל על שפתיי. אני יכולה להריח את הווייב של הפלרטטן שנודף ממנו. אני לא יכולה להתאהב בעוד בחור שבטוח יהרוס אותי. בניתי לי חומות, ושום כמות של כריזמה או שרירים מפוסלים לא תפיל אותן. לא אתן לו להתקרב מספיק כדי לפגוע בי.

ההודעות שלנו הן לא יותר מאשר חילופי דברים משועשעים, תמימים לחלוטין. עבר זמן מאז גבר כלשהו עורר בי עניין, ונחמד להשתעשע קצת. זה כל מה שזה.

לקסי: אתה חושב אי פעם על משהו אחר מלבד סקס?

ג'קס: לא ממש. הלוואי שהיית יכולה לראות את הדברים שאני עושה כרגע.

תשוקה בוערת בי, בהונות רגליי מתכווצות, ופתאום אני רוצה לדעת כל פרט מלוכלך. אני מהדקת את ירכיי זו אל זו כאילו זה יעזור להקל על המתח. גופי יודע מה הוא רוצה, אבל את מוחי לא קל כל־כך לשכנע.

בלילה שבו פגשתי את ג'קס לא ציפיתי בכלל לפגוש מישהו. הסיבה היחידה לכך שהייתי בבר מלכתחילה הייתה ליילה. היא התקשרה וביקשה ממני לפגוש אותה שם אחרי מריבה עם אש, החבר המנוול שלה. בזמן שניסיתי לשכנע אותה לזרוק אותו, הברמן הביא לנו משקאות ופתק מזר מוחלט שישב בצד השני של הבר.

זה היה דמיאן. הוא הבחין בכך שהיא עצובה ואיחל לה יום טוב יותר, ומה היא עשתה? אתם חושבים שהיא אמרה לו תודה? הא! לא. היא שלחה לו אצבע משולשת.

לא יכולתי להאשים אותה. היא הייתה במצב רוח מחורבן בגלל המריבה עם אש.

כשהברמן הצביע על דמיאן, זה היה הרגע שבו ראיתי את ג'קס יושב לידו, לצד גבר נוסף, גבר מושך וכהה שיער, שעכשיו אני יודעת ששמו גייב.

בזרועות שלובות על חזהו הרחב, ג'קס ישב על כיסא בר מסתובב כאילו הוא מלך הסוקר את ממלכתו. לרגע חולף אחד מבטינו התמזגו ברשת מסובכת אחת של חשמל, והחיוך שהיה על פניו רק שנייה לפני כן נעלם.

גופי נמשך אליו. הרגשתי חשופה אפילו שבגדיי עדיין כיסו אותי. הייתי הראשונה שהסיטה מבט. העוצמה הפכה ליותר ממה שהייתי מסוגלת לשאת.

כשליילה ביקשה סליחה כדי ללכת לשירותים, מיהרתי אל דמיאן כדי להתנצל על האצבע המשולשת שכנראה לא הגיע לו לקבל, אבל אם להיות כנה, זה היה רק תירוץ כדי להתבונן יותר מקרוב בגבר שאותו באמת רציתי לראות.

כשהתקרבתי, עיניו הכחולות כבדולח של ג'קס הביטו בפניי ושוטטו על גופי כאילו הן בוחנות ציור, מעריכות כל סנטימטר. פרץ של תשוקה החל להיבנות בין ירכיי והותיר אותי מורעבת ומשתוקקת, מזכיר לי שלא הייתי עם אף גבר כבר שנה, בטח לא עם גבר שנראה כמוהו.

וכן, יכול להיות שגם אני התקשיתי להסיר ממנו את העיניים. חולצת הטי הלבנה שלו עם הכיתוב 'זה שלך' הייתה מתוחה על חזה מוצק וחזק, וגרמה לי להזיל ריר.

ניסיתי להעמיד פנים כאילו לא הייתה לו שום השפעה עליי, והצלחתי בזה עד שהוא שאל אם אני פנויה. אולי הייתי צריכה לשקר, אבל אמרתי כן, והחלפנו מספרי טלפון.

הוא גרם לגוף שלי לצרוח שהוא רוצה זיון, אבל אף פעם לא אודה בכך בפניו מרצוני הטוב. אני לוקחת את זה איתי אל הקבר.

ועכשיו, הנה אנחנו.

הוא התקשר כמה פעמים, וההודעות שלו ממש התחננו שנדבר בטלפון, אבל סירבתי. אני חוששת שאם אשמע שוב את הקול המעושן הזה, אסכים להיפגש איתו, ואז מי יודע מה יקרה.

או־קיי, בסדר, כולנו יודעים מה יקרה. הוא יזיין אותי ואני אתן לו. אני נקרעת כל הזמן בין הרצון שהוא יקרע ממני את הבגדים לבין המחשבה שהלוואי שלא הייתי פוגשת אותו. זה מעגל קסמים, אני חייבת להגיד.

לא יצאתי להרבה דייטים. אלה שגילו התעניינות לא עניינו אותי. הכרחתי את עצמי לתת להם הזדמנות כי ליילה הפצירה בי להיפתח, אבל אחרי הדייט הראשון, לא היה דייט שני. אני מניחה שהלב שלי עדיין נעול בחדר קטן וחשוך, בודד אך מוגן. אני מעדיפה שהוא יישאר שם. שמש זה דבר נעים, עד שהיא שורפת אותך.

לא היה קל להתגבר על מה שאיידן עשה, וזה השפיע עליי ביותר ממובן אחד. לא רק שהוא שבר אותנו, הוא שבר אותי. התחלתי להיות מוטרדת ממחשבות של חוסר ביטחון בכל הנוגע למראה החיצוני שלי ומהרגשה שאני לא ראויה שיאהבו אותי.

לאט־לאט אני מחזירה לעצמי את תחושת הערך העצמי שלי, ממלאת את הריקנות שהוא הותיר אחריו. אני לא מי שהייתי קודם, ואני חושבת שלא אחזור להיות אי פעם, אבל זה בסדר. לפעמים מה שאנחנו יוצרים מהפיסות המפוזרות שמישהו מותיר אחריו הוא הרבה יותר יפה ממה שיכולנו לדמיין לעצמנו.

אחרי שאיידן בגד בי, הוא התקשר אליי במשך חודשים והתחנן בפניי שאקבל אותו בחזרה, ביקש הזדמנות שלא יקבל לעולם. אפילו אימו התקשרה פעמים רבות והשאירה הודעות. היא שאלה מה קרה כי איידן לא היה מוכן לספר לה, לכן החלטתי שאני צריכה. היא נותרה ללא מילים, התנצלה, ולאחר מכן לא שמעתי ממנה יותר. בסופו של דבר גם הוא הפסיק לנסות, וסוף־סוף השתחררתי ממנו, אך לא מהזיכרונות.

נכנסתי לדיכאון אחרי שעזבתי אותו באותו לילה והיה לי קשה לצאת ממנו, אבל בעזרת ליילה, האחיות שלי ואימי הצלחתי, בסופו של דבר. אני לא רוצה אף פעם לחזור אל האישה שהייתי פעם, וזה מה שהרתיע אותי מלמצוא מישהו חדש.

ג'קס לא יוכל אף פעם להיות יותר ממה שזה לא יהיה שאנחנו עכשיו. השתעשעתי ברעיון לשכב איתו רק פעם אחת, פשוט כדי להוציא לי אותו מהראש, אבל זה לא רעיון טוב. משהו קורה בין ליילה לדמיאן והדבר האחרון שאני רוצה זה ליצור סיטואציה מביכה בשבילה על ידי כך שאשכב עם החבר שלו.

אבל כן נוכחתי בדבר אחד מאז נפגשנו, אני צריכה סקס ודחוף. ויברטורים הם נחמדים והכול, אבל שום דבר לא יוכל להחליף את הדבר האמיתי. כל העוצמה הזאת, הכוח, הדחיפה, המשיכה... הגוף שלי מתלהט ואני מהדקת את ירכיי זו לזו כשאני מדמיינת את ג'קס שוקע לתוכי בפעם הראשונה.

הטלפון שלי מזמזם שוב. עוד הודעה מגיעה, מטביעה את המחשבות התאוותניות שלי.

ג'קס: את חושבת על זה, נכון? על הדברים שאעשה לך.

לקסי: אין לי שום מושג על מה אתה מדבר.

ג'קס: כמה פעמים חשבת עליי? כמה פעמים גרמתי לך לגמור? אני מתערב שאני יכול לשפר את המספר הזה פנים אל פנים.

אני נושמת עמוק, מרגישה חום בין רגליי. פטמותיי מזדקרות, משתוקקות אל הפה שלו. אני חייבת לחנוק את התשוקה המתגברת הזאת.

תחשבי על דברים עצובים או מגעילים. מיונז, חולדות, עכבישים, כלבלבים מורעבים. כלבלבים הם חמודים, ג'קס חמוד. לא, ג'קס סקסי בטירוף. טוב, לעזאזל, זה חזר אליי כמו בומרנג.

ג'קס: פעם אחת. תני לי לראות אותך פעם אחת, ואם אחרי זה לא תרצי יותר לראות אותי לעולם, לא אאבק בזה. אף פעם לא אעשה משהו שלא תרגישי איתו בנוח, אני מבטיח. אנחנו יכולים להיות רק ידידים. מה כבר יכול להשתבש?

לקסי: אני יכולה לחשוב על הרבה דברים, חייל.

ג'קס: את לא יכולה לקרוא לי ככה. הראש שלי ישר חוזר אל השוחות.

לקסי: מתי הראש שלך יצא בכלל מהשוחות?

ג'קס: איזו חכמולוגית קטנה. נו, בואי, מה את אומרת? אפילו אעשה כמיטב יכולתי לא לחשוב כל הזמן על סקס איתך.

בבקשה, תזיין אותי. אני מתנשפת. אם הוא היה שומע את המחשבות שלי, הוא היה מגיע לכאן תוך שנייה.

לקסי: תנסה? זה לא נשמע משכנע במיוחד.

ג'קס: את לא יכולה לצפות לניסים, מותק.

הוא שולח עוד הודעה, והפעם אלה פניו המסותתות, פנים שלא ראיתי מאז הלילה שנפגשנו. הלסת הזאת מעוצבת באופן מושלם, עם צל של זיפים בצבע בלונד מלוכלך. הוא מבליט את השפה התחתונה והמלאה שלו בניסיון להיראות עצוב. והעיניים שלו... הן כמו ים רוגע, מסוכנות ומזמינות באותה המידה. אוף, לעזאזל איתך, ג'קס. לפני שאשנה את דעתי, אני שולחת תשובה.

לקסי: בסדר. אנחנו יכולים להיפגש. פעם אחת וזהו זה. אני בטוחה שלא תהיה עצוב מדי אם לא תראה אותי יותר לעולם. אני בטוחה שיש אספקה בלתי מוגבלת של תחתונים שאתה יכול להיכנס לתוכם.

ג'קס: חוץ משלך, כמובן. יש לך טיפים?

לקסי: תתנהג יפה.

ג'קס: אבל זה קשה כל־כך.

ג'קס: משחק המילים מכוון.

אני מחייכת ונושכת את החלק הפנימי של השפה שלי. הוא תמיד מצחיק אותי, וזו הרגשה טובה, להרגיש שוב את החמימות של צחוק אמיתי. הרגשה טובה מדי.

לקסי: אתה עדיין רוצה להיפגש איתי?

ג'קס: את יודעת שכן. מאוד. הלב שלי משתוקק אלייך.

לקסי: איכס. בבקשה, אל תנסה אף פעם לכתוב שירה.

ג'קס: אולי במקום זה אני אשיר לך שיר.

לקסי: אתה שר?

ג'קס: כן, אבל הכישרון שלי בשירה טוב כמו השירה שאני כותב.

לקסי: אז בעצם אתה גרוע בזה?

ג'קס: תפגשי אותי ותגלי. מה דעתך על הערב?

אולי עדיף כבר לגמור עם זה.

לקסי: תאסוף אותי בשבע. אל תאחר.

ג'קס: לא עולה בדעתי.

הוא שולח אימוג'י של ריקוד. אני מנידה בראשי, חיוך נתלה על שפתיי. כל־כך בלתי אפשרי לשנוא אותו. ניסיתי.

אני מניחה את הטלפון על שידת הלילה, לוקחת כרית ומצמידה אותה חזק אל חזי. נשיפה חדה נפלטת מפי. רק ידידים. אנחנו יכולים לעשות את זה, נכון? אל תענו על זה.

החלפתי בגדים כבר עשר פעמים עד עכשיו, אבל מי סופר? היה לי קשה להחליט על התלבושת המתאימה שתאמר מה שאני רוצה. לא אזדיין איתך, אבל אולי אתן לך לנשק אותי.

אני מחליטה על מכנסי ג'ינס צמודים וחולצה לבנה רחבה, ונעליים שטוחות בצבע בז'. עדיין סקסי, אבל יותר יום־יומי, לפחות בשבילי. אני לא ממש בחורה של נעלי ספורט וחולצות טי.

אני עדיין צריכה להוריד כמה קילוגרמים, במיוחד באזור הבטן, לכן אני אוהבת את האופן שבו החולצה הזאת מסתירה את המקום שאני הכי צריכה לכסות. אכלתי הרבה מתוך מתח אחרי שזרקתי על איידן את הטבעת ואני עדיין מנסה להיפטר מההשלכות.

ביפ. ביפ. האינטרקום מזמזם, קוטע את מסיבת השנאה העצמית שלי. וואו, לא יכול להיות שכבר שבע! אני מעיפה מבט אל הממיר של הכבלים. שיט, כן, כבר שבע!

אני ממהרת אל מראת הגוף ומעבירה אצבעות בשערי הבלונדיני והגלי, ואז מוסיפה עוד שכבה של מסקרה, מהר ככל האפשר, ליבי דוהר כאילו הרגע סיימתי ריצת מרתון.

אני לוקחת את תיק הבז' שלי, מכניסה לתוכו את הטלפון, וממהרת ללחוץ על הכפתור ולתת לו לעלות. אני רצה בחזרה אל המראה ומעיפה בעצמי מבט נוסף. זה יספיק.

פעמון הדלת מצלצל, אבל אני לא מצליחה לזוז, ליבי הפועם בחרדה לא מאפשר לי לנוע. אני מרגישה כמו צבי שנלכד באורות דרך של מכונית.

אין לי מושג למה אני עצבנית. הוא כבר ראה אותי בעבר, אז זה לא שהוא יברח או משהו, ואם הוא יברח, זה כנראה לא יהיה כזה רע.

אני עוצמת את עיניי, נושמת נשימה רועדת, ואז משחררת את האוויר. כמה צעדים מהירים מאוחר יותר אני מול הדלת, מסובבת את הידית לפני שאשנה את דעתי.

הוא עומד שם, זרועותיו משולבות על חולצת הטי השחורה שלו, המחבקת את גופו כאילו היא לא רוצה שיסיר אותה ממנו אי פעם. השרירים העבים של זרועותיו מוצגים לראווה, ואני לגמרי מנצלת את זה.

הוא מגחך בשקט. "העיניים שלי כאן למעלה." אני מביטה למעלה ומוצאת חיוך ערמומי על שפתיו. "ובדיוק כשחשבתי שאת לא יכולה להיות יפה יותר, טעיתי."

חום פושט בצווארי ועל לחיי. אני באמת מקווה שהוא לא שם לב.

"אכפת לך אם אשתמש בשירותים שלך?" הוא שואל, עיניו לא עוזבות לרגע את עיניי. זה כאילו הן מוחזקות על ידי כוח מגנטי כלשהו.

אני מתרחקת ממבטו לפני שאלך לאיבוד במעמקיהן. "בטח, אבל הדירה שלי די מבולגנת." הבגדים שמדדתי עדיין זרוקים באי־סדר על מיטתי. אני מקווה שהוא לא יציץ לשם בדרכו לשירותים. אני די בטוחה שלא סגרתי את הדלת.

“לא אכפת לי מבלגן." הוא מחייך, ואני מרגישה את זה בכל מקום. יש לו סוג של חיוך שהגוף שלך לא יכול להתחבא ממנו. לא משנה עד כמה את לא רוצה שהגוף שלך יגיב, הוא יגיב.

אני זזה הצידה כדי לתת לו לעבור. "זה בהמשך המסדרון, קדימה. הדלת האחרונה משמאל."

במקום להיכנס הוא מתקרב אליי, קרוב מדי. עיניו מוצאות את עיניי פעם נוספת והוא רוכן אליי, נשימתו מדגדגת את שפתיי, חום גופו סוגד לגופי. גופי מתחמם וגל של דחיפות מלאת תשוקה הולם בי.

פיו נפתח ולשונו יוצאת ומלקקת את השוליים, קרובה עד כדי סכנה אל פי. אני מרגישה איך אני מתכווצת שם למטה כשהוא מרכין את ראשו ושפתיו כמעט נוגעות בשפתיי, אבל במקום זאת הן נוחתות ברכות על לחיי, רכות כמו נוצה. הנשימות שלי נעשות מאומצות ואני משחררת השתנקות קלה.

הוא נסוג, עיניו מלאות באותו צמא שחולף דרך גופי. אף אחד מאיתנו לא מסיט את מבטו, ואני שוקעת בתוך העיניים הכחולות הזוהרות שלו בלי שום דבר להיאחז בו.

כל המחשבות על למה לא הייתי צריכה להסכים לראות אותו חוזרות אליי. זאת רק תגובה פיזית כלפי בחור שנראה ממש טוב, זה הכול. אני באמת צריכה זיון. נשיקה פשוטה הייתה משפיעה עליי באותו אופן.

הוא משפיל את עיניו לרצפה ונאנח, ונכנס ללא קול פנימה, מותיר אותי משתוקקת לעוד מהדבר שהשאיר מאחור.

ברגע שאני שומעת את דלת השירותים נסגרת, אני ממהרת אל המטבח לקחת בקבוק מים. אני שותה את כל הבקבוק כאילו בעקבות מבט אחד, בעקבות מגע קצר ביותר של שפתיו, כל החיים התדלדלו מתוכי.

אני מניחה את הבקבוק ואוחזת בשיש כדי להרגיע את עצביי. איך תהיה ההרגשה כשהשפתיים האלה יהיו במקומות אחרים? לא, אני אפילו לא הולכת לשם עכשיו.

“לא יכולת להחליט מה ללבוש, הא?"

עיניי מתרחבות באימה. לעזאזל. אפילו לא שמעתי אותו יוצא! אני מסתובבת אליו בשוויון נפש. לא סיפור גדול, רק בחורה שמדדה מיליון תלבושות שונות.

הוא נשען על משקוף דלת חדר השינה שלי, מביט בערמת הבגדים שזרוקים באי־סדר על המיטה.

“כן, אני אדם לא החלטי."

"אני רואה," הוא אומר, שמץ של שעשוע מתגנב לחיוכו. הוא מסתובב ועיניו משוטטות בעצלתיים על גופי, מותירות שביל חורך של חמימות על עורי הסמוק. “אני לא בטוח אם זה היה בשבילי," הוא מצביע על הבגדים, קולו נמוך ורך, "אבל העניין הוא שלא אכפת לי מה את לובשת." אני מנסה לבלוע למרות הגוש שתקוע בגרוני. הוא מתקרב אליי, רוכן אל הפה שלי עד שהשפתיים שלנו נוגעות. "את לא צריכה להשתדל בשבילי אף פעם. בעיניי את תמיד יפה."

רעד עובר בגופי ועיניי נעצמות לשבריר שנייה מעקצוץ פתאומי של דמעות, אלה שאני מנסה להרחיק. אני לא רוצה שהוא ידע עד כמה המילים האלה משמעותיות בעיניי ומה הן עושות לליבי.

שפתיו נשארות קרובות לשפתיי, רק מגע קל ביותר, כאילו הן לא רוצות לעזוב. הוא שואף שאיפה עמוקה, כאילו מושך אליו את הניחוח שלי.

הקרבה של הגוף שלו, המילים האלה, שליטפו אותי במקומות שאף גבר לא נגע בהם כבר זמן מה, הכול כבר יותר מדי. אני טובעת בסוג נואש של הזדקקות. אני הראשונה שמתנתקת. אני רוצה מרחק, כדי לשלוט ברגשותיי.

"את מוכנה?" הוא שואל בקול צרוד, נמנע מעיניי כאילו הרגיש את עוצמת הרגע ממש כמוני.

אני מכחכחת בגרוני. "בטח, בוא נלך."

זה שקר. אני לא מוכנה. אפילו לא קרובה לזה.