לבבות שבירים 3: אמיתות שבירות

בעוד כמה שניות אגלה אם אני נושאת את התינוק של ג'קס, וכל אחת מהשניות האלה נמשכת כמו נצח. אני מעיפה מבט אל ליילה. עיניה עוברות ממני אל בדיקת ההיריון המונחת על הכיור שבחדר האמבטיה שלה. שפתה רועדת כשהיא מנסה להוציא את המילים.

“היא... היא... חיובית."

“אלוהים אדירים!" המילים נפלטות מפי ברעד ואני שומטת את ראשי לתוך כפות ידיי כשדמעות פורצות מעיניי. איך אני יכולה להיות אימא לבדי? איך אוכל להרשות לעצמי ילד עם המשכורת שלי? “אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה," אני מתייפחת.

“היי, היי, אני כאן," ליילה מרגיעה אותי ומתיישבת לידי על רצפת חדר האמבטיה, זרועותיה המרגיעות מקיפות אותי. “את לא לבד בזה. יש לך אותי. נצליח לפתור את זה יחד."

אני מחבקת אותה, טומנת את פניי בשקע צווארה, והדמעות מסרבות להפסיק.

“יהיה בסדר, את תראי. את פשוט בהלם עכשיו." היא מחליקה את כף ידה על גבי כדי לנחם אותי.

“למה אני תמיד נקלעת לכזה בלגן?" אני מתרחקת ממנה ומנגבת את עיניי בפראות. “איך אני תמיד בוחרת את הגבר הלא נכון? איידן בגד בי ממש לפני שהיינו אמורים להתחתן וג'קס לא רוצה להתחייב אי פעם, ותשכחי מלעשות איתי ילד!"

היא משחררת אנחה מאומצת. “זאת לא אשמתך. איידן היה מנוול. איזה בן אדם בוגד במישהי, ועוד שישה חודשים לפני החתונה? וג'קס, אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל הוא לא ראוי לך. יום אחד הוא יבין איזו טעות הוא עשה בכך שנתן לך ללכת, אבל עד כבר יהיה מאוחר מדי."

הדופק שלי פועם באוזניי כאשר ג'קס מוזכר. “איך אוכל לעמוד מולו במסיבת האירוסים שלך כשאני נושאת את הילד שלו?"

גבותיה מתקרבות זו אל זו. “את לא רוצה לספר לו?"

“אחרי כל מה שהוא אמר ביום שבו שבר לי את הלב? אחרי שאמר לי ישירות שהוא לא רוצה ילדים? את צוחקת? מובן שאני לא רוצה לספר לו! את היית מספרת לו אם היית במקומי?"

היא נושכת את שפתה התחתונה. “כן, אני מניחה שאת צודקת. אולי יש לי יותר אמון בו ממה שצריך." היא מניחה את ידה על ירכי. “בסופו של דבר, זו החלטה שלך. אעמוד לצידך, לא משנה מה."

אני נושמת עמוק, רועדת. “תודה." למרבה הצער, אני לא שותפה אפילו לקמצוץ קטן מהאמון שנראה שיש לה בג'קס. כל מה שהוא אמר לי בלילה ההוא, כולל זה שזיין איזו בחורה אקראית, הוא בלתי נסלח. הוא ידע שאיידן בגד בי, ועדיין עשה את זה, ואני מסרבת לאפשר למישהו שמסוגל לפגוע בי ככה להיכנס לחיי שוב. “תעשי לי טובה," אני אומרת לליילה, “אל תספרי על זה לדמיאן. אני לא יכולה להרשות לעצמי שג'קס יגלה."

היא מהנהנת. “מובן שלא. אל תדאגי."

אני סומכת על ליילה בכל דבר, ואני יודעת שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת. ובאשר אליי, אצטרך למצוא דרך ללמוד להסתדר עם החיים החדשים שלי, וזה כולל להשאיר את ג'קס באפלה, במקום שאליו הוא שייך.

עברו כמה ימים מאז נפגשתי פנים אל פנים עם בדיקת ההיריון החיובית שלי, ובכל יום הפאניקה הולכת וגוברת. אצבעותיי חופרות במיטת הבדיקות הירוקה, ליבי דוהר בקצב בלתי נשלט.

אני יושבת במשרדה של ד"ר באט, וחרדה מציפה אותי. אני כאן רק כדי שהיא תאמר לי את מה שאני כבר יודעת. אני בהיריון. לא משנה כמה פעמים אמשיך להגיד לעצמי את זה, זה לא מפחית מההלם.

אין לי מושג מה אעשה. איך אוכל בכלל, עם המשכורת שלי, לאפשר לעצמי לקחת שמרטפית? ומה יקרה כשהתינוק יהיה חולה ואצטרך להיעדר מהעבודה? יפטרו אותי ושנינו נמצא את עצמנו ברחוב.

הפחד משתולל בתוכי כשאי־הוודאות מכה בי שוב. השאלות האלה המשיכו לרדוף אותי, ועדיין לא מצאתי תשובות. אולי אני צריכה לשקול לעבור בחזרה לפלורידה. שם לפחות המשפחה שלי תוכל לעזור.

אם כבר מדברים על המשפחה שלי, אני מפחדת לספר להם. אני צריכה את תמיכתם כרגע, ואם הם לא ייתנו לי אותה, אני לא בטוחה מה אעשה.

בדיוק אז ד"ר באט נכנסת, שערה הארוך והאדמוני כרוך בפקעת הדוקה. “היי, מה שלומנו היום?" היא שואלת בחיוך עליז. אני מרגישה בחילה כשאני יודעת שהיא עומדת להגיד לי משהו שללא ספק יהפוך את עולמי על פיו. באופן מטופש, אני עדיין מחזיקה בשבריר קטנטן של תקווה שאולי הבדיקה שעשיתי נתנה תוצאה שגויה. “אני בסדר, תודה."

“טוב לשמוע." היא מסתכלת על הטאבלט שבידיה, המכיל את ההיסטוריה הרפואית שלי. “אנחנו כאן כדי לאמת היריון, אני רואה."

“כן." ידיי רועדות ליד ירכיי כשרעד עובר על רגליי החשופות, המכוסות בכותונת בית חולים.

“בסדר. תשכבי ותניחי את הרגליים שלך כאן." היא מחווה לעבר המתקנים להגבהת הרגליים.

אני נשענת לאחור ומחליקה את גופי קדימה, מרימה את רגליי. הדופק שלי מגיע לאוזניי כשהיא לוקחת את המתמר ומגלגלת את הכיסא שלה ליד רגליי. אני עוצמת את עיניי ונושמת כמה נשימות עמוקות. מה שלא יהיה, יהיה בסדר. אני חזקה יותר ממה שאת חושבת.

“זה יהיה קצת קר."

עפעפיי נפקחים כשהיא מכניסה לתוכי את המתמר, ואז על המסך אני מתחילה לראות את מה שנראה כמו עיגול שחור מוקף באפור ובלבן.

“אז הדבר הזה שם," היא מצביעה על העיגול, “הוא הרחם שלך. זה ללא ספק מראה שאת בהיריון."

משקל כבד צונח על חזי והפאניקה לופתת את נשמתי. לא, אני לא חזקה בכלל. אני לא בנויה לזה!

לא מודעת לעינוי שאני חשה, הרופאה ממשיכה לבחון את המסך. “עדיין מוקדם מדי לראות שק היריון, אבל בואי נמשיך להסתכל." היא מזיזה את המתמר עוד קצת. “הנה זה, הדבר העגול האפור הקטן הזה הוא השק. הכול נראה כפי שצריך להיראות לשבוע החמישי."

היא מסירה את המתמר ומדפיסה כמה תמונות בזמן שאני ממשיכה לבהות במסך, לא מסוגלת לנתק את עיניי מהתמונה של מה שעתיד להיות ילדי. במקום כלשהו עמוק בפנים, מתחת לכל אי־האמון והדאגה, תחושה של מסירות מופיעה לה ומסרבת ללכת.