לבד על הגבעה

רבים וטובים ממני ניסו להגדיר מהו או מיהו אלוהים. אין אני מתיימר לעמוד במקום גדולים ממני אלא רק להעלות על הכתב את תובנותי בנושא, וגם את זאת אני עושה זאת בדחילו ורחימו.

כפשטותו, המונח "אלוהים" הינו צורת הרבים של אֱלוֹהַ ולמרות זאת התקבל מונח זה ברבות השנים כהתייחסות לאל במובנו וכצורת יחיד. בהקשר זה מעניין לבחון את הדיברה השניה של עשרת הדברות "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" — "יהיה" — לשון יחיד, "אחרים" — לשון רבים. אם "אלוהים" הוא בלשון רבים היה צריך הפסוק לאמור "לא יהיו לך אלוהים אחרים וגו'" ואם "אלוהים" הוא בלשון יחיד היה הפסוק צריך לאמור "לא יהיה לך אלוהים אחר וגו'" או "לא יהיה לך אלוה אחר". כלומר, אנו רואים התייחסות מעורבת של יחיד ורבים באותו פסוק בהתאם למובנו של המונח "אלוהים" כפי שאכן נקבע בתודעתנו.

כאשר אנחנו, בדרך כלל, מתייחסים לאלוהים הקונוטציה הראשונית היא דתית. כלומר, האם אנו מאמינים בו ובהיותו קובע את אורח חיינו, מה המשמעות של השגחה פרטית או כללית, איך הוא משפיע על חיינו, האם אנו חייבים לו תודה על חיינו וכו'. אין מטרת ספר זה לדון במהות אלוהים במובן הדתי הזה של אל או מושא לאמונה דתית אלא במובן האקזסטנציאלי וההתייחסות המדעית לקיומה, או אי קיומה, של יישות תבונית כזו או אחרת בהקשר של בריאת היקום.

לפני שניכנס לפני ולפנים לעניין מי הוא או מה הוא אלוהים, אני מבקש להתייחס במעט לעניין האלוהים בשולי התפיסה הדתית. כאמור, בהגדרת אלוהים אין הכוונה למונח הדתי כפי שהוא משתקף בכתבי הקודש אלא למונח אלוהים במובן של הקיום האוניברסלי. אלוהים, אני קורא, לאותו כוח מאטא־פיזי שבנקודת זמן מסוימת בעבר יצר את התהליך שהמדע קורא לו "המפץ הגדול" שהוא כיום הארוע המקובל על המדע (State of the Art) כנקודת יצירת היקום (כולל יצירת המרחב והזמן). נראה כי מיותר להדגיש, שבמונח 'אלוהים' אין הכוונה לדמות כמו־אנושית עם זקן ארוך היושב על כסא מלכות ומנהל את העולם או כזה המופיע בציורו של מיכאלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא. בעניין זה אני רואה את תיאורי הנביאים שראו דמויות של בני אדם כאלגוריה או תאור סיטואציה אקסטארווגנדית שתקל על בני האדם לקבל משהו מופשט של בריאת העולם או של כוח עליון שהוא מחוץ לטבע ומעל להבנתנו השכלית, ועל כן יצרו תיאורים אלה של דמות כמו־אנושית שיותר קל להזדהות איתה ומכאן כל דת אימצה לעצמה את מה שהיא ראתה כדמות האלוהים שלה.

בהתייחס למודל המדעי של "המפץ הגדול" כמודל הבריאה. מודל המקובל כיום על מדענים ואנשי דת כאחד, ניתן בפשטות, או אולי בפשטנות, להגדיר את אלוהים כ־"מה שהיה לפני היות המפץ" וככזה שחולל את המפץ או גרם להתהוותו. בעניין זה ניראית יותר תפיסתו של הרמב"ם העומדת בניגוד לדעתו של אריסטו. למרות שהרמב"ם שואב הרבה מתורתו של אריסטו ומסכים לדעותיו במגוון נושאים, הרי שבנקודה זו הם חלוקים מהותית — בעוד שאריסטו טען שאלוהים הוא הטבע והעולם הוא קדמון, כלומר היה קיים מאז ומעולם, הרמב"ם חולק עליו באומרו שפילוסופית, לא ניתן לקבל דעה זו. כי אם אלוהים הוא הטבע הרי שאינו יכול לברוא את עצמו וברור לכן שאלוהים הוא מעל ומחוץ לטבע. הרמב"ם מודע לכך שבכך הוא מביא את ההפשטה לקצה גבול ההבנה האנושית אך זו היא דעתו — אלוהים הוא מעל ומחוץ לטבע וכה נשגב עד שהוא נשגב מבינתנו ואין לנו אפילו את הכלים הלשוניים לתאר את אלוהים ואת העולם או היקום שנברא באותה נקודת זמן בה נברא גם הזמן. כל נסיון לתאר, לדעת הרמב"ם, את אלוהים רק תקטין את נשגבותו. אוצר המילים שלנו והבנתנו השכלית מוגבלים מאוד ואינם מסוגלים להבין ולתאר את אלוהים כך שכל נסיון לתארו רק מקטינו.

בהקשר לבריאת היקום, מעניינת דעתו של סטיבן הוקינג האומר בספרו "קיצור תולדות הזמן" שאין טעם לשאול "מה היה לפני המפץ הגדול?" היות והזמן נוצר יחד עם המפץ כך שהזמן לא היה קיים לפני כן ולכן אין טעם לשאול "מה היה לפני" — שמשמעותה תלויית־זמן, כי לא היה לפני כן כלום. זה כמו שנשאל "מה נמצא מצפון לקוטב הצפוני?" התשובה היא "כלום".

על כן, ניתן לומר ששתי התפיסות, זו הגורסת שהיקום הוא קדמון והיה קיים מאז ומתמיד וזו הגורסת שהיקום נוצר במפץ הגדול — זהות הן ואין סתירה פילוסופית ביניהן. היות והזמן נוצר בעת המפץ הגדול הרי שהזמן לא היה קיים לפני כן ועל כן אין משמעות לשאלה מה היה לפני המפץ כי לא היה כלום, מבחינת הזמן, ולכן אין משמעות למונח "לפני" בהקשר זה. על כן, היות היקום קיים מאז ומעולם והיותו קיים מאז המפץ הגדול, הם היינו הך. שתי הגישות אינן סותרות זו את זו אלא סוברות אותו דבר. לפיכך גם ברורה ההתלבטות ואי חריצת הדעה של הרמב"ם בעניין זה בספרו "מורה הנבוכים".

כך ניתן גם להבין את דעתו של הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" בהגדירו מהו נס ובאומרו שהטבע הוא נס ולדעתו העובדה שהטבע מתקיים יום יום זהו הנס וכאן ניתן לראות את "ידו" או "תיכנונו" של אלוהים — עצם העובדה שחוקי הפיזיקה והכימיה מתקיימים יום יום הוא עניין אלוהי המצביע על ההשגחת האלוהית את העולם, אם נרצה לייחס לזה קונוטציה דתית.

"המדברים אומרים שהרצון בכל דבר, עת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו. הרצון היה בששת ימי בראשית, שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד ... ומפני זה הוצרכו החכמים לומר כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו, וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד להם הכתוב — כולם קדם להם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש — ואין הדבר כן".

ברור, לכן, לפי הרמב"ם כי דברים הנתפסים כניסים, מקורם בתכנון מקורי מזמן בריאת העולם ואפשרות התהוותם של הניסים נובעת מהיותם מתוכננים מראש, כאשר הם בעצם אינם מבטאים סטייה מחוקי הטבע במובן הרחב ביותר אלא שהם היו חלק מחוקי הטבע שנקבעו בעת הבריאה.

הרמב"ם גורס, איפוא, שהעולם מנוהל ונשלט על ידי חוקי הטבע, אלא שהוא נברא יש מאין על ידי אלוהים שהטמיע בו את אותם חוקי טבע. עצם העובדה שהעולם אינו קדמון אלא נברא מאפשר, לדעתו, לפתור את הסתירה המדומה בין קיום הניסים לבין קיום חוקי הטבע, כאשר יוצאים מנקודת הנחה שכל ההפרות של חוקי הטבע היו כבר מוטבעות מראש בטבע עצמו מששת ימי בראשית.

ברור גם כן כי בנאמר "כי בצלם אלוהים ברא את האדם" אין הכוונה לצלם ממש, כלומר, דמות כמו־אנושית. הכוונה היא לתאור דתי־אוניברסלי שמשמעותו שבני האדם נוצרו עם תכונות ותובנות, כמו אלוהיות, כדי שיוכלו להמשיך ולשפר את מעשה הבריאה. וזהו המובן העמוק של 'בצלם אלוהים' שמשמעותו אותה יכולת להמשיך את מעשה הבריאה ולנהל אותה. מעין פקדון שאלוהים הפקיד בידי האנושות להמשיך מנקודה מסוימת ולקיים את העולם. כלומר, היכולת להוסיף ולבנות את העולם שהחל את תהליך בריאתו ב"מפץ הגדול". באותה נקודת זמן (שבה גם הזמן נוצר) נוצרו חוקי הפיזיקה והכימיה (על ידי אותו אלוהים שייצר את המפץ — ושוב, המדובר לא ביישות תבונית במובן האנושי אלא במובן העל והאל־אנושי) שלאורם, במגבלותם ובהינתנם יכול האדם להמשיך ולבנות ולפתח את העולם.

בעניין זה עולות שאלות ותהיות שונות, כגון; האם אלוהים מנהיג בפועל את העולם? ואם כן, אזי עולה התמיהה של הנביאים בעבר 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו?' הייתכן שאלוהים לא משלם גמול טוב לטובים ולא מעניש את הרעים? האם אינו רוצה שהטוב יתמיד והרוע ייפסק? ושאלת "השגחה פרטית" או "השגחה כללית" שרבות נכתב אודותיהן במקורותינו וכמובן השאלה שעולה ביתר שׂאֵת לאחר השואה — איפה היה אלוהים בשואה? איך יכול היה "לעמוד מנגד" ולתת לרוע כזה להתקיים? ובמיוחד ל"עם הנבחר"?

ובכן, שאלות אלה נכונות ומתאימות אם אנו מתייחסים לאלוהים כיישות כמו־אנושית בעלת תכונות אנושיות וכמי שמנהיג את העולם על פי איזה סט של חוקים ונורמות שמובנים לנו או שהיינו רוצים שישררו בעולם. אבל השאלה הופכת ללא רלבנטית כלל אם אנו מבינים שאלוהים איננו יצור פיזי היושב שם למעלה (איפה זה "למעלה" ביקום האין סופי של מיליארדי הגלקסיות שאנו מכירים ומיליארדים שאנו עדיין לא מכירים?) אלא כוח מטא־פיזי שיצר את המפץ גדול לפני כ־15 מיליארד שנה וייצר את מימד הזמן (ואיננו יודעים מה היה לפני כן אם בכלל היה משהו) ומאז העולם מתנהל לפי כללי הפיזיקה והכימיה שנוצרו עקב ובעת המפץ הזה.

ברור שאינני הראשון המתלבט ומגיע למסקנה זו. גם חכמינו התלבטו בנקודה זו ותשובתם הפשוטה אך, יחד עם זאת, העמוקה מקופלת במשפט שהם קבעו "עולם כמנהגו נוהג" שמשמעותו היא; אל תחפש את "יד אלוהים" שתשנה משהו בגלל שאתה חושב שכך צריך להיות או מקוה שכך יהיה, אלא "עולם כמנהגו נוהג" — העולם מתנהל לפי אותם כללי בראשית שהם כללים פיזיקאליים וכימיים ולא כללים ורצונות הפרט או הכלל. לכן, אנו לא צריכים "לכעוס" על כך שאלוהים לא התערב בשואה וגם לא לצפות שהרשע יוענש והצדיק יתוגמל. אותה יישות מטא־פיזית היסטורית עלומה שיצרה את המפץ הגדול אולי לא ממשיכה לנהל את העולם, אלא העולם מתנהל "מעצמו" באמצעות אותם חוקי כימיה ופיזיקה שנקבעו לאחר "המפץ הגדול" ומתמידים מאז.

אני מבקש להתייחס, בהקשר זה, של הבנת התנהלות העולם, לקינה "אלה אזכרה" המתארת את הוצאתם להורג של עשרת הרוגי מלכות על ידי הרומאים. הקינה נאמרת בימי הסליחות ולפי נוסח יהדות אשכנז גם בתפילת מוסף של יום הכיפורים. אין ודאות לגבי כותב הקינה (למרות האקרוסטיכון "יהודה"), אך אין ספק שמקופלת בו תפיסת עולם לגבי הנהגת אלוהים את העולם והאפשרות לשנות את מהלך החיים באמצעות תפילה או בקשה, אפילו על ידי מי שנחשבים לבניו של אלוהים ולעמו הנבחר.

שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָה עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה אוֹיֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תוֹרָה?

עָנְתָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם: אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהֱפֹךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם לְתֹהוּ וָבֹהוּ אָשִׁית הֲדוֹמַיִם

גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יוֹמָיִם. (מתוך קינת "אלה אזכרה")

הקינה מתארת נסיון (של מלאכי מעלה) להבין איך האל מתיר לרומאים להרוג את ראשי העם היהודי, אנשים שלבטח היו מקיימי צווי האל והולכים בדרך הרצויה. אם כן, למה הם 'נענשים' ומוצאים להורג על ידי הרומאים החוטאים — אַיֵּה תורה ואַיֵּה שכרה. והתשובה המשתמעת היא כי "עולם כמנהגו נוהג" אם הרומאים החליטו להוציאם להורג זהו דרך העולם. האל לא מונע ולא יכול למנוע זאת, אלא אם כן העולם יחזור לתוהו ובוהו וחוקי הטבע יפסיקו לחול בו והמשמעות היא חורבן העולם. המשמעות של המשך קיומו של העולם הוא בכך שהוא יתנהל כפי שהוא מתנהל על פי חוקי הטבע ורצונות האדם, אשר הופקד על המשך ניהול ופיתוח העולם מימי בראשית — לטוב ולרע — ואין האל מתערב בדרכי התנהלות העולם על ידי האדם. וזו המשמעות העמוקה של התפיסה הפילוסופית אותה מביע כותב הקינה, לגבי התערבות אלוהים בניהול העולם, כפי שהוא שם אותה בפי רבי ישמעאל ה"מסביר" לחבריו למה הם מוצאים להורג. 'גזרה היא מלפני' — כך העולם פועל וכל נסיון לשנותו (ולבטל את העובדה שהוא מתנהל על פי חוקי הכימיה והפיזיקה) יחזירו את העולם לתוהו ובוהו.

באותה נקודת זמן (שהתחילה את מימד הזמן כפי שאנו מכירים אותו) החלו להיווצר הכללים לפיהם העולם ממשיך להתנהל. גם התורה "משאירה" את המשך ניהול העולם לאדם. האל ברא את העולם ועיצב אותו ומכאן ואילך האדם הופקד על המשך ניהולו ושיפורו כאמור בספר בראשית (בראשית א' כ"ח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. כלומר, האל אומר לאדם: 'בראתי עולם מוכן עם כללי התנהלות קבועים ותמידיים ומכאן ואילך אתה, האדם, תמשיך לנהל ולפתח את העולם בכפוף לכללים אלה ולחוקי־טבע אלה שקבעתי ושיהיו שוררים בעולם מכאן ולהבא'.

העולם, לפיכך, לא מתנהל בכפיפות לכללי המוסר שאנחנו אימצנו ושהחלטנו שאלה הכללים האופטימליים, לקיום חברה אנושית תקינה, אלא רק באותה מידה שאנו כבני אדם מיישמים אותם. העולם מתקיים על פי חוקי הפיזיקה והכימיה. תהיה זו בעיה אם יווצר מצב בו חוקים אלו ישתנו חדשות לבקרים בהתאם לגחמות ורצונות ותובנות משתנות של האדם. ובכלל, מי הוא זה אשר לפי השקפותיו הדברים אמורים להשתנות? הרי לא היינו יכולים לקיים עולם כפי שהוא מתקיים כיום. לכן, המונח של חכמינו "עולם כמנהגו נוהג" יש בו גם היבט אמוני ופסאודו־דתי — שמשמעותו; זהו העולם, כך הוא מתנהל ואל תשאל ואל תתמה. אין פה היבט מוסרי אלא היבט קיומי אקזסטנציאלי.

אם כן, ברור כי ישנה יישות שניתן לקרוא לה אלוהים, או כל שם אחר, ואלו המתפללים אליה יום יום עושים זאת כביטוי ל'הכרת הטוב' עבור עצם העובדה שאנחנו נמצאים כאן בעולם. הכרת הטוב היא תובנה יסודית ביהדות המביאה אותנו למודעות של הכרת טובה למי שהיטיב איתנו. יחד עם זאת, מעצם הגדרת אלוהים כנמצא, ללא קשר לקונוטציה דתית, אין משמעות להגדיר את האל כעושה טוב או רע — הוא כאן כי הוא כאן וקיים ויצר את היקום את החוקים שעל פיהם היקום מתנהל. הוא לא אוהב ולא שונא וכפי שמבהיר זאת הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" — לייחס לאלוהים תכונות אנושיות זה בעצם לכפור בו. האלוהים הוא כה נשגב, לדעתו, שהשפה האנושית דלה מדי מלתאר אותו ועל כן אנחנו נוטים לייחס לו תכונות אנושיות שאותן אנו מסוגלים להבין בהשגתינו השכלית. כל נסיון לתארו, על כן, רק ממעיט מגדולתו האין סופית.

קוסמולוגים, המתמחים בחקר היקום ומקורותיו, הבינו עד מהרה שלפיצוץ קוסמי אקראי אין שום סיכוי ליצור חיים, ממש כשם שפיצוץ גרעיני אינו יוצר חיים — אלא אם כן יהונדס בדייקנות רבה למטרה זו. ולשם כך צריך מהנדס שיתכנן זאת מראש. הם החלו להשתמש במילים כמו "אינטלקט־על", "בורא" ואפילו "יישות עליונה" כדי לתאר את אותו "מהנדס" ובאותה מידה אנו יכולים לקרוא לו גם "אלוהים".

כדי להבין שחייב להיות "מהנדס" ואין מקריות בתכנון העולמי די שנתמה איך קורה שבכל דקה, אלפי חלבונים מסונטזים בתאים שלנו, על פי הוראות כימיות המוטבעות בדנ"א? כיצד מולקולה של דנ"א, שאורכה כ־2 מטר והמאוחסנת בתוך גרעין התא ככדור זעיר, הקרוי כרומטין, יודעת להפתח בזמן הנכון ובמקום הנכון ולהעביר את המידע הגנטי הדרוש לסינתזה של חלבון? האם ייתכן שהתא המורכב להפליא הזה צמח מתמיסה של מלחים איאורגניים, במהלך מיליארדי שנים על ידי סדרת אירועים אקראיים ללא תכנון־על? קשה להניח שיש כאן מקריות.

אלברט איינשטיין הכיר בקיומו של אל בורא: "הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה, לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידאל האל שלי" ('כמו שאיינשטיין אמר' עמ' 142, "ניו יורק טיימס", 19 אפריל 1955)