לבד על מאדים

 פרק 1 רשומת יומן: סול 6 1

הלך עלי.

זאת דעתי המלומדת.

נדפקתי.

שישה ימים מתחילת מה שאמורים היו להיות החודשיים הטובים בחיי, וזה הפך לסיוט.

אני אפילו לא יודע מי יקרא את זה. אני מניח שמישהו ימצא את זה, בסופו של דבר. אולי בעוד מאה שנה.

בשביל הפרוטוקול... לא מתּי בסול 6. שאר אנשי הצוות בהחלט חשבו שכן, ואני לא יכול להאשים אותם. אולי יהיה יום אבל לאומי לזכרי, ובעמוד הוויקיפדיה שלי יהיה כתוב, "מארק וואטני הוא בן האנוש היחיד שמת על פני מאדים".

וזה יהיה נכון, כנראה. כי ודאי אמות כאן. אבל לא בסול 6 בַּזמן שכולם חושבים שמתּי.

בואו נראה... היכן להתחיל?

תוכנית אָרֶס. המאמץ של האנושות להגיע אל מאדים. לשלוח לראשונה אנשים לכוכב לכת אחר ולהרחיב את אופקי האנושות בלה בלה בלה. צוות ארס 1 עשו את הקטע שלהם וחזרו כגיבורים. הם זכו למצעדים ולתהילה ולאהבת העולם.

ארס 2 עשו אותו הדבר, במיקום אחר במאדים. הם זכו ללחיצת יד חזקה ולספל קפה חם כששבו הביתה.

ארס 3. טוב, זאת היתה המשימה שלי. בסדר, לא ממש שלי. קומנדר לואיס היתה הממונה. אני הייתי רק אחד מאנשי הצוות שלה. למעשה, הייתי אחד מאנשי הצוות הזוטרים ביותר. המצב היחיד שבו אני יכולתי "לפקד" על המשימה היה אילו הייתי היחיד שנותר.

ומה אתם יודעים? אני המפקד.

אני תוהה אם היומן הזה יימצא לפני ששאר אנשי הצוות ימותו מזקנה. אני מניח שהם חזרו לכדור הארץ בריאים ושלמים. חבר'ה, אם אתם קוראים את זה: זאת לא היתה אשמתכם. עשיתם מה שהיה עליכם לעשות. במקומכם הייתי עושה אותו דבר. אני לא מאשים אתכם, ואני שמח ששרדתם.

אני מניח שאני צריך להסביר איך משימות למאדים עובדות לכל מי שאולי יקרא את זה. הגענו למסלול כדור הארץ בדרך הרגילה, בספינה רגילה להרמס. כל משימות ארס משתמשות בהרמס כדי להגיע אל מאדים ולחזור ממנו. היא ממש גדולה ועולה הרבה, לכן בנתה נאס"א רק אחת.

ברגע שהגענו להרמס, ארבע טיסות לא מאוישות נוספות הביאו לנו דלק ואספקה בעודנו מתכוננים למסע. לאחר שהכול היה מוכן, יצאנו למאדים. אבל לא מהר מדי. חלפו ימי שריפת הדלק הכימי הכבדה ומסלולי ההזרקה למאדים.

הרמס מופעלת על ידי מנועי יונים. הם משליכים גז אַרגוֹן מחלקה האחורי של הספינה מהר מאוד כדי להשיג מידה זעומה של האצה. העניין הוא שלא צריך הרבה מסה מגיבה. קצת ארגון (וכור גרעיני שמספק את האנרגיה) מאפשר לנו להאיץ ללא הפסקה כל הדרך. ידהים אתכם לגלות כמה מהר ולאורך כמה זמן אפשר לטוס עם האצה בלתי־פוסקת.

יכולתי לבדר אתכם בסיפורים על כמה נהנינו בספינה, אבל לא אעשה את זה. לא מתחשק לי לחוות הכול שוב עכשיו. די לומר שהגענו למאדים 124 ימים אחרי כן בלי לחנוק זה את זה.

משם ירדנו ברי"מ (רכב ירידה למאדים) אל פני השטח. הרי"מ הוא בעיקרון קופסת שימורים גדולה עם מדחפים קלים ומצנחים. המטרה היחידה שלו היא להביא שישה בני אדם ממסלול סביב מאדים אל פני השטח בלי להרוג אף אחד מהם.

ועכשיו אנחנו מגיעים לסוד האמיתי של חקר מאדים: כל הדברים שלנו נמצאים שם מראש.

ארבע־עשרה משימות לא מאוישות בסך הכול הניחו על פני השטח את כל מה שנזדקק לו כדי לפעול שם. הם ניסו כמיטב יכולתם להנחית את כל ספינות האספקה באותו אזור ועשו עבודה סבירה בכך. האספקה לא שברירית כמו בני אנוש, והיא יכולה לשרוד נחיתה קשה. אבל יש לה נטייה לקפוץ הרבה עם הנחיתה.

מובן שלא שלחו אותנו למאדים עד שווידאו כי כל האספקה הגיעה לפני השטח והמכלים נותרו שלמים. משימה למאדים, מתחילתה ועד סופה, כולל משימות אספקה, אורכת כשלוש שנים. למעשה, האספקה של ארס 3 היתה בדרכה למאדים בזמן שהצוות של ארס 2 היה בדרך חזרה הביתה.

החלק החשוב ביותר באספקה המוקדמת היה הרע"מ (רכב עלייה ממאדים). כך תכננו לחזור להרמס לאחר תום העבודה על פני השטח. הרע"מ הונחת בנחיתה רכה (בשונה מההקפצות של הבלונים ושאר האספקה). הוא היה, כמובן, בקשר בלתי־פוסק עם יוסטון, ואילו היתה עמו בעיה כלשהי, היינו חולפים על פני מאדים ושבים הביתה בלי לנחות.

הרע"מ די מגניב. מתברר שבאמצעות סדרה נחמדה של תגובות כימיות עם האטמוספרה של מאדים, על כל קילוגרם של מימן שמביאים למאדים אפשר לייצר שלושה־עשר קילוגרם של דלק. אבל זה תהליך אטי. יכול לקחת עד עשרים וארבעה חודשים למלא את המכל. זאת הסיבה ששלחו אותו הרבה לפני שהגענו.

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה התאכזבתי כשגיליתי שהרע"מ עזב.

רצף מאורעות מגוחך הוביל לכך שכמעט מתּי, ורצף מאורעות מגוחך עוד יותר הוביל לכך ששרדתי.

המשימה תוכננה כך שיהיה אפשר לעמוד בפני סופות חול שמהירותן עד 150 קמ"ש. לכן מובן מדוע ביוסטון דאגו כשהכו בנו רוחות במהירות 175 קמ"ש. כולנו נכנסנו לחליפות החלל שלנו והתאספנו במרכז המגורים, למקרה שהם יאבדו לחץ. אבל המגורים לא היו הבעיה.

הרע"מ הוא רכב חלל. יש בו הרבה חלקים עדינים. הוא יכול לעמוד בסופות בעלות עוצמה מסוימת, אבל אינו יכול לשאת התזת חול לנצח. לאחר שעה וחצי של רוח בלתי־פוסקת הגיעה מנאס"א הוראה לביטול המשימה. אף אחד לא רצה להפסיק אחרי שישה ימים בלבד משימה שתוכננה להימשך חודש, אבל אילו ספג הרע"מ עוד נזק, היינו כולנו נתקעים שם למטה.

היה עלינו לצאת אל הסופה כדי להגיע מהמגורים לרע"מ. זה עמד להיות מסוכן, אבל לא היתה לנו ברירה.

כולם הצליחו להגיע חוץ ממני.

צלחת התקשורת העיקרית שלנו, שהעבירה אותות מהמגורים להרמס, התנהגה כמו מצנח, ונקרעה מהיסודות שלה ונישאה על ידי הסופה. בדרך היא התרסקה על מערך אנטנות הקליטה. כשהקצה החד של אחת האנטנות הארוכות והדקות האלה התרסק לתוכי, הוא חדר את החליפה שלי כמו קליע מבעד לחמאה. אני זוכר במעורפל שהאוויר יצא מריאותי (נשאב מהן, בעצם), והאוזניים שלי נפקקו בכאב כשלחץ האוויר ברח מהחליפה.

הדבר הבא שאני זוכר היה שראיתי את יוהנסן מושיטה יד לעברי בחוסר תקווה.

התעוררתי למשמע אזעקת עודף החמצן בחליפה שלי, צפצוף בלתי־פוסק ומעצבן שהעיר אותי לבסוף מהרצון העמוק והכביר פשוט למות לעזאזל.

הסופה שככה. שכבתי ופני כלפי מטה, קבור כמעט לגמרי בחול. כשהתעוררתי, ישנוני, תהיתי למה אני לא יותר מת.

לאנטנה היה די כוח לחדור מבעד לחליפה ולצד הגוף שלי, אבל היא נעצרה באגן שלי. כך שהיה רק חור אחד בחליפה (וחור בי, כמובן).

הועפתי לאחור לַמרחק והתגלגלתי במורד גבעה תלולה. איכשהו נחַתּי ופני כלפי מטה, מה שדחף את האנטנה לזווית אלכסונית חדה מאוד, שפיתלה מאוד את החור בחליפה. זה היה איטום חלש מאוד.

ואז הדם הרב מהפצע שלי טפטף מטה לעבר החור. כשהדם הגיע למקום החדירה, המים שבו התאדו במהירות מזרם האוויר ומהלחץ הנמוך והותירו מאחור משקע עיסתי. דם נוסף ניגר אחריו והפך גם הוא לעיסה. לבסוף הוא חסם את הפערים סביב החור והותיר מהדליפה משהו שהחליפה יכולה להתמודד איתו.

החליפה עשתה את עבודתה באופן ראוי לציון. כשחשה בירידה בלחץ, הציפה את עצמה ללא הפסקה באוויר ממכל החנקן שלי לאיזון. לאחר שהדליפה נעשתה סבירה, החליפה רק טפטפה באטיות אוויר חדש במקום זה שאבד.

לאחר זמן–מה התכלו קולטני דו־תחמוצת הפחמן בחליפה. זה הגורם המגביל של מערכות תומכות חיים. לא כמות החמצן שאפשר להביא, כי אם כמות דו־תחמוצת הפחמן שאפשר להסיר. במגורים היה לי מחמצן, יחידת ציוד גדולה שמפרקת את דו־תחמוצת הפחמן ומחזירה חמצן. אבל חליפות החלל צריכות להיות ניידות, לכן מתרחש בהן תהליך ספיגה כימי פשוט עם מסננים מתכלים. ישנתי די זמן כדי להפוך את המסננים שלי ללא שמישים.

החליפה זיהתה את הבעיה הזאת ועברה למצב חירום שהמהנדסים מכנים בשם "הקזת דם". מאחר שלא היתה לה דרך להפריד את דו־תחמוצת הפחמן, שחררה החליפה אוויר בכוונה לאטמוספרה של מאדים, ואז מילאה את עצמה מחדש בחנקן. בין החור לבין הקזת הדם נגמר החנקן במהרה. כל מה שנותר היה מכל החמצן שלי.

ואז היא עשתה את הדבר היחיד שהיתה יכולה לעשות כדי למנוע את מותי: היא התחילה למלא את עצמה בחמצן טהור. כעת הסתכנתי במוות מהרעלת חמצן, כשעודף החמצן איים לשרוף את מערכת העצבים, את הריאות ואת העיניים שלי. מוות אירוני למישהו עם חליפת חלל דולפת: יותר מדי חמצן.

כל שלב ודאי עורר אזעקות, התרעות ואזהרות. אבל התרעת עודף החמצן היתה זו שהעירה אותי.

רמת האימונים הנדרשת למשימת חלל מדהימה. שהיתי שבוע בכדור הארץ בתרגול מקרי חירום עם חליפת החלל. ידעתי מה לעשות.

הושטתי יד בזהירות לקסדה שלי ומצאתי את ערכת החדירה. זה לא יותר ממשפך עם וסת בקצה הקטן ושרף דביק במידה שלא תיאמן בקצה הרחב. בעיקרון אמורים לפתוח את הווסת ולתקוע את החלק הרחב מעל חור. האוויר יכול לברוח דרך הווסת, כך שהוא לא מפריע לשרף ליצור איטום טוב. ואז כשסוגרים את הווסת, האיטום מונע חדירה.

החלק המסובך היה להזיז את האנטנה. שלפתי אותה החוצה מהר ככל שיכולתי, והתכווצתי כשנפילת הלחץ הפתאומית סחררה אותי וגרמה לפצע שבצד גופי לצווח בכאב.

שמתי את ערכת החדירה מעל החור ואטמתי אותו. האיטום עבד. החליפה הֶחליפה את האוויר החסר בעוד חמצן. כשבדקתי את הצג שעל זרועי, ראיתי ששיעור האוויר בחליפה הוא 85 אחוז חמצן כעת. לשם ההשוואה, האטמוספרה של כדור הארץ מכילה כ־21 אחוז חמצן. מצבי יהיה בסדר, כל עוד לא אשאר כך יותר מדי זמן.

טיפסתי בקושי במעלה הגבעה לעבר המגורים. כשהגעתי לראש הגבעה, ראיתי משהו ששימח אותי מאוד ומשהו שהעציב אותי מאוד. המגורים נותרו שלמים (הידד!) והרע"מ עזב (באסה).

באותו הרגע ידעתי שהלך עלי. אבל לא רציתי פשוט למות על פני השטח. צלעתי בחזרה אל המגורים והצלחתי לעבור את מנעל האוויר בצעדים כושלים. מיד כשלחץ האוויר התאזן, העפתי את הקסדה שלי.

בתוך המגורים הסרתי את החליפה ובחנתי את הפצע לראשונה. הוא יזדקק לתפרים. למרבה המזל, כולנו זכינו לאימונים בטיפולים רפואיים בסיסיים, ובמגורים היתה אספקה רפואית מצוינת. זריקה מהירה של חומר מרדים מקומי, שטיפת הפצע, תשעה תפרים, וסיימתי. יהיה עלי ליטול אנטיביוטיקה במשך שבועיים, אבל פרט לכך מצבי יהיה בסדר גמור.

ידעתי שאין סיכוי שזה יעבוד, אבל ניסיתי להפעיל את מערך התקשורת. לא היתה קליטה, כמובן. צלחת הלוויין הראשית נשברה, זוכרים? ולקחה איתה את האנטנה. למגורים היו מערכות תקשורת משניות ושלישוניות, אבל הן נועדו לשיחות עם הרע"מ, שיכול להשתמש במערכות החזקות בהרבה שלו כדי להעביר את האות להרמס. הבעיה היתה שזה עובד רק כשהרע"מ בסביבה.

לא היתה לי דרך לדבר עם הרמס. בבוא הזמן אוכל לאתר את הצלחת אי–שם על פני השטח, אבל יידרשו שבועות עד שאוכל לתקן אותה, וזה יהיה מאוחר מדי. בביטול משימה הרמס תעזוב את המסלול בתוך עשרים וארבע שעות. בשל הדינמיקה המסלולית יהיה המסע חזרה בטוח וקצר יותר ככל שעוזבים מהר יותר. ואם כך, למה לחכות?

כשבדקתי את החליפה שלי, ראיתי שהאנטנה דרסה בדרכה את מחשב ניטור הגוף שלי. בזמן פח"ר (פעילות חוץ־רכבית) החליפות של כל אנשי הצוות מחוברות ברשת, כך שיכולנו לראות את המצב של כולם. שאר אנשי הצוות ודאי ראו את לחץ החליפה שלי צונח לכמעט אפס, ואחר כך את סימני החיים שלי צונחים לאפס. אם תוסיפו את זה לכך שהם ראו אותי נופל במורד גבעה, עם כידון בתוכי, באמצע סופת חול... כן. הם חשבו שאני מת. מה עוד יכלו לחשוב?

אולי נערך דיון קצר בנוגע למציאת הגופה שלי, אבל התקנות ברורות. כאשר איש צוות מת במאדים, הוא נשאר במאדים. הותרת הגופה מאחור מפחיתה את המשקל שהרע"מ צריך לשאת בדרך חזרה. זה אומר שיש יותר דלק שאפשר להשתמש בו ויותר טווח לטעויות חישוב בדחף חזרה. אין טעם לוותר על זה בגלל רגשנות.

אז זה המצב. אני תקוע במאדים. אין לי דרך ליצור קשר עם הרמס או עם כדור הארץ. כולם חושבים שאני מת. אני במגורים שתוכננו להחזיק מעמד שלושים ואחד ימים.

אם המחמצן יתקלקל, אני איחנק. אם משחזר המים יתקלקל, אמות מצמא. אם יהיה חור במגורים, אני פשוט אתפוצץ. אם אף אחד מהדברים האלה לא יקרה, בסוף ייגמר לי המזון ואמות מרעב.

אז כן, הלך עלי.

1 סול: יממת מאדים (קיצור של solar day). היא ארוכה רק במעט מן היממה בכדור הארץ: 24 שעות ו־40 דקות בקירוב.