אנדרי, בוקר ההתנקשות
פרדי ואני עבדנו במשרד הביתי שלו בקדחתנות, עברנו על ניירת והצלבנו נתונים. אריק עשה פלאים במחשב ועבד במקביל ל"הברון". חייבים לאתר כמה שיותר מהר את המזמין. הנהג שניסה להתנקש בליהי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, או שחוסל או שהבריחו אותו. כפי הנראה יש לנו עסק עם בן אדם נחוש ובעל אמצעים, דבר שהופך את המשימה למורכבת יותר ובהחלט מדאיגה. אני לא יודע מה אעשה אם משהו יקרה לליהי, אני חייב להגן עליה. נתתי לה לישון קצת. השעה הייתה שמונה כשפרדי התפרץ לחדר. הלילה לא שבעתי ממנה, למזלי זה היה הדדי. פחדתי שאיבדתי אותה.
השעה כבר הייתה כמעט עשר כשפרדי רצה הפסקת קפה וארוחת בוקר. הלכתי לחדר להעיר את ליהי שתצטרף אלינו, פרדי הלך למטבח להתחיל בהכנות. נכנסתי לחדר והמיטה הייתה ריקה, נכנסתי למקלחת וגם שם היא לא הייתה, יצאתי לכיוון המטבח לבדוק אם היא שם, וראיתי את פרדי עומד חיוור מולי ודף בידו.
חטפתי את הדף, קראתי את הכתוב וחשכו עיניי.
קופידון
יצאתי לסיבוב, אני חייבת לשאוף אוויר צח.
בבקשה תאמר לאנדרי שהוא משוחרר
ושלא ירגיש מחויב אליי, אני אהיה בסדר.
הוא יכול להיפגש עם הבלונדה בפאב "שוט" ושייהנה.
נעבוד בשיתוף פעולה ונחשוף את האויב,
אסיים את ההתמחות אך אחפש עבודה אחרת,
אני אחזור בעוד כמה שעות
בבקשה שהוא לא יהיה שם,
אקשיב לכל הנחיותיך אבל בלעדיו.
מיידלע שלך
הצעקה של פרדי החזירה אותי למציאות: "מרד... מה עשית? מי זו הבלונדה? סטופיד."
"פאק! ליהי! מה עבר לך בראש?" הלכתי הלוך ושוב במטבח כמו אריה בכלוב. "פאק, פאק!" התבוננתי שוב ושוב במכתב, כאילו חיפשתי תשובה שם בין השורות. "אני לא מעכל, מה קרה פה עכשיו? לעזאזל." מוחי קדח מחשבות. "פאק!" תסריטים מעוררי אימה עברו לי בראש. "פאק!" לא הפסקתי להסתובב סביב עצמי, הרגשתי כחיה שקטעו לה איבר.
"אנדרי?" פרדי נעמד מולי, תפס בזרועותיי וניער אותי. לא יכולתי לשאת את האשמה הזו בקולו ובמבטו.
היישרתי אליו מבט, "פרדי, אין שום בלונדה, תירגע, היא כנראה שמעה אותי מדבר בבוקר עם אלין. אלין רצתה שנצא לפאב ‘שוט', ואמרתי לה שלא מתאים לי ושנדבר בהמשך. נראה לך שאני אסכן את מה שיש לי עם ליהי? היא חשובה לי. פאק!" השתחררתי מאחיזתו והתקדמתי לסלון, "איפה הנחתי את המפתחות של הרכב שלי?" חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום. חזרתי למטבח. על השיש היו מונחים כמה מסמכים ואז נזכרתי. נכון! ממש לידם השארתי את המפתחות שלי. ליהי כנראה לקחה אותם. מה לעזאזל היא חשבה לעצמה? דפקתי באגרופי על השיש, ומההדף חלק מהמסמכים צנחו אל הרצפה.
"לא צריך לשבור את הבית, מה עובר עליך?" שמעתי את פרדי צועק בעודו מתקדם למטבח מהסלון שבו גם הוא חיפש את המפתחות.
"פרדי," הסתכלתי עליו חסר אונים. "היא עם הרכב שלי, היא לקחה את המרצדס." בעודי אומר זאת בקול רם הבנתי משהו מהותי, יש לי איתורן ברכב. אז נרגעתי קצת, כי עכשיו אני יכול לאתר את מיקומה. מייד שלפתי את הפלאפון והתקשרתי לאריק.
פרדי הביט בי מבולבל לרגע, "לא הבנתי, זה טוב או לא טוב?"
"אריק, תאתר את הרכב שלי בבקשה, ותשלח לי את הקישור למעקב. חייב לזוז." אריק נענה בשמחה. בלי שאלות מיותרות. אהבתי את זה אצלו.
"או, זה טוב. טוב מאוד. ‘עלה', קדימה! קדימה!" צהל פרדי בזמן שדחף לכיס מכנסיו את הארנק והפלאפון שלו, לקח את המפתח של הרכב ונעמד ליד הדלת.
יצאנו במהירות לרכב של פרדי. אריק שלח אליי את הקישור וראיתי את מיקום הרכב. פאק, אין תזוזה, רק שנגיע בזמן, זה כל מה שהסתובב לי בראש באותו רגע.
"פרדי, תן גז, תן גז, פאק אני הייתי צריך לנהוג," התחלתי להזיע בכיסא.
"אנדרי, אתה רואה משהו בקישור הזה שלך? תגיד לי."
לא הספקתי לענות לפרדי. עוצמות הלמות ליבי התגברו. הרגשתי כאילו הן מתפרצות מכלוב ליבי, כי ככל שהתקרבנו להמולת סירנות האמבולנס והמשטרה ששמענו, הבנתי שזהו בדיוק היעד המהבהב על המסך, שמסמן שאנחנו מתקרבים לליהי. אלוהים, אני לא מעז לחשוב שמדובר בה. לא אוכל לשאת את הכאב הזה. שפשפתי את החזה. התכווצתי. כאב לא מוכר. הרגשתי שאני חוטף התקף לב. לא הצלחתי להחדיר נשימה לריאותיי, כאילו שכחתי איך נושמים.
עצרו אותנו ולא נתנו לנו להתקרב לאזור שהיה מוקף שוטרים כחומת מגן ובידוד מאזור האירוע.
ירדתי מהרכב ורצתי לחומת השוטרים, הצבעתי על המסך וצעקתי לשוטר, "תן לי לעבור! זאת אשתי!"
השוטר בלם אותי. "סליחה אדון, אסור להתקרב."
"בבקשה זאת אשתי, זאת אשתי," התחלתי לדחוף אותו בגופי, לנסות לעקוף אותו. אם הוא לא היה על מדים... פאק!
"לא להתקרב," הוא חסם אותי בכל כוחו, ועינינו נפגשו. ראיתי את הדאגה בעיניו. הכאב בחזה התעצם.
"רק תגיד לי שהיא חיה..." ניסיתי שוב להתפרץ לאזור הסגור.
"אדוני, תן לנו לבצע את העבודה שלנו, הפרמדיקים מטפלים בה, תפגוש אותנו בבית החולים," המשיך השוטר. מבטו הסגיר את מחשבותיו על ליהי.
הצצתי קדימה, מעליו, לכיוון הפרמדיקים. ראיתי שנושאים אותה על אלונקה, וליהי שוכבת כמו בובה, לא זזה ולא משום שגופה מקובע. הייתי בטוח בזה. פרמדיק אחד רכון מעליה כשכפות ידיו ממוקמות על החזה שלה ובזמן שעיסה את ליבה נתן הוראות לשאר הפרמדיקים ולשוטרים, מבלי לעצור לרגע את העיסוי.
הכול הפך מעורפל סביבי ולא ברור. רק רציתי להגיע אליה. כמו מטורף נאבקתי ונלחמתי בכל מי שחסם את דרכי בדרך אליה, לא הזזתי את מבטי מהאלונקה, לא הייתה לי שליטה על התנהגותי, התפרעתי כמו אריה בכלוב ושאגותיי קרעו את השמיים.
"לא!.. ליהי... פאאאק!... לא!... איבדתי אותה," צרחתי.
כמה שוטרים קפצו עליי, נפלתי על האדמה, התרוממתי מייד וניערתי אותם מעליי, זועק במחאה, "לא!... ליהי!... תן לי לראות אותה!"
אחיזת נעילה מאחור ריתקה אותי, רק לאדם אחד יש את הכוח לעצור אריה שואג, פרדי, שלחש באוזניי:
"הי, תתאפס ומייד, היא זקוקה לך חזק, קדימה. ניסע לבית החולים אחרי האמבולנס, תן להם לבצע את העבודה שלהם, תנשום עמוק, קדימה, תנשום עמוק, לאט-לאט, יופי."
נשמתי בכבדות והנהנתי בראשי בהבנה, נרגעתי לאט בזרועותיו. פרדי שחרר את אחיזת הנעילה שהפכה לחיבוק דוב תומך, סובב אותי והביט לתוך עיניי.
"פרדי, איבדתי אותה, מה אני אעשה? איך אחיה בלעדיה? פרדי?"
"מטפלים בה! היא חזקה. מרד! אני חייב להודות שגדלת מאז הפעם האחרונה שהכנעתי אותך," אמר פרדי ומתח את ידיו.
בבקשה אלוהים, איבדתי את הוריי ומעולם לא התלוננתי או ביקשתי משהו, עכשיו אני מבקש, מתחנן! בבקשה שהיא תשרוד את זה. היא לוחמת. אתה מכיר אותה, תעזור לה שוב לא להיכנע ולנצח.
מזמן לא התפללתי לאלוהים, כעסתי עליו כל השנים הללו, אבל אני חייב להודות שכל מה שייחלתי לו, התגשם, כנראה עזר לי בסתר ללא בקשה מפורשת מצידי. תמיד סמכתי על עצמי, השקדנות וההתמדה מיקדו וקידמו אותי. כעת אני זקוק גם לאמונה ולתפילה. לא האמנתי שקיימת האישה שתצליח לחדור כמו חץ ולפלח את ליבי, ותשנה את כל סדרי העולם שלי.
בחדר ההמתנה בבית החולים הייתי זקוק לאמונה, משהו שייתן לי תקווה. מחשבתי נדדה ושקעתי בזיכרונות. איך היא כבשה אותי. השנינות, החוצפה, התבונה, הנחישות, לא פוחדת מהשלכות ועומדת על עקרונותיה, יודעת מתי ללטף ומתי להחטיף, ולא נותנת לדבר להסיח דעתה מהשגת המטרה. אפילו את האימפולסיביות שלה אהבתי, עד עכשיו. עכשיו אני מתעב את ההתנהגות האימפולסיבית שלה. אני יודע שכאשר היא באזורים שהיא פחות שולטת בהם, יש לה נטייה להגיב ללא מחשבה תחילה. עוד בתחילת המיזם שלי, כשהתעניינתי בתלמידי התיכון במסלול העיוני שמעוניינים ללמוד משפטים, התרשמתי מהישגיה, יחסית לנערה מתבגרת בגיל הטיפש-עשרה. ציוניה, עבודותיה שנותחו כאילו אדם בעל ניסיון רב בתחום ניתח זאת, כל הפרויקטים שלה היו מעל הממוצע, מסתבר שגיל הטיפש-עשרה פסח עליה. היום אני יודע מדוע הייתה חדורת מטרה, בזה אנחנו דומים. אני מעריץ אותה יותר על כך שבחרה בחיים ולא נכנעה להם, זה מעיד כמה היא חזקה ונחושה, ללא כל קשר לגילה.
כל העזרה והתמיכה באריק, כל התרומה שלה בכפר, הילדים פשוט אוהבים ומעריצים אותה. עת ללמוד, עת לשחק, תמיד יש גבול, הצבת מטרה, השגת מטרה, בונוס הולם, תמיכה, עידוד, פשוט לא להאמין כמה נתינה יש בליבה.
ויחד עם זאת היא יודעת להעמיד כל מי שמנסה לפגוע בה במקומו באופן אינטליגנטי ואסרטיבי. גם אותי, חייב להודות, פשוט אין לי מילים. היא הצליחה להדהים אותי שוב ושוב ונפלתי שבי ברשתה. למעשה, ברגע שיצאה מהרכב, עם ההופעה הייצוגית ועם זאת סקסית בטירוף, שיער מתולתל ג'ינג'י פרוע ושובב להפליא, עיני הדבש הירוקות הנחושות שלה, והלשון, אלוהים איזו לשון חדה לא מתפשרת וקטלנית, העמידה את ברונו המגחך במקומו, אש רושפת מעיניה וכעס שהרעיד את גופה, למרות שהצליחה להסוות את פחדה ממנו. ברונו די מאיים ומפחיד, היא לא נסוגה, דיברה בשקט ובהדגשה. התבוננתי מהצד ומחאתי לה כפיים בליבי. ברונו היה בשוק וניסה להעמיד אותה במקומה ובטעותה, אך לא אפשרתי לו ותפסתי פיקוד, היה ברור לי שאני צריך לבחון את ההשפעה שלה עליי, כעת היא בוגרת יותר ועדיין מצליחה למשוך את מלוא תשומת ליבי והתעניינותי, אין זו הערצה שחשתי קודם בהיותה בת 17, זה מעבר לזה והייתי חייב להבין לאן זה מוביל.
ידעתי בדיוק במי מדובר, שזו המתמחה, אלוהים איזה ברבור מרהיב ויפהפה, כבר אז ידעתי שלא יהיה לי סיכוי מולה. במוחי גיבשתי אופן פעולה. ראשית אכנס לחייה ולאט-לאט אכבוש אותה, אך לגורל היו תוכניות אחרות עבורי, ונפגשנו הרבה יותר מדי מוקדם משציפיתי, ולא היה לי "פלן בי". מי חשב בכלל שקיימת אופציה אחרת, אז שלפתי את התותחים הכבדים שלי לזעזע את עולמה, והצלחתי. פאק, הפתיח שנתנה לים, בחיי, איזה נאום, הפושע הגדול ביותר היה יוצא זכאי, ידעתי שאכלתי אותה, וכל שנייה נוספת במשרד רק הוכיחה לי שליבי לא החסיר סתם פעימה, הפעם כדאי להילחם עליה. בזמן שהתמהמהתי כמעט הפסדתי אותה, אך למזלי ללב יש את הבחירות שלו וליבה בחר בי.
חתיכת בן זונה בר מזל שכמותי. אך זה לא מנע ממני מלפשל עוד כמה פעמים, והלב הלבן שלה מחל לי שוב ושוב. פאק, אבל הפעם באמת שלא הייתה סיבה לחשד שלה. למה היא שוב שפטה אותי לפני שבחנה את הנתונים, הרי שוחחתי בנוכחותה. חשבתי שהיא נרדמה, לכן דיברתי בשקט. לא משום שרציתי להסתיר. רק שתתעורר ואני אראה לה מה זה, ואבהיר לה שהיא חייבת להפסיק לשפוט אותי לפני שהיא בודקת נתונים. כמו שהיא דורשת שאחשף לפניה. היא יודעת כמה היה קשה לי. אני יודע שפרדי האידיוט סיפק יותר מדי מידע על עברי כ"פרפר", כנראה זה ערער את ביטחונה.
ימים שלמים, 14 יום המתנו מחוץ לדלת במחלקת טיפול נמרץ עד שייצבו אותה, וגם אז לא יכולתי להיכנס אליה. הפעלתי את כל קשריי וחבריי, הייתי חייב להיות לידה כשתתעורר. הצלחתי לקבל אישור חריג, לפנים משורת הדין, להיכנס אליה, לא הרגשתי רגש אשמה על כך שביקורי הוא על חשבון הוריה. הייתי חייב לראות אותה. לבשתי חלוק ירוק סטרילי, כיסוי לנעליים וכובע, שבור ומרוקן נכנסתי לחדר.
ליהי הייתה מחוברת למכשירים שונים, הצפצופים השונים שבקעו מהם החרישו אוזניים, צינורות ומחטים מוחדרים לפניה, לזרועותיה ולבית החזה שלה. היא נראתה כל כך חסרת אונים ונתונה לחסדי המכשירים. פאק! אלוהים, בבקשה אל תיקח לי אותה, עד שמצאתי אותה שוב. התקרבתי למיטתה ונשקתי לראשה, נזהר על כל הצינורות, שלא אנתק שום דבר. ולחשתי באוזנה: "הי... דרקון אש שלי. עכשיו הזמן לתת את כל מה שיש לך, אני מחכה לך. בבקשה אל תעזבי אותי." גרוני נחנק, יבבת כאב נפלטה מפי, לא הצלחתי לבלום אותה והדמעות לא הפסיקו לזלוג, התחננתי אליה: "בבקשה אל תעזבי אותי." הוריה ואני ערכנו היכרות זריזה בעודנו ממלמלים תפילה לבריאותה. כרגע לא היה מקום לשום דין ודברים אחרים, לצערי התחלנו ברגל שמאל. הם רק חזרו מחו"ל ומצאו את הילדה היקרה שלהם שבורה נפשית, רוחנית ופיזית, והכול בגללי, תמכנו זה בזה בהבנה. הם ניהלו חיים מסביבה, יצאו להתרענן והציעו שנתחלק במשמרות. הם בעלי ניסיון בניגוד אליי. סירבתי, נאלצתי להתרחק ממיטתה רק כאשר הוכרחתי לצאת כשהאחיות רצו לטפל בה. התקלחתי בחדרה, לא התגלחתי, הזיפים הפכו לזקנקן. לא זזתי ממיטתה. ים תפס פיקוד במשרד. העביר לי אימיילים שטיפלתי בהם בבית החולים. או הסברתי לו איך להתמודד איתם. לא רציתי להיות בשום מקום אחר. פרדי הביא לי בגדים נקיים בשקית וביקש שאחליף וגם הביא לי תיק רחצה. הסתכלתי על תיק הרחצה מבולבל. הוא דחף לידיי את השקית עם הבגדים ואת ערכת הגילוח, והוביל אותי לכיוון חדר האמבטיה.
"אין מצב שהיא תפקח עיניים ותראה אותך ככה, אם לא תסתדר אני מעלף אותך בחבטה אחת ומגלח אותך בעצמי, אני לא אחראי על התוצאות, בהתחשב במצב הרוח שלי. קח בחשבון שחצי מהפנים שלך יחסרו לך."
בטון הרוגז והדואג היה שמץ של אמת, פרדי חתיכת בן זונה קשוח עם מילת ברזל, די האמנתי לאיומיו אז הקשבתי לו, נכנסתי להתארגן והתגלחתי. כשיצאתי מהמקלחת, פרדי חיכה לי עם קפה, ריח הארומה של הקפה מילא את חלל החדר. גיחכתי לעצמי, נזכרתי "בקפה הממכר", הצטבר גוש בגרוני שלא הצלחתי לבלוע. התבוננו זה בזה בחיוך עצוב-מתוק. הוא מייד הבין במה נזכרתי, מבט מספיק בינינו, פרדי האח הגדול, ליתר דיוק האב שמעולם לא זכיתי לגדול במחיצתו. ליהי עדיין לא נשמה בכוחות עצמה, אך התפללתי שהלוואי והארומה של הקפה המשכר שלה יתגבר על כל ריחות חומרי החיטוי והסטריליזציה ויחדור ולו במעט לנשימתה.
בכל פעם שבה היה ביקור רופא ניצלתי זאת להפסקת קפה. באחת הפעמים יצאתי להביא להוריה ולי קפה, וכשחזרתי עם כוסות הקפה ביקשה אימה שנשב בחצר. נלחצתי, חששתי מהשיחה הזו שנדחתה עד כה, אך ידעתי שהיא תגיע ודי ברור לי לאן זה מוביל. במשך שלושה שבועות הוריה אירחו לי חברה, או אני להם, תלוי את מי שואלים. בכל אופן, אימה, גברת לאה בנט, התמקדה בדאגתה לבריאותה של ליהי. ודיברנו הרבה.
אני חייב לציין שהוריה היו סבלנים איתי, למרות דאגותיהם וחששותיהם הם לא הרחיקו אותי מליהי, שיתפתי אותם במה שקורה, עניתי על כל שאלה בכנות רבה, לא הסתרתי דבר, והם ראו שאני מיוסר ומודאג, מרגע האיום על חייה של ליהי מרגע התאונה ביובל, אחד מילדי הכפר, כאיום על פגיעה בכל אחד מאהוביי, מייד הצבתי שמירה צמודה לליהי ללא ידיעתה. אך כעת כשהכול נחשף, צירפתי את ברונו לשמירה הבין-אישית. ברונו נאמן לי שנים ואני סומך עליו. עובדה זו נתנה לי מעט קרדיט אצל הוריה, אך עם זאת חיזקה את חששותיהם. לאה עדיין האמינה שכרגע אני מהווה סכנה לחייה. ניסיתי להסביר מה אני מרגיש, שלא מדובר במצפון, התוודיתי בשקט שהיא גרמה לליבי לפעום מחדש. גברת בנט הניחה ידה על ידי ואמרה ברוך:
"כוחה של האהבה לדעת לשחרר ברגעים הנכונים, עכשיו זה הרגע הנכון, אני יודעת שיהיה גם לליהי קשה, אך עליך להתמקד ולדאוג לעקור את הסכנה מהשורש, אחרת ענן הערפל הזה ילווה אתכם ולא יאפשר לכם לחיות כפי שמגיע לכם. אני יודעת שאתה חושש לאבד אותה, אך אני מכירה את הבת שלי, היא תישבר ותכעס ותתקוף, אך לא תצליח לשחרר אותך כל כך מהר מליבה. היא טוטאלית בנתינה שלה, אני אחזק אותה ואתמוך בה. תבטיח לי שתתרחק ממנה. אני כאימא מתחננת לפניך," ביקשה והצמידה שתי כפות ידיים כתפילה ובמבט מתחנן הביטה לתוך עיניי ומבטה זה חדר לנשמתי ולליבי.
אז הבטחתי, איזו אופציה אחרת הייתה לי? הבטחתי. למרות שליבי נעקר ממקומו. הצטערתי באותה שנייה, אך לא הייתה לי דרך חזרה.
שיתפתי את פרדי בהבטחתי. פרדי לא הסכים איתי ואמר שעליי לגבש החלטה משותפת עם ליהי. פרדי לא הבין שמאוחר מדי. כבר הבטחתי. אני חייב לעמוד בהבטחתי. אני רק מתפלל שכשהכול ייגמר ליהי עדיין תרצה אותי בחייה. דווקא ברגע שהחלטתי שאני מוכן, באש ובמים לבקשתה, אני נאלץ שוב להרחיק אותה ממני. למרות שזה רק לטובתה, אך אני יודע שהיא לא תסלח לי.
מוחי עיבד נתונים, בנה תסריטים, ומחשבותיי נדדו. השתלשלות האירועים חלפה במוחי כמו סרט נע, ופתאום הבנתי. קולו המודאג של פרדי קטע את מחשבותיי: "אנדרי, מה עובר לך בראש?"
"פרדי, יש לי חפרפרת במשרד, אין הסבר אחר לזה שהפוגע ידע שליהי אצלך. אני חייב להתרחק ולהוריד אותו ממנה עד שנאתר אותו, אימא שלה צודקת, כרגע אני מסכן אותה, עדיף שאתרחק ממנה, אני מפקיד אותה בידיך, אל תכעס עליי, תבין אותי, אני חייב לאתר את החפרפרת ואת הפוגע, זה יכול היה להסתיים אחרת, אין מצב שאני מוריד הילוך עכשיו, לא ייתכן שלא מצליחים לאתר אותו, הוא חייב לעשות טעות, ואני צריך להיות ערני ולא לפספס אותו, היא מסיחה את דעתי. בבקשה תעזור לי כאן," התחננתי בפני פרדי שיתמוך בי.
"אנדרי, חלפו שלושה שבועות, ליהי עדיין נלחמת, אל תשבור את הלב שלה, אני מבין אותך, אבל תן לה להחליט יחד איתך," השיב פרדי בדאגה כנה.
"הזמן משחק לרעתנו כאן, חוץ מזה שהבטחתי כבר לאימא שלה שאתרחק."
בפעם הראשונה בחיים שאני מוכן לעבוד בצוות, באמת יחד עם מישהו וזה איתה, אך אני נאלץ שוב להתמודד לבד. צחוק הגורל. ניגשתי למיטתה, רכנתי אליה ולחשתי באוזנה: "שרי, תלחמי ותחזרי אליי, אני חייב להתרחק, שוב. בבקשה אל תכעסי עליי, תביני, הבטחתי לאימא שלך שאדאג לך, תלחמי כמו שרק את יודעת, פרדי פה נשאר איתך." נישקתי כל אזור חשוף אפשרי בעדינות, הכול חבול ונפוח, הרמתי מבטי לפרדי בתחינה.
פניה כחולות, חבולות ונפוחות, נשימתה חלשה, המכונות מצפצפות כמדווחות על גופה שלא יכול כרגע לחיות בלעדיהן. הלב שלי נקרע לראות אותה ככה, אני שבור מכך שאני נאלץ לעזוב אותה. ביטחונה מעל לכול. גם אם זה אומר שאאבד אותה. אין לי ברירה. הרגשתי שליבי נעקר מחזי ונשאר בבית החולים עם ליהי. הנחתי כף יד על החזה שלי, מרגיש את הכאב העמוק ושקעתי לתוך יגוני. קולו של פרדי השיב אותי למציאות. "אנדרי? אתה בסדר?"
"כואב לי, פרדי, בחיים לא הרגשתי כאב כזה, אין לי אוויר. דרך אגב, נראה לי ששברת לי צלע." פרדי גיחך וחיבק אותי.
"לא, מון שר פיס, מבטיח לך שזה לא הצלע, זה מה שכלוא מתחתיה. גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות – ל'מור מה לא נעשה למענה?! לך, אני מאחוריך. אני רק מקווה שתמצא אותם לפני שהיא תתעורר, היא תתעורר בקרוב ואני רוצה לחסוך לה כאב לב מיותר, "הלה, אורוואר".
פרדי טפח על כתפי והתיישב ליד ליהי, ליטף את ידה ולחש: "מיידלע, יש לנו מטרה חדשה עכשיו, קדימה דרקון אש, תחזרי אלינו." הוא הישיר מבט אליי וחייך באהבה, "צריך לנקנק את הנקניקייה."
פרדי. אני סומך עליו כמו על עצמי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.