לב רעב – יוהנסבורג

החדר הקטן ההוא לא יוצא לי מהראש.

תשע שנים חלפו מאז שהייתי ביוהנסבורג, והוא עדיין מופיע לי בחלומות.

*

אין מצב שאתה לא בא לבקר אותי, הוא כתב.

ברור, עניתי.

אני אשלח מישהו שייקח אותך מהנמל, הוא הציע.

אין צורך, עניתי. הפסטיבל אוסף אותי.

תוודא שהרכב הוא באמת של הפסטיבל, הוא כתב. היה כאן איזה סיפור לפני שבוע. שחורים שיספו גרון של תייר. ואל תצא מהמלון שלך אחרי שש בערב. מסוכן מדי. מתי ההופעה שלך? בשבת בלילה? אולי תבוא אלינו לפני זה לצהריים? דיינה תשמח.

*

הוא היה הסולן של הלהקה שלנו בתיכון. קראנו לעצמנו "הפרטיזנים". הופענו בכל מיני ערבים של להקות צעירות, והיו לנו גם קצת מעריצים. בעיקר מעריצות. בעיקר בגללו. היה דיבור שנעשה אלבום, אבל אז התגייסנו וזה התמסמס. את דיינה הוא הכיר כשליווה טיול שורשים של צעירים יהודים מדרום אפריקה. אחרי שנה הם עברו ליוהנסבורג. והוא התחיל לעבוד אצל אבא שלה. יהלומים. אבטחה. אף פעם לא הבנתי מה בדיוק הוא עושה. אבל מהפייסבוק שלו היה ברור שהוא מרוויח טונות של כסף. ושהוא לא מתכוון לחזור.

*