השופר של ראש חודש אלול
בראש חודש אלול אמר לו הקדוש ברוך הוא (למשה): "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר במחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו השופר שנאמר: "עלה אלהים בתרועה" וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש אלול בכל שע"ה שנה ושנה. (פרקי דרבי אליעזר, פרק מה)
הטור, רבי יעקב בן אשר, מביא בפתיחת הלכות חודש אלול שני טעמים למנהג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול:
תניא בפרקי רבי אליעזר: בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה "משה עלה להר", שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה... לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה. וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג): "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"... (טור, אורח חיים, סימן תקפא)
הטעם השני שמביא הטור הוא הטעם הידוע על האפקט הפסיכולוגי-תודעתי שיש לצליל שמשמיע השופר. בכוחו להחריד ולזעזע, להתריע ולהרתיע, לטלטל את הנשמה ולעורר את האדם לחזרה בתשובה. הצמרמורת המסעירה את כל הווייתנו בכל שנה מחדש עם הישמע קול השופר, הנהּ פועל יוצא מאותו צליל נוקב, מקוטע ושבור האופייני לשופר, אותו צליל שאנו נחשפים אליו במהלך חודש אלול ושאינו מאפשר לנו להישאר שווי נפש לגביו. עד כאן אין כל חידוש, ואולם ברישא מפתיע אותנו בעל הטור עם הסברו באשר לתקיעה בראש חודש אלול. בעל הטור מייחס לאותה תקיעת שופר היסטורית, שהתרחשה במדבר סיני בראש חודש אלול ושנתקבעה לדורות, אפקט מְחסן ומחשל: "שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה", והסבר זה טעון ביאור. כיצד יכולים חז"ל לערוב לנו כי עצם שמיעה פאסיבית של קול השופר בראש חודש אלול עשויה למנוע מהאדם לשוב ולחטוא? מהי הסגולה "החיסונית" של השופר?
מצוות השופר נבדלת מרבות ממצוות התורה האחרות. הרכיב המרכזי בקיום מצווה הנו על פי רוב המעשה, וזו הסיבה שאנו מברכים על כל מצווה קודם ביצוע המעשה - "מברך ועובר לעשייתן". כנגד זה, מצוות השופר שונה במהותה. על השופר מברכים אנו: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". ברכה זו אינה מתייחסת למעשה, דהיינו לעצם התקיעה, כי אם לתוצאת המעשה, לשמיעה. על פי ההלכה, תקיעת השופר, אף אם מתבצעת כהלכתה על כל פרטיה, דקדוקיה וכוונותיה, אין בה כדי להבטיח יציאה ידי חובת המצווה אם האדם אינו שומע את קולו המקורי של השופר: "התוקע לתוך הבור... אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה (=הד) שמע - לא יצא" (משנה, ראש השנה ג, ז). עיקר המצווה הוא אפוא תוצאת המעשה - שמיעת הקול הישיר, האותנטי, הראשוני של השופר.
הרב קוק באורות התשובה מרחיב את הדיבור על מרכיב השמיעה כגורם מרכזי בתהליך התשובה, וזו לשונו:
על ידי הרהורי תשובה שומע האדם קול ה' הקורא אליו מתוך התורה ומתוך כל רגשי הלב, מתוך העולם ומלואו וכל אשר בם, וחשק הטוב הולך ומתגבר בקרבו, והבשר בעצמו, הגורם את החטא, הולך ומתעדן, עד שאור התשובה חודר בו.(אורות התשובה, ז, ג)
האדם נברא באופן שמאפשר לו לשמוע את קול ה' הקורא אליו מפנימיותו - מעומק גופו ונשמתו. במציאות אידיאלית אדם ניחן ביכולת להיות קשוב לצו האלוקי הפנימי, ותחושותיו נועדו לעלות בקנה אחד עם הרצון האלוקי. החטא בעצמו הוא הגורם להחצנת תחושותיו הפנימיות של האדם, וליצירת פער בין רצון ה' לרצון האדם בבחינת "שכר עבירה - עבירה". ברגע שבו חוטא האדם נוצר ריחוק בינו לבין אלוקים, ריחוק אשר הוא העונש על העבירה.
תחילתה של תשובת אמת מותנית אפוא ביכולתו של האדם לחדד את יכולת השמיעה הפנימית של הקול האלוקי. אין זה פוטר אותו מאותה דרך ארוכה ומייגעת של תיקון הפגמים וממאבק בלתי מתפשר במידות הרעות. ברם, דרך זו עשויה להיות מועילה ויסודית יותר, אם תלוּוה בתיקון שורש של הפגמים - תפיסת התורה כמסגרת חוקים חיצונית ולא כתורת חיים טבעית. הרב קוק מתמצת זאת במילים הבאות:
התשובה העליונה... כוללת בתוכה ממילא את כל מיני התשובות התחתונות, עם כל פרטי יגיעות חשבונותיהן, בצורה אצילית נוחה וענוגה. (אורות התשובה, טז, ט)
שופרו של חודש אלול, שופר התשובה, משקף אפוא את שני ההיבטים של התשובה. מחד גיסא, אמור שופר זה לעורר את האדם לתקן את דרכיו, ומאידך גיסא, יש בכוחו לחסן מפני חטאים עתידיים. המטרה הנשגבת של שופר זה הנהּ לעורר אותנו להישמע לקול הפנימי שבתוכנו - לקולו של הקב"ה הפועם בקרבנו. החיבור הפנימי לקב"ה ינתב את דרך ההתעוררות והתשובה אל מקום עמוק ואמתי יותר. בחודש אלול מאמנים אנו את כושר השמיעה הפנימית, את היכולת לחוש את הקדושה באופן טבעי וכפועל יוצא - להימנע מלשוב ולחטוא. קול השופר אינו בהכרח קול מאיים. טמונים בו צלילים של נוחם וחיזוק שבכוחם לסייע לאדם לעלות במעלות התשובה העליונה "בצורה אצילית נוחה וענוגה", ובמובן הזה למנוע חטאים עתידיים.
***
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.