לדעת אהבה

אף אחד לא מסתכל עליה כשהיא נכנסת לגן. גם לא הגננת, שעסוקה בלחבק איזה ילד צוהל שנפרד ממנה בחיבוק. אמא צעירה נדחקת לצדה בג׳ינס צמוד ועקבים גבוהים, שׂערה בפן־קרשים, ועל עיניה משקפי שמש ממותגים. השדיים שלה רוקדים כשהיא מתקדמת בביטחון פנימה, ביד אחת מסירה בתנועה חלקה את המשקפיים מעיניה החתוליות, והשנייה נשלחת כדי לחבק אמא אחרת עם בטן שטוחה ושורטס לבנים בוהקים. הוא אמנם כבר בן ארבע, הבן שלה, אבל לא היתה פעם אחת שבה לא מרח עליה משהו כשלקחה אותו מהגן. פעם אלה שאריות אוכל אדמדמות, בפעם אחרת בוץ צהבהב. ידיו תמיד שחורות כשהוא קופץ עליה לחבקה, מהשיער הזהוב שלו נושר עליה חול. היא מביטה בשורטס הלבנים ואז במכנסי השרוול חסרי הצורה שלה, שמה לב פתאום שגם סנדליה מיושנים וכבדים. פניה מציצות אליה מהראי העכור שבכניסה לגן, חיוורות ותפוחות, עיגולים שחורים סביב עיניה, שׂערה בבליל גוונים אחרי שעבר כמה ספריות, שמכולן ברחה כבר מזמן. מסביבה היא שומעת את האימהות מתארגנות להמשך היום. "אתם באים אלינו?" אומרת אחת, "אני מכינה שניצל לגדולה שלא תרעב לי ואז אנחנו ישר קופצים," מצחקקת אחרת.

סחרחורת קלה תוקפת את טל, והיא ממהרת לפנות למסדרון הצר שמוביל לשירותים. שם היא נרכנת מעל הכיור הסדוק ושוטפת את פניה המיוזעות. "וואו, חם פה," היא ממלמלת לעצמה, כשלפתע היא שומעת קול רך קורא מאחוריה "את בסדר, מותק?" ובבת אחת מתרככות פניה. את סתם מגזימה, היא אומרת לעצמה, מסתובבת בחדות כדי להגיד "כן, כן, בטח," ובתוך כך כמעט מועדת על ילדה קטנה שיושבת על הרצפה מאחוריה. "רותי, את בסדר חמודה שלי? את צריכה להיות בצהרון, נכון? קומי וניקח אותך לשם," היא שומעת את הקול, הפעם מודאג, מתקרב אליה ואיתו בעלת השורטס הלבנים. היא מנסה להיזכר בשמה, רוצה להגיד לה משהו, אך המילים נתקעות בגרונה. האישה מושיטה יד דקה עם ציפורניים כחולות מבריקות ועוזרת לילדה לקום. בה היא מעיפה מבט מוזר, וטל מיד מתמלאת רגשות אשמה. הנה, שוב נכשלה במבחן הנאמנות הנשית, באחוות האימהות של הגן, שמשום־מה לא הצליחה מעולם להתקבל אליה. סנטימטר מאחוריה ישבה ילדה על הרצפה, כנראה בוכייה, בוודאי מבולבלת, פיספסה את ההליכה המשותפת של הילדים שנשארו לצהרון, והיא כרגיל חשבה רק על עצמה, ולולא האם המודאגת בקלות יכולה היתה לדרוך על הילדה האומללה. הגן כבר כמעט ריק כשהיא חוזרת מהשירותים, מותשת, מבחינה מיד בבן שלה שיושב על שולחן ירוק נמוך, מנופף ברגליו הקטנות, התרמיל הרחב שלו כבר מונח על כתפיו הצרות. "אף ילד לא הזמין אותי אליו," הוא אומר לה בקול נעלב כשהיא מחבקת אותו.

"יש לך אבא. הוא ינחם אותך כשיחזור," היא מתנתקת ממנו ומביטה בשעון. זמן ארוך מדי לחכות לנחמה. "גן שעשועים," היא פוסקת, "זה מה שאתה צריך." היא מביטה סביבה ואז מתכופפת לגובהו, מסיטה קווצת שיער בהירה ממצחו ומביטה לתוך עיניו הדומעות. "אני אוהבת אותך," היא אומרת בקול, "בבקשה, תעשה לי חיים קלים," היא מוסיפה בלחש. הוא מביט בה בחזרה בחשדנות, מבטו עדיין מעונן, אבל אז חיוך קל מתגנב לעיניו, וזיק של שובבות ניבט מהן. "חטיף," הוא אומר, "רק אם תיתני לי חטיף." טל שוב מביטה בשעון. עוד ארבע שעות תמימות, בתנאי שמיכאל לא יאחר, והוא תמיד כן. ומה כבר יוכל להציע לבנו כשיגיע? סיפור חפוז לפני שהוא מצניח את ישבנו על הכורסה בסלון, שולח את ידו האחת אל השלט, השנייה לקערת הפיצוחים.

היא סוקרת במוחה את גני השעשועים באזור. זה עם המגלשה המתקלפת, השני עם הסולם המפחיד, והגן הקרוב שהאימהות מהשכונה מגיעות אליו. ואז היא נזכרת בגן בשכונה שבה גדלה. קצת רחוק. חצי שעה בהליכה מהירה, אבל זה יעביר לה את הזמן. היא פותחת את התרמיל שלה ושולפת ממנו במבה, רואה איך הילד שלה נמשך לשקית המרשרשת, שוכח את הדמעות שלפני דקות ספורות מילאו את עיניו, וחושבת, הלוואי שגם אני אוכל להיות ככה. שוכחת בקלות.

יובל מביט באחותו השרועה על הספה, רגליה הלבנות הארוכות נתונות בכפכפים מגושמים שהיא מניחה על השולחן. שמלתה הדהויה רפויה על בטנה, שהבחין שהתרחבה. עיניה של לילי נראות חולמניות, בוהות. על שפתיה אותו חיוך מוכר — תלוש, לא קשור, לא משתף אף חלק אחר בפניה החיוורות. דניאלה, חברתה שיושבת לידה, נראית ללא ספק טוב יותר. לפני לידות, עם גברים שמתחלפים ללא הפסקה, היא נראית בול כמו בגיל שבע־עשרה, כששם לב אליה לראשונה. גבוהה, גבעולית, עור שחום וחלק מאוד, שתכופות דמיין איך הוא מעביר עליו את ידו, וכפות הרגליים — הדבר הראשון שהוא בודק — מושלמות. קטנות, עדינות, אצבעות שאפשר לשים בפה, לולא הלק האדום שמשוח על ציפורניהן. גם היא לובשת שמלה, אלא ששלה נצמדת לגופה, מבליטה את השדיים הקטנים, שיובל מדמיין איך הוא חופן בידיו.

דניאלה מרימה את מבטה אליו. עיניה פעורות בשאלה. הוא משפיל את מבטו, מודע לפתע למחשבות שעוברות במוחו, ונרתע לאחור, למטבח. שקיות של מאפים מפוזרות שם על השולחן הלבן — בורקס, קישים ופשטידות. "אוכל של בנות," הוא אומר ספק לעצמו ספק לכלב שנושא אליו עיניים מצפות. הוא מוציא צלחות חד־פעמיות וגודש אותן במאפים, ואז נושא אותן לסלון. "ילד טוב," אומרת השכנה השמנה, "מסכן," היא מוסיפה במנוד ראש לאמו, שיושבת זקופה על הספה, אלבום תמונות כבד על ירכיה. "יובי, אתה מכיר את שולה?" קוראת לו אמו בקול גבוה מדי, "יובל הוא הילד של אבא," היא מכריזה, מושכת בידו. "שב, שב קצת עם האורחים, תראה להם תמונות בזמן שאני מביאה בורקס." "כבר הבאתי, אמא," הוא מוחה, "נו, וגם חיממת בתנור?" היא נוזפת בו ומנופפת בידה לכיוון המטבח. "באמת מסכן, בחור טוב," הוא שומע את השכנה ממלמלת, "שב, שב בחור צעיר, אני כבר אביא הכול."

לולא דויד, שהחליט שמצא דף לעשות איתו יצירה, לא היתה שמה לב למודעת האבל שהיתה תלויה על הגדר. "לא, דוידי, לא," היא זועקת, אבל כבר מאוחר מדי. בידיו הקטנות של בנה נתונים גזרים בשחור־לבן, ועל אחד מהם מתנוסס השם — רודולף באומן. הבית בקצה הרחוב שבו גדלה טל נראה בדיוק כמו שזכרה. תריסי עץ ירוקים מוגפים תמיד, גג אדום מאובק, שביל אבנים שבורות המוביל לכניסה חשוכה, שהעובר בה נדמה כאילו נבלע בתוך מערה אפלה. רק עד גיל שש גרה כאן עם הוריה, אבל היא עוד זוכרת את מגרש החניה הגדול, שבו היו משחקים גומי, חבל וקלאס. איך ציירה שם עם חברתה רינה ריבועים קטנים בגירים צבעוניים, שהותירו על ידיה אבקה קמחית. ואת הקפיצות בין הקווים היא זוכרת — רגל, רגל, ושתיים, ואת הצחוק המתגלגל של רינה, שלא היה אפשר להפסיקו.

וגם את יובי, ילד יפה כחול עיניים, נמוך ממנה, שלמרות קומתו הזעירה, היה פורש עליה את חסותו. מבריח ילדים שניסו להפריע למשחקי הבנות, מגן עליה כשרינה היתה חוטפת עוד אחד מהתקפי הצחוק שלה, שהיו מתחלפים פתאום בכעס שצץ משום מקום. אז היה רץ לביתו שבקצה המגרש, רגליים דקות במכנסי שלושת רבעי, שבעצם היו מכנסיים קצרים, וחוזר משם מתנשף עם שני קרמבואים שקיבל מאביו, שהיו משתיקים את שתיהן. ואחרי שרינה היתה מסתלקת לביתה בדיוק בשעה שש בערב, היו שניהם מתגנבים למחבוא שלהם, מערה קטנה בשטח הפתוח שמאחורי הבתים, ושם היו יושבים, משחקים באוסף הגוגואים שיובי החביא, מכרסמים בייגלה וצוחקים, עד שהיה אומר, "אני שומע את השריקה של אמא שלי," וטל ידעה שלמרות שהשריקה של אמו חזקה, מחרישת אוזניים, אין שום סיכוי שהוא ישמע אותה עד שם. אבל תמיד היתה אומרת, "בטח, תלך," כי ידעה שאחרת יחטוף מכות בטוסיק, והיא ממש לא רצתה שזה יקרה.

וכשהיתה בת שש, נרגשת להתחיל ללמוד בבית הספר הקרוב לביתה, ללמוד איתו באותה הכיתה — אולי אפילו ישבו יחד? — עזבה משפחתה את הארץ לשנתיים לאנגליה, וכשחזרו — עברו לדירה בשכונה אחרת, ושוב לא ראתה אותו. שוב לא היה לה חבר כמותו, גם לא חברה, ואף אחד שכל כך דמה לה, שפשוט לא היתה צריכה להתאמץ. היא הכירה ילדים אחרים בשכונה החדשה, אבל אף אחד לא היה נדיב כמו יובי, ופחדן כמוהו. כי כשהאימהות היו צועקות מהמרפסת, "בואו הביתה!" או שורקות את השריקה שלהן — כל הילדים היו צועקים להן, "לא בא לי," ולא מנידים עפעף. עד שאחת־אחת הן היו יורדות, זו עם החלוק וזו עם שמלת הבית, תופסות את הילד שלהן — מי באוזן ומי ביד, וגוררות אותו, מתפתל, הביתה, לעוד ארוחת ערב של אשל, חביתה וסלט.

ארוחת צהריים, היא נזכרת ומביטה בשעון. "כבר כמעט שלוש," היא אומרת לדויד שיושב על הגדר, ממולל בידיו את שאריות מודעת האבל, "צריך לאכול." היא מוציאה את הטלפון מתיקה ובודקת את ההודעות. "אין," היא אומרת לבנה בטרוניה. היא מדמיינת את הדרך הארוכה הביתה ואת כל מה שמחכה לה — להכין לדוידי פתיתים, אולי גם יוגורט עם דבש, לרבוץ איתו עוד לפחות שעתיים מול הטלוויזיה, לקלח, להלביש, שוב להכין לו אוכל, ואז חושבת — למה לא לקפוץ לשם, להגיד שלום, להביע קצת צער, וכמובן — לאכול.