להיכשל כל הדרך למעלה

תשעה ימים בבולוניה

כשהייתי צעיר, חלמתי לגור בחו״ל. לא היה לי ממש משנה איפה. חיפשתי אתגר, ולגור בחו״ל — ולשרוד את זה — מבחינתי היה אתגר משמעותי.

בזמן שחיילים משוחררים חולמים להגיע להודו, אוסטרליה או דרום אמריקה, לעשות סמים, ללבוש שרוואלים ולישון כפיות עם חולדה בהוסטל, אני חלמתי לגור בחו״ל והצבתי את זה כמטרה עיקרית להמשך החיים שלי מיד אחרי השירות הצבאי.

אחרי שהשתחררתי, הקצבתי לעצמי שנה בדיוק כדי להשיג את המטרה הזאת ולשם כך החלטתי שכל מה שאצליח לחסוך — יהיה הסכום עמו אאלץ להסתדר.

את הכסף שהרווחתי בעבודות מזדמנות, בעיקר מלצרות, חסכתי.

הייתה לי מין תיבת עץ ישנה שהייתה בימיה הטובים מנשא לעשרה תקליטורים ובה שמתי את הכסף שקיבלתי כטיפים.

החלטתי לעבור לאירופה בגלל הקרבה הגיאוגרפית לישראל, אבל עוד לא ידעתי לאן באירופה. בינתיים, ספרתי שטר לשטר וחשבתי כמה כסף יש לי בכל רגע נתון אחרי ההמרה ליורו.

אחרי כמה חודשים של התלבטות, החלטתי לעבור לאיטליה. למה דווקא איטליה? לא הייתה סיבה מיוחדת, אבל מהפעם היחידה שביקרתי בה — בגיל 18, רגע לפני הגיוס — זכרתי את המדינה כמקום כיף עם אנשים מסבירי פנים, אוכל טוב ומזג אוויר די ישראלי, וגם בגלל שאף אחד לא אמר לי בזמנו שלגור במקום ולתייר בו אלו דברים שונים לחלוטין. ואולי טוב שלא אמרו לי, כי אם הייתי יודע כמה זה שונה, הייתי נשאר בארץ.

האינטרנט באותם ימים היה דל מאוד במידע.

היה פורום תפוז עם כמה שבורים שטיילו באיטליה בטיול בר מצווה והפכו מומחים ואחד שאבא שלו למד שם רפואה בשנות השבעים. למזלי היה גם פורום ישראלי שהיה בצעדיו הראשונים של סטודנטים ישראלים שנמצאים פיזית באיטליה ולומדים בה (IN4IT קראו לו, ולימים הוא הפך לבית של ממש ולמקור מידע לכמה חברים שמלווים אותי עד היום). אבל עדיין היה קשה מאוד להחליט באיזה עיר לבחור, כי מן הסתם מי שנמצא בעיר מסוימת הגיע אליה ישירות ולא ניסה חיים בעיר אחרת.

המשכתי לקרוא ולנבור בחומר הדל ממילא ולשאול שאלות ממוקדות כמה שניתן. אלו היו ימים מאתגרים בהם שואלים שאלה והתשובה מגיעה אחרי שבוע כי אף אחד לא מתחבר לאינטרנט באופן יום יומי. זה בערך היה קצב הדברים אז…

איך חיינו אז? איזה שעמום…

משום שבתוך תוכי האמנתי שלא אשרוד שם יותר משבועיים, בלי קשר לאיזה עיר אגיע, די הרמתי ידיים והחלטתי שלא להחליט, אלא להגיע לאיטליה ולהסתובב בין ערים עד שאחת מהן תמצא חן בעיניי.

אחרי כמה חודשים, התקבלה החלטה, בעיקר כי חששתי לשרוף את מעט הכסף שהיה לי על מעברים בין ערים.

בסוף החלטתי לעבור לבולוניה, כי קראתי שיש בה הרבה סטודנטים מכל העולם שמגיעים ללמוד באוניברסיטה המפורסמת שלה, והתאים לי ״אווירה בינלאומית״ — כפי שנכתב באחד התיאורים, על אף שלא היה לי מושג מה זה אומר.

אבל זה הספיק לי. מעבר לזה, לא ידעתי על בולוניה כלום.

אף פעם לא הייתי בבולוניה ועם האינטרנט של אז גם היה קשה מאוד לקבל מידע נחוץ, מעבר למידע הבסיסי שסוכנויות נסיעות סיפקו.

מוזר לתכנן מעבר לעיר שמעולם לא דרכתי בה, ולמדינה שהייתי בה רק פעם אחת.

היו קצת חששות מן הסתם, אבל לא היה לי הרבה להפסיד, וגם ראיתי את זה כמין סוג של טיול אחרי צבא.

האמת היא שכל מה שרציתי זה רק להרוג את החלום הזה אחת ולתמיד ולחזור בסופו לארץ, כדי להתחיל את החיים האמיתיים שלי — עם חלום אחד פחות במגירה.

לא רציתי לחיות בתחושה שלא ניסיתי לחיות בחו״ל. השלמתי עם הכישלון מראש, אבל לפחות אף אחד לא יוכל להגיד שלא ניסיתי…

התוכנית שלי הייתה די פשוטה — חשבתי לעצמי שאם אחזור מוקדם — נניח בתוך עשרה ימים לכל היותר — ולא אבזבז הרבה כסף בזמן הזה, סביר בהחלט שאצליח עוד השנה להספיק לסיבוב מקוצר בדרום אמריקה בינואר או אולי כמה שבועות על החוף בתאילנד.

נכנסתי לסוכנות נסיעות בבאר שבע, ביקשתי כרטיס טיסה לבולוניה, הכי זול שיש.

הסוכנת שם ישבה מול מחשב והקלידה ברעש כאילו היא מנגנת על פסנתר בעוד שהיא אומרת בקול רם את מה שהיא מקלידה ב־ו־ל־ו־ג־נ־ה! ככה, עם ג׳.

היא עישנה עליי גולף ארוך ושתתה קפה שחור עם חלב אז קצת פחדתי להעיר לה, אבל בסוף אזרתי קצת אומץ וסיננתי ״בולוניה״, אבל היא לא שמעה בגלל הרעש של ההקלדה.

היא הדפיסה משהו, שילמתי במזומן מהחסכונות שלי ויצאתי.

בדרך לאוטובוס רק חשבתי איזה אנשים מוזרים מסתובבים בבאר שבע ושאני מקווה שמישהו במדינה מתכוון לבדוק את זה מתישהו…

את כרטיס הטיסה לבולוניה קניתי עם תאריך חזרה ל־27/10/2004. הייתה לי עצירה במילאנו, החלפה ומשם עוד טיסה של שעה עד לבולוניה.

על המטוס עליתי ב־18/10/2004.

לקחתי תיק עם כמה בגדים ו־3,500 יורו במזומן — שזה כל הכסף שהיה לי. לא היה לי מושג אם זה מספיק או לא. מה שכן, ידעתי בוודאות שזה יספיק לי אם אצטרך להסתדר רק 9 ימים. יותר מזה, זה הופך לגבולי. אבל גם ככה לא האמנתי שאגיע לנקודה הזאת אז חייתי עם זה בשלום.

תשעה ימים בסך הכל. שבעה, אם מורידים יום הגעה ויום חזרה.

במהלך שבעת הימים הללו, הצבתי לעצמי שני תנאים הכרחיים להישארות מעבר לשבעת הימים:

למצוא מגורים.

למצוא עבודה.

אם אעמוד בשני התנאים, התחייבתי לעצמי שאני לא עולה על המטוס בחזרה לישראל.

האמת היא שהנחתי שאין שום סיכוי למצוא עבודה בתור אחד שלא יודע מילה באיטלקית, ומגורים כשאין לי עבודה מסודרת לשלם עליהם. ידעתי שאני עומד להיכשל והשלמתי עם זה כי זה יהרוג את החלום ויניח לי, וזה שווה את הכסף ואת המאמץ, אחרת זה ירדוף אותי כל החיים על שלא ניסיתי.

יש לי פה הזדמנות להרוג חלום בזול ולשים אותו מאחורי לתמיד — ואני לא מתכוון לוותר עליה…

עם התיק על הגב, נפרדתי מהמשפחה — ״נתראה עוד שבוע וחצי״ אמרתי להם והתקדמתי לעבר דלפקי הצ'ק אין.

לא הרגשנו, אני וההורים, איזה שהוא צורך להשקיע זמן ממושך יותר בפרידה. שנינו היינו בטוחים שנתראה בעוד קצת יותר משבוע.

כשגלגלי המטוס התנתקו מהקרקע, הרגשתי בפעם הראשונה את הפחד מהלא נודע וההתרגשות שעטפה אותי בימים שלפני הטיסה מהחוויה שבפתח, התחלפה בחרדה עמוקה. ישבתי מכווץ ורק התפללתי שהמטוס יתרסק. לצערי זה לא קרה, ונחתתי במילאנו וכעבור שעתיים בבולוניה.

משדה התעופה לקחתי אוטובוס והגעתי למרכז העיר.

מקום לינה מסודר מראש לא היה לי.

כדי לחסוך את עלויות משרד הנסיעות וגם כי קצת פחדתי מהמזכירה שם שמקלידה חזק מדי, החלטתי לחפש מלון בעצמי כשאנחת.

הגעתי למרכז העיר לעת ערב ומיד התחלתי לחפש מלון.

עשיתי סיבוב קצר במרכז ומצאתי מלון אחד שהיה נראה כעסקה סבירה להעביר בה לילה.

קראו לו מלון השעון והוא היה קטן ומיושן, עם שלט צהבהב שידע ימים יפים יותר ותאורה חיוורת. הוא היה נראה כמו מלון שהרכיבו במיוחד לסט צילומים לסרט איטלקי בשנות השישים ופשוט שכחו לפרק אותו.

מצאתי אותו לגמרי במקרה, הוא היה חבוי באחת הסמטאות ורק השלט הצהוב שלו משך אותי להיכנס אליו. היה לו חלון ראווה גדול שהשקיף לרחוב והלובי שלו היה נראה מזמין.

באזור שלו היו עוד כמה מלונות שיכולתי לבדוק אבל הערב ירד, הטמפרטורות צנחו והייתי עייף מדי.

נכנסתי אל הלובי והתקדמתי שלושה צעדים אל עבר דלפק הקבלה.

במרכז החדר, עמד בחור לבוש מהודר מאחורי שולחן עץ שחור מסיבי. מאחוריו ניצבה כוורת מעץ כבד עם מפתחות של חדרים ומחזיקי מפתחות כבדים בצורה של שעון כיס.

פניתי אליו באנגלית וביקשתי חדר ללילה אחד.

המחיר היה מופרז ועמד על 50 יורו ללילה — זה היה המון בזמנו. לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם סכום כזה, אבל לא הייתה לי ברירה אז החלטתי אחרי התחבטות קצרה שאשן כאן הלילה ומחר בבוקר אחפש תחליף זול יותר.

כשהגיע הבוקר, ארזתי את התיק וירדתי למטה כדי למסור את המפתח.

בעודי יורד במדרגות כי מעלית זה מוצר עתידני באיטליה של אותם ימים, קיבלתי החלטה פזיזה — נעמדתי ליד הדלפק וביקשתי להאריך את השהות בשלושה ימים נוספים. הרעיון מאחורי ההחלטה היה להשתמש בעלות הגבוהה של החדר כתמריץ לעצמי. אני לא איש של בוקר בלשון המעטה ולרוב היכולות שלי עד השעה 10 בבוקר דומות לאלו של אדם עם מוות מוחי, אז אין לי מושג מאין האומץ להחליט לוותר מראש על 150 יורו מבלי לבדוק מלון אחר בסביבה שאולי יהיה זול יותר. אבל ידעתי שכל עוד לא אמצא דירה להשכרה, אמשיך לשלם ביוקר והעלות הגבוהה אמורה לעודד אותי לא רק לחפש מגורים באופן קדחתני — אלא גם למצוא אותם בכל מחיר.

אחרי ששילמתי מראש על השהות במלון לשלושת הימים הקרובים, מבחינתי התהפך שעון החול.

עוד באותו הבוקר, ניגשתי ללוחות המודעות ברחבת האוניברסיטה ששם סטודנטים נהגו לפרסם חדרים בדירות שותפים ואספתי מספרי טלפון מדירות שנראו לי אטרקטיביות…

איטלקית לא ידעתי, אף לא מילה, אז חיפשתי מודעות באנגלית של סטודנטים זרים.

טלפון מקומי עדיין לא היה לי, כי כדי לרכוש כרטיס מקומי היה צורך בכתובת מגורים.

פרטתי שטרות למטבעות והלכתי אל הטלפון הציבורי.

חייגתי אחד אחרי השני לכל מפרסמי מודעות ההשכרה שהודבקו על לוחות האוניברסיטה בחודש האחרון.

די מהר הבנתי שהמשימה קשה הרבה יותר משחשבתי, משום ששנת הלימודים כבר החלה בתחילת ספטמבר ורוב המודעות כבר לא רלוונטיות, כי את אכלוס החדרים בדירות עשו הסטודנטים אי שם בסוף הקיץ.

בדיוק בשעה שש בערב, אחרי נסיונות רבים, נגמרו לי המטבעות והחשק לחיות והלכתי למלון.

קמתי בבוקר, פרטתי מטבעות והמשכתי להתקשר.

כך גם ביום למחרת.

וגם בזה שאחריו.

בתום שלושה ימים של ניסיונות ואינספור טלפונים וממש לקראת הערב, ענתה לי באנגלית רהוטה ליסה. היא הייתה מנומסת עם קול עדין וביישני. שמעתי רק את הקול, בלי להקשיב למילים. כבר לא הקשבתי למילים בשלב הזה כי ידעתי כבר מה היא תגיד ורק חיכיתי שגם היא, כמו האלף שהיו לפניה, תתנצל ותגיד שהחדר לא רלוונטי ושאם כבר אני ממש במקרה ליד לוח המודעות, אז אם אוכל בבקשה להוריד את המודעה שלה ולזרוק לפח היא תודה לי על כך מאוד.

אבל היא המשיכה ודיברה.

אחרי שתמו להן 10 שניות שיחה שזה לרוב הזמן שבו נמשכת ההתנצלות והפרידה, התחלתי להקשיב.

החדר פנוי, ציינה, אבל ראו אותו המון אנשים ביומיים האחרונים ולכן לא בטוח שיש טעם שאגיע.

מתוך נימוס ואולי גם קצת מתוך רחמים, היא הציעה שאבוא לראות אותו בכל מקרה.

״אתה כבר כאן קרוב והתקשרת, אז פשוט תבוא, אני בבית״.

היא עוד לא סיימה לדבר וכבר אמרתי לה שאני בא עכשיו.

עצרתי רגע ליד חלון ראווה כדי לסדר את עצמי קצת וצלצלתי בפעמון הבניין.

עליתי כמה גרמי מדרגות ונכנסתי בדלת שחיכתה לי פתוחה. איטלקים, אם אתה לידם ונכנסים לבית שלך, הם יבקשו אישור — הם ישאלו — ״אישור״ באיטלקית — Permesso — וימתינו שתגיד להם בבקשה.

ככה נהוג. אבל אני גדלתי בלהבים ואם היה בא לי נכנסתי גם מהחלון, אז לא הכרתי תרבויות מתקדמות ופשוט נכנסתי בסערה הביתה.

היא הייתה בהלם כאילו פרצו לה הימ״מ הביתה. חשבתי שזה בגלל שהיא נדלקה עליי. לחצתי לה יד וחיכיתי שתצא מההלם. כעבור כמה שניות חזרה להכרה והזמינה אותי לסיבוב קצר בדירה שנגמר אחרי 4 שניות כי זאת הייתה דירת צינוק.

בהיתי בה שניה בעיני עגל בעודה מסבירה דברים לא רלוונטיים על השיפוץ של הדירה שרק הסתיים ואיכות האזור בזמן שאני תיכף גר ברחוב בקרטון, אז קטעתי אותה ואמרתי לה שזה יופי ומאוד משמח ושאני לוקח את החדר.

ליסה גדלה בדרום טירול המנומסת והקרירה ונשקף מפניה הלבנות המבועתות שזאת פעם ראשונה שהיא פוגשת קוף אדם.

היא יצאה מההלם, חייכה והצביעה על ערימת דפים שישבה על השולחן.

״תכתוב את השם והטלפון שלך ברשימה ואני אודיע לך כשאקבל החלטה, אבל כפי שאמרתי לך בטלפון עוד קודם בשיחה בינינו, יש המון אנשים שמעוניינים בחדר ואני רוצה להיות הוגנת ולסנן אותם לפי סדר הגעה בראש ובראשונה״.

הדפים, דפי מדפסת מקומטים, כבר היו מלאים בשמות ומספרי טלפון.

כמו ישראלי טוב ומנומס הסתרתי קצת את הדף ודחפתי את השם שלי ואת כתובת האימייל בראש הדף.

להפתעתי היא ראתה את זה וחשבתי שהיא מתכוונת להעיר לי שאמחק ואכתוב בתחתית העמוד אבל בשלב הזה כל המפגש עם ציביליזציה מפגרת הספיק לה כנראה והיא רק שאלה למה אין לי טלפון איטלקי.

מה אכפת לה… חשבתי לעצמי. יש לה פה גם ככה אלף שמות עד שתגיע אליי…

״לצערי לא, עניתי. הגעתי לפה רק לפני 3 ימים מישראל ואין לי עדיין כתובת. לכן לא יכולתי להוציא כרטיס מקומי.

אבל אל תדאגי, אני אבדוק את האימייל באופן יום יומי".

״בסדר גמור. רק שתדע, שאם לא אכתוב לך ביומיים הקרובים, כנראה שבחרתי במישהו אחר", אמרה.

כן כן ברור, אין בעיה.

היא לקחה את הדפים, קראה את השם שלי לאט — ע־ר־ן ושאלה — ״מה המשמעות של השם?״

מישהו שמביא המון מזל טוב לסובבים אותו, קשקשתי לה.

יצאתי, עדיין לא מעכל איך שלפתי את השטות הזאת על השם שלי וחזרתי למלון.

באותו הלילה, השלמתי עם העובדה שתם המסע, דירה כבר לא אמצא פה ובקרוב אחזור לארץ לחיים האמיתיים שלי.

היה לי נוח לוותר. שכנעתי את עצמי שהתנאים הקיצוניים שאליהם נקלעתי, פשוט לא אפשרו לעמוד במטרה.

סיפרתי לעצמי שהגעתי מאוחר מדי, כבר אחרי תחילת שנת הלימודים ושזאת ״משימה בלתי אפשרית״ ושזה לא באשמתי. הקפדתי לנחם את עצמי שלא באמת יש לי מה לעשות פה ושיהיה לי הכי טוב בארץ.

בדיעבד, למען האמת, אני חושב שחששתי להצליח, חששתי שזה גדול עליי, לחיות פה באופן עצמאי, בלי עזרה של אף אחד.

אני חושב שחששתי שהחלום יתגשם ואתאכזב ממנו. שאולי לא יהיה לי טוב כפי שחשבתי שלחיות בחו״ל יכול להיות. אולי כל מה שתיארתי לעצמי, לא באמת קיים בעולם האמיתי.

באותם רגעים, חשתי תחושת הקלה.

בבוקר, ירדתי לקבלה והודעתי שאאריך את השהות שלי עד הטיסה. אין טעם לחפש מלון אחר. הכסף יספיק בהחלט עד הטיסה הביתה.

במשך שלושה ימים מלאים, למדתי להכיר טוב יותר את העיר, מקפיד לשלב זאת עם שארית הכסף שעוד נותר לי, על אף שהקצבתי להחזיר הביתה לא פחות מ־2,500 יורו שיספיקו לטיול קצר נוסף ביעד אקזוטי.

אלו היו ימי התאהבות אמיתית בבולוניה. מסיבות הסטודנטים שהתרחשו בכל ערב, מגוון האנשים שהיו שם, מכל העולם, מכל יבשת, המטבח המקומי והפיצה של Altero שעלתה יורו אחד בלבד, מגוון השפות הרב שהתערבב באוויר הקריר של תחילת הסתיו ולגימת אספרסו מהירה בעמידה עליה התאמנתי על אף שהטעם היה לי מר ודוחה.

באחד הימים, ביקרתי באולם הראשי של האוניברסיטה. על השלט בכניסה נכתב שהאוניברסיטה נוסדה בשנת 1088 — ״האוניברסיטה הוותיקה ביותר בעולם המערבי״.

במסדרונות התהלכו בצעדים מהירים, רעש והמולה, צעקות, דיבורים בקול רם ולרגע זה הרגיש לי בדיוק כמו בישראל…

אהבתי כל רגע.

באמת התאהבתי בה, בבולוניה.

אבל ידעתי שזה יהיה רומן קצר מאוד ובקרוב תגיע החזרה הביתה.

יומיים לפני החזרה המתוכננת, רציתי לעדכן את ההורים שבקרוב ניפגש בארץ, כמעט לפי התכנון…

עוד לפני שעזבתי, סיכמנו שאכתוב להם עדכונים לגביי בתוכנת ה־Messenger דרך החשבון של אחי, שדאג לבלות את רוב שעות היממה מול המסך, והוא בתורו יעביר להם את המסרים לכשיתקבלו ממני.

אם תרצו, אמרתי להם, תוכלו גם לשלוח לי דואר אלקטרוני וכשאהיה מחובר, אענה לכם גם שם.

אינטרנט הקפה, שצפה אל עבר שני המגדלים המפורסמים של בולוניה, היה בנוי מ־2 קומות עם חלונות ראווה גדולים וסטודנטים שנראים כמו במשימת הישרדות להספיק הכל לפני שעשר הדקות שרכשו יגמרו להם וכלום לא יישמר.

רכשתי אסימונים לרבע שעה, עליתי אל הקומה השניה והתיישבתי.

הכנסתי את האסימונים, הקלדתי את הסיסמא לתוכנת המסרים והתחלתי לכתוב לאחי — ״היי אבא ואמא, אני חוזר ב־27/10״.

לא הרגשתי צורך לפרט יותר מזה.

שלחתי את ההודעה. השעה הייתה חמש וחצי בערב. סתיו קריר בחוץ, ריח שמטפס מעלה מדוכני קליית הערמונים וחשיכה שמגיעה מוקדם.

ההודעה נשלחה. פתאום התגעגעתי הביתה. הייתי יותר מדי זמן לבד, בודד, הייתי צריך שוב לנשום בית.

רגע לפני ש־15 הדקות שרכשתי באו לסיומן, פתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי.

באותה שנה, בחודש אפריל, התחילה גוגל את שירות הדואר האלקטרוני שלה, ג׳ימייל.

לפני שנסעתי, אי שם בתחילת אוקטובר, פתחתי חשבון בג׳ימייל וקראתי לו eran.italy.

הדף בדפדפן נטען לאט בעודי בוהה בלחץ בשעון בקצה העליון של המסך מריץ את הזמן שנותר לי.

נותרו שתי דקות לפני שהאינטרנט יתנתק וכשהדף נטען, ראיתי רק הודעה אחת.

ההודעה הגיעה כבר לפני יומיים.

בכותרת הופיעה רק כתובת — Via Solferino 18.

לחצתי על ההודעה במהירות, מנצל את השניות האחרונות שנותרו לי, לפני שאצטרך לרדת שוב לקבלה ולקנות שוב אסימונים ושוב לחכות לטעינת הדף שלוקחת דקות ארוכות.

״היי ערן, זאת ליסה, זוכר? ליסה מהדירה ב־Via Solferino 18, זאת שביקרת בה.

האם אתה עוד מעוניין בה?

אם כן, אני שמחה לבשר לך שהחדר שלך אם אתה עדיין רוצה בו.

אני חייבת שתעדכן אותי במהירות בבקשה, כי החוזה חייב להיחתם מחר בבוקר.

מקווה שתביא לכולנו מזל טוב!"

לא הספקתי לענות להודעה. השירות התנתק.

ירדתי למטה במהירות כדי לרכוש אסימונים חדשים.

עמדתי מספר רגעים בתור אחרי סטודנטים לחוצים ואז פניתי החוצה ורצתי.

רצתי מהר.

רצתי עד Via Solferino 18, מרחק של 5 דקות, מתפלל כל הדרך שליסה תהיה בבית…