להיסחף עם האהבה

1

"אני הולכת לכמה דקות. היה היום יום נהדר, ואני מקווה שכך יהיה גם הערב. בוריס, אתה אחראי כאן עד שאשוב!" הודיעה ענבל.

"הכל יהיה בסדר, אל תדאגי," ענה בוריס, וענבל החלה לצעוד לעבר החומה שהפרידה את החלק שבו התמקמו בחניון הלילה מחלקים אחרים.

קול רעש, שנשמע כרעם עמום, גרם לה לעצור לכמה שניות. גם הנערים עצרו ממעשיהם והביטו לכיוון שממנו נשמע הרעש - שביל הגישה לחניון הלילה בבורות לוץ.

אוי, ואני כבר חשבתי שאם בשעה כזו אף אחד לא הגיע הנה, יש סיכוי טוב שנישן כאן לבד, חשבה ענבל.

אופנוע גדול שעט לפתע לכיוונם, והיא ראתה את מיכאל מזדקף ומביט עליו.

"לכי ענבל, אני אחראי!" שידל אותה בוריס.

"בסדר, אני הולכת," ענתה ענבל והחלה ללכת, מעיפה מבטים לכיוון שממנו נשמע רעש מכוניות מתקרבות. "אוהו, איזה ג’יפים," מלמלה בעת שמיהרה לחפש מחסה, כשבעקבות האופנוע הופיעו שני הָאמרים שחורים ולנד-רובר לבן.

היא הסבה את ראשה מהחניון והמכוניות. כל כך יפה כאן, היא העיפה מבטים סביבה, לוקחת שאיפת אוויר עמוק לריאותיה, מריחה את הקרירות של הערב הקרב, ומאותת על בואו בשקיעה שעדיין הייתה ורודה וכתומה.

או, הנה מסתור טוב, היא הבחינה בקפל קרקע במרחק של כמה מטרים, והלכה לעברו, נזכרת שעליה לשוב במהרה בחזרה לנערים.

כי אחרי ככלות הקול והסמונה

מישהו יכול לשאול בלי כוונה

מַסַי בפעם האחרונה

עשית משהו בשביל מישהו?

"מיכאל!" מלמלה ענבל במצוקה כששמעה את הנער שר בקול רם, כמעט צועק.

היא האיצה צעדיה לכיוון שממנו נשמעה השירה. השירה הייתה בצד השני של החומה, שנסתר מעיניה. מה כבר קורה שם עם מיכאל? תהתה בליבה, מכריחה את עצמה להמשיך ללכת ולא לרוץ, למרות דאגתה.

למרות שמיהרה לשוב נראה שבכל זאת כבר קרה משהו. היא קיוותה שתגיע בזמן לפני שיהיו צרות. היא ניחשה שמיכאל ראה את האנשים שהגיעו מצטלמים בסמארטפון והקנאה גרמה לו להגיב כך.

"סמונה?" היא שמעה קול נשי מלגלג, ומיד אחר כך, "מיכאל, בוא!", כשבוריס הפציר במיכאל, בצעקה רמה, לשוב לאזור המחנה שלהם. ענבל חייכה לשנייה, מקווה שהתנהגותו האחראית של בוריס תגרום למיכאל להבליג על לגלוגה של האשה.

היא כבר הייתה ממש מאחורי החומה עכשיו, קרובה מאוד, אך עדיין לא רואה את המתרחש.

"מה העניינים איתך?" קול גברי תוקפני זועם התערב בקולות הנערים והחיוך סר מפניה באחת. היא ממש רצה עכשיו, וכבר הייתה רחוקה רק מספר צעדים מהמעבר לצד השני.

"עזוב אותו יגאל, הוא בסך הכל ילד!" זה היה קול מוכר, שכששמעה אותו לראשונה, לפני כמה ימים, חלפה בה תחושה מוזרה. ועכשיו, הקול השקט אך ההחלטי גרם לליבה לפעום פתאום בקצב מהיר.

לא יכול להיות שזה הוא! חשבה בהפתעה. היא לא יכלה שלא לזהות את הקול הזה, אחרי שאחותה התאומה הראתה לה את בעל הקול יום לפני שיצאה למחנה הנודד בראיון שצולם באחד מעיתוני הכלכלה המקוונים. "את רואה, בילבי, איתו יש לי ישיבה בשבוע הבא! יוני. איזה גבר, כל כך צעיר וכבר מיליונר," אמרה ענבר בהתלהבות. "איזה עיניים יש לו!"

"עיניים?" ענתה לה ענבל, "הקול שלו!" ועכשיו, הקול הזה נשמע ממש מעבר לקיר. ענבל שאפה אוויר, זקפה את כתפיה, ומיהרה לתוך המרחב המתוחם בחומות, שמגינות מפני הקור בלילות הנגביים.

"מיכאל, בוא, אני צריך אותך כאן עם האוהלים," הפציר בו שוב בוריס, שעדיין לא הבחין בהתקרבותה מאחוריו.

בוריס שמר על מרחק ביטחון מההתרחשות, וענבל ציינה לעצמה במהירות לשבח אותו על כך מאוחר יותר. "יופי, בוריס," הניחה יד על כתפו של הנער, "עשית עבודה מצויינת. לך לבנות את האוהלים, אני אשוחח עם מיכאל והוא תכף יגיע," הוסיפה בשקט ומיהרה לעברו של מיכאל שעמד בסמוך לשני גברים ושתי נשים.

"נו, כבר שלחתם את התמונה שלכם לכל רוחות תבל? כ-ו-ל-ם רואים אתכם עכשיו עם ההאמרים, הלנד-רובר דיפנדר, המעיל של קולומביה והנעליים החדשות של טימברלנד?" אמר בלעג, מתנועע קלות כמו בשעת תפילה, כשידיו מונחות על מותניו וראשו מוטה בזווית יהירה.

מיכאל הרי מכיר את כל המותגים האפשריים בתחומי הביגוד והטכנולוגיה, ומיהר להעריך את לובשיהם. לפי התנועות שלו הוא לחוץ, הספיקה ענבל לחשוב כשהייתה כבר ממש מאחוריו.

"יא חתיכת-" אמר בכעס הגבר עם הקול התוקפני ושלח את זרועו לעבר הנער.

ענבל זינקה קדימה ומשכה את מיכאל אליה, אך באותו זמן גם הגבר השני נע בזריזות ונעמד בין הגבר הכועס למיכאל. מיכאל, שהופתע ממשיכתו הפתאומית לאחור על ידי ענבל התנודד ונאחז בו לכמה שניות.

"יגאל אתה מבוגר-" החל יוני לומר ליגאל הזועם, אך אחיזתו הפתאומית בידי מיכאל גרמה לו לפנות לכיוון הנגדי, והוא מצא עצמו נועץ מבט ברעמת שיער גלית ופרועה בצבע חום כהה, ובזרוע שחיבקה את הנער שעד לפני שנייה אחז בו.

"למי אתה חושב את עצמך שאתה מדבר אלינו ככה?" נזפה במיכאל האשה שקודם לגלגה על כך שמיכאל מחליף את האות ת’ באות ס’.

יוני סובב את פניו שוב. "יגאל! מיכל! תפסיקו!" הוא הגביר מעט את קולו, אך טון דיבורו נשאר שקט והחלטי. הגבר והאשה נעצו מבט כועס נוסף במיכאל ובענבל, הסתובבו והלכו.

"מיכאל, אתה זוכר בן כמה אתה? גם אתה תוכל לקנות לעצמך סמארטפון ולהצטלם. הם אנשים מבוגרים, הם עובדים ומרוויחים את הכסף שלהם. חבל, אל תקלקל לעצמך את מה שהשגת!" ענבל שחררה לאט את זרועה, כשחשה שמיכאל נרגע. "לך, עזור לבוריס עם האוהל," הוסיפה בהחלטיות.

הנער הנהן בראש מורכן והלך. מבטיהם של ענבל ויוני ליוו אותו עד שעבר לצידה השני של החומה.

"הכל בסדר? את מסתדרת איתם?" שאל יוני.

קולו העביר בגופה צמרמורת קלה, והיא נזכרה באנחתה של ברבי כשצפו בו יחדיו. היא סובבה את ראשה לעברו ומצאה עצמה נבחנת על ידי זוג עיניים אפורות, שנדמה היה שמבטן חודר מתחת לעורה.

למבוכתה הרבה של ענבל היא הסמיקה תחת מבטו המתעניין. "כן, אני מסתדרת איתם," עיניה ירו עליו גיצי כעס, והיא ראתה את האשה, שקודם לגלגה על מיכאל, והתרחקה עם הגבר הזועם, חוזרת. "מיכאל הוא רק נער סקרן, אל תדאג, זה לא יקרה שוב," אמרה, מתאמצת לדבר בשקט למרות כעסה הגועש.

"אם את צריכה משהו-" הוא החל לומר, אך היא הסתובבה והלכה לצד השני של החומה.

"עזוב אותם יוני. בוא איתי, קורל ואני רוצות תמונה באור הזה, של השקיעה," מיכל הניחה את ידה על כתפו ברכושנות.

הוא זז מעט, וידה נשמטה. "לכי, תכף אבוא," אמר באותו טון החלטי, והיא עשתה כדבריו.

איזה להט! מזמן לא ראיתי אשה מגיבה בלהט כזה. מה הכעיס אותה כל כך?

יוני ליווה את הליכתה במבטו, זוקף גבותיו למראה ישבנה העגלגל, המכוסה במכנסי ג’ינס משופשפים שצבעם הכחול הפך לבז’ מאובק אחרי כמה ימים בנגב. הוא הביט בהליכתה הזקופה וחייך כשנזכר בנער השר בקול גבוה ובניגון מוזר את שירה של להקת תיסלם. הוא ניגש לחומה והציץ בשקט לכיוונם. הוא ראה שהם סידרו מעגל אבנים למדורה והם עושים משהו עם שמיכות. מיכאל היה פעם חרדי! הבין יוני פתאום. כשנזכר בתנועת ההתנדנדות המוזרה, האינטונציה שלו והחלפת האות ת’ בס’. מה יש לבחורה הזו עם הנערים האלה? אחד עם מבטא רוסי, אחד חרדי לשעבר, אחד, לפי צבע העור שלו, מאתיופיה, או אולי בן של מהגרי עבודה. ויש עוד אחד, רק שעוד לא קלטתי מה הוא.

"יוני, בוא! תצטלם איתנו!" קריאתה המתחנחנת של קורל, חברתו של יגאל, גרמה לו להתנתק בבת אחת מהחומה.

"תצטלמו בלעדיי," אמר והחל ללכת לעבר המכוניות. "אני רוצה לבנות את האוהלים, כבר כמעט חושך וכדאי שנדליק מדורה, מתחיל להיות קר."

ענבל חשה את מבטו מלווה אותה בהליכתה המהירה. היא מיהרה לדחוק את המחשבות שזינקו למוחה בעקבות הקִרבה הפתאומית לגבר הזה ועיניו האפורות כדי שהתחושות שגרמו לחום בגופה יחלפו. "נו, ג’ורג’י, הסתדרת עם קשר המוט?" היא התקרבה לאוהל שכבר היה בשלבי בנייה מתקדמים. "אני רואה שהיום החלטתם לבנות כל הארבעה ביחד ולא שניים שניים, אתם ממש זריזים!"

"אמרת שבוריס אחראי כשאת הולכת וזה מה שבוריס אמר שכדאי לעשות," ענה לה ג’ורג’י, "אבל יכולנו לגמור כבר לבנות, פשוט הסתכלנו עליהם כשהם חנו קודם," הוסיף בשקט, והניד את ראשו לעבר החומה.

"זה בסדר, לא רואים אופנוע וג’יפים כאלה כל יום," חייכה ענבל. "מה דעתכם? עדיף לבנות ביחד?"

"בטח," ענו הארבעה במקהלה.

"כבר כמעט גמרנו לבנות אוהל אחד. זה היה מהר מאוד. אתמול ושלשום זה לקח לנו יותר זמן," אמר בוריס.

"יופי, נהדר שחשבת על זה, בוריס, וטוב שכל האחרים שיתפו פעולה," היא חייכה, וטפחה לכל אחד מהנערים טפיחה קלה על הגב.

מיכאל, שכרע ליד אחת היתדות והתאמץ לדפוק עליה עם אבן מבלי לפגוע בידו השנייה שאחזה ביתד, זקף לפתע את ראשו ואמר, "באוהל השני אנחנו מחזיקים במוטות ואתם מכניסים את היתדות, זה קשה."

"אל תדאג, מיכאל, לא תעבוד יותר קשה מאיתנו," ענה לו בוריס.

"ומה עם האוהל של ענבל? שוב אני אעבוד קשה?" מיכאל לא השתכנע מדבריו של בוריס.

"באוהל שלי אתם רק מחזיקים, אני קושרת ואני אכניס את היתדות," ענתה ענבל ברצינות. "מיכאל, אתה וג’ורג’י תחזיקו ובוריס ואברהם יבעירו את המדורה. נשארו לנו מעט ענפים עבים, צריך לבשל ביעילות."

יוני הקים את ארבעת אוהלי האיגלו שהובאו לטיול ועתה חזר למכוניות כדי לקחת קרשים ולהבעיר מדורה. סקרנותו משכה אותו להציץ מעבר לחומה על הנערים והאשה שכעסה עליו לפני כן. הוא קימט את מצחו בהשתאות כשהבין מה ראה. הם בונים שלושה אוהלים כמו פעם, עם שמיכות פיקה, אבנים בפינות, קשר מוט ויתדות. מאז שהייתי ילד לא ראיתי אוהלים כאלה.

"מיכאל, אני רוצה שתראה איך אני עושה את הקשר," הוא שמע את קולה הנמרץ של ענבל בוקע מצידו השני של האוהל שניצב בין שני אוהלים נוספים, ושתיים מפינותיו התנופפו ברוח.

"אוף, בשביל מה אני צריך את זה?" פלט מיכאל, אבל לא העז להמרות את פיה, ורכן לעבר הפינה שיוני לא יכול היה לראותה.

"אל תפספס הזדמנות ללמוד, מיכאל. נכון שזה המשבט שנועם אומר לך תמיד?" אמר הנער שהחזיק את המוט הארוך של האוהל.

כששמע אותו מדבר הבין יוני שהנער הרביעי ערבי. מה זה? מה היא עושה איתם? יוני קימט את מצחו בתהייה, אך הפסיק לחשוב כששמע את המשך חילופי הדברים מעבר לחומה.

"נו, אז אולי תלמד אותי לפרוץ, יש כאן יופי של מכוניות," ענה לו מיכאל בלגלוג.

"מיכאל!" זינקה ענבל במהירות, "אם תמשיך ככה, אתה תבשל את המאכל שג’ורג’י היה אמור להכין. מה קורה? אתה לחוץ מהמעבר לכרמים? אתה מנסה להכשיל את עצמך כדי שאמליץ לא לתת לך לעבור?" היא זזה תוך כדי שדיברה, והתייצבה לימינו של ג’ורג’י.

יוני הביט בג’ורג’י, שניכר עליו שהתאמץ לא לענות. הוא העביר את מבטו לענבל, שדיברה בתקיפות, אבל לא הרימה את קולה ומבטה היה רך. היא הניחה יד אחת על כתפו של ג’ורג’י ואת היד השנייה על מותניה, להדגשת דבריה.

"יוני, מה עם הקרשים? בנית את האוהלים ונעלמת!" נשמע פתאום קולו הרם של יגאל. הוא ראה את ענבל מסובבת את ראשה, כששמעה אף היא את הקריאה, ומיהר ללכת לכיוון יגאל לפני שתבין שהוא צופה בהם. הוא חייך כשחשב על המבט הזועם שנעצה בו קודם לכן, לעומת המבט הרך שבו זכה מיכאל עכשיו.

ענבל התבוננה בכיוון הקיר שמעבר לו עמדו הג’יפים היוקרתיים והאופנוע. זיכרון מבט העיניים האפורות שננעץ בה לפני כן, בליווי הקול הסמכותי השקט, לא הרפה ממנה, ומשום מה היא חשה שהמבט ממשיך ללוות אותה גם עכשיו וגורם לפרצי חום בגופה. מיכאל לקח את האבן מידה והמשיך את עבודתה. ענבל החזיקה את מוט האוהל, כשמחשבותיה נודדות לרגע הקצר והמביך שבו יוני שאל אותה אם היא מסתדרת. המוט החל לנטות לצד והיא הזדרזה להיטיב את אחיזתה. "אל תדאגי," היא מלמלה לעצמה, "אין סיכוי שתראי אותו שוב."

"אמרת משהו, ענבל? תראי, הצלחתי לעשות את הקשר כמו שצריך וגם היתד תקועה עמוק. יהיה לך היום אוהל מעולה," החזיר אותה קולו של מיכאל למציאות.

"יופי, מיכאל! ממש למדת לבנות אוהל," היא ליטפה בחיבה את ראשו של הנער.

מיכאל חייך, שמח בעליל לשמע המחמאות שהרעיפה עליו. "ענבל, אני חייב ‘לקטוף פרחים’!"

"בסדר, לך, אל תתרחק, כבר מחשיך," ענתה לו.

יוני סיים לבנות את האוהל שלו וניגש ללנד-רובר. הוא הבחין במיכאל, שעשה את דרכו חזרה באיטיות, ובהחלטה של רגע מיהר אל מחוץ לשטח חניון הלילה. "היי מיכאל, מה שלומך?" פנה לנער המופתע שהלך מולו.

"בסדר," ענה מיכאל בחשדנות והמשיך ללכת.

"מה אתם עושים כאן, מטיילים?" שאל יוני.

הנער נעצר והסתובב לעברו. "אנחנו בדיוק כמוכם," ענה, מבטו סורק את מעילו של יוני, גבותיו מתרוממות בהערכה. "הדגם של קולומביה שיצא לפני חצי שנה," אמר.

"נכון! זה ממש חדש, קניתי את זה לפני חודש," הושיט יוני את ידו, "קוראים לי יוני," אמר. מיכאל לחץ את ידו ואז החליק יוני את זרועותיו מהמעיל, והושיט לו אותו. "אני רואה שאתה מתלהב ממנו, אני יכול להשאיל לך אותו. בעוד שעה תחזיר לי, כי כבר יהיה ממש קר. בשעה הקרובה אסתדר בלעדיו."

הנער לקח אותו בהיסוס. "מה, באמת?" שאל כלא מאמין.

"כן, בטח. אתה יודע איפה למצוא אותי כדי להחזיר," ענה והלך.

"מה זה?" שאלה ענבל כשראתה את מיכאל פותח קופסת שימורים כשהוא לבוש במעיל בלתי מוכר לה.

"אפונה," ענה בהתלהבות, "אני מבשל את האורז שסחבתי ואוסיף לו את האפונה של בוריס. היה שווה לסחוב את זה על הגב, זה יהיה טעים מאוד."

"אני בטוחה שמה שתכין יהיה טעים," בלעה ענבל רוק בעצבנות. "המעיל," היא סיננה בשפתיים חשוקות, "מאיפה המעיל הזה? מצאת אותו כשהלכת קודם לשירותים?"

"זה של יוני. כשחזרתי פגשתי אותו והוא השאיל לי את המעיל לשעה," ענה מיכאל בשלווה.

"יוני השאיל לך?" קימטה ענבל את מצחה.

"כן. איזה מעיל שווה!" אמר מיכאל בהתלהבות.

"הוא שאל אותך שאלות? ביקש ממך משהו? לא יכול להיות שהוא פשוט השאיל לך!" המשיכה ענבל.

"הוא שאל מה אנחנו עושים כאן, ואמרתי שאנחנו מטיילים, כמוהם. הוא אמר שהוא רואה שאני מתלהב מהמעיל והוא סומך עלי שאחזיר את זה בעוד שעה. הוא התפעל מכך שידעתי שזה הדגם החדש של קולומביה," ענה מיכאל, מקמט גם הוא את מצחו, ותוהה מדוע ענבל כועסת.

"אוי, מיכאל, אני יודעת שאתה אוהב מותגים, אבל אתה מספיק חכם כדי לדעת שהוא לא סתם השאיל לך את המעיל. בטח הוא יבקש אחר כך משהו!" היא סובבה את גבה אליו והחלה ללכת לעבר הקיר, משאירה מאחוריה את מיכאל שתהה מה עליו לעשות עכשיו.

"מה את מחפשת כאן?" פנה אליה יגאל בחשדנות מיד כשעברה לצידו השני של הקיר.

"את יוני. אני מחפשת את יוני."

"את מחפשת את יוני?" חזר אחריה יגאל בלעג, "כולן מחפשות את יוני. הוא בחור מבוקש."

"אני כאן," הציץ ראשו של יוני מתוך האוהל הצדדי הצמוד לאופנוע הגדול, "חכי רגע, אני תכף יוצא."

היא צעדה במהירות לעברו. "אל תצא, אני רוצה לשוחח איתך בשקט, בארבע עיניים." היא התכופפה ונכנסה לתוך האוהל הצר ומצאה עצמה צונחת על מפת סימון שבילים שנפרשה על קרקעית האוהל אחרי שמצחה נחבט בפתאומיות.

יוני הביט בה, המום לרגע מהתפרצותה לאוהל וקריסתה המהירה על קרקעיתו. הוא התאפק שלא לחייך למראה הפנס המתנדנד בפראות וענבל הנועצת בו מבט מופתע. היא שפשפה את מצחה הכואב ומבטו פגש בעיניה החומות. כשהסירה את ידה ממצחה הוא שלח באינסטינקט את ידו לכתם האדום שהופיע עליו. "את בסדר?" רפרפו אצבעותיו בעדינות על מצחה.

היא נרתעה לאחור, מגעו הקל שולח חיצי חום בכל גופה. "אני בסדר, לגמרי בסדר, אבל אתה ממש לא. אתה עלול להיות עוד מעט בצרות צרורות."

"צרות צרורות?" הוא לא התאפק וחייך חיוך רחב, "מזמן לא שמעתי את הביטוי הזה."

העיניים האפורות התנוצצו מולה, והיא שמחה שהיא כבר יושבת. מזמן לא הושפע גופה כך, בבת אחת, ממבט של גבר כלשהו, אם בכלל. אילו הייתה עדיין עומדת, ספק אם ברכיה הנמסות היו נושאות את משקל גופה. "אז יש לך הרבה מזל בחיים. מה דעתך שאתקשר למשטרה ואגיש עליך תלונה באשמת פדופיליה והדחה לזנות?" שאלה כשהיא מתאמצת לדבר בשקט, למרות כעסה הרב.

"מה?" הוא ענה גם בשקט, והפסיק לחייך. "על איזה בסיס את חושבת להאשים אותי בהאשמות כאלה?" ענבל ראתה שלמרות האיומים שלה, והעובדה שהחיוך סר משפתיו, הניצוץ המבודח לא נעלם מעיניו.

"ככה מדרדרים נערים ונערות לזנות ופשע. מציעים להם מותגים שהם מאוד רוצים ולא יכולים לקנות בעצמם, ואז משכנעים אותם ‘לעשות טובה’ בתמורה. פעם אחת זה בתמורה למעיל מיוחד, אחר כך בתמורה לג’ינס יקר. מה זה לעשות טובה? בהתחלה זה אולי קצת מזמוזים, או איזה פשע לא מורכב מדי, משהו שבעיניים של מתבגרות ומתבגרים לא נראה שיפגע בהם, בהשוואה למה שיקבלו. לאט לאט התמורות הופכות לסמים. אולי אפילו לא כל כך לאט אלא די מהר, ואז צריך הרבה כסף בשביל הסמים, וזהו. זו כבר התמכרות שקשה מאוד להפסיק אותה. אתה הכוכב העולה בעולם העסקים הישראלי, נתת לו את המעיל וחשבת על איזושהי תמורה, נכון?"

עתה נעלמה בדיחות הדעת ואת מקומה תפס מבט מהורהר.

"את צודקת. לא חשבתי על ההשלכות של מה שעשיתי. התמורה היחידה שחשבתי עליה לא הייתה פוגעת בו, אבל זו בכל זאת תמורה ואני מתנצל."

ענבל הופתעה מהמהירות שבה הביע חרטה. היא הניחה שטיפוס כמוהו יתווכח ולא יודה בכוונתו. "על איזו תמורה חשבת? מה בדיוק הוא יכול לעשות בשבילך?"

"רציתי לשאול אותו מאין הם. מאיפה הגיעה החבורה הזו שכוללת חרדי, ערבי, אתיופי, רוסי ו-, אה, אותך." קולו של יוני נצרד לפתע.

"זה בדיוק מה שאמרתי. הוא היה מבין שלא סתם היית נחמד אליו. אם אתה רוצה לשאול אותו מיהו ומיהם חבריו, אז בוא ותספר לו מי אתה, מי החברים שלך, במה אתה עובד. ככה תחליפו מידע תמורת מידע."

"אעשה כל מה שתבקשי, אבוא איתך עכשיו," הוא רכן לעברה ונגע שוב בכתם האדום שעל מצחה. "את יכולה להחליף את המבט המודאג הזה במבט רגוע, בסדר?"

היא לא נרתעה הפעם ממגעו, הוא קלט בסיפוק.

רק מאוחר יותר, בחשכת האוהל, הרשתה לעצמה ענבל לחשוב על מגע אצבעותיו במצחה. היא שמעה את נשימתם השקטה של הנערים באוהלים הסמוכים וידעה שמחר יהיה היום החשוב ביותר במחנה, היום האחרון שבו הם יוצאים מוקדם בבוקר לנווט בזוגות.

לא שיערתי שדבר כזה יקרה אי-פעם, אבל בפעם הראשונה בחיים אני מתלהבת מבחור שברבי מעריכה! חשבה, כשהיא שוכבת על גבה וראשה מונח על מעיל הדובון הישן שלה שגולגל והפך לכרית נוחה. להפתעתה, למרות עייפותה, עיניה היו פקוחות לרווחה, מביטות בתנועת בד האוהל ברוח. היא נכנסה לשק השינה שלה רק אחרי שהייתה בטוחה שהנערים נרדמו, ואחרי ששיננה את מסלולי הניווט שלהם כדי שבבוקר תוכל לבחון אותם לפני שיצאו לדרך. היא התהפכה מצד לצד, ותחבה את ראשה לתוך שק השינה, משתדלת להאט את נשימותיה כדי להירדם. היא שמעה את רעש פיצוח העצים במדורה שעדיין בערה מעבר לחומה, ואת קולות האנשים ששוחחו ושרו בליווי גיטרה. יוני בטח ער עדיין, יושב עם חבריו. היא התרגזה על עצמה שמחשבותיה מרוכזות בו והתאמצה לסלק את מראה פניו ממחשבותיה.

רחש מוזר, כאילו מישהו בעט באבן, או ניסה להתקרב לאוהל בשקט, גרם לה להפסיק לנשום לרגע, אך אז הניחה שהקשבתה לקול הרוח הנושבת וחוסר יכולתה להירדם גורמים לשמיעתה להתחדד. היא הוציאה את ראשה משק השינה. הרחש פסק. היא הסתובבה שוב על צידה וקפאה באמצע התנועה, ליבה הולם בחוזקה כשראתה יד משרבבת פיסת נייר מתחת יריעת האוהל ונסוגה במהירות. הרחש המוזר התחדש, והיא הבינה שהיו אלה צעדים שקטים מאוד.

היא הדליקה את הפנס שהניחה לפני כן ליד שק השינה שלה וקראה: ‘בואי לראות את הירח’.

היא חייכה, ליבה הולם כשהשתחלה לתוך מכנסי הג’ינס, נעלה את נעליה ויצאה מהאוהל במהירות. יוני סימן לה עם פנס על מקום הימצאו, צמוד לחומה, והיא פנתה לכיוונו, לובשת תוך כדי הליכה את מעילה.

כשהגיעה הם החלו ללכת בדממה, מתרחקים מהקירות המגוננים מפני הרוח. הירח היה עגול וגדול. ענק. הם עצרו מהליכתם השקטה והסתכלו עליו בהתפעלות שקטה.

"את רוצה להעיר אותם? שיראו גם?" הפתיע יוני את ענבל.

"לא. הם בילו מספיק לילות בחיים שלהם ערים, הם זקוקים לשינה רצופה," ענתה ענבל, "אבל יפה מצידך שחשבת על זה, זה באמת מיוחד," הוסיפה אחרי כמה שניות.

הם עמדו בדממה נעימה במשך כמה דקות, רחשי הלילה הנגבי עוטפים אותם, ידיהם נתונות בתוך כיסי מעיליהם, מבטם נעוץ בירח הגדול שנע ועלה לאיטו.

יוני שלף מצלמה מכיס מעילו. "מעניין אם התמונה הזו תצליח לתפוס את הגודל של הירח. וגם אם כן, לא תמיד אפשר לתפוס את התחושה שהוא מעורר. הוא ממש קרא לי לצאת מהאוהל." יוני השתתק לכמה שניות ואז המשיך לדבר בשקט, "לא הצלחתי להירדם. גם את לא ישנת," הוא התיישב בבת אחת וטפח על הקרקע לצידו, "שבי."

ענבל היססה לשנייה לפני שישבה. "נכון, לא הצלחתי להירדם, אבל תכף אחזור לאוהל. אני חייבת לישון כדי לתפקד מחר כמו שצריך," אמרה, מבטה נעוץ בירח הענק. הוא ניסה להירדם? הוא לא ישב עם האחרים ליד המדורה? חלפה בה מחשבה פתאומית.

יוני בחן את פניה מהצד. "בת כמה את? מה את עושה איתם?" שאל בשקט.

היא סובבה אליו את ראשה. הקול הזה. המבט. איך הוא מצליח לגרום לתחושות האלו בכל הגוף שלי כל כך מהר? חשבה מוטרדת. גופה עקצץ בצורה משונה, ועיניה ננעלו על פניו.

היא ענתה אחרי כמה שניות. "אני בת שלושים ואחת. אני איתם במחנה נודד במקום המדריך הקבוע שלהם שיצא למילואים. אני חייבת לחזור לשם," היא הסיטה את מבטה, קמה בפתאומיות והתרחקה במהירות מיוני שנותר לשבת על הקרקע.

אתה בן עשרים ושמונה ונולדת בנוה מונוסון. שירַתָ ב-8200 ומלפני שבועיים אתה נחשב לאחד האנשים העשירים בישראל, חזרה ענבל במחשבתה על הפרטים שסופרו בריאיון עימו, כשצעדה במהירות לכיוון האוהל שלה.

אתה, אני והירח, זה רעיון ממש גרוע.

היא חלצה את נעליה במהירות וזחלה לתוך שק השינה שלה, מתנשמת בכבדות. מה זה היה? איך הוא גורם לי להרגיש ככה בלי שאנחנו מכירים בכלל? זה בגלל העיניים האלו? הקול שלו? לא יכול להיות שאלה משפיעים עלי כל כך. אז מה זה? אני הרי לא ברבי, אני לא מתרגשת ממנו בגלל האקזיט.

ענבל נאנחה, ונשמה עמוק בניסיון נואש להכריח את גופה להתרפות כדי שהשינה המיוחלת תגיע סוף סוף. אני חייבת לישון, אחרת מחר לא תהיה לי סבלנות לנערים וזה יהיה גרוע מאוד, חשבה. היא נעה עם שק השינה לכיוון פתח האוהל, הסיטה מעט את היריעה והסתכלה על הירח שעלה גבוה יותר ויותר. היא שלחה את ידה למצחה, נזכרת במגע ידו של יוני כשנכנסה מוקדם יותר בערב לאוהל שלו. איזה אוהל קטן, חשבה לפתע, ממש פצפון. היה שם רק שק שינה אחד. הוא ישן לבד! חיוך עלה על פניה.

היא התבוננה עוד קצת בירח, זזה בחזרה לתוך האוהל, והסתובבה על הצד, מהדקת את שק השינה לגופה. לאט לאט נרגעו נשימותיה והיא הצליחה להירדם.