"אדם ישן, הכל קורה לו"
אוספנסקי.
*
“דוגית לה שטה
מפרשיה שניים
ומלחיה נרדמו כולם,
אם לא יעורו כל מלחיה
איכה תגיע הדוגית לחוף?
אם לא יעורו כל מלחיה
איכה תגיע הדוגית לחוף”?
נתן יונתן
* *
*
שאלות:
מי הם המלחים? מהם שני המפרשים? מהי הדוגית? ומהו החוף?
אך בעיקר: למה, למה, למה אנחנו ישנים?
**
*
לפני שנים לא מעטות, בעת מילואים בתל השומר (שרתתי כחובש קרבי) נכנסתי (בלילה) לחדרם של נטולי ההכרה. זו הייתה הרגשה אקוטית וחריפה מאין כמוה. קשה להגדיר מה פגשתי שם. הם נראו רע, לא כסתם אנשים ישנים, אלא כמתים שתהליך הריקבון שהתחיל לפשות בהם לא נעצר אלא הוקפא. ואיכשהו משהו מכריח אותם לנשום. מוות היה בחלל החדר. האווירה הייתה עבשה ונטולת חיים. אפשר להגיד שההיפך מן האווירה בחדרו של תינוק רך בן כמה חדשים. שם הכול רענן, כאן הכול הדיף חוסר טריות. כאילו ממחזרים אויר שכבר נשמו אותו. קשה להגדיר, קשה לתאר. חוויה חד פעמית של מוות מוקפא. אלה לא חייהם שהוקפאו אלא זה המוות שהחל לנגוס בהם שהוקפא. מה שהוקפא שם היה המוות. מוות מעוכב. משהו טכני לא נתן לו להתממש. והוא שכן שם כעובר בתוך צנצנת כוהל.
בחרתי בחוויה זו כדי להתחיל ספר זה ובכך לפנות אל קוראיו, קוראי. באנלוגיה, ניתן להגיד כי הרמות היותר נפשיות ורוחניות באדם הבריא והרגיל נתונות במצב דומה; אותם נטולי הכרה לא סתם ישנו. הם הרימו מעצור יד למוות. זו לא סתם שינה. זו שינה קטטונית, שינה של חוסר הכרה.
אצל בני האדם הבריאים החלקים הגבוהים במערכת מצויים במצב דומה של חוסר הכרה. בעוד החלקים הנמוכים, היצריים, המוטוריים וכו', מתפקדים על טייס אוטומטי. באופן מכאני. גירוי תגובה. ישנן כיום אסכולות בשדה הרוחני שמנהיגיהם ניגשים לעניין הקצת התודעה כשהם מדברים בפרחים, בניחוחות שמימיים, במוסיקה של מלאכים ובאימרות שפר המפיצות טוהר וזכות. אך בכל מה שקשור לתודעה אין די בגישה חיובית; חמלה , אהבה וכו', זה לא עניין של למשל, להתחיל להאמין בעצמך - כי כך תהיה מאושר יותר. עסקי התודעה אחרים מעסקי הרוחניות, זה לא יותר: יותר אהבה, יותר קבלה, יותר סליחה, יותר מאמץ, זה אחר, זה: 'להיות או לא להיות'.
בספר זה מדובר על עבודה וכוונה לעבור ממחנה השינה למחנה העירות. ולעבור אל מחנה העירות זה כמו להתעורר בבקר; קשה לפקוח את העיניים, ואין בכלל חשק לעבור ממצב של של עונג, בו אשליות ממתיקות את הפסיביות שלנו, למצב על מאמץ, פעילות, מיקוד וכו'. התעוררות היא מהפך תובעני וחד משמעי, שונה מאוד מתהליך השקיעה לשינה. שם אכן שוקעים, שוקעים לערפול, מאבדים מודעות. התחושה מתוקה. הרבה יותר קל לישון (ולחלום שאתה ער).
אם אדם ישן הוא אינו יודע שהוא לא ער, אך אם הוא ער הוא יודע שהוא לא ישן. הוא יודע שהוא ער, ולהיות ער זה לדעת! זה לחיות באמת, כי אדם שחי ואינו יודע שהוא חי, חי חיים נטולי הכרה.
מובן שהמושג 'התעוררות תודעתית' היא מושג זר, לא נהיר ותלוש למרבית בני האדם המשוכנעים שעצם ההתעוררות מן השינה הפיסית משמעה התעוררות מלאה. הנה הבדל אחד בסיסי בין שינה לעירות:
בחלום, תוך כדי שינה, הכל אפשרי, הכול יכול להתרחש, במציאות יכול להתרחש רק מה שנופל תחת החוקים של מה שאפשרי.
לכן הקונספט והרעיון של הקצה תודעתית שונה מאוד ממונחים כגון: סמדהי, נירוואנה, וכו'. כאן מדובר על התעוררות למציאות חד משמעית.
לודוויג ויטנגשטיין Ludwig Wittgenstein , (9.4.1917.) במכתב לידידו: פול אנגלמן. (מתוך: "לודוויג ויטגנשטיין - מכתבים ופגישות. כותב:
"אנו ישנים... חיינו הם כמו חלום. בשעות היותר טובות, אנו מתעוררים די הצורך להכיר שאנו חולמים. לרוב אנו בשינה עמוקה. אני לא יכול להתעורר בעצמי! אני מנסה. גוף החלום מתנועע, אבל גופי האמיתי לא זז, ככה זה לדאבוני".
כך כתב אחד הפילוסופים הגדולים של המאה.
מסופר על המסאית ז'קלין כהנוב, שחייתה וכתבה בישראל בשנות הששים והשבעים. שכשנודע לה כי היא חולה בסרטן, החלה לנהל יומן. כשמצבה נעשה קשה ולא יכלה לצאת מן החדר, כתבה כי מה לא הייתה נותנת כדי לראות עוד פעם את השמש, לשמוע את אוושת העלים ברוח, להרגיש את המרצפת מתחת לרגליים, לנשום אויר טרי. והנה חלה התאוששות והיא יצאה ועשתה את כל אותם דברים, ואז היא כותבת כי אכן החוויה הייתה עזה ומופלאה, כל נשימה, כל צעד היו אורטוריה מדהימה. אך לאחר זמן מה חשה כי היא מתחילה לאבד את התחושה המופלאה הזו, הנוצרת מעצם החיים עצמם, וכי היא חוזרת לחיים בהם כל אותם דברים כבר 'לא עושים לה את זה' יותר. ועתה הם כבר לא נראים כה עזים ונפלאים כקודם. וכעבור זמן חלה שוב נסיגה במחלה, והיא חזרה לשכב במיטה ותוך ימים היא נגמרה.
ידידי לשעבר, גיורא, חזר משדה הקרב של מלחמת יום כיפור, ואמר דבר דומה, שבזמן הקרבות הקשים בסיני ובמצרים- כשהגיהנום השתולל מסביב וחבריו נפלו ונפצעו, ולא היה נראה לזה סוף אי פעם, הוא חש כי הדבר הנפלא ביותר שיכול לקרות לו, זה פשוט להלך ברחוב בירושלים, או לשבת על כוס קפה בקפה עטרה. ואכן בימים הראשונים לשובו היה כך, וכולו כולו התרונן במשך כל היום, בזמן עשיית הדברים הפשוטים הללו, אך אז, כך אמר לי, הוא מתחיל לחוש שהוא הולך ומאבד את זה. ולבסוף זה אבד לגמרי.
כלומר, תחושת הערות, התרוממות הרוח וההתעלות מן החיים עצמם, היא לא דבר שנתון מעצם זה שאנו חיים, ובעיקר במצבים של סכנה של איבוד החיים – אנו מתחברים לזה, אך זו כבר 'אהבה תלויה בדבר', וברגע שהנסיבות משתנות אנו חוזרים לישון את החיים.
קשה לתפוס כי העירות שלנו היא סוג של שינה. לרעיון זה מוקדש הספר.
המקורות לכתוב כאן הם רבים ומגוונים: מדתות המזרח ועד הוגים מערביים מודרניים. מגישות אקסיזטנצליות ועד גישות מיסטיות.
המדע ברובו מתייחס לאדם כיצור מודע, ער, הגיוני שיודע מה הוא עושה, רק צריך לעשות זאת טוב יותר. (ואולי לרכוש עוד השכלה – במישור האישי, או להחליף את הממשל בממשל אחר – במישור החברתי- אבל סך הכל רמת המודעות שלו מספקת). סקירה של מה שהאדם מנסה לעשות רק במאה השנים האחרונות (שלא לדבר על כל ההיסטוריה האנושית) מראה עד כמה הגישה הנאורה, המאמינה באדם המודע: החושב, המשכיל הנאור - אין לה על מה לסמוך. ולעומתה קיימות גישות אחרות (לעניין התודעה וחופש הבחירה האישי), שמוכנות להודות שמצב התודעה של בני האדם רחוק ממיצוי פוטנציאל אך מצוי במצב של התפתחות (למשל קן וילבר Ken Wilber אנדרו כהן Andrew Cohen והוגים מודרנים אחרים בתחום התודעה).
ולעומת שניהם מורה התודעה וההוגה ג'ורג' איבנוביץ' גורדייף George ivanovich gurdjieff טוען שלא רק שאיננו מתפתחים, אלא ההפך: כולם ישנים. כפי שכותב אוספנסקי p.d. ouspensky: "...אשליה אחרת היא שאנחנו ערים. כאשר ניווכח כי אנו ישנים, אף נבין כי כל ההיסטוריה נעשית על ידי בני אדם במצב של שינה. אנשים ישנים נלחמים, מחוקקים חוקים: אנשים ישנים מצייתים להם או מפירים אותם".
ספר זה עוסק לא רק בשינה אלא גם בהתעוררות, או לפחות בנסיונות להתעורר. וגם כאן יש לאוספנסקי מה להגיד: "ההתעוררות מתחילה כשאדם תופס שאינו הולך לשום מקום ושאינו יודע לאן ללכת".
מתוך: חיפוש אחר המופלא : קטעי תורה לא נודעת / פ.ד. אוספנסקי
תורגם מאנגלית על ידי חברי החוג לחקר משנתו של גורדייף. 2015 יצא לאור ע"י הוצאת שוקן.
הספר הזה מעורר כמה שאלות, ואולי הראשונה שבהן היא השאלה בדבר העירות; מהי עירות, מהי שינה. מי ישן? מי ער? מה זה להיות ער?
האם כל פעילות היא הוכחה של עירות, או אולי הפעילות הרווחת יכולה להוות סימפטום למשהו קוטבי לעירות?
האם עירות היא חד משמעית וחד ממדית, או שיש כאן רמות ורבדים, ואדם יכול להיות ער וישן בה בעת - ברמות שונות של הוויתו ותודעתו.
האם האדם יכול להיות ישן שינה עמוקה ולחלום שהוא ער? דהיינו, האם אנו חולמים את ערנותנו, או ערים לחלומותינו? כפי שצייד מהגו'נגל הפוגש בפקיד בנק, רואה את הערנות היחסית שלו כסוג של שינה. ולוחם הקומנדו ואיש הסיירת – את הערנות של החייל באפסנאות – כתרדמת. אולי כך ניתן לראות את המצב הקיומי לו אנו קוראים: ערות.
הספר הוא אודות שינה ועירות, כשהתודעה היא נקודת ההתייחסות.
**
*
"וייקח דויד את החנית ואת הצפחת המים מראשותי שאול, וילכו להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים – כי תרדמת יהוה נפלה עליהם".
שמואל א' כ"ו, י"ב.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.