להקדים את אלוהים

- באותו יום לבשתָ סוודר מצמר אדום אוורירי. "סוודר יפה מאוד, מאנגוֹרה", הוספת, "של יהודי עשיר מאוד...". היו עליו שתי רצועות עור מצטלבות, ובמרכז, על החזה, פנס. "תשמעי, איך שאני נראיתי!" - זה מה שאמרת, כששאלתי אותך על התשעה־עשר באפריל...

- זה מה שאמרתי?

היה קר. באפריל קר לפעמים בערב, במיוחד כשלא אוכלים מספיק, לכן לבשתי את הסוודר הזה. באמת מצאתי אותו בין החפצים של יהודי אחד. יום אחד הוציאו אותם מהמרתף, ואני לקחתי לי את הסוודר מאנגוֹרה, הוא היה איכותי; לאיש ההוא היה המון כסף, לפני המלחמה הוא תרם לצבא מטוס או טנק, משהו מהסוג הזה.

אני יודע שאת אוהבת שְטיקים כאלה, כנראה בגלל זה ציינתי את זה.

- לא נכון. ציינת את זה כי היתה לך מטרה להפגין משהו. ענייניוּת וקור־רוח. זה היה העיקר.

- אני מדבר כמו שכולנו דיברנו אז.

- טוב, אז יש לנו סוודר, רצועות מצטלבות...

- תוסיפי גם שני אקדחים. לַמראֶה הנכון היו שייכים שני אקדחים, על הרצועות האלה. היה נדמה לנו אז שאם יש שני אקדחים, יש הכל.

- תשעה־עשר באפריל: התעוררת מיריות, התלבשת...

- לא, עדיין לא. התעוררתי מהיריות, אבל היה קר, והיריות היו רחוקות, אז עוד לא היה טעם לקום.

התלבשתי בשתים־עשרה בצהריים.

היה איתנו בחור שהביא נשק מהצד האָרי, שהיה אמור לחזור מייד, אבל כבר היה מאוחר מדי. כשהתחילו היריות הוא אמר לי שהבת שלו נמצאת במנזר בזָמוֹשְץ', ושהוא לא יחזיק מעמד אבל אני כן, אז אחרי המלחמה אני חייב לדאוג לבת שלו. אמרתי לו: "בסדר, בסדר, אל תדבר שטויות".

- ואז?

- מה "ואז?"

- הצלחתָ למצוא את הבת שלו?

- כן, הצלחתי.

- תשמע, סיכמנו שאתה מסַפּר, נכון? אז עכשיו אנחנו עדיין בתשעה־עשר באפריל. יש יריות. אתה התלבשת. הבחור מהצד האָרי מספר לך על הבת שלו. מה הלאה?

- הלכנו לבדוק את הסביבה. ראינו בחצר כמה גרמנים, בעצם היינו צריכים להרוג אותם, אבל אז עוד לא היינו מתורגלים בלהרוג, וחוץ מזה קצת פחדנו, אז לא הרגנו אותם.

אחרי שלוש שעות היריות נפסקו.

היה שקט.

האזור שלנו נקרא הגטו של בית־החרושת למברשות, רחובות פְרַנְצ'ישְקַנְסְקָה, שְוְויֶינְטוֹיֶרְסְקָה ובּוֹניפְרַטֶרְסְקָה.

השער של בית־החרושת היה ממולכד.

כשהגרמנים התקרבו אליו למחרת חיברנו את הפתיל, איזה מאה מהם התפרקו, אני לא זוכר בדיוק בעצם, את חייבת לבדוק את זה איפה־שהוא. בכלל, אני זוכר פחות ופחות דברים. על כל אחד מהחולים שלי אני יכול לספר לך פי עשרה יותר.

אחרי שהמוקש התפוצץ הם התחילו להסתער עלינו בפריסה רחבה. מאוד אהבנו את זה. אנחנו - ארבעים, הם מאה, יחידה שלמה מתגנבת במערך קרבי, ישר רואים שלוקחים אותנו ברצינות.

לפנות ערב שלחו אלינו שלושה עם רובים מכוּונים לאדמה ועם סרט לבן. קראו אלינו שאם נניח את הנשק, הם ישלחו אותנו למחנה מיוחד. אנחנו ירינו עליהם. אחר־כך מצאתי את התיאור בדיווחים של שְטְרוֹפּ: הם, משלחת ההידברות, עם דגל לבן, ואנחנו, הפושעים, פותחים באש. אגב, פספסנו אותם, אבל זה לא חשוב.

- מה פירוש לא חשוב?

- חשוב היה עצם זה שיוֹרים. זה מה שהיה צריך להפגין, לא לגרמנים, הם ידעו לעשות את זה יותר טוב מאיתנו. לָעולם האחר, שהוא לא העולם הגרמני, היינו חייבים להפגין. אנשים תמיד ראו ביריות סימן של גבורה עילאית. אז ירינו.

- למה בחרתם דווקא את היום הזה - תשעה־עשר באפריל?

- לא אנחנו בחרנו אלא הגרמנים. באותו יום עמד להתחיל חיסול הגטו. קיבלנו טלפון מהצד האָרי שיש הכנות, שכבר כיתרו את החומות מבחוץ. בשמונה־עשר בערב התאספנו אצל אַנְיֶילֶביץ', כל החמישייה, המַטֶה. נראה לי שאני הייתי הכי מבוגר, בן עשרים ושתיים, אַנְיֶילֶביץ' היה צעיר ממני בשנה, כל החמישה ביחד הגיעו למאה וכמה שנים.

שם כבר לא דיברנו הרבה. "נו, מה עושים?" - "טוב, צלצלו מהעיר. אַנְיֶילֶביץ' לוקח את הגטו המרכזי, הסגנים - גלר ואני - את בתי־המלאכה של טֵבֶּנְס ואת בית־החרושת למברשות". - "אז להתראות מחר". רק שהפעם נפרדנו, ואת זה לא היינו עושים קודם.

- למה דווקא אַנְיֶילֶביץ' היה המפקד?

- הוא מאוד רצה, אז בחרנו אותו. זה היה רצון קצת ילדותי מצידו, אבל הוא היה בחור מוכשר, קרא ספרים, היה מלא מרץ. לפני המלחמה הוא גר בשכונת סוֹלֶץ. אמא שלו היתה מוכרת דגים, ואם לא הצליחה למכור, היתה שולחת אותו לקנות צבע אדום ולצבוע להם את הזימים, שיֵירָאוּ טריים. הוא היה רעב באופן קבוע. כשהיה מגיע אלינו מזַגְלֶמְבְּיֶה ושׂמנו לו צלחת עם אוכל, הוא היה מסתיר את הצלחת ביד, שלא ייקחו לו אותה.