פתח דבר
היוזמה להציג לפני הקוראת והקורא הישראליים ניתוח מקיף ורחב יריעה, תמטי והיסטורי כאחד, של מדיניות החוץ הישראלית מראשית דרכה של המדינה ועד שנת 2018 עלולה להיראות יומרנית במבט ראשון. ככלות הכול, הספרות הקיימת, העוסקת בהיבטים ובמכלולים שונים של עיצוב וניהול מדיניותה של ישראל בזירה הבין־לאומית, היא עשירה, מעשירה, מגוונת מבחינה מושגית, פרדיגמטית ואמפירית, והיא כוללת הן ביוגרפיות ופרקי זיכרונות רבים הן ספרי עיון ומחקר, השופכים אור על פרקים עתירי חשיבות בתולדות יחסי החוץ של המדינה.
ואכן, שדה המחקר מצטייר לכאורה כרווי עד תום. כל התלמים שבמסגרתו כבר נחרשו לעומק, כולל המחלוקות האידיאולוגיות והרעיוניות בין נציגי הזרם הממסדי לבין קוראי התיגר ומבקריה של האסכולה האורתודוקסית, לרבות חלוקתו של התחום לרמות ניתוח שונות. במסגרת זו נכללים ניתוחים הן של רמת מקבל ההחלטות היחיד, הניצב בצמרת ההיררכיה של תהליך קבלת ההחלטות, הן של רמת המדינה על שלל מוסדותיה, האליטות וקבוצות הלחץ וההשפעה שבתוכה. בתקופות מסוימות שיחקו קבוצות אלו תפקיד מרכזי ביצירת התשתית, שעל בסיסה גובשו העקרונות והאוריינטציות המרכזיות שהנחו את מקבלי ההחלטות בירושלים וניתבו אותם למסלול מדיני מוגדר.
ואולם, דא עקא שחרף היקפו ואיכותו המרשימים של מרחב מחקר זה, הן מבחינה תיאורטית הן מבחינה אמפירית, בולט חסרונו של חיבור אינטגרטיבי השוזר באופן שיטתי ולאורך זמן את הממצאים העדכניים, המתמקדים ברובם המכריע בהארת סוגיות מסוימות או בסיקור מעמיק של תת־תקופות מוגדרות. חיבור מן הסוג הזה יש ללוות בניסיון לשרטט תמונה מלאה של האוריינטציות וקווי המתאר היסודיים, שלאורם פסעה הדיפלומטיה הישראלית. אם כך, מהותה של העבודה שלפנינו היא לזהות ולמפות דפוסים חוזרים ונשנים של חשיבה ופעולה, המשתרעים על פני לא פחות משבעה עשורים ומשקפים את יעדי הליבה של הדיפלומטיה הישראלית.
כך, למשל, זכה ראש ממשלתה הראשון של ישראל, דוד בן־גוריון, למקום של כבוד ולמרכזיות יוצאת דופן בשדה המחקר בשל תרומתו המכרעת להקמת המדינה ובשל הכרעותיו המדיניות והאסטרטגיות פורצות הדרך. הבולטות שבהכרעות אלו היו נכונותו לקבל את תוכנית החלוקה על מגבלותיה וההחלטה על הכרזת המדינה חרף מודעותו להשלכותיה ולסכנה המיידית של פלישה ערבית. החלטות אסטרטגיות נוספות שקיבל היו, למשל, בזיקה להסכם השילומים עם הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה שחשף התנגשות חזיתית בין שיקולי ריאליזם מדיני, שנגזרו ממצוקתה הכלכלית החריפה של ישראל בשנותיה הראשונות, לבין שיקולי מוסר, ערכים וזיכרונה הטרי של השואה. הכרעות אלו היו קשורות למאמציו הבלתי נלאים להוביל את מדיניות החוץ של ישראל אל עבר הגוש המערבי בכלל ואל עבר ארצות הברית בפרט ולנחישותו לפתח את מיזם הגרעין בדימונה.
ואולם, מרבית החיבורים הדנים, למשל, בתפיסת עולמו ובפעולותיו של ראש הממשלה הראשון, נועדו ליצור את התשתית לשותפות מדינית וביטחונית עם הממשל האמריקני ואינם כוללים את הניסיון לעגן את דמותו ואת פועלו של בן־גוריון בתוך מסכת כוללת יותר של קווי מדיניות והכרעות, החורגת מן ההקשר הצר של תקופתו. אל יעדים אלו היא חתרה כל העת - גם אם בדרכים ובאמצעים שונים - ושיני הזמן לא הצליחו לשחוק אותם כליל למרות התמורות הטקטיות הרבות שחוללו.
מטרתו העיקרית של הספר שלפנינו היא אפוא לשלב את כל הרבדים, הנדבכים וההיבטים, המוצגים בספרות בדרך כלל באופן נבדל או מבודד, כרכיבים בתוך מסד מקיף של ניתוח והסבר. מסד זה אמור לשפוך אור על המכלול השלם, הכולל סגנונות שונים של מנהיגים, שהשתמשו בכלים ובאמצעים מגוונים כדי לקדם את מדיניות החוץ הישראלית אל עבר יעדי הליבה ששרטט והִתווה ראש ממשלתה הראשון. צעדים אלו נעשו מתוך מאמץ מתמיד לנצל כל חלון של הזדמנות מדינית שנקרה בדרכה כדי לפתוח דלתות נעולות ליצור שותפויות מדיניות ואסטרטגיות נוספות בלי לבדוק בציציותיו הערכיות והנורמטיביות של כל בעל ברית חדש.
כפי שיוסבר ויודגם בהמשך הדברים, שאיפה אינהרנטית זו להקיש על כל דלת מדינית, שהייתה ונשארה רכיב יסוד במדיניות החוץ של ישראל מאז לידתה ועד ימינו אלו, נגזרה ונשאבה מנתוני היסוד הגיאו־אסטרטגיים, שמולם מצאה את עצמה המדינה מייד לאחר הקמתה. במרכזם של נתונים אלו עמדה חומת העוינות, החרם המדיני והכלכלי ורצונו של העולם הערבי למחוק את משקעי תבוסתו במלחמת העצמאות. קיומה של חזית לעומתית רחבה זו, לפחות עד פריצת הדרך המדינית עם מצרים בנובמבר 1977, הפך את עיצובה וניהולה של מדיניות החוץ הישראלית לקשורים ושזורים בקשר בל יינתק עם היעד הראשוני - והעיקרי שבהם - השמירה וההגנה על הביטחון הלאומי לנוכח אתגרי הביטחון השוטף והביטחון הבסיסי. יעד זה הִנחה רבים ממהלכיה של ישראל בזירה הבין־לאומית ועמד לנגד עיניהם של קברניטי המדינה מיום כינונה.
במילים אחרות, לנוכח סביבה מיידית עוינת ורביזיוניסטית שימשו שיקולי הביטחון הלאומי מעין מסנן או עדשה, שדרכם השתקף, הוטמע, עוּבד ופורש המרחב הדיפלומטי בלי שזכה לאוטונומיה תפקודית ולשוליים רחבים של פעולה והכרעה. מרחב זה הוכפף שוב ושוב לצורכי הביטחון ולמהלכים ולצעדים אסטרטגיים, גם אם הם הביאו לעתים לפגיעה במעמדה הבין־לאומי של המדינה. העובדה ששיקולים מדיניים היו רק ציר בודד, ולא תמיד עיקרי, בתהליך עיצובה של האסטרטגיה הישראלית הכוללת, שנועדה למזער את האיומים על קיומה, היא שהביאה לכך שהאסטרטגיה של "הקש על כל דלת" הפכה לאבן יסוד בהתנהלותה המסורתית של ישראל במישור הבין־לאומי האזורי והגלובלי.
ואמנם, לנוכח ראשוניותה של דילמת הביטחון של ישראל, שהייתה מעוגנת בהוויה מזרח תיכונית מאיימת, אין פלא שהרצון לשבור את חומת האיבה שסבבה אותה, הביא את ישראל לאמץ דפוס פעולה אינסטרומנטלי ופרגמטי בתכלית במדיניות החוץ בייחוד בשנים הראשונות לקיומה של המדינה וגם בהמשך הדרך.
למעט בהקשר אחד ויחיד, גם אם עתיר חשיבות, של הדאגה לביטחונם ולרווחתם של יהודי התפוצות הצמיח דפוס זה שותפויות שונות ומשונות. שותפויות אלו כללו קשרים עם מערכות פוליטיות ועם משטרים, שהיו רחוקים שנות אור מקווי האפיון הנהוגים בדמוקרטיות מערביות פלורליסטיות. כך, למשל, לא היססה ישראל לגבש בשלהי שנות ה־50 של המאה ה־20 את "ברית הפריפריה" בתמיכתה השקטה אך פותחת הדלת של ארצות הברית, שהנדבך העיקרי בה היה איראן שבשליטת השאה. לא זו בלבד שהמשטר בטהרן לא נשען על אדני הדמוקרטיה הייצוגית, כי אם על עוצמתם מהלכת האימים והאלימה של שירותי הביטחון שלו, אלא שכוחות אלו של הפחדה ודיכוי זכו להדרכה ולסיוע מקצועיים מצד השותפה הישראלית, שאף אימנה והדריכה את יחידות העילית של הצבא האיראני.
כשני עשורים מאוחר יותר, בעקבות ניתוק הקשרים עם מדינות אפריקה השחורה לאחר מלחמת יום הכיפורים, יצרה ישראל משטר ביטחון משותף עם שלטון האפרטהייד של דרום אפריקה, שהתבסס על שותפות אסטרטגית מרחיקת לכת עם פרטוריה. שותפות מפוקפקת זו פרחה ושגשגה דווקא בעידן שבו נתפסה מדינת ההפרדה והאפליה הבוטה כמדינה מצורעת בעיני הקהילה הבין־לאומית והייתה נתונה תחת מכבש של לחצים וסנקציות כלכליות.
בשני המקרים הללו האפילה מסכת של שיקולים אסטרטגיים קרים ובלתי סנטימנטליים בעליל על מכלול שלם של שיקולים אתיים, אידיאולוגיים ומוסריים. בהקשר האיראני הפכה שותפה זו למקור רב־חשיבות לאספקת נפט לישראל והשתלבה במערך הכוחות האנטי־מצרי שבן־גוריון חתר להקים. לעומת זאת, במישור הדרום אפריקני חתרה ישראל למקסם את היתרונות הצבאיים שהיו גלומים בשיתוף פעולה מקיף בפיתוח מערכות נשק מתקדמות.
העובדה שהעם היהודי עצמו היה קורבן לאפליה ולגלי רדיפות חוזרים ונשנים לאורך הדורות לא מנעה אפוא ממדינת היהודים, שהייתה אמורה להיות מגדלור מוסרי ואור לגויים, לנווט את עצמה למסלול של ידידות ושיתוף פעולה מרחיק לכת עם ישויות מדיניות חשוכות תוך עצימת עין בוטה מעצם מהותו ואופיו של המשטר. החתירה לקידומו בכל מחיר של האינטרס הלאומי־ביטחוני הסיטה לעתים לשוליים כל שיקול אחר והובילה את הדיפלומטיה הישראלית אל נתיב רב־סיכונים, שפגע בסופו של דבר במכלול שלם של יעדים מדיניים, כפי שיובהר ויודגם בהמשך.
הדברים אמורים גם בנוגע לקשרים הביטחוניים ההדוקים שרקמה ישראל עם ממשלת ארגנטינה בתקופת שלטונה הדיקטטורי של החונטה הצבאית בבואנוס איירס. קשרים אלו כללו, בין השאר, אספקת נשק ישראלי לארגנטינה למגינת ליבן של ממשלות ארצות הברית ובריטניה, בייחוד כאשר היחסים בין לונדון לבין בואנוס איירס הסלימו עד שהובילו ב־1982 לעימות צבאי ביניהן - מלחמת פוקלנד. מקרה זה של שיתוף פעולה אסטרטגי עם מדינה דיקטטורית, שפעלה באלימות רצחנית כלפי קבוצות אופוזיציה מבית, הוא מקרה קיצון מבחינת נכונותה של ישראל להקיש על כל דלת, גם כאשר דגל שחור מטיל עליה צל כבד ומתנוסס מעליה כאות אזהרה, שכן חלק ניכר מקורבנותיו של המשטר הצבאי בארגנטינה היו יהודים. לפיכך, לא זו בלבד שההישענות הבלעדית על פרדיגמת הביטחון פגעה קשות ביחסיה של ישראל עם מעצמות המערב, ובראשן בריטניה וארצות הברית, שפעלו במישרין ובעקיפין להבסתו של צבא ארגנטינה במלחמת פוקלנד, אלא שהיא הייתה בבחינת סטיית תקן חמורה מעקרון יסוד, שהִנחה את כל ממשלות ישראל מאז מאי 1948. עיקרון זה היה גלום בשאיפה להגן ללא תנאי על קהילות ישראל בגולה שהיו נתונות לאפליה, לרדיפות ולהתעמרות ואף לגייס משאבים ולהוביל מהלכים מורכבים ועתירי סיכון כדי לחלץ קהילות שלמות ממצוקתן ולהעלותן ארצה.
ואמנם, כפי שיתברר בהמשך, העיקרון "כל ישראל ערבים זה לזה" לא נותר בדרך כלל בחזקת עיקרון מופשט, סיסמה ריקה מתוכן או ביטוי רטורי למשאלת לב ולמשאת נפש. אדרבה, הוא היה ממד מרכזי בחשיבה ובהתנהלות הישראלית בזירה הבין־לאומית, ולפחות בהקשר מרכזי אחד, היחסים עם ברית המועצות, הוא גבה ממנה מחיר מדיני ואסטרטגי כבד.
התייצבותה הפומבית וחסרת הפשרות של ממשלת ישראל נגד גל הרדיפות בברית המועצות, ההוצאות להורג השרירותיות ומשפטי הראווה שיזם יוסף סטלין, דוגמת משפט סלנסקי בצ'כוסלובקיה, ובהמשך משפט הרופאים בברית המועצות וכליאתה של הקהילה היהודית בתוך גבולות ממלכתו של המנהיג הרצחני, תפסה את מקומם של יעדי ליבה אחרים, בין היתר סגירתו, גם אם הזמנית, של עורק אספקת הנפט הרוסי לישראל.
עד מהרה התברר שירח הדבש ששרר בין ישראל לבין ברית המועצות לאחר קום המדינה נמוג ונהפך לנחלת העבר. אף על פי שמדיניות החוץ של ברית המועצות כלפי ישראל הוכתבה גם בהמשך הדרך אך ורק על יסוד מכלול של שיקולים גיאו־אסטרטגיים מובהקים, כחלק מן המלחמה הקרה, הוסיף המאבק הפומבי והמתמשך, שיזמה ישראל בזירה הבין־לאומית למען יהודי ברית המועצות, רובד משמעותי של משקעים למערכת היחסים הלעומתית, העכורה ועמוסת המתחים בין המדינות. ואולם, למעט חריג בולט זה התנהלה מדיניות החוץ הישראלית ברמה האסטרטגית באופן רציף ושיטתי מתוך נאמנות מרבית לעקרון היסוד של הישענות כמעט ללא סייג על שיקוליו ועל צרכיו של הביטחון הלאומי, גם אם הם גבו מחיר מדיני ודיפלומטי יקר. עקרון ליבה זה שיקף נאמנה את העובדה שישראל, בייחוד בראשית דרכה, הייתה מדינה במצור וניצבה אל מול חזית ערבית רב־צדדית, ששאפה לבודדה ולהחלישה עד שיבשילו התנאים לפתיחתו של סבב צבאי נוסף נגדה.
על רקע מציאות גיאו־אסטרטגית קודרת ומאיימת זו פיתחה ישראל הצעירה דפוס התנהלות אינסטרומנטלי במאמציה לבנות גשרים ומוקדי שיתוף פעולה עם כל מדינה, ויהיה אופי משטרהּ אשר יהיה, שתהיה מוכנה לספק לה משאבים חיוניים או לכונן עימה "תנאים של חיבה", ולו גם בעירבון מוגבל. דפוס זה נועד לחזק את מעמדה ולהניח את התשתית לכינונה של קואליציה מאזנת לנוכח האיום המרכזי שנשקף באותה עת מכיוונה של ארץ הנילוס.
העובדה שלמעט שנות הזוהר ביחסים עם צרפת עמדו שנות ה־50 של המאה ה־20 בסימן של בידוד בין־לאומי וכתף קרה מצד ארצות הברית, הגבירה עוד יותר את המוטיבציה לניהול מדיניות אינסטרומנטלית זו. הניסיון לקשור קשרים ולבנות גשרים עם כל גורם, שהסתמן עימו מכנה משותף כלשהו שאִפשר יצירת שיתוף פעולה על בסיס של "תן וקח", היה קצר מועד, כמו בזיקה למדינות אפריקה, ולא הניב בסופו של יום את הפירות המדיניים המקווים.
גם בימינו אלו, שנים רבות לאחר שהפכה ישראל למעצמה צבאית וטכנולוגית אזורית והשתחררה מחומת הבידוד והאיבה שסגרה עליה בראשית דרכה כמדינה, ההישענות על פרדיגמת הביטחון הלאומי ונגזרותיה עדיין נותרה בבחינת מוסכמה. ההיצמדות לגישה זו גימדה כל ערך או עיקרון סותר, שעלול היה לעמוד בדרכה או להקשות על יישומה של אמיתה זו. כך, למשל, העדיפה לרוב ישראל את קידומם של יעדי ביטחון טקטיים קצרי טווח על פני שימור והגנה על תשתית בריתה המדינית והאסטרטגית ארוכת הטווח עם ארצות הברית. דוגמה לכך היא נטילת הסיכון שהיה כרוך בהפעלתו של ג'ונתן פולארד כמרגל למענה בתוככי קהילת המודיעין בוושינגטון ובקידום קשריה הביטחוניים עם סין למורת רוחו המובהקת של הממשל.
כך קרה גם שהשאיפה לשמר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הקרמלין במרחב הסורי, שחיל האוויר הרוסי שולט בו ללא עוררין מאז 2015, הולידה דפוס התנהלות ישראלי זהיר ובעל פרופיל נמוך כלפי מוסקבה גם בהקשר של המלחמה באוקראינה. תיאום זה פתח לישראל מסדרונות מוגנים של תקיפה אווירית נגד יעדים איראניים הפועלים על אדמת סוריה. זאת ועוד, התיאום הוא שמביא את ישראל להמשיך במדיניותה המאופקת כלפי מוסקבה למרות מעשי הזוועה שמבצע צבאו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, במהלך המתקפה שיזם נגד אוקראינה בשלהי פברואר 2022 ולמרות הביקורת האמריקנית והבין־לאומית.
בפרשייה עגומה זו חברו אפוא בפועל זה לזה שני רכיבי הליבה בהתנהלותה של ישראל בזירה הבין־לאומית. הראשון, הנכונות להכפיף אשכול שלם של שיקולים מדיניים, שבטבורם מניעת חיכוך עם בעלת הברית האמריקנית, לפרדיגמת הביטחון הלאומי, ויהיה המחיר המדיני על כך אשר יהיה. השני, המשך ההישענות הבסיסית על עקרון הריאליזם המדיני גם לנוכח פלישתה של רוסיה לאוקראינה. גם במקרה זה מדגימה התנהלותה של ישראל את הדפוס החוזר ונשנה, המצביע על כך שהיא מעולם לא עיצבה את מדיניות החוץ שלה בתוך רִיק אסטרטגי. נהפוך הוא, היא פעלה תמיד בתוך סד של אילוצים ביטחוניים שחייבו אותה לבחור בין אינטרסים לבין ערכים.
פרקי הספר שופכים אור על מורכבות זו וחושפים קווי מתאר יסודיים בהתנהלותה המדינית של ישראל מאז מאי 1948. פרק 1 הוא בעל אופי תמטי־מושגי, ומוצגת בו בהרחבה פרדיגמת הביטחון שלאורה עוצבו מהלכי הדיפלומטיה הישראלית מראשיתה, והקונצנזוס ששרר בצמרת מקבלי ההחלטות הישראלים באשר להיותה של דילמת הביטחון מעין פריזמה שדרכה נתפסה והוטמעה הסביבה הבין־לאומית. בפרק זה יודגשו גם המחלוקות בנוגע לטקטיקות שרצוי היה לנקוט על רקע היותה של ישראל "מדינה במצור" - כפי שיובהר בהמשך, עיקר הוויכוח נסב לא על עצם תקפותה של פרדיגמה דומיננטית זו, אלא על שולי התמרון המדיני שיכלה לאפשר בלי שייפגעו אינטרסים ביטחוניים חיוניים.
במהלך העשור הראשון למדינה הסתיימה מחלוקת זו בין הזרם האקטיביסטי או הניצי, שהעניק עליונות מוחלטת לפרדיגמת הביטחון, לבין הזרם המתון או היוני שביקש להעניק משקל רב יותר למכלול השיקולים המדיניים בתהליך עיצובה של מדיניות החוץ, בניצחונו המוחלט של הזרם האקטיביסטי. ביוני 1956 הביאו מנהיגי זרם זה, ראש הממשלה דוד בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין, להדחתו של הנציג הבולט ביותר של הזרם המתון בממשלה - שר החוץ משה שרת. מחלוקות אחרות, ששיקפו בתקופות מאוחרות יותר את השסע הראשוני בין הזרם הניצי לבין הזרם היוני, הסתיימו בדרך כלל באורח דומה ובלי שנעשה ניסיון של ממש לערער על עצם תקפותה של דילמת הביטחון.
פרק זה עוסק לא רק באוריינטציות וביעדים היסודיים שממשלות ישראל שאפו לקדם, אלא גם באמצעים ובכלים שהן השתמשו בהם כדי לממשם, כולל השימוש הנרחב בדיפלומטיה חשאית ובערוצי הדלת האחורית.
שאר פרקי הספר נושאים בעיקרם אופי היסטורי. עם זאת, הם מעוגנים במושגי יסוד ובתשתית הניתוח הראשונית, המהווים את המסד לדיון ביחסי ישראל עם כל השחקנים העיקריים, שהיו רלוונטיים לתהליך גיבושה וניהולה של מדיניות החוץ מ־1948 ועד 2018.
פרק 2 דן במכלול היחסים בין ישראל לבין ארצות הברית ומדגיש את מאמציו של ראש הממשלה הראשון להניח את יסודותיה של הברית בין שתי המדינות ואת שלבי התפתחותה של שותפות זו, שלא הייתה נטולת חיכוכים ומשברים.
פרק 3 עוסק במסכת היחסים בין ישראל לבין ברית המועצות, ולאחר מכן רוסיה, בניסיון להסביר את ירח הדבש שאפיין תחילה את היחסים בין ירושלים לבין מוסקבה ואת התפוגגותן של האשליות באשר לחוסנה ולמידת הישרדותה של השותפוּת. ואכן, תקוות אלו התפוגגו עד מהרה והביאו לשפל ארוך שנים במערכת יחסים עתירת חיכוך זו.
פרק 4 מנתח את תולדות יחסיה של ישראל עם מעצמות המערב, ובמרכזו עומד המכלול הטעון והמורכב של יחסי ישראל עם הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה, שהפכה בהמשך לגרמניה המאוחדת. בתוך מכלול זה התנגשו זה בזה שיקולי מוסר וזיכרון השואה מחד גיסא, בייחוד בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, ומסכת של אינטרסים ביטחוניים וכלכליים יסודיים, מאידך גיסא. גם הברית הזמנית בין ישראל לבין צרפת, שלמרות הציפוי האידיאולוגי שהוענק לה נגזרה ישירות ממתאם במאזן האינטרסים החיוניים בין ירושלים לבין פריז באמצע שנות ה־50, זוכה לדיון מפורט בפרק זה. שיקולי ביטחון עמדו גם במרכז יחסיה של ישראל עם בריטניה, שחל בהם תהליך מדורג של נורמליזציה חרף משקעי הטינה שהותיר המנדט הבריטי בקרב ההנהגה הישראלית.
פרק 5 בוחן את התפתחות יחסיה של ישראל עם סין, וכמו שאר הפרקים הוא ממחיש את העובדה שלא היה אפשר לנתק את מערכת היחסים מגורמים וממשתנים מתערבים דוגמת ארצות הברית, שלא פעם הטביעו חותם על הציר ירושלים-בייג'ין, ולאו דווקא בהקשר חיובי.
פרק 6 סוקר את מדיניות החוץ הישראלית בזיקה להליכי הסדָרה, ייצוב ויישוב של הסכסוך הישראלי־ערבי, מתוך הכרה בחוסר הסבירות להתקדם ממלחמה לשלום. הסקירה מתמקדת בתנאים של חוסר סימטריה במאזן העוצמה והאינטרסים של הצדדים ומדגישה את הפרדת ערוצי השיחות זה מזה כאמצעי להתקדם באופן מדורג להסדר. ואמנם, הוויתור על יעד ההגעה לשלום כולל בכל החזיתות בעת ובעונה אחת הוא שהביא להצלחתן של יוזמות הסדרה מאוחרות יותר בהיסטוריה של הסכסוך.
פרק 7 עוסק ביחסיה של ישראל עם העולם המתפתח, בעיקר מדינות אסיה ואפריקה שזכו לעצמאות. יחסים אלו הושתתו בעיקר על שיקולי אינטרס לאומי והיו מנותקים מאילוצים אתיים ואידיאולוגיים למרות אופיים הרודני והמדכא של מרבית המשטרים, שישראל כוננה עימם שותפויות. כמו כן, הפרק דן בהתפתחות יחסיה של ישראל עם מדינות אמריקה הלטינית.
פרק 8 דן במסכת יחסיה של ישראל עם ארגון האו"ם, שמלכתחילה הייתה כרוכה בפרדוקס. אף שהארגון העניק לה את הלגיטימציה הבין־לאומית לקיומה הריבוני בהחלטתו ההיסטורית מ־29 בנובמבר 1947, הפך עד מהרה האו"ם, לרבות הסוכנויות שבחסותו, לפורום לעומתי כלפי ישראל ולבסיס לניגוח מתמיד ולביקורת מתמשכת על עמדותיה ועל מדיניותה. הפרק מנתח אפוא את הדינמיקה של מערכת יחסיה של ישראל עם האו"ם לאורך השנים ואת התמורות האסטרטגיות והטקטיות שחלו באופייה ובכיוונה של מערכת זו.
סיכומו של הספר הוא בבחינת מבט לעתיד, וייבחנו בו כיוונים אפשריים במדיניות החוץ של ישראל. כיוונים אלו יהיו מעוגנים בתמורות המדיניות והאסטרטגיות שהתחוללו בשנים האחרונות בסביבתה האזורית והגלובלית ובמעמדה המדיני של ישראל לנוכח ההוויה הבין־לאומית החדשה.
בהכנת הספר סייעו לנו כמה אנשים וברצוננו להודות להם: לפרופ' תמר הרמן שהגתה את רעיון הספר, יזמה וקידמה את כתיבתו, לעוזר המחקר ד"ר יונתן פרימן, לצוות שעטף אותנו - תמי צ'פניק, דינה נוסבאום, דנה חיות־שני וענת יהלום, ולקוראי כתב היד שחיוו את דעתם - פרופ' אלן דאוטי, פרופ' משה מאור ופרופ' יונתן ריינהולד. ולבסוף תודה למיכל צימרמן־חמד שערכה וליטשה את כתב היד במקצועיות ובקפדנות.
אנו מקווים שספר זה יהיה כלי עזר להבנת שורשיה של מדיניות החוץ הישראלית, עקרונותיה והתפתחותה ויפתח לכם צוהר לעולמם המרתק, המפתיע והמגוון של יחסי החוץ.
אברהם בן־צבי, גדי ורשה
2022
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.