להרוס את נדב
גדעון סאמט
₪ 44.00
תקציר
דדי שוורץ יוצא להרוס את חברו הטוב ביותר, נדב מידן. למה שגבר שפוי יעשה זאת, כאילו פתאום? אהבת השניים לאותה אשה לא די בה להסביר את הדחף הנחוש שמטריף את דעתו ודוחפו למסע אכזרי. גם לא סוד מותה הפתאומי, המוזר, של אשה אחרת בחיק נדב. היכן בעברם המשותף נשתלו שורשי ההתרסקות? זו עלילה הבוחנת ללא פשרות את הרֵעות הישראלית, על סמליה הסדוקים ואת תוחלת החיים של חברות ואהבה. היא נעה בהקשבה מרוכזת אחר פיתולי הלב של השניים עד לשיא, שאינו אפשרי לכאורה אך בלתי נמנע. בסגנון השומר על ריחוק מכוון מגודש ספרותי, הרומן מבקש להבין, מעל לכול, את ההתנהגות של נפשות הפועלות מבלי שירדו בתחילה לסוף דעתן, בעוד היא משתנה מקצה אל קצה. הן בוגדות, ונחרדות מבגידה האורבת להן. ומבעד ליחסים מתפוררים רואה שוורץ, המגולל את סיפור קריעתו מחבר שהוא לו כאח, את אותות הבגידה הנוראה ביותר בעיניו, זו של ארץ בבנֵיה.
להרוס את נדב הוא מסע בעקבות שיגעון פרטי ולאומי, לאורך תחנות החיים של מסַפֵּר סקרני, חרד ועשיר בתובנות. למרות סערת נפשו, ואולי תודות לה, הוא מנווט את דרכו אל מה שמתגלה לו לפתע כרוגע בלתי צפוי.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 224
יצא לאור ב: 2008
הוצאה לאור: כרמל
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 224
יצא לאור ב: 2008
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
מבלי שידעתי יצאתי להרוס את נדב.
אני לא רוצה להישמע מתחסד. באמת לא ידעתי. האמנתי שהרצון להרע לו, שהתחיל להציף אותי מאז אותו לילה נורא, היה שיגעון חולף. אבל התחושה העמומה לא פגה, כאילו היתה חלום אפל שנמחק ושוב חזר. אשתו הפסיכולוגית של נדב, עמליה, לו ידעה על הלך־רוחי כבר אז, היתה טוענת שביקשתי להדחיק את הדחף הזה.
כבר באותו לילה חשבתי על נדב כפי שלא לכד את מוחי מעולם, למעט אותו מקרה לפני שנה וחודשיים, שתכף אגיע אליו. בתחילה לא היה זה כעס או רטט של גינוי על מעשה מביש, כמו בפעם ההיא, אלא מצוקה חדה שרחשה מבלי שאבין עדיין את טבעה. אין מי שמכירים את חברם טוב משנינו והערפל שנמסך לפתע בין נדב לביני כמו קרע את עיני. שהרי במשך כמעט חמישים שנה תמיד היינו יחד, משקיפים בתום איש על רעהו. חיינו לא ידעו כמעט געגוע. החשק שלנו להתראות התמלא אך לעולם לא רווה. היינו חפים מטינה, ונדמה כי שום ספק לא חלחל בינינו. דבר לא הסתרנו זה מזה.
רק חיבתי הישנה לחיטוט פסיכולוגי מזדמן גררה אותי לפעמים לפשפש בדבר מה שעשה נדב מידן או אמר, אך מיד היה טורף את קלפי באיזה הסבר בהיר או בעוד אחד מן הווידויים שבאו לו בקלות כזאת. התערויות הלב הללו הפיגו כל טענה שהיתה טורדת את ראשי, ואם נחתמו בוויכוח קולני ובאי־הסכמה, ראינו בכך עדות לחישוקי חברותנו האיתנים. הוא לגלג, למשל, על חרדתי מהקטסטרופה האורבת לארץ, "האסון" אני קורא לה, ולעתים היה אומר: זה הראש העסוק מדי שלך, תפסיק לבלבל. הראש שלי באמת כזה, מאיץ מחשבות אל גלישות סלאלום. נדב ידע כמעט תמיד להנחית את שלו על קרקע בטוחה.
הכול השתנה כשתמר ברקוביץ מתה פתאום.
על אף התדהמה, אני זוכר כל הגה מן המילים המעטות שפלט בבוקר שלמחרת על מות חברתו, כשפרץ אלי הביתה מתנשם. הוא הגיע בריצה ולשניות אחדות נראה משובב כרגיל, לבוש היטב במכנסי ג'וגינג ובטישרט השחור הנצחי שלו, שכמו נשלף זה עתה מן המדף באיזו חנות יוקרתית לציוד ספורט. ריצה אף פעם לא עייפה אותו במיוחד. משהו במראהו היה אחר. הוא עמד בכניסה, לא הישיר אלי מבט, עיניו התרוצצו לצדדים. תמר מתה, הכריז ולא שעה לבקשותי להסברים, לפרטים, להבעת רגש. תמר מתה אתמול בלילה אצלה בבית, דדי, לא יודע איך, אני משתגע. ואז נעלם כלעומת שהופיע וחמק מן הטלפונים שלי ומן ההודעות המבוהלות שהשארתי לו במשיבון.
לאחר שפרח מהדירה נותרתי תקוע בכורסה והמשכתי לנעוץ מבט אל המקום שפתאום התרוקן ממנו ומלמלתי תהיות על הדברים שפלט כמו שחקן גרוע בתפקיד לא־לו. ואז יצאתי אל הרחוב ושוטטתי ככלב המבקש לרחרח אחר דמות הרפאים שנמוגה ולהדביקה.
זה היה מוזר ביותר. בבת אחת, נדב לא היה עוד מי שידעתי. אבל משונה וכואבת מכול היתה הידיעה שאיני חש רחמים עליו. היא בקעה מהפקעת בגרוני שהתעבתה זה זמן ונפערה עתה. זה היה גם רגע צפוי, ובמרחק הימים אני יכול לומר שבאופן כלשהו אף המתנתי לו ממחשכי חברותנו, מסמטה אפלה כמין אלה שבהן, בסרטי הפעולה אשר אהבנו, מתרגשת לפתע תגרת דמים בינות לפחי האשפה וזוהמת הרחוב, מתחת לפנסים עכורים ולקולה של ניידת מתקרבת, כאשר תפנית בעלילה מתרגשת באבחה אכזרית.
במשך כל אותו יום ובלילה ללא שינה הלמו באוזני דבריו הקצרים וטרפו את דעתי צלילי החיוג שלא נענו. למחרת, בשיחת הטלפון הראשונה, סיפר שנחקר במשטרה, חקירה שהסתיימה בלא־כלום, כדבריו. אחר־כך שוב לא היתה תשובה בביתו והמזכירה במשרד אמרה שנדב נעלם. כשצלצל כעבור יום והתנצל בחיפזון שלא השיב לקריאותי ומלמל על חקירה נוספת, הבנתי שמשהו השתבש מאוד. הוא נשמע מתוח מאוד. יותר אפילו מאותה פעם, בשנה שעברה, כשהזמין אותי בטון רשמי מדי לאכול בבראסרי. זה היה כחודש לאחר שנילי לביא חתמה בטריקת טלפון אחרונה את שרידי הרומן הארוך שלנו. שולט היטב בעצמו ובלי שום הקדמה סיפר לי במסעדה שהתחיל להתראות איתה. בקושי קלטתי את מה שאמר.
כאשר אני כותב את הדברים האלה, אולי לא הייתי מצליח לשחזר את כל פרטי השיחה הארורה אלמלא התעוררתי אחרי כמה לילות אכול כעס ורשמתי את תמציתה במייל ששלחתי לעצמי. הנושא היה 'נבלה'. שוב ושוב קראתי את המייל המכוער, מבחין בעין־העורך שלי בשתי משמעויות המילה, עד שהעברתי אותו אל תא keep של האאוטלוק. כך רשמתי אז:
השתגעת? איך אתה עושה לי דבר כזה?
שותק.
מי יזם?
היא.
מתי?
לפני שבועיים.
שתקת. שיקרת. איפה דיברתם?
תעזוב.
למה עשית את זה?
כי לא עמדתי בצלצול שלה. כי ממילא נפרדתם ורציתי אותה
(מגמגם), כמה שתוכל לתת מעצמה, אפילו מעט.
(משפט שלמה הפוך)
אתה מנוול.
היא אמרה את זה עליך.
ואתה לא הבנת למה?
הבנתי ולא יכולתי אחרת.
משפט שלמה הפוך משום שנדב, בגסות לב, אמר לי בעצם שכיוון שבחרתי שלא תהיה כולה שלי, כאשר החלטתי להישאר עם אשתי, הוא בוצֵע וגוזל את המחצית, או פחות מזה, שהציעה לו נילי.
בשיחת הטלפון השנייה, כעבור עוד יום, רעד קולו העמוק והבוטח בדרך כלל. הוא נשמע מובס. עדיין לא הבנתי כלום ולא יכולתי לשאת את הכורח לחשב מחדש את יחסי אליו. כעסי גבר כאשר ראיתי כיצד כושלים ניסיונותי לשכך את בעבועו. אבל קשה היה תמיד להכריע את מטעני הכריזמה הפרועה של נדב. נדב מידן היפה, המקסים, הכישרוני, היה בלתי־מנוצח. בברנז'ה יצא שם להצלחותיו בפיתוי לקוחות לעבור מחברות הפרסום שלהם לתג/Johnston. עכשיו, כמו אז בבראסרי, דיבר כמתלעלע, וטרק.
שמטתי את השפופרת שהתנדנדה מן השולחן, עד שקפאה כתלוי. יצאתי למרפסת, להשקיף אליו ממרחק, מעבר לנוף של דודי השמש והאנטנות על הגגות התל־אביביים החבולים, שנעטפו באור גחלילי. מלמעלה נראתה העיר כגל גרוטאות ענקי. בשעת הערב המוקדמת עמדו בחוץ שרידי החום ומהרחוב עלו ריחותיה של פסולת היום התוססת. בקומה ממול בהה קשיש בטלוויזיה. מאי־שם בקעו צלילי גיטרה טורדים. קיץ אכזרי, מעיק. בימאי נעלם עם נטייה לקיטש צירף לעונה האיומה ההיא גם את ההכנות לפינוי עזה.
יכולתי רק לנחש איך נראתה תמר במותה. השוטרים בוחנים את הגופה שעיניה פקוחות, אצבעותיה מעוקלות בעווית מוות, והיא קפואה וצפודה באחת ממגרות הקירור של אבו כביר; ואולי הובהלה לבית חולים בניסיון להציל את חייה? ראיתי לנגד עיני את נדב גוחן עליה באמבולנס הזועק את דרכו ברחובות לילה שוממים. עכשיו אני יודע שזו היתה תמונת שווא, אבל אז עוד הנחתי שנדב נשאב אל האסון בצירוף מקרים מסתורי.
שעה ארוכה ישבתי בלי נוע. הערב הלך והחשיך וקיוויתי שבתוך כך, בעוד מִתאר הנוף סביב נעלם מעיני, תתבהר מחשבתי. אך גם כאשר העליתי מאחורי עפעפיים עצומים את תמונת נדב עם תמר ובבואו אלי ובהיבלעותו מאז בביתו ליד הטלפון המצלצל לשווא, רק כאב חשתי ואת הזעם הבלתי־נשלט. ואז ראיתי את כפות ידיו כשעמד מולי עם בשורתו המבעיתה, קפוצות לאגרוף ובדברו נרפית אחיזתן והאצבעות מתחככות אלה בצד אלה בתנועה שלא הכרתי אצלו, מין עווית עצבנית. בהלוויית אבי, נזכרתי, נח מבטי המושפל דקות ארוכות על ידי נדב שניצב מעברו האחר של הקבר הפתוח, כשהקברנים טרודים במלאכתם, ושיחק באותו אופן באצבעותיו החטובות ואז, במה שעורר את פליאתי ומשך את מבטי אליו, חפן אותן, גרף עפר משולי הקבר והטיח אותו פנימה ופנה לאחור ועמד דומם, גבו אלי, מעל קבר אמי הסמוך.
הוא נוהג לחרוץ משפט במהירות ואילו אני, כך אמר לא פעם, מרבה מדי לחשוב. בתחילה נדהמתי מעוצמת היצר לחסל את נדב, זה הנשקף אלי מאירועי לילה שעדיין רק מעט ידעתי עליו, אבל חשתי ששם, בדירתה של תמר, בשעות שהלכה נשמתה ויצאה, ניצבה דמות אשר לא הכרתי והיא דיוקנו האמיתי, הנסתר מעיני שנים כה רבות, ואף עכשיו, כאשר אני שב מעל הדפים האלה בכל הבהירות אל מהפכת הלילה של מות תמר ושוב תוהה כיצד אפשר היה שחשד כה נורא ירחש בי, אני יודע אל נכון שיצאתי אל המסע הזה משום שבתוכי הרעים אז קול נחרץ. הוא כמו ציווה עלי לקעקע את חומת הסוד שהתנשאה ביני לבין חברי הטוב, וכאילו אירע הדבר עכשיו, שבים אלי נהמת הלב וסערת המוח אשר היטו אותי להאמין אז בגרוע מכול.
חזרתי לחדר, הנחתי את השפופרת המצייצת על תושבתה וחייגתי פעם ועוד פעם, מייחל לשמוע עוד מנדב. במשרד אמרו שלקח חופשה ליום־יומיים. ידעתי שהוא שומע את הניתוק אחרי שניים־שלושה צלצולים, את הניסיונות העיקשים. מאז ביקורו החטוף והדיווח קצר־הנשימה על מות תמר לא ראיתי אותו. הוא חמק ממני, מניח למשיבון לענות במקומו. הייתי משוכנע שהוא, כלוא בביתו, שקוע במשהו שנעלם ממני.
הוא צריך היה לדעת שלא ארפה ממנו.
דשדשתי אל שולחן העבודה, מציץ במסך המחשב שעליו ריצד החומר הארור לעריכה, חש את זחילתו האיטית של פחד. חרדתי לספר על כך לנפש חיה, או להתעניין במקרה אף אצל כתב הפלילים הדיסקרטי שלנו. כשנדב הרים לבסוף את השפופרת, דיבר מבלי שהספקתי לומר מילה.
"לא יודע מה להגיד, דדי".
"יש לך עוד. יש. תוציא, תוציא את זה".
"הם עובדים קשה".
"מי?" בקושי שמעתי.
"המשטרה".
"אתה נשמע לא טוב". הוא נשמע נורא.
השיחה הפכה הססנית כקודמתה, כשיחת זרים.
"המנוולים לפחות לא הדליפו כלום", ניסיתי לנחם כביכול.
"לא כי לא היה להם מה, דדי".
גם ברגעיו הקשים היה מסוגל להיות פתאום אירוני. הוא מתעתע בי, או שהוא מתוודה?
לפתע אמר, "תגיד, במבט של עורך, זה יהיה נכון להשתמש בצילומים של חיים זילברג בקמפיין?"
תג/Johnston פתחו במסע יחסי־ציבור גדול. נדב שכנע את המיליארדר החדש, שוחר החשאיות, שהגיע הזמן לרקום מערכת פרסום משוכללת לקבוצת החברות המתעצמת שלו ולנער את תדמיתו כעשיר מנוכר מדי. תג זכו בתיק השמנמן ומינו כמובן את נדב, הכוכב, לנהל את המהלך.
נעתרתי באי־רצון להתחמקותו. "מה הוא אומר? האיש הרי חובב מסתורין, לא?"
"הוא מכחיש את זה. אבל אילו ידע מה הוא רוצה בדיוק, הוא לא היה שוכר אותנו".
הקול המלהג על הקמפיין ושותק על החקירה נשמע גבוה מדי. לא הייתי צריך לראות אותו כדי לדמיין את פניו מתעוותים ואת הקמטים נקשרים בהם. רק כשהיה עייף מאוד ומתוח, היו העיניים הבורקות מצטמצמות ומשנות את ארשתו הבוטחת. חשבתי שככה הוא נראה עכשיו.
אבל ככל שניסיתי לא יכולתי לשער מה נדב חושב בצרתו. כשלעצמו בחר עד כה בהכחשה, כאילו ידו לא היתה בשום מעל, אלא אם הוא שרוי במעשה שקר חדש, ססגוני. כלפי, חשדנות היתה תמיד זרה לו. לא פעם אמר שאני נגוע בה והיה לו המשפט הזה על כך שבלעדיה אי־אפשר לערוך ולכתוב ממש היטב. פעם לקח אותי להרצאה בפני פרסומאים ודיבר שם על אמת וחשדנות בפרסום עם התיזה הנאה שבמקצוע שלהם אסור להיות חשדן. בהניפו זרוע לאולם קרא בשמי ואמר שהחבר העיתונאי הזה ספוג תמיד חשדות וטוב שכך, ואילו אתם, קרא באותה בוטות שהפכה לסמלו המסחרי, פרנסתכם נשענת על אמונה שלמה בנכונות הצרכנים להאמין לכל בלוף ותגמרו רע אם תחשדו אחרת.
לא, הוא לא יודע עדיין. אני מתייסר במזימתי הרוחשת והוא אינו חושד. דיברנו מתוך דירות כמעט זהות, באותו חלק של העיר, המכונה 'הצפון השקט', מלבן הרחובות המשתרע בין שדרות בן גוריון, בערך, עד שפת הירקון ובין אבן גבירול לבן יהודה. כינוי מחמיא לגוש בתי מגורים שרוב רחובותיו רגועים, החנויות בו מעטות ביחס, העצים מצויים בשפע ומאמצי שיפוץ מסווים על התנוונות איטית. שנינו נזקקנו זה לזה. אבל בתוכי כבר חלחלו הטיפות המאכלות.
"אז שים צילומים", אמרתי באי־שקט, ממתין לעיקר. "תכניס אותו יותר למארקר, לגלובס, למוספי סוף־השבוע. כתבה סולידית בשישי בטלוויזיה. מה קורה במשטרה?"
"יש לי עוד שיחה. אני תכף מצלצל".
הוא לא צלצל.
אפלת השיחות האלה נפערה בבת־אחת ואיימה לטרוף את יחסינו. כן, כמעט חמישים שנה אנחנו סמוכים זה לזה. איני מכיר עוד קשר כה ממושך. החברות הפליאה להחזיק מעמד, אף שהיו לה סיבות לרוב להיקטע. לקראת סוף היסודי הלך נדב לפנימייה, שאליה גירשה אותו אמו, כפי שהיה אומר תמיד. אחר־כך בתיכונים שונים, ובצבא הסתובב כטווס עם כומתה אדומה ונעלי צנחנים, מקסים בנות כמו באחד מפזמוני התקופה. אני הייתי חייל פשוט בתותחנים. קראו לזה גִיזֶר. היינו דוגמה מושלמת לתמונת התום הנחוש של אחוות הגברים הישראלית. על זיופיה הדביקים עדיין לא עמדנו. אך כבר אז רחקנו מפגישות מסביב למדורה כשם שחמקנו באיזה תירוץ ממסיבות שירה בציבור ומחיאות כפיים בקצב. רק במילואים שקענו בחמימותה של רֵעות הגברים החולפת, כמו באיזה פולחן בלתי נמנע.
אפילו הנישואים, שלעתים כה קרובות פורמים את חברויות הילדות הרגילות, לא הבקיעו שום סדק בינינו. הקשר עמד אפילו בסיפורים הנפתלים שלנו עם נילי לביא; נילי כשהיתה איתי, ואפילו אחר־כך, כשהסתופפה איתו. קשה ומר זה היה והחברות שרדה כאילו אי־אפשר לנו בלעדיה. מדי פעם אמרתי לעצמי שרק השגרה רבת השנים היא שעשתה את זה.
ועכשיו שבה נילי לביא ונטעה את נוכחותה במחשבותי. במשך החודשים שהוא והיא, אהובתי, היו יחד, למגינת לבי, ראיתי אותם באור אחר, כאילו הותכו ונוצקו בתבנית חדשה שטשטשה את דמותם המוכרת. מיעטנו אז להיפגש. רק כך, חשבתי, אוכל לעמוד במעשה הבגידה שלו בי ובנקמתה של נילי, שנפלה לזרועותיו של חברי הטוב ביותר לאחר שלא עזבתי את הבית להיות איתה. למען האמת, פעמים רבות תמהתי איך זה שבכך לא נקברה חברותנו כבר אז.
פעם אחת, לאחר שבועות שבהם ספגתי את יגוני במיאוס שקט, כשלפתע צץ מולי ברחוב, צועד בהליכת האתלט שלו, דחפתי לו את השאלה. הוא גרר אותי לבית קפה סמוך ומבלי לדבר הניח סנטר על כף יד.
"גם אנחנו צריכים להיפרד", אמרתי.
"אתה לא תעשה לי את זה", הודיע. גם באותו מעמד לא זנחה אותו שלוותו. הוא התבונן בי כאילו הייתי נער משתפך ואני ייגעתי את דעתי במחשבה כיצד יכולה בגידה לצוץ בינינו. מכר שלו קם משולחן סמוך, טפח לו על השכם, ונדב, כאילו דיברנו זה עתה על לא־כלום, הרעיף עליו את כל חִנו בפטפוט ריק.
"כמו הקשר בין נילי לביני, בינך לבין נילי, בינך לבין עמליה", אמרתי כששב ופנה אלי, "גם החברות הזאת תתאייד יום אחד".
הוא רק אמר, "תעזוב, דדי, תירגע".
עד מותה הפתאומי של מירה, אשת נעורי, ומחלת עמליה, לא הפריזה אלת המזל בהתאכזרותה אלינו. חיינו היו מרופדים, נטולי הרס עצמי. לא רציתי לקלקל אותם באיזה ריב קטלני ובאותם ימים עכורים, כשנילי ונדב התחילו להתראות, ניסיתי לשווא להסתגל לבגידת שניהם בי. דיברנו על המועקות שלנו כמו על פרק מאיזה רומן זול, מצחקקים בעצבנות. נדב אפילו אמר פעם בצחוק מביך שמדובר במשולש אהבים. הוא אמר את זה בצרפתית, ménage à trois. הוא הפסיק את ההתחכמות המפוקפקת כשראה שזה לא משעשע אותי במיוחד. נדב אהובי, אחי התאום, בשר מבשרי, סוסי כסוסיו. עכשיו התחיל הכול לתסוס שוב כמו במבחנה מלאה חומצות. מי מאיתנו תרם רעל רב יותר לתערובת? ומהי התרוממות־הרוח המשונה הזאת, בצד חרדתי, הדוחקת בי לצאת עכשיו אלי קרב?
נדב היטיב ממני להילחם בדכדוך. כשנפל לקרשים, מה שהתרומם אצלו ראשון היה הקול. את מצבי הרוח שלי קל לזהות לפי הטון. נדב היה אומר, "אתה נשמע לא טוב, מה העניינים?" ומרעים בקולו שזו שקיעה חולפת, כאילו הדיכאונות שלו אמיתיים ואילו אני סתם מתפנק. גם בהלה היתה רחוקה ממנו. רק לעתים רחוקות איבד את עשתונותיו, כמו אז, למשל, כאשר גנבו לנו את תיקי־הצד מהמכונית, כולל הדרכונים, ביום החזרה מהאי סנטוריני. יום מחורבן. מול המכתש העתיק, שאטלנטיס הקדומה אולי שקעה בו, החלפנו מחשבות על הקץ. קשקשנו על המוות. החופשה בסנטוריני היתה מהפעמים היחידות שהרחקנו יחד מרחשי הרקע השגורים. אבל גם שם לא היינו לבד. נילי ריחפה כענן בשמיים מעל. אותה רעה קטנה של מכונית פרוצה ומראה תא המטען הפעור התעצמה בעיניו. הופתעתי לראות עד כמה החווירו פניו.
"זה אונס", אמר בכתפיים שמוטות.
והיתה כמובן גם שיחת הטלפון על גילוי הסרטן אצל עמליה. היא צלצלה אליו כשיצאה מהרופא, ועוד לפני שדיבר עם הילדים התקשר וזעק לי את הידיעה בקול שהפך במהרה להתייפחות.
למחרת, כשסיפרתי לאשתו הנגחנית, כדי לחמם את לבה, איך בעלה הקשוח בכה, היא אמרה, "כן, כמובן, רגשות אשם".
רגלי נשאו אותי אל חדר האמבטיה. שמתי לב שכמו ברגע זה, משקיף אל פני במראה, הרביתי בימים האלה למצוא את עצמי נשען בשתי ידיים על הכיור ותוקע פה אל פה, עין מול עין, מקרב ומרחיק בתנועות בלתי מורגלות, ממשש את לחיי. לא ראיתי שינוי בפנים המוארכים, בעיניים שחריצים קטנים התקבצו בקצותן והקנו להן זה זמן, כך נהג נדב לומר, ארשת של גבר הנתון להרהורים לעתים תכופות מדי. לאמיתו של דבר, השאלה האם נפל במראי שינוי היתה טפלה. ההרגל הזה מול מראה, שנשים מרבות בו מגברים, נראה לי די תמוה. והכפייתיות שנלוותה אליו מדי פעם טרדה אותי, ורק כעבור ימים אחדים נדמה היה לי שכך התחלתי לנהוג לאחר הפרידה מנילי ובחודשים משבשי הדעת שבעקבות מות מירה, וכמו אז, כשקרבתי כעת עוד אל פרצופי הנשקף מנגד, היטשטשו פני בהבל פי.
מותה של תמר ברקוביץ היה מסתורי בעיני במיוחד משום שנדב נהג בה כל כך באדישות. לכאורה לא היה ביניהם דבר לבד מתשוקתו לגופה. לעתים היה מכנה את תמר ברקוביץ 'הזיון שלי'. אני ראיתי את יחסיהם באור אחר. חיבבתי אותה, את צניעותה, ופגיעותה אף נגעה ללבי. תמר הגיעה אל חיי נדב ובעקבות כך אל חיי ממחוזות כה שונים, עד שגם פגישותינו המעטות הותירו בי רישום עז. ההודעה הפתאומית על מותה ערערה אותי.
כשבא אלי עם בשורת המוות, מזועזע ומבולבל, מיד פקדה אותי המחשבה שנדב בוודאי שוב רואה בי מי שצרות כאלה נחסכו ממנו כל חייו. בעיניו, הרי תמיד הייתי הנער שמסרב להתבגר. הוא נעמד באמצע החדר, חוסם בגופו את אור הזריחה שפרץ מהחלון ויצר סביבו מין הילה. כשהגשתי לו קפה, אחז בספל וקפא במקומו. נדמה לי שאז הבליח בי לראשונה החשד שאני רוצה ברעתו.
לא היה אפשר לטעות: האירועים האחרונים החזירו בחבטה את זיכרונות הימים שבהם נילי לביא עזבה אותו. נדב ירד מהפסים. עד לכניסתה המסחררת לחייו לא אהב בדבקות כזאת, אפילו לא את אשתו, כך לפחות הצהיר. וכשהתנתקה ממנו, באותה פתאומיות שבה פסעה אל חיקו, הופתעתי לגלות שכאבו מצער אותי. הרי לרגע פרידתם ייחלתי. מאוחר יותר, מתהפך על מיטתי בעוד לילה לבן, תוהה על צערי, ידעתי שהיה כצערו של מי שמבכה את המת אך למעשה מבכה את חייו שלו המתכלים. הרגשתי שבעוזבה אותו כאילו ביקשה לסלק אותי שוב מחייה.
ישבתי מול המחשב, נועץ מבט קהה בחומר לעריכה שהיה עלי להעביר מזמן, ושבתי וגלגלתי את רצף העובדות כמו חרד שמא יפרח ממני. יום אחרי שבא לספר שתמר מתה, טלפן ואמר קצרות, בשאננות חשודה, כי זומן לחקירה "רק משום שמצאו בפנקס שלה את שמי ואת מספרי הטלפון שלי". בשיחה השנייה, קולו רועד מהתרגשות שעל טבעה לא עמדתי עדיין, כבר הבנתי שיש בגו הרבה יותר דברים משהוא מספר. הוא אמר שהמשטרה הגיעה לביתו עם צו חיפוש. השוטרים חיטטו במגרות וחקרו אותו על שיחות הטלפון עם תמר. הם נכנסו לו למחשב, מצאו מיילים שהוחלפו ביניהם והעתיקו את תוכן הדיסק מזיכרון המחשב הבוגדני.
אז התחיל החשד הפנטסטי להתעבות. כלומר, חשדות כלפי נדב היו לי כבר קודם, רק תוכן מסוים לא היה להם. עכשיו פתאום נפגשו החשדות והתוכן. פתאום? המחשבה שנדב מעורב במות תמר היתה אמנם חדשה, שגעונית אולי, אבל הקרקע לנביטתה דושנה זה מכבר.
עלי לומר כמה דברים לא נעימים על החשד הזה. כאילו פתאום, נזכרתי במכות הרצח שהנחית על חברו לכיתה בפנימייה בשל איזו שטות, זמן קצר לאחר שאמו הגלתה אותו, בנה היחיד, לשם. הנער הובהל לבית־חולים. נדב הורחק מהפנימייה לשבועיים ובילה אותם אצל דודתו, לא בבית הוריו, על אף תחנוני אביו האוהב אך הרופס. כאילו היה זה עכשיו, אני שומע את קול הבוכים שבו סיפר לי בבית הדודה כיצד נתקף זעם. לא על הנער, שסחב ספרים מתרמילו, כי אם על אמא שלו שהרחיקה אותו מביתם.
בתום ריצוי עונשו, בחופשת השבת הראשונה בבית, בעוד אביו מנסה לפייס אותו, פלט נדב באוזני משפט ששב ועלה בינינו פעמים רבות. "נולדת עם כפית כסף בפה", אמר. כעבור שנים אמרתי לו שאת המילים ההן, המלוטשות מדי, שמע עלי בוודאי מאמו אסתר. הוא שיער שאני צודק ולא פעם הוסיף, "ואני, לא אתה, הייתי הבן היחיד", או, אני זוכר, בהיגוי יידישאי מלעיג, "הבן־יוחיד". את אמי אהב מאוד. רק לפני חודשים אחדים נזכר בגרגור צחוק איך, כשלפעמים ישן אצלי, בדירתנו הקטנה, היתה מקפידה להניח אותנו במיטה הפוכים, ראש ליד רגליים, וכשגחנה לכסות אותנו הדיפה ריח בושם נעים שמדגדג באפו עד היום, כך התוודה. תמיד נדמה לו שהיתה מעדיפה אותי על פני אחותי הגדולה. ולאמו הוא שומר טינה ולא פעם תהיתי על עוצמתה ארוכת השנים. ואלה לא היו ההבלחות היחידות שמסכסכות עתה את ראשי.
בדרך כלל, אני גבר די מדוד ושקול ואהבתי לנדב עמדה תמיד מעל לכל ספק. אבל זה מכבר, זה ארבעה־עשר חודש ליתר דיוק, מאז הווידוי על הרומן שניהל עם נילי, התחלתי להבחין בפינות האפלות שלו בחדות שלא ידעתי קודם לכן. כעסתי וחשדתי. מירה אשתי, היועצת הפסיכולוגית, המבינה הכול והסולחת לכול, נהגה תמיד לומר שצריך להבין ולסלוח לנדב גם כשהוא עושה משהו רע. למשל, כשמבקשים ממנו לא לספר משהו, הוא פולט אותו בהזדמנות הראשונה כי שכח שביקשו. היא הציעה שפשוט לא אגלה לנדב מה שאינני רוצה שייוודע.
גיחכתי לעצמי. עכשיו התהפכו היוצרות. אני הייתי הדברן מבין שנינו ואילו השטף הבלתי־מבוקר של דיבורו, גדוש הפרטים ושמות התואר, הידלדל לכדי זרזיף אוצֵר סוד.
קמתי אל המרפסת ואל המהומה הקטנה של הערב. אחזתי במעקה והשקפתי מטה מבעד לצמרות העצים, מקיף במבטי את הנוף שאהבתי למרות כיעורו, אולי משום שלתוכו נולדתי. במרפסת דומה לזאת, במרחק שלושה רחובות לכיוון הים, הזדקפתי כילד על בהונותי, שואב לקרבי את מראה העוברים והשבים. מתחתי עברו עתה בסך שקיות עם מצרכים, נישאות בידי עשרות תל־אביבים אל דירות דומות לשלי בעיר שאותה אני אוהב ושונא כאחד. זוג עצר בלכתו מתחתי ועסק בוויכוח קולני שהדיו עלו אלי כבליל עמום. האשה כעסה, זה היה ברור.
אילו עמדה מירה לצדי על המרפסת, היא היתה שואלת למה אני מתעלם מריחות הערב הנעימים ומן הרוח הקלילה המנשבת מהים, מדוע אני רואה זוגות רבים ולא זוגות אוהבים, רואה שקיות ולא אנשים הממהרים להגיע אל דלתם ולבנות מחדש ממזון ומאהבה את הבית. אבל מירה לא היתה עיוורת לכיעור. בחושיה הרגישים להפליא, חשה שמשהו לא טוב קורה בין נדב ותמר. שים לב, אמרה מדי פעם, החבר שלך מתנהג כאילו הוא שרוי בטראנס.
ירדתי לרחוב, ממהר לאורך המדרכות, ימינה לשדרות בן גוריון ולשלמה המלך ובחזרה במורד גורדון, פורץ לרגעים בריצה, מנשים את עצמי בתרגיל הישן של נדב ושלי להאיץ את הדופק דווקא כדי להירגע. שתי שיחות הטלפון איתו העלו באוב מחדש את הווידוי החטוף במסעדה על נילי. עד אז לא עלה כלל על דעתי שנדב מסוגל להיות איתה, להיות כה חסר־רגישות איתי. הוא הרי הכיר היטב את האובססיה שלי כלפיה. אם הוא מסוגל לפגוע ביקרים לו מכול, חשבתי, למה עוד הוא מסוגל. עכשיו השאיר מאחוריו גופה.
על רקע הטם־טם של הליכתי המהירה זמזמו מילותיו, רוויות סארקזם אכזרי, למירה לפני שגמלה בלבי ההחלטה להישאר בבית. "שיעזוב אותך", אמר לאשה המתייסרת באהבת בעלה לאחרת. "שיעזוב את הבית. הוא הרי מפונק. הוא יחזור על ארבע". כעבור שנתיים, כשמירה מתה מהסתבכות של סוכרת חמורה, נילי לביא לא התקשרה. "אפילו לא שלחה פתק?" חזר נדב ותהה, "איך זה שלא צלצלה?" ואני התבוננתי בעיניו והיה נדמה לי שהן מביעות יותר מפליאה, אולי איזה ניצוץ של שמחה לאיד לנוכח אהבתי שנחרבה. היום אני מבין שניצני תחושתי שנדב לא שמח בסיכוי שלי לחנוך חיים חדשים צמחו בלבי כבר בימי החרדה ולילות הסיוט ההם.
מאז שנילי דבקה בנדב נדחקו לחלומותי סצנות של אלימות ומין. באחת מהן נילי היתה נערת טלפון ושנינו שכבנו איתה יחד. באחרות הייתי יורה בו, בה, בי, בכולנו. אך למרות השתיקות המעיקות, הוספנו ללכת בבקרים לים. יום אחד, כשהשתכשכנו במים הקרירים, אמר פתאום שנילי הביאה לו במתנה אקווריום קטן. כנראה הסתכלתי עליו כאילו תיאר באוזני אורגיה. שחיתי אל האופק, מקציף את המים סביבי, והוא שחה אחרי. נדב לא התקשה להדביק אותי. הוא צף לצדי.
"דבר, דבר", אמר והתיז מים מפיו.
לא אמרתי דבר.
"היא לא נמצאת אצלי הרבה", אמר ורק ליבה את כעסי.
אולי הקנאה תססה בינינו בדממה כבר שנים. מילדותנו ראיתי בו את המוכשר, המוצלח יותר, היפה יותר. נמנענו אז מלדבר על כך בגלוי. לעצמי אמרתי שנדב ביקש לחסוך ממני את ההשוואה ולימים הוא הפליג תמיד בשבחי בעודו מקונן על קריירת הפרסומאי הריקה שלו. רק כשהייתי עם נילי העזתי לשער שאולי גם הוא מקנא בי. גם על זה לא דיברנו. היתה איזו התנשאות בהבנה שלו כלפי מי שעשה לו רע, או גבר עליו בתחרות. כמעט שום דבר לא נגע בו באמת. בני־אדם היו יצורים חלושים שלא יכלו לפגוע בו. כשדיבר על פגיעות שנגעו בו, נותר מרוחק לחלוטין, כמו מטפל המקשיב לווידוי של מטופל ומחכה בקוצר־רוח שהשעה תסתיים סוף סוף.
ועדיין הייתי מנסה ביני לביני להשלות את עצמי ולהרחיק מנתיב ההרס ותוהה אם הלהיטות הזאת לגרום לו לדבר נובעת גם מרצוני לפתור את תעלומת המוות כדי לעזור לנדב להיחלץ מההסתבכות שאליה נקלע. אבל ידעתי שרק הזעם הצורב ודחף בלתי נשלט הם שמאיצים בי לסחוט ממנו הודאה באשמה, להרוס את נדב. כאילו נהפכתי לאיש אחר, עם לב אחר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.