להתחיל מחדש

פרק 1

"דע את ערכך. ואז תוסיף מס." — מימי

הייתה שמועה שסבתא שלי, מונה ריי פרקינס, הכתה את סבא שלי בראש עם מחבת. מחבת מברזל יצוק שעדיין ניצבה על הכיריים שלה, היכן שהייתה מונחת מאז שאני זוכרת את עצמי.

"מימי," שאלתי יום אחד, עוד כשהייתי ילדה וסקרנותי גברה עליי, "באמת הכנסת אותו לבית החולים?"

היא חייכה ושאפה שאיפה ארוכה מהסיגריה שהייתה באותה מידה יכולה להיות מחוברת באופן כירורגי לאצבעותיה. העשן נדבק לבגדיה, התערבב עם ריח הפרחים העדין של הבושם 'White Shoulders' וריח קל, אך קבוע, של שעועית ירוקה מקופסה, משנותיה הרבות כטבחית במזנון בית הספר.

"בהחלט. וגם הגיע לו, לחרא השקרן והלא־שווה הזה," היא אמרה לפני שהביטה בי דרך עשן הסיגריה. "בת כמה את?"

"תשע."

"ובכן, זה סיפור לכשתהיי מבוגרת יותר." היא קרצה והצביעה על שולחן הקפה הסדוק שתפס חלק נרחב מאזור המגורים הצפוף בקרוואן שלה. "עכשיו תעבירי לי את השלט. 'ימי חיינו' מתחיל."

ידעתי שהיא לא משקרת או מנסה להתחמק בתקווה שאשכח. מימי הייתה שונה מכל מבוגר אחר שהכרתי. היא תמיד אמרה לי את האמת, ומעולם לא ריככה אותה. "חרא בשם אחר, הוא עדיין חרא," הייתה אומרת. "למה לקרוא לזה בשם אחר?"

למימי היו מיליון אמירות כאלה — אני קראתי להן "פתג־מימי־ם". אימא שלי אסרה עליי לחזור עליהן, אבל זה לא מנע ממני לשנן כל אחת מהאמירות ולכתוב אותן ביומן של ליסה פרנק, ששמרתי בשידת הלילה שלי.

אימא שלי לא אהבה שום דבר במימי — מהקרוואן הירוק הקטן, בו היא גרה בפארק הקרוואנים פורסט לייק שבעיירת הגבול הקטנה איגל פאס, טקסס, ועד לגמדי הגינה שאותם היא נתנה לבני השכנים לסדר בתנוחות מביכות בחצר שלה. אימא שנאה שמימי צחקה בקול רם מדי, לא הקפידה על תזונה, ולא היה לה אכפת מה אנשים חשבו עליה.

ברשימת האנשים שאני רוצה להיות כמוהם כשאגדל, מימי הייתה מספר אחת.

רציתי ללבוש בגדים צבעוניים ורועשים, מלאים בהדפסי חיות, ומכנסיים צמודים ולצעוד בנעלי עקב גבוהות עד השמיים. רציתי להתעלם מהביקורת חסרת הסבלנות של אימי. רציתי להיות חסרת פחד בלהיות פשוט אני.

עד עכשיו, כשגילי עשרים ושבע, העברתי את רוב חיי כמו מסמר מרובע שאימא ניסתה לדחוס לתוך חור עגול. המבט המשקף ייאוש מוחלט — שפתיים קפוצות, אגרופים על המותניים, והכול מלווה באנחה כבדה — היה שמור רק לי, אף פעם לא לאחותי.

כשהייתי ממש צעירה, הייתי זוחלת לחיקה של מימי ובוחנת את עגילי החישוקים המועדפים עליה. היא הייתה לוחשת לי משפטים שוברי שיניים עד שצחקתי ועטפתי את זרועותיי סביב צווארה, נמסה לתוך רכותה. זה היה דבר נוסף שאהבתי במימי. היא קיבלה באהבה את הקימורים שלה, את הדרך שבה לחייה התעגלו כשחייכה ואת הדרך בה כל גופה רעד כשצחקה. הביטחון נזל ממנה, והתפללתי שחלק ממנו יעבור אליי.

על אף שאחותי פִי הייתה צעירה ממני בשלוש שנים, היא כבר הייתה בדרכה להיות גבוהה בטירוף כמו אבא שלנו, עם שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות ענקיות שאמרו 'תדאגו לי'. היא לא הייתה דומה לי כלל. הצד של משפחת פרקינס העניק לי שיער כהה, עיניים כהות וקומה נמוכה ועגלגלה.

אימא, כמובן, לא אהבה את זה.

כשקיטרתי על הגוף שלי, והשוויתי את עצמי לאחותי או לנשים באופרות הסבון של מימי, חיוך קטן וידעני היה מתיישב על פניה של סבתא שלי. היא הייתה שולפת את הסיגריה מפיה ומתכופפת לעברי, מנמיכה את קולה כך שרק אני אשמע אותה אומרת, "פֶרסִי, יקירתי, גבר רוצה כף, לא מצקת. תזכרי את זה."

ואני זכרתי. כתבתי את זה ביומן שלי, אף על פי שלא היה לי מושג מה זה אומר.

כשהייתי בת שלוש־עשרה, היא סוף־סוף סיפרה לי את הסיפור על המפגש בין סבא שלי למחבת. ערב קודם לכן, אימא זרקה אותי אצל מימי בדרכה ללָארֵדוֹ. פִי התחרתה בתחרות היופי "מיס הבוקרת המקסימה להחריד הקטנה", או איזושהי תחרות עם שם עלוב באותה מידה, והדבר ה־בהחלט־אחרון שרציתי לעשות היה לצפות בזה.

הצטופפתי סביב השולחן הקטן שבמטבח המובנה, בזמן שמימי הכינה תבשיל נקניקיות בתוך אותה מחבת מדוברת.

"סבא שלך ואני התחתנו כשהיינו ממש צעירים, כי היינו טיפשים ועמדנו להביא תינוק לעולם." היא עצרה והצביעה לעברי באצבעה. "תקשיבי לי טוב, אל תיכנסי להיריון לפני שהוא שם לך טבעת על האצבע. דקה של עונג לא שווה את הבלגן."

ומכיוון שבנים לא הבחינו בקיומי, הנחתי שיהיה לי קל לעקוב אחר העצה הזאת. "כן, גברתי."

"יופי. הייתי בת תשע־עשרה כשאימא שלך הגיעה לעולם. אבא שלה מעולם לא הצליח להחזיק עבודה לזמן ארוך יותר מפרעוש שנדבק לשערה, אז עבדתי בשתי עבודות רק כדי שיהיה לנו אוכל וחיתולים." היא שפכה קערה של פלפלים ובצלים קצוצים לתוך המחבת, בה הנקניקיות השחימו. הבטן שלי גרגרה בתגובה. תבשיל נקניקיות היה המאכל האהוב עליי.

"עבדתי במזנון בית הספר ולאחר שעות הלימודים הייתי עוברת למשמרת במכולת. לפעמים הייתי רצה הביתה בין לבין כדי להתרענן." תפוחי האדמה התווספו, קצת מלח ופלפל וערבובים מעטים עם המרית. היא הנמיכה את האש וצנחה על הכיסא שמולי לצד השולחן.

חיכיתי בחוסר סבלנות בזמן שהיא שלפה סיגריית וירג'יניה דקה, הציתה אותה ולקחה שאיפה ארוכה.

"ובכן, ראיתי רכב שלא הכרתי מול הקרוואן, והתחלתי לחשוד. צעדתי היישר לדלת ופרצתי אותה. את יודעת מה מצאתי?" היא נופפה בסיגריה באוויר, עיניה הכהות מבזיקות בזעם לנוכח הזיכרון. "שם הוא היה, עם איזו פרוצה בלונדינית במיטה שלי, בזמן שהתינוקת שלנו ישנה בחדר הסמוך."

כרסמתי את הציפורן, הרגל מטונף לדברי אימא שלי, והתקרבתי יותר. "מה קרה?"

"התעצבנתי בטירוף, זה מה שקרה. היו כמה צרחות, והתינוקת התעוררה והתחילה ליילל. האישה ההיא קפצה מהמיטה, חטפה את הבגדים שלה וברחה מהקרוואן עירומה לחלוטין. אבל העיניים שלי היו נעוצות רק בחמור הזה שקראתי לו בעלי." היא הקישה את קצה הסיגריה בתוך מאפרת החמר הקטנה וחסרת הצורה שהכנתי לה בכיתה ג'.

"הוא התחיל להתבכיין על כמה שהוא היה בודד כי עבדתי כל כך הרבה. אני מניחה שאפשר להגיד שקצת השתגעתי." היא החוותה בראשה לעבר המחבת שבה טוגנה ארוחת הבוקר שלנו. "הרמתי את המחבת והנפתי." קצה פיה התרומם בחיוך. "אני מניחה שהראש שלו עמד בדרך."

"הוא נפל כמו עץ ממש שם במטבח. הרמתי את התינוקת, הלכתי לשכנים והתקשרתי לאמבולנס. הוא סיפר לכולם שזאת הייתה תאונה, כי הוא לא רצה להודות שאשתו כיסחה אותו."

"וואו," התנשמתי, מלאת הערצה אליה.

"החלפתי את המנעולים בזמן שהוא היה בבית החולים, וחסכתי מספיק כסף כדי להתגרש מהחרא חסר הערך הזה." היא כיבתה את הסיגריה שלה ונעמדה, צועדת בראש מורם אל הכיריים. מימי הלכה בראש מורם לכל מקום — לחנות המכולת, למרפאה, ללוויות — כאילו החיים היו מסלול דוגמנות אחד ארוך.

התבשיל היה מוכן, היא הורידה את המחבת מהכיריים וכיבתה את האש. היא הסתובבה לעברי, השעינה את ירכה על הדלפק ואמרה, "זה היה אחד מהרגעים שלי, מותק."

"אחד מהרגעים שלך?"

היא הנהנה, ושערה הכהה בצורת קסדה התנדנד. "תראי, יש רגעים בחיים — לפעמים הם גדולים, לפעמים קטנים. חלקם שמחים, כמו לפגוש את האיש שתתחתני איתו או להביא תינוק לעולם, אבל לפעמים הם מכוערים. אלה הרגעים שמעצבים אותנו להיות מי שאנחנו. היום שבו פתחתי את דלת הקרוואן? זה היה אחד מהרגעים האלה. הוא שינה אותי."

הרהרתי בכך בזמן שמימי שלפה שתיים מהצלחות הכחולות־לבנות שלה והניחה אותן על הדלפק לפני שמילאה אותן בתבשיל.

"איך זה שינה אותך?" שאלתי כשהביאה את האוכל לשולחן.

"סוף־סוף לקחתי שליטה על החיים שלי, נפטרתי מהאיש הזה ולא הסתכלתי לאחור. את תראי. אף אחד לא מתחמק מהרגעים האלה. יום אחד, כשהכי פחות תצפי לזה, זה יכה בך. אולי לא תביני את זה בהתחלה, אבל זה ישנה אותך. עכשיו, תאכלי. 'המחיר הנכון' תכף מתחיל."

בארבע־עשרה השנים מאז אותה שיחה, חיכיתי לרגע שישנה אותי — עצרתי את נשימתי בכל יום הולדת, בפעם הראשונה שפגשתי גבר חתיך שגרם לליבי לדלג, כשסיימתי את לימודי התואר, אבל הרגע הזה מעולם לא הגיע. הגעתי לגיל עשרים ושבע, מאוכזבת שהחיים שלי ממשיכים במסלול הצפוי שבו הם התחילו.

ואז, יום אחד, במקום הכי לא צפוי, זה קרה.

וזה לא היה יפה.