להתעורר עם הספק

1 שבעים ושלושה גֵ'יימסים

רייצ'ל נולדה בפָּיוֹניר ואלי שבמערב מסצ'וסטס. המקום נודע בכינוי "אזור חמש המכללות" - אַמהרסט, המפשייר, מאוּנט הוֹליוֹק, סמית ואוניברסיטת מסצ'וסטס - ואלפיים אנשי סגל אקדמי לימדו בו עשרים וחמישה אלף סטודנטים. היא גדלה בעולם של בתי קפה, בתי הארחה, גנים ציבוריים עירוניים רחבי ידיים ובתי עץ שעליות הגג שלהם מדיפות ריח מושק ומרפסות מקיפות אותם סביב-סביב. בסתיו היו עלי העצים נושרים בכמויות אדירות וגודשים את הרחובות, גולשים אל המדרכות וסותמים חורים בגדרות. היו חורפים שבהם אפף השלג את העמק בדממה סמיכה כל כך עד שהיא היתה לקול בפני עצמו. ביולי ובאוגוסט היו הדוורים מחלקים את הדואר באופניים מצוידים בפעמון ותיירים היו באים למופעי תיאטרון קיץ מקומיים ולציד עתיקות.

לאביה קראו ג'יימס. חוץ משמו היא לא ידעה עליו הרבה. היא זכרה ששערו היה כהה וגלי וחיוכו פתאומי ומהוסס. לפחות פעמיים לקח אותה אל גן משחקים שהיתה בו מגלשה ירוקה כהה, וענני ברקשייר היו נמוכים כל כך עד שהוא נאלץ לנגב את הנדנדה מן הלחות קודם שהושיב אותה עליה. באחד הביקורים האלה בגן הוא הצחיק אותה, אבל היא לא זכרה איך.

ג'יימס לימד באחת המכללות. לא היה לה מושג באיזו מהן, ולא אם היה עוזר הוראה או מרצה זוטר או פרופסור מן המניין, וגם לא אם לימד באחת מחמש המכללות. ייתכן שעבד במכללת ברקשייר או במכון הטכנולוגי של ספרינגפילד או במכללת גרינפילד או באוניברסיטת המדינה בווסטפילד או באחד מעשרה מוסדות אחרים להשכלה גבוהה באזור.

אמה לימדה במאונט הוליוק כשג'יימס עזב אותן. רייצ'ל היתה אז כמעט בת שלוש ומאוחר יותר לא יכלה לומר בוודאות אם היתה עדה לרגע שבו עזב אביה את ביתם, או שדמיונה הוא הממלא את החסר כדי לרפא את הפצע שהותירה הליכתו. היא שמעה את קולה של אמה מבעד לקירות הבית הקטן ששכרו באותה שנה ברחוב וֶסטבּרוּק. אתה שומע אותי? אם תצא מהדלת הזאת אני אמחק אותך. זמן קצר לאחר מכן שמעה רייצ'ל מזוודה כבדה נחבטת במדרגות האחוריות, תא מטען של מכונית נסגר בנקישה, קול מחוספס ושורקני של מנוע קר של מכונית קטנה ניעור לחיים ורחש צמיגים הדורסים עלי חורף ועפר קפוא, ואחר כך... דממה.

אולי אמה לא האמינה שהוא באמת מתכוון לעזוב. ואולי, אחרי שהלך, שכנעה את עצמה שיחזור. וכשלא חזר הפכה חרדתה לשנאה, והשנאה העמיקה והלכה עד בלי די.

"הוא עזב," אמרה כשרייצ'ל היתה בערך בת חמש והחלה לשאול שאלות עקשניות על מקום הימצאו. "הוא לא רוצה שום קשר איתנו. וזה בסדר, מתוקה, כי אנחנו לא זקוקות לו כדי שיגדיר אותנו." היא כרעה על ברכיה לפני רייצ'ל ותחבה קווצת שיער תועה מאחורי אוזנה. "מעכשיו לא נדבר עליו יותר, בסדר?"

אבל רייצ'ל דיברה עליו ושאלה עליו, כמובן. בתחילה עורר הדבר רוגז באמה; בהלה פראית היתה ניצתת בעיניה ומרחיבה את נחיריה. אבל עם הזמן התחלפה הבהלה בחיוך דק, דק כל כך עד שכמעט לא היה חיוך אלא עווית זעירה של זווית פיה הימנית, שהצליחה להיראות זחוחה, מרירה ועטורת ניצחון בעת ובעונה אחת.

כעבור שנים פירשה רייצ'ל את הופעתו הראשונה של החיוך ההוא כאות להחלטתה של אמה (היא לא ידעה אם מדעת או שלא מדעת) להעמיד את זהותו של אביה במרכז שדה הקרב במלחמה שהשפיעה על כל חייה של רייצ'ל בצעירותה.

אמה הבטיחה שתגלה לה את שם משפחתו של ג'יימס ביום הולדתה השישה-עשר, בתנאי שתציג מידה של בגרות המעידה שהיא מסוגלת להתמודד. אבל בקיץ ההוא, זמן קצר לפני שמלאו לה שש-עשרה, נעצרה רייצ'ל במכונית גנובה בחברת ג'ארוד מרשל, אף על פי שהבטיחה לאמה שחדלה להתראות איתו. תאריך היעד הבא נקבע להיות יום סיום לימודיה בתיכון, אבל בעקבות תקרית הקשורה באֶקסטזי במסיבת תלמידים באותה שנה לא היה ברור כלל אם יניחו לה לסיים את לימודיה, ורק בזכות מזלה הטוב קיבלה לבסוף את תעודת הגמר. אם תלך למכללה, אמרה אמה, תחילה למכללה קהילתית כדי לשפר את ציוניה ואחר כך למכללה "אמיתית", אולי אז תרשה לה לדעת.

הן התווכחו ורבו על השאלה הזאת בלי סוף. רייצ'ל היתה צורחת ושוברת חפצים, והחיוך של אמה היה קטֵן ומצטנן. "למה?" שאלה אותה אמה שוב ושוב.

למה לך לדעת? למה את רוצה להיפגש עם זר, שמעולם לא היה חלק מחייך ולא הבטיח את עתידך הכלכלי? לא נראה לך שאת צריכה קודם להבין את החלקים שבך שמביאים עלייך אומללות כזאת לפני שתצאי אל העולם למצוא גבר שלא יכול לתת לך תשובות ולא להעניק לך שלווה?

"מפני שהוא אבא שלי!" צרחה רייצ'ל יותר מפעם אחת.

"הוא לא אבא שלך," אמרה אמה בנעימה מעושה של השתתפות. "הוא תורם הזרע שלי."

היא אמרה זאת בסופה של אחת המריבות הקשות ביותר שלהן, הצ'רנוביל של מריבות אם ובת. רייצ'ל החליקה בגבה אל קיר הטרקלין, כרעה על הרצפה בתבוסה ולחשה, "את הורגת אותי."

"אני מגינה עלייך," אמרה אמה.

רייצ'ל נשאה את מבטה וראתה בחלחלה שאמה אכן מאמינה בכך. וגרוע מזה, היתה זו אמונה מכוננת.

בשנת הלימודים הראשונה שלה במכללה - היא גרה בבוסטון ונרשמה ל"מבוא לספרות אנגלית מאז 1550" - עברה אמה באור אדום בנורתהמפטון ומכלית דלק שנסעה במהירות המותרת התנגשה בסאבּ שלה בעוצמה מן הצד. בתחילה היה חשש שמכל הדלק של המכלית נבקע בתאונה, אבל התברר שלא כך קרה. זו היתה הקלה למכבי האש ולצוותי ההצלה, שהוזעקו ובאו ממקומות מרוחקים כגון פיטספילד: המכלית מולאה זה עתה בדלק והתאונה אירעה בצומת באזור מאוכלס בצפיפות, לא הרחק מבית אבות וגן ילדים.

נהג המשאית נחבל במקצת וסבל מקרע ברצועה בברכו הימנית. אליזבת צ'יילדס, סופרת ידועה לשעבר, נהרגה במקום. ברחבי ארצות הברית אמנם כבר דעך הפרסום שזכתה לו בעבר, אבל באזור מגוריה היא עדיין היתה ידוענית זוהרת. דברים לזכרה פורסמו בעמודיהם הראשונים של העיתונים "בֶּרקשייר איגְל" ו"דֵיילי הֶמפשייר גאזֶט", בתחתית העמוד, והלווייתה היתה רבת משתתפים אם כי לא רבים השתתפו בכינוס שנערך בביתה אחרי כן. בסופו של דבר תרמה רייצ'ל את רוב הכיבוד שהזמינה למקלט מקומי לדרי רחוב. היא שוחחה עם כמה מחבריה של אמה; רובן היו נשים, אבל היה בהם גם גבר אחד, גַ'יילס אליסון, שלימד מדע המדינה באמהרסט, ורייצ'ל חשדה זה זמן רב שמפעם לפעם היה מאהב של אמה. השערתה התחזקה בשל תשומת הלב המיוחדת שחלקו לו הנשים ומפני שהמעיט כל כך לדבר. שוב ושוב ריווח את שפתיו כאילו יש בכוונתו לומר משהו, ואחר כך חזר בו ולא אמר דבר. הוא אף הביט סביבו בבית ובתכולתו כמי שמנסה לחקוק אותם בזיכרונו, כאילו הכול מוכר לו והביא לו נחמה בעבר, כאילו זה כל מה שנותר מאליזבת והוא מבקש להפנים את העובדה שלא יראה שוב לא אותם ולא אותה. הוא ישב ליד חלון הטרקלין הפתוח הפונה אל סמטת אולד מיל ביום אפריל גשום ומטפטף, ורייצ'ל הרגישה גל גדול של חמלה גואה בה כלפי ג'יילס אליסון, שהלך והזדקן והתקרב במהירות אל גיל הפרישה והשקיעה בתהום הנשייה. הוא קיווה לצלוח את טקס המעבר הזה לצדה של לביאה מרת נפש, אבל עכשיו יהיה עליו לעבור אותו לבדו. לא היה לו סיכוי רב למצוא בת זוג אחרת, קורנת כל כך בתבונה ובזעם כמו אליזבת צ'יילדס.

והיא אכן היתה קורנת בדרכה המרירה, הלהוטה לעזור. היא לא נכנסה לחדרים אלא התפרצה לתוכם. היא לא טיפחה ידידים ועמיתים אלא ליקטה אותם סביבה. מעולם לא התנמנמה ורק לעתים רחוקות חשה עייפות, ואיש לא זכר שהיתה חולה אי-פעם. כשהיתה אליזבת צ'יילדס יוצאת מחדר יכולת לחוש בכך, גם אם נכנסת אחרי שכבר יצאה. וזאת היתה ההרגשה גם כשיצאה מן העולם.

רייצ'ל הופתעה להיווכח כמה מעט היתה היא עצמה מוכנה לאובדנה של אמה. אליזבת היתה דברים רבים, רובם לא היו חיוביים בעיני בתה, אבל היא תמיד היתה נוכחת כל כך. ועכשיו היתה נעדרת כל כך, חסרה באורח שלם ואלים כל כך.

אבל השאלה הישנה נותרה בעינה. ועכשיו, עם מות אמה, נחסמה דרכה של רייצ'ל אל התשובה. אליזבת אולי לא רצתה לספק את התשובה הזאת, אבל אין ספק שהיא היתה ברשותה. עכשיו ישנה אפשרות שאין היא נמצאת ברשותו של איש.

כל כמה שג'יילס וחברותיה של אמה והסוכן שלה והמוציא לאור של ספריה הכירו אותה - ודומה שכל אחד מהם הכיר גרסה כלשהי של אליזבת צ'יילדס, שונה שינוי קטן אבל מכריע מן האישה שרייצ'ל הכירה - איש מהם לא הכיר אותה זמן רב יותר משנות חייה של רייצ'ל.

"הלוואי שידעתי משהו על ג'יימס," אמרה אן מרי מֶקארוֹן, חברתה הוותיקה ביותר של אליזבת באזור, לאחר שהשתיים כבר היו מתודלקות די הצורך להעלות את סוגיית האב. "אבל הפעם הראשונה שיצאתי עם אמא שלך היתה חודשים אחרי שהם נפרדו. אני זוכרת שהוא לימד בקונטיקט."

"קונטיקט?" הן ישבו על המרפסת המקורה שמאחורי הבית, שלושים וחמישה קילומטר מצפון לגבול קונטיקט, ואיכשהו מעולם לא עלה על דעתה של רייצ'ל שאביה היה יכול להיות מורה לא באחת מחמש המכללות ולא באחת מחמש-עשרה המכללות האחרות בחבל ברקשייר שבמסצ'וסטס, אלא חצי שעה נסיעה דרומה משם, בקונטיקט.

"אוניברסיטת הַרטפורד?" שאלה את אן מרי.

אן מרי עיקמה את שפתיה ואת אפה בבת אחת. "אני לא יודעת. יכול להיות." היא כרכה את זרועה סביב רייצ'ל. "הלוואי שיכולתי לעזור. והלוואי גם שהיית מניחה לזה."

"למה?" אמרה רייצ'ל (ה"למה" הנצחי, כמו שהחלה השאלה להיראות בעיניה). "הוא היה כל כך רע?"

"אף פעם לא שמעתי שהוא היה רע," אמרה אן מרי בהיגוי מרושל מעט ובהעוויה עצובה. היא שלחה את מבטה אל הערפל בצבע אבן שרבץ על הגבעות האפורות ודיברה בנעימה תקיפה ונחרצת. "חמודה, שמעתי רק שהוא נסע למקום אחר."

בצוואתה הורישה לה אמה את כל רכושה. הירושה לא היתה גדולה כמו שדמיינה לה, אבל יותר ממה שנזקקה לו בגיל עשרים ואחת. אם תחיה בצמצום ותשקיע בתבונה תוכל להתפרנס מן הירושה עשר שנים.

במגירה נעולה בחדר העבודה של אמה מצאה רייצ'ל את שני ספרי המחזור שלה - מבית הספר התיכון נורת אדמס וממכללת סמית. את התואר השני והדוקטורט עשתה אמה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס (בגיל עשרים ותשע, נוכחה רייצ'ל לדעת, אלוהים!), אבל העדות היחידה לכך היתה התעודות הממוסגרות על הקיר ליד האח. שלוש פעמים עברה על ספרי המחזור, ובכל פעם אילצה את עצמה לעשות זאת בקצב צב. בסך הכול מצאה רייצ'ל ארבעה תצלומים של אמה, שניים רשמיים ושניים בקבוצה של צעירים אחרים. בספר המחזור של מכללת סמית לא היה אף סטודנט ששמו ג'יימס, מפני שזה מוסד לבנות בלבד, אבל היו שני אנשי סגל, שניהם לא בגיל המתאים ולא שחורי שיער. בספר של תיכון נורת אדמס מצאה רייצ'ל שישה נערים ששמם ג'יימס; שניים מהם היו יכולים להיות הוא - ג'יימס מֶקגוואייר וג'יימס קווינלֶן. נדרשה לה חצי שעה במחשב של ספריית סָאוּת הֶדלי כדי לגלות שג'יימס מקגוואייר משותק בעקבות תאונת שיט במים גועשים מאז שנות לימודיו במכללה ושג'יימס קווינלן למד מנהל עסקים באוניברסיטת וֵייק פורֶסט וכמעט אינו יוצא מקרוליינה הצפונית, שם הקים רשת מצליחה של חנויות לרהיטי עץ טיק.

בקיץ לפני שמכרה את הבית פנתה רייצ'ל אל שותפוּת הביטחון של ברקשייר ונפגשה עם בריאן דֶלַקרוּאָה, חוקר פרטי. הוא היה מבוגר ממנה בשנים אחדות בלבד והתהלך בקלילות קופצנית של ספורטאי. הם נפגשו במשרדו, בקומה השנייה של בניין משרדים באזור תעשייה בצ'יקופּי. המשרד היה קטנטן כמעט כקופסת נעליים והכיל בקושי את בריאן, שולחן כתיבה, שני מחשבים וארונית תיוק. כששאלה רייצ'ל איפה יושבים השותפים האחרים ב"שותפות" הסביר בריאן שהוא השותף. המשרד הראשי נמצא בווּסטֶר, וסניף צ'יקופי הוא עסק שלו בזיכיון, שזה עתה נפתח. הוא הציע לה להיפגש עם עובד מנוסה יותר, אבל לא התחשק לה לחזור אל מכוניתה ולהיסחב כל הדרך עד ווּסטר, ולכן החליטה לקחת סיכון וסיפרה לו לשם מה באה. בריאן שאל כמה שאלות ורשם לו רשימות על דפדפת נייר צהובה, ומבטו פגש את מבטה לעתים קרובות עד שהרגישה שיש בעיניו רוך פשוט, שנדמה מבוגר מגילו. הוא עשה עליה רושם של עובד חדש ורציני ועדיין הגון, ודעתה התחזקה יומיים לאחר מכן כשהציע לה לא לשכור אותו, ובעצם לא לשכור איש. הוא יכול לקבל עליו את העבודה, אמר לה בריאן, ואולי לחייב אותה על ארבעים שעות עבודה לפחות, ואז לחזור אליה ולומר לה את מה שהוא אומר כבר עכשיו.

"אין לך מספיק מידע למצוא את האיש הזה."

"לכן אני שוכרת אותך."

הוא נע בחוסר נוחות על כיסאו. "חפרתי קצת מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. לא הרבה, לא משהו שאחייב אותך תמורתו -"

"אני אשלם."

"- אבל מספיק. אילו קראו לו טרֵבור או אפילו, נאמר, זָקארי, אולי היה לנו סיכוי לעלות על עקבותיו של אדם שלימד באחד מיותר מעשרים מוסדות להשכלה גבוהה במסצ'וסטס או בקונטיקט לפני עשרים שנה. אבל מיס צ'יילדס, הרצתי בשבילך ניתוח זריז במחשב על עשרים השנים האחרונות בעשרים ושבעה מוסדות לימוד שנראו לי אפשריים, ומצאתי שבעים ושלושה" - הוא הניע בראשו לנוכח תגובתה ההמומה - "מורים נספחים, עוזרי הוראה, ממלאי מקום, מרצים זוטרים ופרופסורים מן המניין שקראו להם ג'יימס. כמה מהם החזיקו מעמד רק סמסטר אחד, כמה אפילו פחות, והיו כאלה שהצליחו להשיג קביעות."

"אתה יכול למצוא בקבצים נתוני העסקה, תצלומים?"

"לכמה מהם, בטוח, אולי לחצי מהם. אבל אם הוא לא במחצית הזאת - ואיך בכלל תזהי אותו? - נצטרך לחפש בעצמנו את האחרים, שלושים וחמישה גֵ'יימסים, ואם המגמות הדמוגרפיות הארציות נכונות הם מפוזרים היום בכל חמישים המדינות, ונצטרך למצוא דרך להשיג תצלומים שלהם מלפני עשרים שנה. ואז לא אגבה ממך שכר על ארבעים שעות אלא על ארבע מאות. ועדיין אין שום ערובה שנמצא את האיש."

היא בחנה את תגובותיה - חרדה, זעם, חוסר אונים שהניב עוד זעם ולבסוף כעס עקשני על השמוק הזה שמסרב לעשות את עבודתו. בסדר, אני אמצא מישהו שיסכים.

הוא קרא את כל זה בעיניה ובאופן שבו אספה אליה את תיקה.

"אם תלכי למקום אחר, ויראו שאת בחורה צעירה שבזמן האחרון קיבלה כסף, הם יחלבו ממך את הכסף הזה ולא ייתנו לך כלום בתמורה. והגניבה הזאת - כי זה מה שזה לדעתי - תהיה חוקית לגמרי. ובסוף תהיי גם ענייה וגם חסרת אב." הוא רכן לפנים ושאל ברוך, "איפה נולדת?"

היא הסבה את פניה אל החלון הפונה דרומה. "ספרינגפילד."

"יש שם רישומים בבית החולים?"

היא הנהנה. "האב רשום שם בתור 'לא ידוע'."

"אבל הם היו ביחד אז, אליזבת וג'יימס."

עוד הנהון. "היא סיפרה לי פעם, אחרי ששתתה קצת, שבלילה שהחלו הצירים הם רבו והוא נסע מחוץ לעיר. היא ילדה אותי, ומאחר שהוא לא בא ללידה היא סירבה לרשום אותו במסמכים הרשמיים, סתם כך, להכעיס."

הם ישבו זמן-מה בדממה, ואחר כך אמרה רייצ'ל, "אז אתה לא מקבל את התיק?"

בריאן הניע בראשו לשלילה. "תניחי לו."

היא קמה ממקומה והודתה לו על הזמן שייחד לה. זרועותיה רעדו.

רייצ'ל מצאה תצלומים בכל מיני פינות בבית - בשידת המיטה שבחדר השינה של אמה, בקופסה בעליית הגג, במגירה בחדר העבודה. לפחות שמונים וחמישה אחוזים מהם היו של שתיהן. רייצ'ל ראתה בפליאה את האהבה הברורה שזרחה כלפיה מעיניה החיוורות של אמה, אם כי אפילו בתצלומים, כדרכה של אמה, נראתה אהבתה מסובכת, כאילו היא נתונה בעיצומה של בחינה מחודשת שלה. שאר חמישה-עשר האחוזים היו תצלומים של חברים ועמיתים מן האקדמיה ומתחום ההוצאה לאור, רובם ממסיבות קוקטייל בימי חופשה ומפיקניקים של ראשית הקיץ; שניים מהם צולמו בבר, בחברת בני אדם שרייצ'ל לא הכירה, אבל ניכר בהם שגם הם אנשי אקדמיה.

לא היה אפילו תצלום אחד שנראה בו גבר ששערו שחור וגלי וחיוכו מהוסס.

כשמכרה את הבית מצאה רייצ'ל את היומנים של אמה. באותו הזמן היא כבר סיימה את לימודיה באֵמֶרסון ועמדה לעזוב את מסצ'וסטס ולהתחיל בלימודים לתואר שני בניו יורק. הבית הוויקטוריאני הישן בסאות הֶדלי, שם התגוררו היא ואמה מאז היתה רייצ'ל בכיתה ג', לא עורר בה זיכרונות נעימים רבים ותמיד נראה לה רדוף רוחות. ("אבל אלה רוחות של אקדמאים," היתה אמה אומרת כשחריקה לא מוסברת עלתה פתאום מקצהו המרוחק של פרוזדור, או כשחבטות עמומות של חפצים נופלים נשמעו מן עליית הגג. "הם כנראה קוראים שם את צ'וֹסֶר ולוגמים תה צמחים.")

היומנים, מחברות בית ספר גדושות כתב יד, לא היו בעליית הגג אלא בארגז במרתף, מתחת לערימה ארוזה ברישול של כרכי "גרם המדרגות" במהדורות זרות. הרישומים היו אקראיים, בניגוד לסדר ששרר בחיי היומיום של אמה. מחציתם לא היו מתוארכים כלל ולפעמים עברו חודשים, פעם אחת אפילו שנה, בלי שום רישום. בדרך כלל כתבה על פחדים. לפני "גרם המדרגות" היו פחדיה כלכליים - היא לא תצליח להשתכר בתור מרצה לפסיכולוגיה די הצורך להחזיר את הלוואות הסטודנטים שלה, ובוודאי לא כדי לשלוח את בתה לתיכון פרטי הולם ואחר כך למכללה הגונה. אבל לאחר שנכנס ספרהּ לרשימה הארצית של רבי-המכר פחדה שמא לא תצליח לכתוב ספרי המשך בעלי ערך. היא פחדה גם שתוצג במערומיה, בבגדי המלך החדשים, כשתוציא לאור את הספר הבא ואז תתגלה ההונאה שלה לעין כול. בדיעבד התברר שהפחד הזה היה נבואה שהתגשמה.

אבל רוב פחדיה עסקו ברייצ'ל. רייצ'ל עקבה אחרי גדילתה שלה ביומני אמה, מילדה פרועה, שמחה, ומפעם לפעם מרגיזה אבל בכל זאת מקור לגאווה ("היא ירשה ממנו את התאווה למשחקים... הלב שלה כל כך יפה ונדיב עד שאני נרעדת למחשבה מה יעשה לו העולם") לנערה ממורמרת, נואשת והרסנית כלפי עצמה ("החתכים מדאיגים אותי פחות מן ההפקרות; היא רק בת שלוש-עשרה, למען השם... היא קופצת לתוך המים האפלים ואחר כך מתלוננת על העומק, אבל מאשימה אותי על שקפצה").

חמישה-עשר עמודים לאחר מכן נתקלה רייצ'ל בדברים האלה: "עלי להתמודד עם הבושה - הייתי אמא גרועה. מעולם לא היתה לי שום סבלנות לבעלי אוּנה מצחית לא מפותחת. היא גדלה בחברת רדוּקציוניסטית נוקשה, אני חוששת. ובלי אב. וזה השאיר חור גדול במרכזה".

כמה עמודים לאחר מכן חזרה אמה לנושא הזה: "אני דואגת שהיא תבזבז את החיים שלה בחיפוש כל מיני דברים שימלאו את החור הזה, דברים חולפים, צעצועים זולים לנפש, טיפולי ניוּ-אֵייג', תיקון עצמי. היא חושבת שהיא מרדנית וגמישה, אבל היא רק אחד מן הדברים האלה, לא שניהם. יש כל כך הרבה דברים שהיא זקוקה להם".

ועוד כמה עמודים לאחר מכן, ברישום לא מתוארך, כתבה אליזבת צ'יילדס, "היא שוכבת ממש ברגע זה, חולה, במיטה זרה, ונזקקת יותר מתמיד. והשאלה העקשנית חוזרת: מי הוא, אמא? היא נראית שבירה כל כך - פריכה ורגשנית ושבירה. יש בה דברים נפלאים רבים, ברייצ'ל היקרה שלי, אבל חוזק אין בה. אם אומר לה מי הוא ג'יימס היא תלך לחפש אותו. הוא ישבור את לבה לרסיסים. ולמה שאתן לו את הכוח הזה? אחרי כל הזמן שעבר, למה שאניח לו לפגוע בה שוב? לשחק בלב היפהפה, החבוט שלה? ראיתי אותו היום".

רייצ'ל ישבה על המדרגה לפני האחרונה בגרם המדרגות היורד אל המרתף. היא עצרה את נשימתה והחליקה את קצות היומן. ראייתה התערפלה.

ראיתי אותו היום.

"הוא לא ראה אותי. חניתי בהמשך הרחוב. הוא עמד על המדשאה של הבית שמצא אחרי שנטש אותנו. והם היו איתו - האישה המחליפה, הילדים המחליפים. הוא איבד חלק גדול משערו ונעשה קצת ספוגי מעל לחגורה ומתחת לסנטר. נחמה קטנה מאוד. הוא מאושר. שככה יהיה לי טוב, הוא מאושר. זאת התוצאה הגרועה ביותר מכל מה שהיה יכול לקרות, לא? ואני אפילו לא מאמינה באושר - לא בתור אידיאל ולא בתור מצב אמיתי של קיום; זוהי מטרה ילדותית - ובכל זאת הוא מאושר. הוא ירגיש שלאושר הזה נשקפת סכנה מצד הבת הזאת שלא רצה מלכתחילה, ורצה בה עוד פחות מרגע שנולדה. מפני שהיא הזכירה לו אותי. ועד כמה הוא שונא אותי. והוא יפגע בה. אני הייתי האדם היחיד בחייו שסירב להעריץ אותו, ועל זה הוא לא יסלח לרייצ'ל לעולם. הוא ישער שסיפרתי לה דברים לא מחמיאים עליו. וג'יימס, כידוע לכולנו, אינו מסוגל לקבל שום ביקורת על העצמיות הרצינית, היקרה, שלו".

רק פעם אחת בחייה היתה רייצ'ל חולה - בשנתה הראשונה בתיכון. היא נדבקה במונונוקלאוזיס זמן קצר לפני חופשת חג המולד. התברר שהעיתוי היה מוצלח. נדרשו לה שלושה-עשר יום לקום מן המיטה ועוד חמישה ימים להתאושש די הצורך לחזור לבית הספר. בסופו של דבר החמיצה רק שלושה ימי לימודים.

אבל זה מן הסתם היה חלון הזמן שבו ראתה אמה את ג'יימס. באותו הזמן היתה אמה מרצה אורחת באוניברסיטת וֶסליאן. באותה שנה היא שכרה בית במידלטאון שבקונטיקט, וזה מן הסתם ההסבר ל"מיטה הזרה" שרייצ'ל שכבה בה. אמה, נזכרה רייצ'ל בגאווה משונה, לא עזבה אותה בימי חולייה חוץ מפעם אחת, כדי לקנות מצרכים ויין. בדיוק כשיצאה החלה רייצ'ל לצפות ב"אישה יפה" בווידיאו, ועדיין צפתה בסרט כשאמה חזרה. אמה בדקה את חומה ואמרה שלדעתה החיוך המלא שיניים של ג'וליה רוברטס "מעצבן ברמות", ואחר כך הכניסה את שקיות המצרכים שקנתה אל המטבח ופרקה אותן.

כשחזרה אל חדר השינה, כוס יין בידה האחת ומגבת פנים חמימה ולחה בשנייה, שילחה ברייצ'ל מבט של בדידות ותקווה ואמרה, "היינו בסדר, נכון?"

רייצ'ל נשאה אליה את מבטה כשהניחה את המגבת על מצחה. "בטח, בסדר גמור," אמרה, מפני שברגע ההוא הרגישה כך באמת.

אמה ליטפה את לחייה והציצה במסך הטלוויזיה. זה היה סופו של הסרט. נסיך החלומות, ריצ'רד גיר, בא להציל את נסיכתו הפרוצה ג'וליה ובידו זר פרחים. הוא הושיט לה את הפרחים, ג'וליה צחקה ועיניה מלאו דמעות והמוזיקה שברקע גאתה והחרישה את הכול.

"נו באמת, מספיק כבר עם החיוכים האלה," אמרה אמה.

מכאן שהרישום הזה ביומן הוא מדצמבר 1992, ואולי מראשית ינואר 1993. שמונה שנים לאחר מכן, על מדרגות המרתף, נוכחה רייצ'ל לדעת שאביה התגורר במרחק פחות מחמישים קילומטר ממידלטאון. בוודאי לא יותר. אמה היתה ברחוב מגוריו וראתה אותו בחברת משפחתו, ואחר כך קנתה מצרכים במכולת ועצרה בחנות יינות, וכל זה בתוך פחות משעתיים. פירוש הדבר שג'יימס לימד במוסד קרוב, כנראה באוניברסיטת הַרטפורד.

"אם הוא עדיין לימד באותו הזמן," אמר בריאן דלקרואה כשהתקשרה אליו.

"נכון."

אבל בריאן הסכים שעכשיו יש בסיס טוב יותר לחפש לפיו, ועכשיו יוכל לקבל את החקירה שלה ואת כספה ועדיין יהיה מסוגל להסתכל על עצמו במראה בבוקר. כך אירע שבשלהי הקיץ של 2001 פתחו בריאן דלקרואה ושותפות הביטחון של ברקשייר בחקירת זהותו של אביה.

ולא העלו דבר.

לא היה אדם ששמו ג'יימס שלימד במוסד להשכלה גבוהה בצפון קונטיקט בשנה ההיא ולא נבדק לפני כן. לאחד היה שיער בלונדיני, אחר היה אמריקאי-אפריקאי ועוד אחד היה בן עשרים ושבע.

שוב אמרו לרייצ'ל להניח לכל הפרשה.

"אני עוזב," אמר בריאן.

"את צ'יקופי?"

"את העסק. וכן, גם את צ'יקופי, אבל אני פשוט לא רוצה להיות חוקר פרטי. זאת עבודה מדכאת מדי, את יודעת? נדמה לי שאני מצליח רק לאכזב אנשים, גם כשאני מוצא להם את מה ששילמו לי למצוא. חבל שלא יכולתי לעזור לך, רייצ'ל."

עזיבתו הותירה איזו ריקנות בלבה. עוד עזיבה. עוד אדם בחייה, כל כמה שהשפעתו היתה שולית, שעוזב אותה בין שהיא רוצה בכך ובין שלא. לה לא היתה שום השפעה בעניין.

"מה אתה הולך לעשות?" שאלה.

"אני חוזר לקנדה, אני חושב." קולו נשמע תקיף באוזניה, כאילו הגיע למקום שכל חייו רצה להגיע אליו.

"אתה קנדי?"

הוא צחקק בקול שקט. "כן, בטח."

"מה מחכה לך שם?"

"עסק משפחתי, מנסרת עצים. ומה המצב אצלך?"

"הלימודים נהדרים," אמרה. "ניו יורק לא כל כך, כרגע."

זה היה בשלהי ספטמבר 2001, פחות משלושה שבועות אחרי נפילת המגדלים.

"כמובן," אמר בריאן בכובד ראש. "כמובן. אני מקווה שהכול יסתדר לך. אני מאחל לך דברים טובים, רייצ'ל."

היא הופתעה כמה אינטימי נשמע שמה כשנשר משפתיו. היא דמיינה את עיניו, את הרכות שבהן, ונוכחה לדעת ברוגז קל שהיא נמשכת אליו, ולא הכירה בכך כשעוד היתה לדבר חשיבות.

"קנדה," אמרה, "אה?"

הצחקוק הרך הזה שלו. "קנדה."

הם נפרדו לשלום.

בדירת המרתף שלה בוֵוייבֶרלי פּלֵייס שבגריניץ' וילֶג', במרחק הליכה קלה מרוב השיעורים שלה באוניברסיטת ניו יורק, חיה רייצ'ל בתוך הפיח והאפר של מנהטן תחתית בחודש שלאחר 11 בספטמבר. ביום ההתקפה על המגדלים צמחה שכבת אבק צמרירית על אדני החלונות שלה, אבק של שיער ורסיסי עצם ותאים שנערם כמו שלג קל. ריח שריפה עמד באוויר. אחר הצהריים יצאה לשיטוט ומצאה את עצמה עוברת לפני חדר המיון של בית החולים סֶנט וינסֶנט. שורה של אלונקות היתה ערוכה ומוכנה שם לפצועים שמעולם לא הגיעו. בימים שלאחר מכן החלו להופיע תצלומים על גדר בית החולים ועל קירותיו, בדרך כלל בצירוף הודעה פשוטה - "האם ראיתם את האדם הזה?"

לא, היא לא ראתה אותם. הם אבדו.

היא היתה מוקפת באובדן גדול בהרבה משידעה בחייה שלה. בכל מקום שפנתה אליו ראתה צער ויגון ותפילות שלא נענו, ומהומה עמוקה שלבשה צורות רבות כל כך - מיניות, רגשיות, פסיכולוגיות, מוסריות - עד שהיתה עד מהרה לחוט המקשר, לטוב ולרע, שאיחד את כולם.

כולנו אבודים, נוכחה רייצ'ל לדעת וגמרה אומר לחבוש את פצעה שלה כמיטב יכולתה ולעולם לא לגרד עוד את הגלד.

בסתיו ההוא נתקלה בשני משפטים באחד מיומניה של אמה, והיא חזרה ושיננה אותם לעצמה כמין מַנטרה, כל לילה לפני השינה, במשך שבועות רבים.

ג'יימס מעולם לא נועד לנו, כתבה אמה.

ואנחנו לא נועדנו לו.