להתרסק לרסיסים

1

אוברי שש שנים קודם לכן

היום הראשון אחרי חופשת חג המולד אף פעם לא היה יום כיפי. לפחות לא בשבילי. כולם היו מגיעים בבגדים חדשים או בתכשיטים חדשים ומנצנצים. הם התחבקו כאילו נעדרנו שנתיים ולא שבועיים. תזכורת נוספת לכך שהייתי בודדה כל כך בעולם. בזמן שאחרים הוציאו נעלי נייקי מאריזות זהב מבריקות, אני בהיתי מבעד לחלון בסלון ברחוב הריק שמול הבית שלי, ודמיינתי מה קורה בבתי השכנים.

זה לא שאני לא נוצרייה או לא חוגגת את חג המולד. זאת לא הייתה הסיבה לכך שישבתי לבד בסלון הריק וצפיתי בטלוויזיה בעשרים־וחמישה בדצמבר. עשיתי את זה כי אימא שלי הייתה אישה אנוכית שלא גילתה שום עניין בבתה היחידה. מעולם לא הייתה לה כוונה כלשהי לקנות לי דברים חדשים או לחגוג איתי משהו. היא רצתה רק לשמור על תדמית מושלמת בעיני האנשים הנחשבים — מבחינתה, לפחות. ומאחר שהם לא היו בסביבה בבוקר חג המולד, לא היה לה שום צורך ליצור מצג שווא.

אז כשחלפתי על פני כל התלמידים המתלהבים במסדרון, לא התאפקתי וגלגלתי עיניים. אולי כי קינאתי בהם. הייתי רוצה את החיים שלהם, ללכת בנעליים החדשות שלהם, ליהנות ממתנות שנקנו בידי הורים אוהבים וחברים מסורים. כך או כך, הרכנתי את הראש והקפתי את קבוצות התלמידים שהתגודדו במסדרון, בדרכי לשיעור הראשון באותו יום, היסטוריה אמריקנית.

התקדמתי אל השולחן שלי בשורה האחורית בין מושבים ריקים אחרים, כי הייתי הראשונה שהגיעה לכיתה. תזכורת נוספת לעובדת היותי מתבודדת — לא היה לי אפילו מישהו לדבר איתו לפני שהפעמון צלצל. אבל הדחקתי את המחשבות השליליות האלה כשהתכוננתי לשיעור, והוצאתי מחברת ועיפרון מהתיק. כנראה הייתי שקועה במחשבות, כי צליל כחכוח לצידי גרם לי לקפוץ בבהלה.

הסתובבתי אל מקור הצליל ומצאתי את הגבר הכי סקסי בעולם בוהה בי. מה שהכי הפתיע אותי היה העובדה שהוא ישב על כיסא המורה... ליד שולחן המורה. ואז הנחתי למבטי להתנתק מהפנים המושלמות שלו, וגיליתי שהוא לובש חולצה מכופתרת ועונב עניבה. אנשים בגילי לא לבשו בגדים כאלה. רק מורים.

אוי שיט.

צד הכיסא שלי היה צמוד לחלק הקדמי של שולחן המורה, שניצב בחלק האחורי של הכיתה, כך שאם שנינו היינו רוכנים עוד קצת, היינו יושבים אף אל אף, ורק השולחן שלו היה מפריד בינינו. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם זה כשגברת זיגלר ישבה שם.

עכשיו נראה שהעניין יציב בפניי בעיה אמיתית.

“אתה המורה המחליף?״ שאלתי. התכוונתי לדבר בקול חזק, אבל הוא נפלט מגרוני מתנשף ומעורר רחמים. עד כדי כך שהלחיים שלי בערו והיה לי ברור שהוא מבחין בסומק שכיסה אותן. היה קשה להחמיץ את ההסמקות שלי.

“לא, המורה החדש. כמו שאת יודעת, המורה הקודמת ילדה והחליטה לא לחזור ללמד. קוראים לי, אה — מר טיילור. ואיך קוראים לך?״ החיוך שלו סנוור אותי ומחק כל מחשבה הגיונית ממוחי. הצלחתי רק להתמקד בקולו העמוק ובתחושה שהוא עורר בי, כאילו בלע אותי.

הפה שלי נפתח ונסגר אבל שום דבר לא יצא ממנו. שום מילה מזוינת. הוא שאל אותי שאלה, אבל באותו רגע לא הייתה לי שום יכולת להיזכר בה. הוא היה עד כדי כך יפהפה. ואז הוא צחק, ואני התעוררתי לחיים שוב.

“אוברי ג׳ייקובס. אבל הכינוי שלי הוא ברי. אתה יכול לקרוא לי ברי. ככה כולם קוראים לי.״ הפרצוף שלי בער, וידעתי שלחיי אדומות כמו החולצה שלי. ככה כולם קוראים לי? זה עשוי לרמוז שיש לי חברים. וזה בסדר אם הוא יאמין בכך, רק שזה שקר מוחלט.

צחוק שקט נפלט מבין שפתיו המושלמות כשהוא השפיל את מבטו אל דף נייר שהיה מונח מולו, וסימן בו משהו. הנחתי שזו רשימת הנוכחות, אבל לא יכולתי להתיק את עיניי מהפה שלו ולוודא. “טוב, נעים מאוד להכיר אותך, ברי.״

הו, האופן שבו הוא ביטא את השם שלי. האופן שבו הוא התגלגל על לשונו. הוא נשמע כל כך יפה — עמוק וגברי מאוד. רציתי לשמוע אותו מבטא אותו כל הזמן. ובאותו הרגע קיבלתי החלטה ללמוד בכל הכוח, כדי שאוכל להרים את היד כשהוא ישאל שאלות בשיעור, והוא יהיה חייב להגיד את שמי.

“אתה לא יודע איך קוראים לך?״ השאלה שלי הפתיעה אותי ממש כמו שהיא הפתיעה אותו כנראה. בראש שלי היא נשמעה פלרטטנית, אבל כשביטאתי אותה בקול רם היא פשוט נשמעה מוזרה.

“מה זאת אומרת?״

“טוב, אמרת ‘אה׳ לפני שאמרת איך קוראים לך. כאילו היית צריך לחשוב על זה.״ רציתי לתת לעצמי סטירה. תלמידים לא מקשקשים עם המורים שלהם. הם מסכמים, מקשיבים ולומדים. הם לא מתחברים איתם.

שפתיו התעקלו בעוד חיוך עוצר נשימה, שחשף שיניים מושלמות, והייתי צריכה להזכיר לעצמי להמשיך לנשום. עיני התכלת הבורקות שלו נצצו באור כשהוא הטה את ראשו הצידה. הבחור הזה לא יכול להיות הרבה יותר מבוגר ממני. הוא בטח רק סיים את הלימודים בקולג׳. הוא היה צעיר, חטוב עד כמה שיכולתי לראות, וכל כך סקסי.

“השם הפרטי שלי הוא אקסל. אני עדיין לא רגיל להציג את עצמי בתור מר טיילור. כנראה אני אצטרך להתרגל לזה.״

“אקסל...?״ ביטאתי את השם כאילו זו שאלה, כאילו היה לי קשה לפענח את השם, אבל למען האמת רק רציתי להגיד אותו. רציתי לבדוק איך זה לגלגל אותו על הלשון.

“כן, אימא שלי הייתה מעריצה שרופה של ׳גאנז אנד רוזס׳. הייתה לה חולשה לאקסל רוז. היה יכול להיות יותר גרוע. הייתה לה גם חולשה ל׳אירוסמית׳, ככה שהייתי יכול להיות טיילר טיילור, כי היא חשבה שסטיבן זה שם משעמם. אם מסתכלים על זה ככה, יש לי מזל שהיא בחרה באקסל.״

צחקתי והנהנתי בהסכמה. אבל לא היה לי מושג על מי הוא מדבר. גאנז ומי? אבל ממש לא רציתי להראות כמה צעירה אני, אז שיתפתי פעולה וסתמתי את הפה.

“את אוהבת את ׳גאנז אנד רוזס׳?״ הוא שאל, ותפס אותי לא מוכנה.

גירדתי את הסנטר, הסתכלתי על התקרה וחיפשתי משהו להגיד. אם הייתי אומרת שכן, הוא בטח היה שואל מה השיר האהוב עליי — עוד שאלה שלא תהיה לי שום דרך לענות עליה. ההימור הכי בטוח היה להגיד שלא, אבל זה היה מותיר לו פתח לשאול אותי למה לא, או איזו מוזיקה אני אוהבת. וכרגע, הזמרת היחידה שהצלחתי לחשוב עליה הייתה בריטני ספירס. ולא הייתה לי שום כוונה לטעון שהיא הזמרת האהובה עליי.

“אין לך מושג מי אלה, נכון?״ הוא שאל וצחק בהתגרות.

המבטים שלנו הצטלבו והרגשתי מובסת. ההצגה הסתיימה. לא יכולתי להמשיך להעמיד פנים. משכתי בכתפיי וראיתי איך החיוך שלו מתרחב. “לא. אין לי מושג. מה הסגיר אותי?״

“את הסגרת את עצמך. נראה שיש לך סימן, מיס ברי. טוב לדעת.״

“סימן? מה זאת אומרת? ולמה טוב לדעת?״

“לא ידעת את התשובה, אז העיניים שלך שוטטו מסביב בלי להתמקד בשום דבר. כאילו ניסית למצוא את התשובות באוויר. וטוב לדעת כי אני המורה שלך — אני צריך לדעת אם התלמידים שלי לא יודעים משהו. התפקיד שלי הוא ללמד אתכם, לוודא שתקבלו את התשובות לפני שתצאו מהשיעור שלי.״

לפני שהספקתי להגיב ביותר מהנהון, תלמידים נוספים התחילו להיכנס אל הכיתה, וקולותיהם הלכו והתגברו כשהם ניגשו אל המקומות שלהם.

“נראה שהשיעור מתחיל.״ הוא קרץ לי וקם.

הלסת שלי נשמטה.

אקסל טיילור היה גבוה, ולמרות החולצה המכופתרת ומכנסי הג׳ינס היפים שלבש, יכולתי לראות את המבנה היפה של גופו. היו לו מותניים צרים, כתפיים רחבות, וזרועות שמילאו היטב את השרוולים שלו. בד הג׳ינס היה מונח טוב על ירכיו, כמו שגבר אמור להיראות בג׳ינס — ולא כמו הנערים שהסתובבו ברחבי בית הספר. כשהסתכלתי עליו זז בקדמת הכיתה, קלטתי שכנראה איכשל בהיסטוריה אמריקנית. לא היה שום סיכוי שאצליח להתרכז בדברים שהוא ילמד, לא כשהוא יעביר את ידיו בשיער הבלונדיני הכהה והשופע שלו ויחייך ככה.

“אוי אלוהים, הוא כזה הורס. מעניין אם הוא פנוי,״ התלמידה שישבה לפניי לחשה בקול רם מדי לזו שישבה לצידה. רבּקה וג׳יל. שתיהן היו מעודדות, וללא שום ספק, הבנות הכי יפות בתיכון. כששמעתי על מה הן מדברות, הלב שלי צנח, ותחושה קודרת של חוסר ערך הציפה אותי.

לא שלמישהי מאיתנו היה סיכוי כלשהו עם מר טיילור — הוא היה מורה ואנחנו היינו תלמידות קטינות — אבל מול שתיהן, לא היה לי שום סיכוי שבעולם. וכשחשבתי על זה הבנתי שגם בלי התחרות מול רבקה וג׳יל, אני לא טובה מספיק בשביל למשוך את תשומת הלב שלו. בחורים כמו אקסל טיילור לא בוחרים בנות כמוני. אם לדבר בכנות, בחורים באופן כללי לא בוחרים בנות כמוני. הייתי נערה שקטה ומסוגרת. הסתדרתי עם התלמידים האחרים, אף אחד לא נטפל אליי או משהו כזה, אבל לא ממש הצלחתי להשתלב.

די קשה להשתלב כשאת חיה חיים כמו שלי.

“מתי בדיוק נתת לסטטוס של מישהו לעצור אותך?״ שאלה ג׳יל בהתגרות.

רבקה חייכה וסלסלה קווצת שיער בתנועה מלאת ביטחון. הסתכלתי על השיער המשיי נכרך סביב אצבעה ותהיתי אם הכול בא לה בקלות כזאת, או שלפעמים יש דברים שמדאיגים אותה.

מר טיילור דיבר עוד ועוד במשך שעה כמעט, אבל אני לא שמעתי שום מילה ממה שהוא אמר. זה היה יכול להיות נחמד אם הסיבה לכך הייתה שבהיתי לו בתחת או הסתכלתי איך הפה שלו זז כשהוא מדבר, אבל זה לא מה שקרה. חוסר הביטחון הלך והשתלט על המחשבות שלי, ולא הצלחתי להתגבר עליו. אף אחד לא היה צריך להצביע על החסרונות שלי, כי הייתי מודעת אליהם עד כאב. אף פעם לא נחשבתי לנערה הכי יפה בכיתה. לפחות לא הייתי הנערה המכוערת, אבל הרגשתי כאילו אני בלתי נראית וחסרת ייחוד לחלוטין. הייתי חכמה, אבל לא במובן החנוני. זה היה פחות או יותר היתרון היחיד שלי.

אולי אימא שלי צדקה כשהיא אמרה שאף פעם לא יֵצא ממני כלום.

הפעמון צלצל וכולם קפצו ממקומותיהם. שנאתי את המלנכוליה שאפפה אותי כשהחזרתי את המחברת אל התיק ותליתי אותו על כתפי. תיעבתי את התחושה המוכרת של חוסר ערך מוחלט שהציפה אותי עם כל צעד. ברגע שהיא הייתה חודרת אליי, לא יכולתי לסלק אותה מעליי. חוסר הביטחון כרסם בי כמו תולעת רגשית, אדיש לחלוטין לנזק שיצר.

“הכול בסדר, ברי?״ קולו העמוק נשמע רך יותר כשהוא נעמד, זרועותיו שלובות על חזהו הרחב, בין שני שולחנות בשורה הקדמית, וחסם את דרכי החוצה. הוא לא נראה כועס, אלא קצת מודאג. אבל אף אחד מעולם לא הסתכל עליי ככה, אז יכול להיות שטעיתי.

הרמתי את מבטי אל עיניו באיטיות, ותהיתי למה הוא טורח לעכב אותי. אף אחד מעולם לא גילה בי מספיק עניין כדי לשאול אם אני בסדר, ולא ידעתי איך להגיב. “אני בסדר, מר טיילור. תודה.״ רציתי רק לצאת ולהמשיך אל השיעור הבא, להתרחק מהגבר הזה שאיכשהו גרם לי להרגיש עוד יותר גרוע לגבי עצמי.

“את בטוחה? היית פתוחה ומשוחררת לפני השיעור, ונהיית ממש שקטה כשהפעמון צלצל. ואני די בטוח שלא באמת היית כאן בזמן שדיברתי.״ הוא הרכין את הראש, כאילו ניסה להנמיך אותו לגובה שלי.

“נראה לי שאני עדיין לא רגילה להתעורר כל כך מוקדם. המוח שלי בטח תקוע עדיין במצב חופשה.״ ניסיתי לצחוק, בתקווה שזה יקליל קצת את האווירה הכבדה. קיוויתי שזה ימחק את ההבעה המודאגת מפניו. אבל הצחקוק המאולץ נשמע מעורר רחמים אפילו באוזניי.

הוא שמט את זרועותיו לצידי גופו ופלט אנחה מודגשת. אפשר בכלל לנשוף בצורה שמביעה אכזבה? “טוב, בואי נקווה שזה לא יימשך הרבה זמן. תנסי להישאר ערנית מחר. לא הייתי רוצה לשעמם אותך עד כדי כך שתירדמי.״ במילים אלה הוא נסוג לאחור ונתן לי לחמוק מהשורה.

הרגשתי את עיניו נעוצות בי לאורך הדרך, ולא הצלחתי לנשום עד שהייתי מחוץ לכיתה.

לפחות שאר היום עבר בלי תקריות מיוחדות. התרחקתי מהאחרים, הצלחתי להקשיב בשיעורים, וחזרתי הביתה בלי עימותים נוספים. אבל מצב הרוח שלי נשאר קודר ושום דבר לא הצליח לשפר אותו. אולי כי ידעתי שאימא שלי תגיע הביתה בקרוב, וזה היה גרוע כמעט כמו תחושת הספק שמר טיילור הצליח לחלץ ממני.

התרוצצתי בבית ווידאתי שהכול נקי ונמצא במקומו. אומנם אף אחד לא היה בבית לאורך היום, אבל אני תמיד מצאתי דברים לנקות, והיא תמיד מצאה דברים לא נקיים. לא משנה מה, לא יכולתי לנצח במשחקי המוחות שלה.

צפצוף מייבש הכביסה נשמע כמה רגעים לפני שדלת החניה נסגרה. ידעתי שאצטרך לחכות עד שהיא תעלה לחדרה לפני שאוכל לקפל את הכביסה, כי היא שנאה לראות ערמת כביסה — אפילו אם זו הייתה כביסה נקייה שיצאה מהמייבש כרגע. אבל אם היא תתעכב יותר מדי לפני שתעלה לחדרה, אני אצטרך להפעיל שוב את המייבש, כי אם היה משהו שהיא שנאה יותר מערמת כביסה, זה בגדים מקומטים.

היא ניגשה אל המקרר, ואני עקבתי אחרי כל צעד שלה, ותהיתי כמה זמן יעבור לפני שאוכל לנשום שוב. אבל ברגע שהיא שלפה מהמקרר את קרטון היין, ידעתי שייקח זמן עד שאוכל להירגע. אולי אפילו כל הלילה.

“מה יש לארוחת ערב?״ היא שאלה אחרי שמזגה את הנוזל הוורדרד, ולא הפסיקה עד שהוא מילא את הכוס בגודל אקווריום.

“יש לזניה בתנור. ואני מכינה לחם שום שנאכל איתה.״

“אני מקווה שהכנת אותו בעצמך ולא קנית את החרא הזה מהחנות.״

“הכנתי אותו בעצמי. עם שום אמיתי, בדיוק כמו שאת אוהבת.״ הקפדתי לקנות מצרכים טריים יום קודם לכן, וידעתי שאני חייבת להשתמש בהם כבר בתחילת השבוע, אחרת הם לא ייחשבו טריים. בעיקר מאחר שעם החזרה ללימודים, לא יהיה לי זמן ללכת לשוק אחרי בית הספר ולסיים את המטלות שלי לפני שהיא תגיע הביתה.

היא הנהנה בלי ליצור איתי קשר עין אפילו פעם אחת, הטתה את ראשה לאחור ולגמה מהיין. ידעתי מה זה אומר — היה לה יום רע בעבודה. אימא לא הייתה שתיינית גדולה. בדרך כלל, כוס אחת הייתה מרגיעה אותה, ושתיים היו משכרות אותה. אומנם הכוס האחת שלה הייתה בערך בגודל שתי כוסות רגילות, אבל עם כוס אחת היא הייתה רגועה יותר ונטתה להניח לי, אם כי אף פעם לא נהניתי מהמקרים האלה. תמיד העברתי אותם בדאגה שהיא תמשיך לכוס נוספת.

הסתכלתי עליה בנשימה עצורה כשהיא לקחה איתה את היין לקומה העליונה והשאירה אותי לבדי במטבח. דלת חדר השינה שלה נסגרה קצת אחר כך, ויכולתי סוף־סוף לשחרר את האוויר שהיה כלוא בריאותיי. הטיימר של התנור הראה עשרים דקות, כך שנשאר לי מספיק זמן לקפל את הכביסה ולסדר אותה בארונות לפני שהיא תחזור למטה ותצפה לארוחה.

למזלי, הבגדים היו עדיין חמימים ולא מקומטים, אז התיישבתי על הספה בסלון והפרדתי את הבגדים שלה מהבגדים שלי. אם היא הייתה יודעת שאני מכבסת את הבגדים שלנו יחד, בטח היה לה משהו רע להגיד, סיבה נוספת לכך שמעולם לא נתתי לה לראות אותי מטפלת בכביסה. מכונה אחת היא עניין פשוט יותר משתי מכונות, וגם לוקחת פחות זמן.

כמו שציפיתי, אימא נשארה בחדר שלה עד שהטיימר צפצף וסימן שהאוכל מוכן. הנחתי את פרוסות הלחם בכלי הגשה ונתתי להן להתקרר, ובינתיים חתכתי את הלזניה והכנתי את הצלחות שלנו. עשיתי את הפעולות האלה כל כך הרבה פעמים שכבר שכללתי אותן לרמה מדעית. מאז שאבא שלי קם ועזב לפני חמש שנים, מטלות הבית נפלו עליי. זה לא היה קל כשהייתי בת אחת־עשרה, אבל הסתגלתי למצב במהירות. הייתי צריכה לדאוג לכביסה, לארוחות ערב, לניקיון, ולהקפיד לא להפריע לה.

לפני כן זה היה התפקיד של אבא, אבל הוא לא עמד בכך יותר ועזב. ובכל יום שעבר התפללתי שהוא יחזור וייקח אותי מהסיוט הזה. אבל הוא לא עשה את זה, והיה ברור שגם לא יעשה. הוא פגש אישה חדשה, מישהי שאהבה אותו והתנהגה אליו יפה. היו לה ילדות משלה, ואומנם מעולם לא פגשתי אותן, אבל הייתי בטוחה שהן יותר טובות ממני. לפחות זה מה שאימא שלי אמרה לי כל הזמן. שהוא בחר בהן כי אני לא טובה מספיק. שהוא עזב אותה בגללי. זה עלול להישמע כמו זיוני שכל, אבל למען האמת זה נכון.

אימא נכנסה להיריון איתי קצת אחרי שהם הכירו. אבא לא היה מוכן להקים משפחה, אבל היא עוררה בו אשמה עד שהוא הסכים. הוא ניסה כמיטב יכולתו, השקיע אחת־עשרה שנים שלמות, נשאר כי לא היה מסוגל לעזוב את הבת שלו, אבל אני בטוחה שבכל פעם שהסתכל עליי הוא ראה רק מאסר עולם.

תא כלא.

זה מה שהפכתי להיות בשבילו. אני הייתי מלכודת העכברים שתלשה לו את הזנב — או ליתר דיוק, את הגבריות שלו. כי אימא החזיקה אותו ברצועה לאורך כל התקופה שבה הם היו יחד. היא התנהגה אליו כמו כלבה. כל. הזמן. שום דבר שהוא עשה לא הספיק לה. אני בטוחה שהיא נטרה לו טינה בגלל הטינה שלו כלפיה. זה היה מעגל אין־סופי שסחף אותי לתוכו. ואז יום אחד, אבא החליט שהספיק לו ועזב, סיים את הסיוט האין־סופי הזה — מבחינתו. אלא שברגע שזה קרה, המכבש שלה רמס אותי, ונאלצתי לדאוג לעצמי. ייאמר להגנתו של אבא שלי, שאני בטוחה שהוא לא דמיין שאימא תתייחס אליי כמו שהיא התייחסה אליו. אחרי הכול, היא זאת שרצתה אותי בתחילת הסיפור.

אלא שעכשיו היא כבר לא רצתה.

כבר לא הייתי פיון על לוח המשחק שלה.

עכשיו הייתי הסינדרלה הממשית שלה. הבעיה היחידה הייתה שבסיפור, סינדרלה הייתה יפה ושבתה את ליבו של הנסיך. היו לה פיה טובה ועכברים, שעזרו לה ועודדו אותה. שאירחו לה לחברה. לי לא היה כלום. שום דבר. קדחת.

הייתי לגמרי לבדי.

“נראה לך שתצליחי להוציא ממוצע תשעים וחמש השנה?״ שאלה אימא בין הנגיסות, ושלפה אותי מהמחשבות המדכאות שלי על עצמי. זה הדבר היחיד שעניין אותה, הציונים שלי. אבל לא נראה שהיא קלטה שהתפקיד שגילמתי בתור השפחה שלה בא על חשבון הלימודים. זה פשוט לא עניין אותה.

“זאת לא אמורה להיות בעיה.״

“זה מה שאמרת בשנה שעברה, ובסוף לא הצלחת. שזה לא יקרה שוב. את לא יכולה להרשות לעצמך שנתיים עם ממוצע נמוך. את צריכה להתקבל לקולג׳ טוב ולעשות משהו עם החיים שלך. אני לא אפרנס אותך לנצח.״

זאת הייתה אותה שיחה תמיד. שיחה אין־סופית. סיימתי את השנה שעברה עם ממוצע תשעים וארבע, אבל זה לא היה טוב מספיק. לא הפסקתי לשמוע ממנה שאני חייבת להשתפר השנה כדי שאוכל להגיש מועמדות לקולג׳ים טובים. לא עניין אותה איפה אני אלמד. היא נטרה לי כל כך הרבה טינה שהיא פשוט רצתה שאצא מהבית, והקולג׳ היה מבחינתה דרך החוצה. הסיבה היחידה לכך שהיא רצתה שאני אלמד במקום טוב הייתה כדי שהיא תוכל להשוויץ לכולם במשרד ולספר כמה הבת שלה חכמה. כי התברר שהמשמעות של ממוצע תשעים וארבע היא שאני טיפשה. היא הרי לא התכוונה לשלם על הלימודים שלי. הייתי צריכה לדאוג למלגות ולהלוואות סטודנטים. לא הייתי זכאית למענקי תמיכה מהקולג׳ים כי אימא שלי הרוויחה יותר מדי, ועם זאת לא הסכימה לשלם על שום דבר. החלק האחרון לא עניין אותם. הם התייחסו רק לשורה התחתונה.

כן, החיים שלי היו על הפנים, ולא היה לי למה לצפות. אפילו הלימודים בקולג׳ הביאו איתם כאב ראש אמיתי. הייתי עתידה לעזוב את הגיהינום הזה לטובת הר של חובות. אבל לפחות אני אהיה רחוקה ממנה. זה בהחלט שיפר את התמונה.

“כמעט כל הציונים שלי במחצית הקודמת היו מאיות, והמערכת שלי די קלה במחצית הזאת. אני אהיה בסדר. אני אשיג לך את הממוצע שאת כל כך רוצה.״

“את יודעת שהקולג׳ים הכי טובים לא מסתכלים רק על ציונים. את צריכה יותר מאיזה מאה באומנות או בחינוך גופני כדי להתקבל. את צריכה קורסים מאתגרים. הממוצע המושלם שלך לא יהיה שווה כלום אם תלכי בדרך הקלה. והם גם מסתכלים על פעילויות מעבר לשעות הלימודים. אני אומרת לך את זה מאז שהיית בכיתה ט׳, אבל את פשוט לא מקשיבה לי. יהיה לך מזל אם תתקבלי לקולג׳ רגיל וממוצע. זה מה שאת רוצה? תואר שכל אחד יכול לקבל? איפה הסטנדרטים שלך?״ השפה שלה התעקלה כלפי מעלה והיא גלגלה עיניים במפגן של סלידה ממני. לפחות היא לא הוסיפה את המשפט המפורסם הקבוע: את תגמרי בדיוק כמו אבא שלך, חסרת השכלה ונתמכת על־ידי אחרים.

אבל היא תמיד השמיטה את העובדה שהוא עזב את הקולג׳ כדי לעזור לה לגדל אותי ולסיים את התואר שלה. כי באמת, למה שהיא תישא בחלק מהאשמה? והיא גם לא התייחסה לעובדה שאילו היו לי פעילויות כלשהן מעבר לשעות הלימודים, לא הייתי יכולה לנקות לה את הבית ולהכין לה ארוחות ערב. אלה כל הפעילויות הנוספות שהייתי יכולה להתמודד איתן. ואני יודעת, כי כשהייתי בכיתה י׳, הייתי חברה בקבוצות למידה אחרי הצהריים. ואז הייתי צריכה לתפוס אוטובוס בחזרה הביתה כי היא לא הסכימה לאסוף אותי מבית הספר, כך שארוחת הערב לא הייתה מוכנה בזמן — ואני הייתי צריכה להתמודד עם ההשלכות. מיותר לציין שלא נשארתי בקבוצות הלמידה האלה הרבה זמן, מה שהקטין עוד יותר את הסיכויים שלי להתחבר עם אנשים.

לא פלא שהגעתי לכיתה י״א בלי שום חברים. יותר מזה, היה לי מזל אם אנשים הבחינו בי במסדרון ואמרו לי שלום. קיוויתי רק שזה יהיה שונה בקולג׳.

רק עוד שנה וחצי.

“אני בשיעורים למצטיינים השנה, אימא.״

“בזמן שהיית יכולה לקחת קורסים שייחשבו לך לתואר.״

לא טרחתי אפילו להגיב על זה. אם הייתי לוקחת קורסים מתקדמים, לא היה לי מספיק זמן להשקיע בלימודים, מה שהיה משפיע על הציונים שלי, כך שהממוצע הקדוש שלי היה נפגע. לא הייתה לי שום דרך לנצח עם האישה הזאת, אז סתמתי את הפה וסיימתי לאכול. כנראה גם לה לא היה שום דבר נוסף להגיד, כי היא העבירה את שאר הארוחה בשתיקה. אי אפשר היה לצפות ממנה שתחמיא לי על האוכל. אבל קיבלתי את השתיקה בשמחה, כי היא בהחלט הייתה עדיפה על פני עוד עלבונות ונזיפות.

אחרי הארוחה ניקיתי את המטבח ואימא חזרה אל החדר שלה. לא החמצתי את כוס היין הנוספת שהיא לקחה איתה. כנראה היה לה יום ממש קשה בעבודה, אבל היא אף פעם לא דיברה על הדברים האלה. אף פעם לא ידעתי על דברים שקורים לה כי היא מעולם לא שיתפה אותי. היא ביקרה כל צעד שעשיתי, אבל לא חלקה איתי שום דבר מהחיים שלה. הייתי צריכה להסיק מסקנות מהפעולות שלה, וכוס יין שנייה בהחלט הייתה פרט משמעותי. היא גם רמזה לי שכדאי להתרחק ממנה למשך שארית הערב.

אז זה מה שעשיתי. סיימתי לנקות את המטבח, עשיתי אמבטיה והלכתי להכין שיעורים בחדר שלי. כשפתחתי את הספר הראשון, השעה כבר הייתה כמעט תשע בערב. למזלי, זה היה היום הראשון ללימודים אחרי החופשה, כך שלא הייתה לי הרבה עבודה, ורובה הייתה קלה. מאחר שהשקט הפריע לי יותר מחדר מלא רעשים, הדלקתי את הטלוויזיה והנמכתי את עוצמת הקול כך שיהיו לי מספיק רעשי רקע במידה שלא תפריע לי להתרכז.

אבל התברר שזה היה יותר מדי בשביל אימא.

שמעתי את הצעדים הכבדים שלה במסדרון הרבה לפני שהיא הלמה בדלת. החדרים של שתינו היו בקומה העליונה, קרובים זה לזה, עם חדר אמבטיה קטן באמצע. הקירות היו דקים, כך שידעתי שאני צריכה להקפיד על שקט כשהיא הסתגרה בחדר שלה. לא היה שום סיכוי שהטלוויזיה שלי הייתה רועשת מספיק בשביל להפריע לה, כך שכוס היין השנייה כנראה התחילה להשפיע עליה.

היא הייתה שיכורה כועסת.

וגם קמצנית. שתי כוסות של יין מקרטון הספיקו בשביל להפוך אותה לענק הירוק. זה היה שילוב גרוע.

“אוברי ג׳ייקובס! תכבי את זה מייד! אני מנסה לישון!״ היא נשמעה פרועה וזועמת כשהטיחה את עצמה בדלת שלי.

בדרך כלל, נעלתי את דלת החדר שלי, לא כדי למנוע ממנה להיכנס, כי ידעתי שזה לא יעבוד, אלא כדי לספק לעצמי תחושה מסוימת של הגנה. שמעתי אותה מסובבת את הידית בזעם בזמן שדפקה על העץ הזול שהפריד בינינו.

אחרי שכיביתי את הטלוויזיה הקטנה שעל השידה שלי, ניגשתי אל הדלת ופתחתי את המנעול, והלב שלי הלם לי בחזה בכוח לאורך כל הזמן. הנחתי את היד על הידית והתכוננתי לפתוח את הדלת, אבל אז הדלת פשוט נפתחה בתנופה והתנגשה לי בעוצמה בגבה. קפצתי אחורה בגלל הכאב הנורא שהקרין אל ראשי, ושמתי לב שהכתף של אימא שלי צמודה אל הדלת, מה שהסביר את עוצמת המכה. ברגע שהדלת התנגשה בעור הדק שמעל העצם, היא פצעה אותו וטיפות דם חמות נזלו על פניי.

אבל לפני שהספקתי לעשות משהו חוץ מלהתכווץ, היא תפסה בידה את השיער שלי. בעיניים כהות ופראיות, היא דחפה את הצד הכואב של פניי אל הקיר שלצידי, והעור הפצוע שלי התחכך בכאב במרקם המחוספס של הקיר.

“היה לי יום קשה ואני מנסה לישון.״ קולה העמוק והנמוך נפלט מבין שיניה החשוקות, כך שהיא בכלל לא נשמעה כמו האימא הקרה שהכרתי טוב כל כך. זאת הייתה אימא סוביניון בלאן, האלטר אגו שלה. “יש לך מושג מה השעה? יש לך מושג מתי אני צריכה להתעורר או מה אני צריכה לעשות מחר?״ היא משכה אותי כך שהאף שלי התקרב לאף שלה. ידה עדיין אחזה לי בשיער כשהיא פלטה צחוק קצר ומריר, והרחתי את האלכוהול בהבל הפה שלה. “ברור שלא. כי אם היה לך מושג, אני בטוחה שלא היית מגבירה כל כך את הווליום של הטלוויזיה המחורבנת הזאת, בידיעה שזה יעיר אותי. אלא אם כן עשית את זה בכוונה... הגברת את הווליום בכוונה כדי לעצבן אותי, אוברי?״

הסנטר שלי רעד כשהסתכלתי על האישה הזרה שמולי, שפניה היו מעוותות כמו מסכה של “הצעקה״. כבר ראיתי אותה זועמת, הייתי לידה המון פעמים כשהיא שתתה יותר מדי, ואפילו הכרתי את הצד האכזרי שלה, אבל זה היה משהו חדש. לפי העווית בעיניה, היה לי ברור שזה בכלל לא קשור אליי. לא היה לזה שום קשר לטלוויזיה שלי. זה היה בגלל העבודה. משהו רע קרה היום, ופשוט הפכתי לשק החבטות שלה.

הנדתי בראשי ככל שיכולתי מאחר שהוא היה צמוד אל הקיר. לא העזתי לענות לה כי ידעתי שקולי ירעד בגלל הדמעות שאיימו לפרוץ, ושאישמע מעוררת רחמים בגלל הגוש שהיה תקוע לי בגרון.

בסופו של דבר, היא הרפתה ממני, התרחקה צעד אחד לאחור ועיניה התרוצצו סביב החדר כשאני התרחקתי בפחד. “תנקי את זה.״ היא זקרה אצבע נוקשה לעבר כתם הדם שנמרח על הקיר, ואפילו לא טרחה להעיף בי מבט ולוודא שאני בסדר. רציתי להאמין שהיא לא מסתכלת לי בעיניים בגלל תחושת האשמה שמילאה אותה לאחר שפגעה בי, אבל הייתי בטוחה שזה לא כך. לא היה לי ספק שחוסר היכולת שלה ליצור קשר עין היה קשור יותר לשִכרות מאשר לאשמה.

חיכיתי עד שדלת החדר שלה נסגרה, ורק אז קרסתי על הרצפה בבכי. אבל הקפדתי לבכות בדממה, כי לא רציתי לקחת את הסיכון שהיא תתרגז עוד יותר. זה לקח כמה דקות, אבל אחרי שנרגעתי מספיק כדי לקום, לקחתי גרב מלוכלך והרטבתי אותו בכיור בחדר האמבטיה, בלי לטרוח להדליק את האור או להסתכל על ההשתקפות שלי במראה. הכאב שהקרין מהעין שלי הספיק לי בשביל לדמיין כמה נורא אני נראית גם בלי להסתכל. מה גם שכשרואים את הפציעה, הכאב מחמיר בדרך כלל, ולא יכולתי להתמודד עם זה כי הייתי חייבת לסדר אחריי. נעזרתי בגרב הרטוב כדי למחות את הדם מהקיר, כי ידעתי שהיא תכעס אם אני אהרוס את אחת המטליות הטובות שלה. הרכוש שלה והחזות שלה תמיד היו לב העניין. תמיד. ואז, אחרי שקרצפתי את הקיר והדמעות שלי יבשו, אחרי שהכאב נהיה איום מספיק כדי שאוכל לראות את הנזק, ניגשתי אל המראה בחדר האמבטיה עם ערכת העזרה הראשונה שלי.

עוד לפני שראיתי אותה, ידעתי שהפציעה תיראה נורא. הדם נזל בזרם קבוע על עצם הלחי שלי, ומשם אל עצם הלסת ואל החזה... ממש כמו דמעות. אלא שאלה היו דמעות סמיכות בצבע אדום כהה, שנזלו מתוך חתך רחב ליד הגבה שלי. ניקיתי את הפצע, הפעלתי לחץ עד שהדימום נפסק, ואז סגרתי אותו באמצעות שתי פרפריות. תפרים היו מועילים יותר, אבל זו לא הייתה אפשרות. אנשים ישאלו שאלות, כך שהיא תצטרך לשקר שוב. וזה, כמובן, יגרום לה להיראות רע.

ידעתי שהפנים שלי ייראו נורא עוד יותר מחר, אחרי שהחבורות יופיעו. ולא ידעתי איך אסביר את זה בלי לגרור שאלות לא רצויות. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאגיע אל בית הספר פצועה, וזו בטח גם לא תהיה האחרונה. אבל בעבר, כשדבר כזה קרה, היו מורה או שניים שדיברו איתי ושאלו בנימוס מה עשיתי לעצמי. הייתי מספקת להם תירוץ שהניח את הדעת, ואז הם היו ממשיכים בענייניהם. בכל הזדמנות אחרת לא הייתי דואגת, אלא שעכשיו נראה שיש מורה שבאמת אכפת לו.

אצטרך להתייצב מול מר טיילור בפרצוף חבול, יום אחרי שהוא שאל אותי בדאגה אם אני בסדר. האדם הראשון זה כל כך הרבה זמן שהעניק לי תשומת לב, שהוכיח שלפחות מישהו מבחין בקיומי, אבל הוא יראה בדיוק עד כמה הכול לא בסדר.

כאילו המצב לא יכול להיות גרוע יותר...